פרוזק עתיק יומין

"משנכנס אדר מרבים בשמחה" - ועבור אלו הזקוקים לצאת תחילה מהדיכאון, נביא כאן את סיפורו של הספר: "צרי היגון". מי יודע, אולי יהיה להם לצרי וירפא את יגונם.

הספר נדפס בפעם הראשונה כבר לפני כ-450 שנה (ב-קרימונה שי"ז 1557) ומחברו מצהיר בביטחון מלא כי אין תרופה טובה ממנו לעצבות. הנה נוסח השער (בתוספת ניקוד משלי):

ספר צרי היגון

כּוֹשֵׁל - יְקִימוּן מִילָיו, וּבִרְכָּיִם כּוֹשְׁלוֹת - יְאַמֵּץ

סְגוּלַת סֵפֶר צָרִי הַיָּגוֹן, לְהַשְׁקִיט הַנֶּפֶשׁ מִדַאֲבוֹן

כְּטוּב חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן, לְהַשְׂבִּיעַ הַגּוּף מֵרַעֲבוֹן

אִם מַכְאוֹב עַל יָגוֹן רוֹבֵעַ, צָרִי הַזֶּה עָלָיו תִּהְיֶה קוֹבֵעַ

כֹּל הַמַּחֲלָה יִהְיֶה מִמְּךָ מוֹנֵעַ, אָז בָּרִיא בְּלִי חֹלִי גּוּפְךָ מִשְׁתַּעֲשֵעַ

וּתְרוּפוֹת צָרִי טוֹב כְּמַעֲיָן נוֹבֵעַ, שִׁבְחוֹ לְסַפֵּר - קָצָר הַמַּצָּע מֵהִשׂתָּרֵעַ

ספר צרי היגון - קרימונה, שנת צר"י טו"ב (=שי"ז)

מי מחבר הספר? תלוי היכן תבדקו...

בשתי המהדורות הראשונות של הספר לא נזכר כלל מי חיברו, אולם החל ממהדורת הנאו תע"ו (1716), החל להיות מוזכר בשער הספר: "חברו החכם הכולל... שם טוב בר יוסף פאלקיר...".

רבי שם טוב אבן פאלקירה, רופא ופילוסוף, מחכמי ספרד במאה ה-13, חיבר ספרים רבים במוסר ופילוסופיה (ביניהם: אגרת הויכוח, אגרת החלום, מורה המורה, ספר המבקש, ספר הנפש ועוד).

אם כן, גם "צרי היגון" הוא פרי עטו.

אלא שקריאה מהירה בהקדמת הספר תגלה מיד שלא הוא שכתב אותו, אלא חכם אלמוני בשם רבי שאול ב"ר שמעון.

כיצד, אם כן, השתרבב שמו של רבי שם טוב אבן פאלקירה לכאן?

פשוט מאד: המחבר, רבי שאול ב"ר שמעון, מספר בהקדמתו כי בצעירותו התגלגל לידו ספר (בכתב-יד) של רבי שם טוב אבן פאלקירה בנושא העצבות שהיה לו לתועלת רבה, ומאחר והספר אבד ממנו ואף לא נודע בשום מקום אחר, החליט לשחזר אותו מזכרונו ולהוסיף עליו עוד "תוספת מרובה על העיקר" משלו, של ליקוטים ועצות נגד העצבות.

אלא שכדרכם של מדפיסים, העמלים על השבחת מקחם, הובלט שמו של רבי שם טוב אבן פאלקירה המפורסם, בעוד המחבר הפחות-ידוע - רבי שאול - נדחק לקרן זוית וצויין כ"בעל ההגהות".

משם קצרה הדרך לכמה מהביבליוגרפים שרשמו את רבי שם טוב אבן פאלקירה כמחבר ספר "צרי היגון" (ראה לדוגמא ברישומי "מפעל הביבליוגרפיה", בהם מופיע רבי שם טוב אבן פאלקירה כמחבר הספר).

תוכנו של הספר: ליקוטים מחכמי ישראל (כדוגמת הרמב"ם) וחכמי הפילוסופיה בנושא השמחה והעצב, ובמיוחד מודגש בו הרעיון שמי שמתפעל יותר מדי מהעולם הזה, על כל טרדותיו ותחלואיו, הוא זה שבעצם סובל מעצב ויגון, ולעומת זאת על האדם להתמקד בענייני חכמה ושכל, ולהביט בשיוויון נפש על המאורעות הזמניים שעוברים עליו, בין אם הם משמחים ובין אם עצובים.

נחתום פרק זה עם קטע מתוך השיר שנדפס בסוף המהדורה הראשונה (והושמט מרוב המהדורות שאחריה):

שִׁמְעוּ רוֹפְאִים, רַב לָכֶם סוֹב אַחַר מַשְׂאוֹת שָׁוְא מַדוּחִים

אִבּן סִינָא, עִם גָלִינוּס, חִנָּם אַתֶּם בָּהֶם טוֹרְחִים

וּכְדַאי סֵפֶר זֶה לִסְמֹךְ עָלָיו, כָּל צַדִּיקִים וּנְכוֹחִים

לֹא יַחֲלֹק בֵּין הַתַּחְלוּאִים, אִם חַם, יָבֵשׁ, אוֹ קַר-לַחִים

בִּינוֹ מִזֶּה, אַל תִּפְנוּ עוֹד אַחַר רוֹקֵחַ הַמֶרְקָחִים

נָבוּב יִלָבֵּב מִמֶּנּוּ, תּוֹעֶלֶת לוֹ עַד לִנְצָחִים

מִגַּן עֵדֶן זֶה, יִלְקוֹט כָּל אִישׁ שׁוֹשַׁנָּה בֵּין הֲחוֹחִים

הַכֹּל בִּיְדֵי סֵפֶר זֶה, אֲפִלּוּ הֲצִינִים-פַּחִים

....

מִשֶׁנִגְנַז סֵפֶר הָרְפוּאוֹת, זֶה לוֹקְחִים גַּם בּוֹטְחִים

[גלינוס - רופא יווני קדום, ואבן סינא - רופא ופילוסוף ערבי מימי הביניים, היו אבות הרפואה העתיקה. את שאר משמעויות המילים בשיר אני משאיר לפתרונכם].

* * *

והנה שיקוי רפואי שרקח הרופא הגדול רבי משה בן מיימון - הרמב"ם. שיקוי נגד מחלת נפש!

הוא נדפס לראשונה בסלוניקי, בשנת שנ"ו (1596), בספר שנדפס על ידי ר' אברהם ב"ר שלמה עקרה. הספר כלל: פירוש על מגילת איכה לרבי שמואל די ווידאש, ספר אמרות טהורות (בענייני תשובה) להרב דון אברהם חאיון (קישור לסריקה בספריה הלאומית). ובסופו נדפס "ספר הנמצא למאור הגולה הרמב"ם ז"ל".

מדובר בספר רפואה המיוחס לרמב"ם. הוא כתוב בעברית, ובדרך כלל ספרי הרפואה של הרמב"ם נכתבו בערבית, כך שאולי מדובר בתרגום עברי לספר כזה שכתב הרמב"ם (החיבור כולו נדפס בקובץ "הר"מ במז"ל - קובץ תורני מדעי", ירושלים תשט"ו).

הסיבה לכך שהספר נקרא "ספר הנמצא", נכתבה בתחילתו:

"שזה הספר הנמצא בדעת ובמועצה סדרתיו וערכתיו בדרך קצרה, למען ירוץ קורא בו וימצא בו חפצו ורצונו, וימצא כל רפואה בפני עצמה, למען לא יחלש ולא ייעף בבקשו דבר, על כן שמו ספר הנמצא".

 כעת נגיע למתכון המדוייק של השיקוי, כפי שנכתב בהקדמה לחיבור זה (ציטוט מתוך "מדבר קדמות" להחיד"א, שם הובא בערך "משקה"):

משקה שסידר אבי התעודה הרמב"ם ז"ל לחולי הנפש בריש ספר הנמצא שחיבר, והוא נדפס בשלוניקי שנת ויש"ם מדב"רה כעדן וזה לשונו:

משקה התועלת והבטחון: קח שרשי השבח, עיקרי השבח וההודאה ועיקרי השמחה והבטחון, הסר מהם גרעיני היגון והדאגה וקח פרח רמוני הדעת והתבונה ושרשי ההמתנה וההסתפקות, ותכתוש הכל במכתשת השפלות, ובשל הכל בכלי הענוה, ותלוש אותם במתק שפתים, ותמרוס הכל במי החן והחסד, והשקה לחולה ממחלת היאוש שני יעים בכל בקר ובכל ערב, עם ג' יעים ממי הסברא ואמצעיות, ותנקה הכל מפסולת הכעס והקפדנות, ותערב הכל בתמצית הסבלנות, לרצון יתברך אדון השבח וההודאה, והשקהו בכלי שבחו יתברך על כל, וינוח החולה וישקוט.

*

וואריציה אחרת של שיקוי לרפואת הנפש מובאת בשם רבי יהודה אלחריזי בספר "שבט מוסר" לרבי אליהו הכהן:

והנה לרפואת הנפש הנני מציג לפניך מרקחת בדוקה, נעימה ומתוקה לחלשות [ו]תשות כח הנשמה, מועיל לכל חולי ולכל מכה שלא יתקרב לאדם. לרבינו יאודה [אל]חריזי ז"ל. הוא ז"ל הביא בקיצור נמרץ כאשר תראה בספר התפוח, ואני הכותב הארכתי אותה בתוספת על תוספת, ביתר שאת ויתר עז.

וזה המרקחת אשר תתרפא רפואת הנפש והגוף:

קח ששה שרשים. שורש יראת שמים, שורש שפלות, ושורש ענוה, ושורש ביישנות, ושורש רחמנות, ושורש גמילות חסדים, וענפי אילני השכלות וחכמות אלהיות, ועשבי מצות עשה ולא תעשה, ושבולת סייגים וגדרים, ופרחי הצדקה, ופיוס דברים לעניים, וצמחי הענוה והשפלות, ופירות האמת ועסק התורה.

ותכתוש הכל במכתשת החרטה והודוים, ותבשל הכל במי טבילה וטהרה, ותערבם בכף דמעות העינים, וזרוק עליהם בשמים של דקדוקי המצות והחסידות, ויהי מטוגן בשמן שם טוב, ותשים כל המרקחת על עלי התשובה והחרטה, על כל העונות, ושכב על משכב היסורין, וסוך עצמך במרקחת זו מבית ומחוץ, ומיד תזיע זיעת מחילה וסליחה וכפרה ובזה רוטפש בשרך מנוער (על פי איוב לג, כה: בשרך יחזור לנעוריו), תשוב לימי עלומיך וכנולד דמי.

כוונת ר' אליהו הכהן כנראה לשיר "רפואת הגויה" של רבי יהודה אלחריזי, שנדפס יחד עם "ספר התפוח" (שיוחס בטעות לאריסטו) בספר "לקוטי הפרדס" בונציה רע"ט. כפי שניתן לראות, וכפי שהוא כותב בעצמו - ר' אליהו הכהן הרחיב את ה"מרשם" של אלחריזי, שהוא קצר ומתומצת (קטע זה חותם את "רפואת הגויה"):

*
לסיום, להלן ציטוט מקטע שכתב הרמב"ם בתוך חיבורו 'אגרת השמד' (או בשמה האחר: 'מאמר קדוש השם'):

"...וכאשר הדבר הזה המפליא אשר הוא חולי העיניים, שמתי ידי לקבץ סמים ובשמים ראש מספרי הקדמונים, אעשה מהם מרקחת קילורית מועיל למחלה ההיא, וארפאה בו בעזרת השם...".