השבת אבידה (וחותם יד כל אדם בו)

"מן המפורסמות", כתב פעם החוקר והביבליוגרף אברהם הברמן, "כי אדם שלא יגע בכספו של אחר ולא יקח דבר משלו, על מנת שלא להחזיר, נוהג קולא לעצמו ולוקח ספר של חברו בלי שום היסוס או שואל ספר ואינו מחזירו. והדברים עתיקים וידועים בכל עם ולשון..." (מסכת סופרים וספרות, תל אביב 1976, עמ' 273).

נימה דומה עולה מהסיפור (או ההלצה) דלקמן:

באחד ממסעותיו הגיע ר' מיכל רבינוביץ (סוחר ומו"ל הספרים הנודע) לעיר לידה והתדפק על דלתו של הרב, רבי יצחק יעקב ריינס. הרב קיבלו בספר פנים יפות, הכניסו לאוצר הספרים שלו, ואמר לו: דע לך, שאין אני מניח לשום בריה לראות בספרי, אלא אם כן אני עומד עליו, ואילו אתה אני מניחך להתבונן בהם כחפצך, ואני נפנה לעסקי.

שאל ר' מיכל: ובמה ראה כבוד הרב להעדיפני על מבקרים אחרים?

השיב לו: סתם אדם מישראל חשוד על גניבת ספרים, אבל אתה סוחר הנך, והספרים הם לך ענין של ממון, ואין ישראל חשוד על גניבת ממון (מינסק עיר ואם, תל-אביב 1975. עמ' 610).

ומפני "קולא" זו שהרגילו רבים בעצמם, נהגו בעלי-ספרים בישראל לחתום את שמם בשער הספר במליצות ידועות. אספתי כאן כמה נוסחים נפוצים:

* ראיתי אנשים שאין בהם בושה וכלימה, כשרואים ספר בלי חתימה, נוטלים תחת הגלימה, ע"כ באתי לכתוב החתימה...

* אף על פי שאסרו חכמים לכתוב על הספר, אבל לחתום שמו מותר, מפני שיש אנשים צדיקים שאין הולכין ד' אמות בלי נטילת ידים, ונוטלין את הספר תחת הגלימה ואומרים אין לנו מאומה (או: שלי הוא מימים ימימה)... זה שמי וזה זכרי...

* אף על פי שאסרו חכמים לכתוב על הספר, אבל משום סימן מותר, מפני שיש אנשים שקונים ספרים בלא מעות, רק בחמשה אצבעות, ואינן הולכים ד' אמות בלא נטילת ידים, לכן חתמתי שמי...

* השמים שמים לה' והארץ נתן לבני-אדם. חייב אדם לחתום שמו על הספר: חייב למה? אלא חיישינן מפני הרמאים, שמא יבוא איש ממצרים, ויקח הספר בשתי ידים, ויעשה פליטה על המים, ויקנה יי"ש ויאמר לחיים.

* מפני שיש הרבה בני אדם שיש להם עשר אצבעות ורוצים לקרוא בלי מעות, אמרתי אתן עיני בהם ואעשה מהם גל של עצמות...

* מאחר שהאמת נעדרת, והשקר גוברת, וכל פה ולשון: לי לי אומרת, לכן באתי לחתום את שמי בעט עופרת, והיא לי לאות ולמשמרת...

* שמעתי שיש אנשים בני בליעל, מורדים בה' ובישראל ומועלים מעל, הגוזלים וחומסים ולוקחים מה שיש לו בעל, אמרתי שמי יצמח ויעל...

* פה בשער עומדת למשמרת, אם ימצא הגנב במחתרת, שמי חקוק בעט ועופרת, אם ימצא בידו יהי לממארת, שאמת היא ניתן לכתוב, שזה הספר שייך ל...

* תנו רבנן לעולם יכתוב אדם שמו על ספרו, שמא יבוא אחד מי שברית מפר, וישליך נפשו באפר, ויאמר קניתי אותו בכופר, על כן כתבתי שמי בספר...

בספר אחד מצאתי נוסח זה:

מאחר שאני ראיתי אנשי רעות שקונים ספרים בלי מעות רק בחמשה אצבעות ונשבעין באלקי צבאות, לכן חתמתי את שמי, שלא יבוא אחד מן השוק ויאמר שלי הוא, כדאמרי אינשי שלך שלי, נאום החותם...

רישומים כאלה נפוצים מאד והווריאציות משתנות לעתים קרובות, אולם בספר שהגיע לאחרונה ל"קדם" מצאתי רישום שכתב דווקא... הגנב בעצמו.

מתברר שהמצפון האנושי בכל זאת עובד (ואולי הגיע "אלול"...), והגנב שלנו החליט לחזור בתשובה ולהשיב את הספר, לא לפני שהותיר את "חותמו" על הספר (מי התיר לו?).

זה הספר שייך לבהמ"ד של המנוח ר' יעקב רייסזף באר[?], ומשם נלקח שלא מדעת בעלים [בשנת...?] וכהיום הזה ישוב לאיתנו! חטאת נעורי ופשעי אל תזכר לי ה'!

ירושלים של תמונות

ידידי היקר ברוך יערי, איש אשר רוח בו, אוחז במצלמה מאז שאני מכיר אותו (שזה הרבה שנים). אני זוכר היטב את עבודתו כצלם-עיתונות חרדי, בימים המדממים של הפיגועים בירושלים, בשנים 2000-2004. בשלב מסויים, הוא עשה שינוי עקרוני, זנח את הצילום העיתונאי ובחר, במקום זאת, להשתקע בסמטאותיה של "ירושלים של מעלה", ברחובות הצרים של שכונת "מאה שערים" וסביבותיה - לתור אחר המפגש בין החומר לרוח, לחפש את עקבות העבר בפניהם של ילדים עטורי פאות וילדות עם צמות, להנציח בתמונות את מעגל השנה (כפרות, ארבעה מינים, ל"ג בעומר, חלאקה, אפיית מצות, תשעה באב וכו') ובתוך כך גם לתעד את השרידים האחרונים של "היישוב הישן" - אותם ישישים חרושי פנים שכאילו קפאו בזמן ומזכירים לנו זמנים אחרים.

ילדים במאה שערים

מעלה אחת חשובה יש לברוך יערי על צלמי ירושלים אחרים. אל השכונות והסימטאות הוא לא מגיע כמבקר מבחוץ, כאדם זר, אלא כבן-בית. הוא מכיר את הניואנסים הדקים, את ההבדלים בין החסידויות ובין העדות, את המנהגים השונים, את סדרי התפילות והאירועים של כל קהילה, והחשוב מכל: הוא מכיר רבים מן המצולמים שלו היכרות אישית, ועובדה זו פותחת לו דלתות רבות (פשוטו כמשמעו). במשך השנים פיתח ברוך קשרים אישיים חמים עם בני משפחות ירושלמיות וותיקות, ואלה מצדם הכניסוהו פנימה, לבתי רבנים ואדמו"רים, לתלמודי התורה ולמוסדות שונים, לבתי המדרש החבויים אי-שם מתחת למפלס הרחוב, לבתים ולחצרות. רבים מזקני ירושלים פותחים בפניו את מעונם, תורמים לו בעין יפה מזמנם, ומסכימים בחיוך שותק שיצלם אותם מכל כיוון וזווית אפשרית.

בחיידר

מלבד העובדה המשמחת שברוך התחתן לפני שבוע (מזל טוב והרבה אושר!), הוא שוקד כרגע על הוצאת ספר אלבומי מהודר עם צילומים מובחרים שלו. הספר (שראיתי את חלקו) מסודר לפי חדשי השנה, ומביא תיעוד אותנטי של הווי חיים שלם, תוסס וססגוני, ולעתים לא מוכר.

ילדות במאה שערים

כדי שתוכלו "לטעום" מעט מצילומיו, הבאתי כאן כמה שמצאו חן בעיני. (חלקם נלקחו מהאתר הזה, אליו העלה ברוך חלק מן התמונות שצילם). תהנו.

עוד ילדות

התרת נדרים בערב ראש השנה

חופש אחר הצהריים

שכונת בתי נייטין

אמא קטנה בשכונת בתי אונגרין

רחוב חיי אדם

* * *

מישהו ארגן לברוך את נקודת התצפית הבאה.

זוהי סעודת "מלווה מלכה" במוצאי שבת, שהוכנה עבור האדמו"ר מספינקא:

וכאן האדמו"ר בבגדי שבת, לאחר שסיים את הסעודה, מעלה על הכתב את כל מה שהתחדש לו בשבת על פרשת השבוע:

תמונות נוספות ניתן לראות כאן, וכמובן לחכות לצאת הספר... (כתובת המייל של ברוך יערי byaary@gmail.com).

ספרים ואש ותמרות עשן

הרב מאיר ברלין (בר-אילן) כותב בזכרונותיו על שנות ילדותו: 

"השריפות היו בימים ההם חזיון מצוי. בכל קיץ כאילו היו מצפים לדעת איזו עיירה תעלה באש, מקצתה או כולה. שרפת עיירה היתה דבר שבטבע כמו המוות של אדם זקן וחולה. הבתים בעיירה היו של עץ, הגגות - של עץ או של תבן. והכל היה יבש ושחון. ניצוץ קטן שבקטנים שנפל על גג של בית או של רפת הבעיר אותו ואת כתליו גם יחד. ומכיון שדלק בית אחד, היו כל הבתים מסביב נתונים בסכנה. המים היו במדה מועטה, מכשירי כיבוי כמעט שלא היו כלל, ועם כל רוח מצויה היתה האש אוכל על ימין ועל שמאל עד לבלי השאיר שריד" (מוולוזין עד ירושלים, תל אביב תרצ"ט, עמ' א-ב).

בעבודה שעשיתי פעם, אספתי מתוך העיתונים "המגיד", "המליץ" ו"הצפירה", רשימה ארוכה של שריפות שהתרחשו בליטא במשך תקופה לא ארוכה.

דוגמה לכך ראו בתמונה הבאה. זהו עמוד ראשון של עיתון "המגיד" (תמוז תרנ"ה, יולי 1895), בו מתפרסם "קול קורא" של רבי יצחק אלחנן ספקטור, רב העיר קובנה וממנהיגי יהדות ליטא, הקורא לצאת לעזרה לטובת נפגעי השריפות, וסוקר בתוך דבריו את העיירות הרבות שנשרפו במשך קיץ אחד בלבד.

‎‎

לחץ על התמונה להגדלה

 "מהרה"ג המפ[ו]אר ר' יצחק אלחנן נ"י בקובנו (קובנה) ברוסיה הגיענו ה'קול הקורא' הזה: אחב"י רחמנים בני רחמנים! הלא ידעתם גם שמעתם דבר אסונות השרפות האיומות והנוראות אשר באו על הרבה קהלות ישראל בארצנו בקיץ הזה. תתפלץ כל נפש מזעקת שבר של החרבן הנורא אשר באה על עיר ואם בישראל 'בריסק דליטא', גם לב אבן ימס במים... הרבה רבבות נפשות מערי ישראל השרופות: איישישוק, קוברין, ראזינאי, דובנא, זעלווי, וואסיל-קאווע, קרעווי, נעוויל ועוד ועוד ערים וקהלות, אשר קרוב למאה אלפים נפשות נהפך עליהם הגלגל בשעות אחדות ונשארו ערומים יחפים ורעבים...".

בשריפות אלו, שכילו עיירות שלימות, עלו באש גם ספרים רבים בין שאר המטלטלין. ספריות רבות וחשובות עלו בעשן השמימה באסונות כאלה, ויש על כך עדויות לא מעטות (ראה: א. יערי, מחקרי ספר, עמ' 47-61).

להלן קטע מקסים שגיליתי בספר "אמשול לך משל" שכתב מרדכי ליפסון (תל אביב-ניו יורק 1956, עמ' רפ-רפא). זהו בעצם סיפור דמיוני (המשמש בספר כמשל), ובמרכזו תיאור נזקיה של שריפה באותם ימים. בתוך כתב ההמלצה שכותב הרב המקומי ל"נשרפים", מופיעה המחשה יפה של אובדן ספרייה חשובה במושגי הימים ההם (מתחיל מאמצע הסיפור - הקטע הרלוונטי יותר לענייננו מודגש):

...לימים נפלה דליקה בעיר וכל כולה נידונה באש ונשׂתרפה עד היסוד בה, נשׂתרפו בתיה ובירותיה, חצרותיה ורחובותיה, אוצרותיה וחנויותיה, ואין שיוּר אלא חורבות ומפולות ותימרות עשן וחרוכת. וכל בני העיר יצאו נקיים מנכסיהם ונעשו עניים ואביונים, וכל העשיר מחבירו - עני מחבירו, מדוכדך בדלי דלות ומצטרך לבריות. זריזים שבהם מקדימים ומחשיכים בשעה שלא יום ולא לילה ונכנסים אצל הרב דמתא, מרא דאתרא, זה שלא בפני זה, כדי שלא יראה אדם בקלונו של חבירו. כל אחד ואחד שייף עייל, שייף נפיק, כובש פניו בקרקע ומבקש בשפה רפה. הן ולאו ורפיא, מהרב שליט"א, שיתן לו בכתב משיט"א כתב נשרף המעיד עליו, שהוא נשרף בין נשרפים, נצרך בין נצרכים ומעורר עליו רחמי נגידים נדיבים, שיעמדו לו בשעת דחקו.

קיים הרב וקנה לך חבר, הנה כי כן יבוֹרך גבר, חובר חבר, ידיו רב לו בלשון מליצה כידיעתו בטיב גיטין וחליצה, חורז חרוזים כנוקב מרגליות, בדיקדוק מדקדק בפרטיות וכלליות, מתאבק באבק ספריהם של איבן גנח ובן סרוק, אבן עזרא ורד"ק, בן לברט ואליהו בחור, לטוב זכור.

נטל הרב של אווז לבן, טבל בדיוֹ של עפצים במכוּון ושירטט וחטף וכתב בקצירת העומר, בל"ג בעומר, בזו הלשון, ראשון, ראשון:

מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, לאחינו בני ישראל, רחמנים בני רחמנים, די בכל אתר ואתר, הנה לשלום מר לי מר, אמרתי אעלה בתמר, אקרא לאֵל עלי גומר, נפשי לה' חיכתה, נפלתי מאגרא רמא לבירא עמיקתא, אני הגבר ראה עני, חוט השני, באש שרפוּנוּ, סבּוּנוּ גם סבבוּנוּ ואחינו כל בית ישראל יבכו את השריפה, זאת האיפה, יצילנוּ מאש וּממים, יראנו בבנין ירושלים, ובנחמת ציון, אמן כן יהי רצון.

לא טובה השמועה הקרובה, אשר לשמעה תצילנה שתי האזניים, חלחלה בכל מתניים, כל ברכיים תלכנה מים, ולבשו קדרוּת השמים, כל ראש לחלי וכל לבב דווי, עד בלי די, אוי לנו מים הדין, בעלמא הדין, ומקבלין דין מן דין, איכה ישבה בדד, אהלי שוּדד, עיר ואם בישראל, הגיע עד שארי שאוֹל, עיר על תלה, גדול כים שברה, אבד סיברה, חס וחלילה, ויצא מבת עירי כל הדרה, הסר המצנפת והרם העטרה. אם אמרתי אספרה כמו, דברים בגו, תקצר היריעה, ותמעט הידיעה, לכן אקצר בקצירת האומר, והמבין יבין וגומר.

ממרום שלח אש, ורוח שאינה מצויה בראש, רוח סועה מסער, צוֹעה ברב כוחה משער לשער, האש מלבה ואינה מכבה; אשו משום חיציו, אשו משום גיציו, אשו משום ממונו, אשו משום עוונו, הבערה ללהב יצאת, כולה ולא מקצת, ויתאבכו גיאוּת עשן, חדש וישן, אמר ה' מבשן, וייקץ כישן, וכהרף עין, הכל היה לאַין, כי אם יהיה לבער קין, כל קנין וענין, לעפר ואפר, מי יתן בספר, וייכתבו מלי, אללי, נשרפו כל מועדי אֵל, קודש ולא חוֹל, בתי כנסיות ובתי מדרשות, לתורה ולתפילה, לנורא עלילה, עד כי יבוא שילה הבית והעלייה, כווייה תחת כווייה, כווייה על גבי כווייה, בית וחנות, רחמנא חוס, רפת ודיר, סטיו וחצר, בהמה ועוף, ובני רשף יגביהו עוּף, מטלטלים מטלטלין באוויר, טלטלה גבר, כלי חרס וכלי אַבר, כלי חמץ וכלי פסח, מכל חלון ופתח, כסאות ושולחנות, מיטות וספות, כרים וכסתות, מוכין ונוצות, ספסלים ושרפרפים, דליים וטפיחים, קדירות וקערות, בקבוקים וכוסות, סכינים וכפות, אלונטיות ומפות, שסי"ן עם רשי"ן וראשי"ן וריפי"ן, רחי"ן ורני"ן ורשבמי"ן, תוספות, כתרי אותיות, חומשים עם ל"ב ומ"ב פירושים, לכל חפציהם דרוּשים, עם אלשיך וספורנו, כלי יקר וחזקוני, אבן עזרא ואברבנאל, אור החיים וחוק לישראל, נכי"ן, אכין ורקין, עם רלבגי"ן ורדקי"ן, מלבימי"ן, כשמלה מלבינין, מפורש ושם שׂכל, כל דכפין ייתי וייכול, משניות עם רעבי"ן, רעווא דרעווין, ותוספות יומטובין, עיניעקוֹבין, טבין ועבין, עם הבונה, נענה ועונה, מדרשי רבות ותנחוּמות, פתוחות וסתומות, ילקוּטראוּבנין וילקוּטשמעוֹנין, שולחנארוכן, עם טזי"ן ושכי"ן, רמבמי"ן ורמבני"ן, רשבאי"ן וריטבאי"ן, ספרים יקרים, כרוכים בנסרים, חייאדמים, בעורות אילים מאדמים, ספרי דרוש וחקירה, ספרי מליצה ושירה, מהם דפוסי קיר"ה, מהם דפוסי מדינה, מהם דפוסי קושטנדינא, מהם גם, דפוסי אמשטרדם, מהם דפוסי הורודנא, דפוסי ווילנא, מהם דפוסי זיטומיר, מהם דפוסי איזמיר, מהם דפוסי סודילקוב, דפוסי ברדיטשב, מהם אף דפוס יוֹזפוֹף, מהם דפוסי סלאוויטא, דפוסי ליטא, מהם דפוסי ליוורנא, דפוסי וורונא, דפוסי ברצלונא, דפוסי מנטובא, דפוסי פדובא, דפוסי וונציא, דפוסי פירנצי, מהם דפוסי זולצבך, דפוסי אופנבך, מהם דפוסי דיהרנפורט, דפוסי פראנקפורט, דפוסי ווין, דפוסי ברלין, ספרי יראים וספרי מוסר, מתוקים מדבר ופירות גינוסר, ספרי ח"ן, כל מין דין, ומקבלין דין מן דין, ספרי חסידים, צביים וחמידים, תולדות ותניא, דין הניא, סידורים ומחזורים, הגדות וקינות, סליחות ותחינות, טליתות וקיטלין, מזוזות ותפילין, עטרות ושוֹפרוֹת, גביעי קידוּשים, לוּלבוֹת יבשים, מפות של חלה, נרות של הבדלה, הכל בעירבוביא, פרח כעורבא, כעורב שחור, מפנים ואחור, אוי לעינים שכך רואות, אוי לאזנים שכך שומעות....

[קטע באמת מקסים, עשיר בכל כך הרבה מליצות ומשחקי מילים מהתנ"ך ומלשון חז"ל, בתוספת הכינויים המשעשעים לשמות הספרים והמחברים. אוסיף רק הערה אחת: מי שישים לב, חלק מהחרוזים מתקיימים רק בתנאי שקוראים את המילים בהגייה ליטאית. לדוגמה: "ממרום שלח אש, ורוח מצויה בראש" - הוא חרוז רק אם אתה קורא כמנהג הליטאים "בָּראֵש"].
לסיום, אפנה את הקוראים לפרק "אוד מוצל מאש", בספרו של אברהם יערי "באהלי ספר" (ירושלים תרצ"ט), העוסק בהרחבה בכתבי היד והספרים שנשרפו או שניצלו משריפות במהלך הדורות.