מה ההבדל בין יהודי אנגלי ליהודי פולני?

משה מרגליות, שנולד בסובאלק ומת בלונדון בשנת 1881, היה יהודי מומר שפעל ככומר ומיסיונר בשירות הכנסייה האנגליקנית. אחד מחיבוריו נקרא The Fundamental Principles of Modern Judaism [עקרונות היסוד של היהדות המודרנית] (לונדון 1843), ובו מצאתי את התמונות הבאות:

יהודי פולני

יהודי אנגלי

מסתבר שההבדל בין היהודי הפולני ליהודי האנגלי, הוא מהותי, כפי שכותב המומר מרגליות:

ובתרגום חופשי שלי:

הטלית צריכה להיות על הראש, במיוחד החלק שבו נמצאת ה"עטרה", מתחילת תפילת הבוקר ועד סופה (ראה את תמונת היהודי הפולני). ואולם היהודים האנגלים, שתמיד שואפים להתאים את עצמם לאופנה העולמית, עושים את ה"טלית" שלהם בצורת צעיף, ומשליכים אותה על כתפיהם (בדיוק כפי שהנשים נוהגות ללבוש את צעיפיהן) במשך תפילת הבוקר, בחוסר אכפתיות גדול (ראה תמונת היהודי האנגלי).

הרבנים מוקיעים אנשים כאלה כמומרים, ומזהים אותם כדומים לירבעם בן נבט. הדברים הבאים הם דעתם בנוגע לזה: "ואותן המשליכין הטלית מעל ראשם אחר ברכתם ומתפללים בלתי עטיפת הטלית על הראש עליהם נאמר ואותי השלכת אחרי גוך".

הציטוט בעברית הוא מתוך ספר 'אליה רבה', או"ח סימן ח', בשם "עדי זהב" (הן הגהותיו של רבי מנחם די לונזאנו על הלבוש). הפסוק "ואותי השלכת אחרי גווך" נאמר כנבואה על ירבעם בן נבט (מלכים א' יד, ט).

--
הנה תמונות נוספות מהספר:

תפילין של יד ושל ראש

תפילין

"טלית קטן"

וחותם יד כל אדם בו (4)

בהמשך לרישומי-בעלות מליציים שהבאתי כאן וכאן, הנה עוד אחד שמצאתי בכתב-יד על הלכות שחיטה שנמצא באוסף דויד סימונסון שבאוניברסיטת קופנהאגן (כאן).

"ואומר לך בדמייך - זה הספר שייך להרב הגאון המפורסם ערוגת הבושם כקש"ת מוה"ר אברהם בינגא סג"ל".
המליצה היא על משקל הפסוק "ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז), והרמז כאן הוא ל"דמים" במובן של כסף (שבו נקנה הספר).
אגב, רבי אברהם בינגא (בינג) המוזכר בחתימה הוא מרבני גרמניה המפורסמים, אב"ד ווירצבורג, תלמידו של רבי נתן אדלר וחברו של ה"חתם סופר".

גדולי ישראל

לוח-תמונה בספר 'אמרות טהורות', ניו-יורק 1903.
הגאון מוילנא במרכז, לצדו רבי עקיבא איגר וה"חתם סופר" וסביבם רבנים מפורסמים, בהם גם מגדולי החסידות, כולל "בעל התניא".
(לחצו על התמונה כדי להגדילה)

על תמונות רבנים - ראו גם כאן.

שני קישוטי דפוס מסלאוויטא

הנה שני "קישוטים" שמצאתי ב"חק לישראל" שנדפס בדפוסו של האדמו"ר רבי משה שפירא בסלאוויטא, בשנת תקפ"ה (1825):

ומהו "גורד השחקים" שבאיור? מישהו יודע?

הסולם שיעקב ראה

בהמשך לפוסט הקודם.
לפי הקבלה, הסולם שיעקב ראה היה בעצם אילן הספירות. להלן איור מתוך כתב-יד קבלי מפרס (שיוצג למכירה בקטלוג הבא של 'קדם - בית מכירות פומביות'), המתאר את סולם יעקב:

"וכתב אחד מן המפרשים הכי, י' ספירות בלימה נעוץ סופן וכו' נעוץ תרגום מוצב כדכתי' והנה סולם מוצב ארצה ומתרגם והנה סולמא נעוץ בארעא..." (פירוש ספר יצירה לר' יהודה ברצלוני, ברלין תרמ"ה, עמ' 164).

--
כעת מצאתי את סצינת הסולם בכמה שערי ספרים:

פרשת השבוע - סולם יעקב ("ציורים יהודיים")

משהו קטן לפרשת השבוע. הנה דף מתוך ספר "ביאורים על האשל הגדול רש"י" שיוחס (שלא בצדק) לרבי נתן שפירא מהורודנא ונדפס בונציה בשנת שנ"ג (1593):

והנה ציור נוסף של הסולם, מתוך ספר "הואיל משה" (פראג, שע"ב 1612), ביאור על התורה מרבי משה מת מפרמיסלא.

שני הציורים הם מה שאני מכנה "ציורים יהודיים" מובהקים. מצד אחד נעדרי חן, אבל מצד שני, מתרחקים מכל ניסיון לקבע את סיפורי התנ"ך בתמונות. לא מדובר כאן בניסיון אמנותי להציג את חלום יעקב, אלא רק בכלי עזר ללימוד ה"סוגיה". בכך הם נבדלים מן הציורים הנוצריים המתארים את סצינת החלום לפרטי פרטים (וכך גם את שאר סיפורי התנ"ך. ראו לדוגמה את ציורי תיבת-נח ומגדל בבל שהבאתי כאן וכאן).
[במאמר המוסגר: האות ש' ההפוכה, שסימנתי בעיגול אדום בתמונה האחרונה, מצטרפת לאוסף השימושים היצירתיים באותיות דפוס (שהבאתי כאן וכאן). מנהג ידוע של סופרים ומדפיסים ליישר את העמודה באמצעות אות (או מספר אותיות) מהמילה הראשונה של השורה הבאה. לאורך ספר זה, בכל פעם שהיו צריכים ליישר את השורה, הפכו המדפיסים את האות].
כעת לעניין שמו של מחבר הספר האחרון. רבי משה מת היה מחכמי פולין הנודעים, רב בפרמיסלא ובאפטה (נפטר בשנת שס"ו 1606). לא ברור מדוע היה כינויו "מת". יש אומרים שמקור הכינוי הוא מלועזית. בספרו הראשון,"מטה משה" (נדפס בקראקא, שנ"א 1591), לא מוזכר השם "מת" בשער וכן בחתימתו על ההקדמה, אך הוא נרמז בשם הספר (מטה משה). אבל בספר שלנו, שנדפס לאחר פטירתו כבר מופיע שם זה בשער הספר (ראה תמונה). בכל מקרה, בני דורו נמנעו מלהזכירו בשם זה, מחמת משמעותו השלילית, וכינוהו "משה איש חי".

והנה ציור נוצרי של "סולם יעקב". לקחתי אותו מאתר של אוניברסיטת טורנטו (קישור), המכיל עשרות ציורי דפוס. שווה להכיר (לחובבי הז'אנר).

--
עוד על פרשת ויצא: על סולם יעקב שהפך לגלגל כתבתי כאן (קישור). 

יופי לך סידור - רשימה לשעות מלחמה / דת ומסורת בקיבוצים (7)

אחד ממשתתפי השיעור לתלמוד בדגניה ב' היה מנחם הלוי, דמות מרתקת שאם ירשה לי הזמן עוד אשוב אליה בהרחבה.
מנחם הלוי נולד למשפחה חסידית בלודז' שבפולין בשנת תרע"ב (1912) ונקרא על שמו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. את תהליך עזיבת הדת החל כבר אביו, שבעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בעת בריחתם לרוסיה, קיצץ את פאותיו והחליף את לבושו החסידי. מנחם עצמו שלא קיבל חינוך דתי של ממש (מלבד ניסיון קצרצר ב'חדר'), היה למדריך בתנועת הנוער "גורדוניה", עלה ארצה עם רעייתו הטריה, וקבע את מושבו בדגניה ב'.
בדגניה ב' עבר מנחם תהליך ארוך ומעניין של חיבוטי נפש וחיפוש דרך שבסופו חזר בתשובה. את המסע הרוחני שלו השקיע בספריו הרבים, ואני מקוה לחזור לכך בעתיד.

אחד מספריו של מנחם הלוי

כאן ברצוני להביא רשימה מרגשת שכתב במלחמת ששת הימים, שלטעמי לא נס ליחה והיא אקטואלית גם בימי מלחמה שכאלה.

יופי לך סידור / מאת מנחם הלוי
לו אני משורר, הייתי שר שיר מזמור לסידור המרופט שהרבה ידיים ממשמשות בו. סידור פשוט ודל זה, לא פאר ולא הדר לו בחיצוניותו וכל כולו נקנה בפרוטות - מה עושר הוא צופן לבעליו!
צנוע מטבעו הוא, נחבא כאילו אל הכלים מאימת הגדולים ממנו - החומש ומפרשים, הנביאים, הכתובים, שלא לדבר על המשנה והתלמוד ונושא כליו. כשהוא נמצא במחיצתם של שני אלה האחרונים - היכין ובועז של היהדות - דומה עלי שהוא מרגיש רגשי נחיתות, והוא מתכווץ כולו.
זקוף קומתך, זעירא דמן חבריא! הנה הנך - כלחם הזה - המצרך הראשון. בלעדיך לא יקומו חיי-עולם. ואל תתבטל מפני מאמרו "מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה". חיי השעה שלך הם היסוד, ממך יתד, ממך פינה לבניין הפאר של הוויות אביי ורבא. בלעדיך ארמון התפארת לא יחזיק מעמד. לא ניתנה תורה לאוכלי המן. הרבה עשו כדברי התנא הקדוש ולא עלתה בידם. יש מסיר אזנו משמוע תורה - וסיבות מסיבות שונות לדבר - ותפילתו לא רק שאינה תועבה (עיין שבת דף י') אלא היא לעילא ולעילא. והחסידות תוכיח. ואבותינו שלא היו 'למדנים' כמונו - יוכיחו...
אתה הנך האוצָר האוצֵר בקרבך כל שועה ותחינה, כל בקשה על בריאות ושלום. אתה הוא שסומך נופלים ברוח וזוקף כפופים בגשם - זקוף קומתך!
השכחת? פרק ח' במלכים א', תפילת שלמה בחנוכת הבית! ובאין לנו הבית - כר' יהושע בן לוי גרסינן: אתה הנך כנגד תמידין.
"כי ייצא למלחמה" התפלל ידידיה. אנו יצאנו השבוע למלחמה על הצר הצורר אותנו, על הצרים הצוררים אותנו. לאן נמלט היהודי (שלא ביקש לו מחסה במקלט עץ ואבן) הן בעורף והן בחזית - איפה הליט פניו, שפך צקון-לחשו? בסוגית חנינא סגן הכהנים? בגזירה-שוה המופנית משני הצדדים, בויכוח לשם שמים של בית הלל ובית שמאי, באוהלות ובנגעים? או שמא בזעמו של הנביא, התהלכו קדורנית כל היום?
לא, כי בך בך, סידורי היקר. כל מלה במקומה, כאילו נכתבה לשעה זו; כל צירופי-הפסוקים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים לתפילה אחת, שבכל השנה, כשהימים כתיקונם, הנך רואה בהם כעין מעשה-שעטנז שיש לישבו בדוחק - הבט, עתה האירו פניהם אליך, נתחדשו עליך והיו שמחים ומשמחים, מעודדים ונוסכים בטחון.
אתה מתחיל את יומך באורתא, בתפילת מעריב. הנה הקדמה, הכנה: שיר המעלות. והפסוקים המלוקטים כביכול באופן "שרירותי" מכל מיני מזמורים מתהילות בן-ישי מקבלים עתה משמעות ראשונית עבורך, חד-פעמית, כביכול מעולם לא חשת בערך השעה ובגודל הסכנה, והם - הפסוקים המלוקטים שב"שיר המעלות" - מורידים מיד את המתח הנפשי שלך והנך מקוה לאחרית טובה. "יברכך ה' מציון"; "ה' צבאות עמנו"; "המלך יעננו ביום קראנו"; "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם"; "בשלום יחדיו אשכבה ואישן כי אתה, השם לבדך, לבטח תושיבני"; "תשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרם... יפלטם מרשעים ויושיעם".
לאחר הכשרה כזו - ומעולם לא קראתי "הכשרה" זו בכוונת מתכוון כבששת ימי המערכה הגדולה על פדות חיינו והנצחון המפואר, המדהים והנסי - שקט עלי לבבי ויכולתי ללא דאגות ופניות צדדיות לשפוך שיחי לפני מושיען של ישראל.
ואחר שקבלתי עלי עול מלכות שמים בקריאת שמע בשקט ובבטחה - שוב הבטחה רבתי בברכה שלאחר "שמע": הפודנו מיד מלכים, מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים, האל הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו - ממסכת ברכות - העושה גדולות עד אין חקר, ניסים ונפלאות עד אין מספר - עפ"י איוב - השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו. המדריכנו על במות אויבינו (- האם לא לבני בכורי ולבניהם של כל ישראל הנלחמים עתה, ברגע זה ממש, על הרמה הסורית מכוונים הדברים?) וירם קרננו על כל שונאינו. העושה לנו נסים ונקמה בפרעה (- האם לא לחתני, החובש הקרבי בסיני, ולכל הלוחמים שם מכוונת תפילתי?) וכו' וכו' - מספר תהלים.
ובברכה השניה:
השכיבנו לשלום והעמידנו לשלום; פרוש עלינו סוכת שלום (- מענין כמה פעמים באה המילה שלום בספר תפילותיו של עם "תוקפני ואימפריאליסטי" זה...); והגן בעדנו והסר מעלינו אויב, דבר וחרב וכו' והסר שטן מלפנינו ומאחרינו (- מוקשים? מארבים? צלפים?).
ולמחרת היום: פסוקי-דזמרה שכל כולם אינם אלא לקט פסיפסי "בלתי רציונלי" של פסוקים ושברי פסוקים - היאך, היאך הפיחו בהם הפחד, הסכנה, הדאגה לשלום הילדים החיילים, רוח חיים, היאך קמו ונצבו כולם - כל ה"שברים" הללו - והיו לאחד, כיצד פתחו פיהם (פיהם? פי!) ושוררו וזמררו והפיחו תקוה בלבי - "פסוקי דזמרה" אלה...
וכן כל התפילות כולן על הסדר.
יופי, יופי לך סידורי - אתה מקלט-הדמעות שלנו. ואם ליבנו גס בך, במחילה מכבודך - סימן שטוב לנו מדאי, ששָׁמַנו, עבינו, כשׂינו...
יופי, יופי לך, סידורי היקר!

מה טובו אהליך

"ניסוי קולמוס" נאה בכתב יד אשכנזי של ראשית המאה ה-17:

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל ואני ברוב חסדך

צופן בחתימה (2)

בשער ספר חסידים, מהדורת פרנקפורט דמיין תפ"ד (1724), מצאתי חתימה:

קניתי מהוני לכבוד צורי וקוני, הק' [=הקטן] רפאל

מיהו אותו רפאל? אינני יודע. אך הוא נתן רמז נוסף לזהותו.
שימו לב שהוסיף את האות י' לפני המילה "ספר". בנוסף, סימן במרכאות את האות שהוסיף וגם את האותיות ספ.
כלומר: י' ס' פ'.
אולי קוראי הנאמנים יצליחו לפענח את הצופן.
(זה הזכיר לי כמובן את הצופן שהבאתי כאן - קישור).

צנזורה עצמית

אחד הפריטים שמעוררים עניין בקטלוג המכירה הקרובה של "קדם בית מכירות" (קישור) הוא ספר שולחן ערוך, חלק יורה דעה, עם הגהות מתלמיד הגאון רבי יחזקאל לנדא, בעל "נודע ביהודה" ורב העיר פראג (פריט 369). רוב ההגהות הן העתקות מהגהותיו של הנודע ביהודה על השולחן ערוך, שנדפסו על ידי בנו תחת השם "דגול מרבבה" ובהמשך שולבו בכל מהדורות השולחן ערוך. תחת כל הגהה כזו, מציין התלמיד "אמ"ו", כלומר: "אדוני מורי ורבי". בגיליונות הספר יש גם הגהות מהתלמיד עצמו, מהן עולה שאף הוא היה תלמיד חכם גדול. לצערי, לא הצלחתי לגלות מי האיש, וכעת זו תעלומה מסקרנת.
אחת ההגהות שצדה את עיני היתה זו שנכתבה בצמוד לסעיף הראשון של הלכות עובדי כוכבים:

כלל גדול בדיני ע"א [=עבודת אלילים] שכוונה על עובדי אשרי'[ם] כנעני'[ם] שהם האומות הקדמונים אבל אומות שבזמנינו מאמינים בבורא עולם ובכמה עיקרי הדת כמבואר בכמה מקומות בפוסקי'[ם] וחלילה לשנוא אותן או להתרחק מהם אדרבה ראוי לנו להתפלל בשלומם.

כידוע, נוסח כזה ודומים לו מצויים כמעט בכל ספר שנדפס בימים ההם, כחלק ממה שמכונה "צנזורה עצמית", ובכדי שלא "להרגיז את הגויים". במקרים רבים, זאת היתה אמירה רק מן השפה ולחוץ. מה שמוזר במקרה הזה הוא שאדם כתב זאת כהגהה בטופס הפרטי שלו!

בהקשר זה נביא את שער הספר "דגול מרבבה" שהזכרנו, שנדפס בפראג בשנת תקנ"ד, תחת עינו הפקוחה של הצנזור המקומי, המלומד וההבראיסט קרל פישר (1757-1844).

בראש העמוד שאחרי השער, מופיעה "התנצלות" המחבר, בה מזכיר את הצנזור:

מנהגו של הצנזור קרל פישר, שידע עברית היטב, להוסיף בכל הספרים שנדפסו תחת פיקוחו מספר שורות בלטינית או גרמנית ובהן תיאור קצר על נושא הספר. לעתים אף הוסיף דברי הערכה על הספר או על המחבר. בסופו חתם את שמו ותפקידו. כפי שניתן לראות, גם כאן הוסיף פישר תיאור כזה, אבל הוסיף גם תרגום של ה"התנצלות".

גם בשער הספר שעל שמו נקרא, שו"ת נודע ביהודה, מתנוסס אישורו של קרל פישר:

בדף הבא מופיעה ה"התנצלות", שבה מכריז ה"נודע ביהודה" כי היא חלה לא רק על ספרו אלא על כל ספרי הקודש שישנם בנמצא:

אמר המחבר, כבר נודע ונתפרסם בכל המקומות אשר הייתי, שאני מזהיר ומוכיח ברוב הדרשות אשר אני דורש ברבים להיות נזהר מאוד בכבוד האומות אשר בזמנינו ואנחנו חוסים בארצותיהם ובמדינותיהם וחייבים אנחנו להתפלל בשלום המלכים והשרים וחיילותיהם ולהתפלל על שלום המדינה ויושביה, וחלילה לנו להיות כפויי  טובה אשר המה מטיבים עמנו ונותנים לנו מחיה ושארית בארץ. וגם אני מזהיר תמיד על הגזל ועל הגניבה ומודיע כי אין חילוק כלל באיסור גזילה וגניבה בין ממון של יהודי ובין ממון של גוי אסור בלא תגזול, וכן לאו דלא תגנובו כולל גם ממון של אינו יהודי וכן הוא ברמב"ם פרק א' מהלכות גניבה... וכן פסק הטור בחושן משפט... וכן פסק השלחן ערוך... הרי מבואר שאסור לגזול או לגנוב אצל גוי, וקל וחומר האומות של זמנינו שאנחנו יושבים בתוכם, שהמה מאמינים בעקרי הדת שמאמינים בבריאת העולם ומאמינים בנבואת הנביאים ובכל הנסים והנפלאות הכתוב בתורה ובספרי הנביאים, אם כן פשיטא ופשיטא שאנחנו מחויבים לכבדם ולנשאם ולכן הנני מכריז ומודיע ולא על חיבורי זה בלבד אני מכריז אלא בכל מקום שנמצא בשום חבור דבר גנאי על עכו"ם או גוים וכותים וכיוצא בלשונות הללו, שלא תטעה לפרש על האומות הללו שבזמנינו כי המפרש כן הוא טועה ומפרש שלא כדת של תורה, אבל הכוונה על האומות הקדמונים שהיו מאמינים בכוכבים ומזלות, וכמו כת הצבא שהזכיר הרמב"ם בספר המורה, שאותם האומות אפיקורסים ומינים היו, ולא הודו בבריאת העולם והכחישו כל המופתים והכחישו הנבואה, ולכן יזהר כל אחד בדברי אלה וישים אותם על לבו לזכרון.

ובשער ספר הדרשות של הנודע ביהודה, ספר אהבת ציון, כתב פישר כדברים האלה על המחבר:

Hos sermones a defuncto celebri et ubiquam apud populum Israeliticum ob doctrinae famam notissimum etc.

בתרגום חופשי (פחות או יותר, על פי GoogleTranslate):

דרשות אלו של המחבר המנוח המפורסם מאד בכל העולם היהודי ראויות לפרסום.

על קרל פישר ויחסיו עם רבני פראג יש הרבה מה להוסיף, וכבר האריכו לכתוב בזה (ראה לדוגמה, בבלוג המצויין On the Main Line - כאן). בהזדמנות אביא כאן תגלית מעניינת שמצאתי הקשורה אליו.

תנו פידבק (או כסף)

ברוך משה מזרחי, מעסקני יהדות בבל, החל להוציא בשנת 1863 עיתון עברי בשם "הדובר" (ולאחר מכן בשם "דובר מישרים"). העיתון נדפס בדפוס העברי הראשון בבגדד, שהיה דפוס ליטוגרפי. העיתון יצא לעתים לא קבועות עד שנת 1871.
היום מצאתי דף ששלח מזרחי לקוראים, ובו מבקש בשפה מליצית שישלחו לו דמי מנוי (או אולי סתם פידבק?):

זכרון טוב להדובר
הקורא הנכבד, למה לנצח תשכחני, זה כמה שנים חלפו אשר אנוכי שולח לרו"מ [=לרום מעלתו] עָלֵי הדובר זמן זמנים, ואנוכי הרואה שערי תשועה גם שערי תשובה ננעלו, שתיקה מה זו עושה, נא אדוני הראני נא את כבודך ופקדני בישועתיך, ולא באתי להזהיר אלא להזכיר, ואין מזרזין אלא למזורז, על כן קצרתי אומר, ואומר שלום
נאום הדובר
ברוך משה מזרחי
היום ר"ח תמוז התר"ל