"לא יחרוך רמיה צידו" - "לחש" נגד גנבי ספרים

עוד רישום בעלות מליצי - שלא הכרתי - נוסף לאוסף שלי:

בשער ספר בית לחם יהודה, מאת רבי יהודה אריה ממודינה, שנדפס בוונציה, בשנת שפ"ה (1625), מצאתי את הרישום הבא:

"לא יחרוך רמיה צדו / פתאום יבוא אידו". 

חרוז זה מורכב משני פסוקים מספר משלי:

משלי יב, כז: לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ.

משלי ו, טו: עַל-כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא.

על הפסוק "לא יחרוך רמיה צידו...", מבאר רבינו יונה (שם): "לא ייהנה איש רמיה מן ההון אשר קיבץ בגזל ומרמה...".

הרי לנו כעין "לחש", או כתובת אזהרה, נגד גנבי הספרים, עם האיום ש"פתאום יבוא אידו...". 

איורים בחלל הפנוי - רבינו ירוחם, קושטא, 1516

אילן

בסופו של הפוסט הקודם הזכרתי את ה"חלונות" הריקים שהושארו בתוך הטקסט המודפס של מסכת עירובין.
המקומות הריקים הושארו ע"י המדפיסים, בשל קושי טכני להעתיק בדפוס את איורי ההסבר שהיו במקור בכתבי-היד, ובמחשבה שלאחר מכן יושלמו האיורים בכתב-יד (וראו את המאמרים של אלי גנויאר שהפניתי אליהם).
כידוע, במסכת עירובין יש צורך מיוחד בתרשימים להמחשה, וכפי שראינו - במהדורת בומברג הושארו מקומות ריקים היכן שהיה אמור להופיע תרשים. בפועל, בעותקים רבים נשאר המצב כפי שהוא, התרשימים לא נוספו בהמשך, וה"חלונות" נותרו ריקים.

תופעה דומה מופיעה בספר תולדות אדם וחוה לרבינו ירוחם, שנדפס בקושטא בשנת רע"ו (1516), בחלק העוסק בדיני עירובין.
גם כאן, בדומה לדפוס בומברג, הושארו מקומות ריקים לתרשימים שיושלמו אחר כך, אך המעניין הוא כי בחלק מהמקומות עיצבו המדפיסים את הטקסט באופן ש"החלל הפנוי" הופך לאיור.

לא ברור לי מדוע הם עשו זאת. כאן עולה השאלה האם תכננו להכין איורים (בתחריטי-עץ) ולהטביע אותם במקומות הריקים לאחר ההדפסה, ואולי השאירו זאת לקונים - שיעתיקו בכתב-ידם את האיורים למקומות הריקים.
יתכן שהמדפיסים שיערו שהאיורים לא יתווספו לאחר מכן (כפי שבסוף אכן אירע) ועל כן ניסו ליצור בעצמם את האיורים (באופן חלקי - ראה להלן) בדרך כזו של עיצוב הטקסט.
אלו שאלות שאין לי תשובה עליהן.

בכל מקרה, האיורים שהופיעו בכתבי-היד היו מפורטים הרבה יותר.
כך לדוגמה נראה ה"אילן", מן התמונה הראשונה לעיל, בכתב-יד של החיבור מן המאה ה-15 (כת"י NY JTS 6528; באדיבות ספריית בית המדרש לרבנים באמריקה):

וכך נראית ה"קשת" (מראש התמונה השניה לעיל):

ברור שהרווח המעוצב שהשאירו המדפיסים לא משתווה לפירוט של האיורים בכתב-היד, אבל נראה שבכל זאת ניסו לעשות ככל יכולתם.


המהדורה הבאה של הספר נדפסה בוונציה שי"ח (1553), בדפוס בראגדין. אני משער שכאן כבר לא היה לפני המדפיסים כתב-יד עם איורים, ורק מהדורת קושטא עמדה לפניהם. למדפיס לא נותר אלא לחקות את המהדורה הקודמת ולהדפיס את המקומות הריקים בדרך דומה.

הנה דפים ממהדורת ונציה (דפים צז-צט):

"סטארט-אפ" תלמודי שלא צלח - סימונים ל"תוספות" במהדורת התלמוד של בומברג - ונציה, 1528

פתיחה למסכת עירובין - תלמוד בבלי ונציה רפ"ח

מה דעתכם על ה"סטארט-אפ" התלמודי הבא: לצד כל משפט בדף הגמרא שיש עליו התייחסות של ה"תוספות" יופיע סימן מיוחד - ממוספר, שיפנה אותנו ישירות אל קטע התוספות המתאים בדף. נשמע כמו רעיון טוב, לא כך?!
ובכן, מתברר שהרעיון הזה עלה בבית דפוסו של דניאל בומברג, המדפיס הנוצרי הנודע מוונציה שהיה הראשון שהדפיס את התלמוד הבבלי בשלמותו.
כידוע, למהדורה הראשונה שהדפיס בומברג (בין השנים ר"פ-רפ"ג 1520-1523) נודעה חשיבות רבה. היא הפכה ל"מהדורת אם" לכל המהדורות שנדפסו אחריה, ובין היתר נקבעה אז "צורת הדף" של התלמוד, עם מספור הדפים שנוהג עד ימינו.
מיד לאחר המהדורה הראשונה, חזר בומברג והדפיס מהדורה נוספת. במהדורה זו באו שינויים, תיקונים והוספות שונות. לפירוט על ההבדלים בין המהדורה הראשונה והשניה ראו חיבורו של החכם והחוקר ר' רפאל נתן נטע רבינוביץ, "מאמר על הדפסת התלמוד", שהוא מן המחקרים החשובים והיסודיים בנושא.
במסכת עירובין של המהדורה השניה, שנדפסה בשנת רפ"ח (1528) הופיע פתאום ה"סטארט-אפ" המדובר: סימונים מיוחדים בעמוד הגמרא, המפנים אל קטעי ה"תוספות" המתאימים.
הדבר נעשה באופן זה:
מעל המילה המתאימה בגמרא מופיע סימן של עיגול קטן. עיגול זה מפנה למספור - באותיות - שמופיע בצד נוסח הגמרא, ואותיות אלה מפנות אל ה"תוספות" - שאף הם מוספרו בהתאם.

סימונים אלו אינם מופיעים לכל אורך המסכת. אלא מתחילים מאמצע המסכת.

רבינוביץ שם לב לתופעה זו וכותב:
"במסכת עירובין מדף מט, א ואילך הדפיסו אותיות א"ב בגליון הגמרא על התיבות שמתחיל בהן דיבור תוספות...".

למעשה, תופעה זו מופיעה רק במסכת עירובין (וכאמור רק במחציתה). במסכתות האחרות שנדפסו אז היא כבר לא מופיעה, וכנראה שמשום מה זנחו את הרעיון הזה.

סריקה של מהדורה זו עם הסימונים המיוחדים, נמצאת כאן.

יש לציין, כי בניגוד לעותק שראה רבינוביץ, בעותק הסרוק הנ"ל נמצאים סימונים גם בדפים הקודמים לדף מט, אם כי באופן חלקי ולא רצוף. ההופעה הראשונה של סימונים אלה שם היא כבר בדף ח.

הנה כמה דוגמאות:

עותק של מסכת עירובין ממהדורה זו הגיע לאחרונה ל"קדם בית מכירות" ויוצג למכירה השבוע (ראו כאן). כשבדקתי אותו גיליתי שבעותק זה לא מופיעים כלל הסימונים המדוברים.

מתברר אם כן שבמקביל נדפסו עותקים ללא הסימונים הנ"ל. יתכן שתוך כדי ההדפסה כבר הוחלט לזנוח את הרעיון והמשיכו להדפיס עותקים אחרים בדרך הרגילה (שינויים אלה בהדפסה לא נרשמו ב"מפעל הביבליוגרפיה").

הנה דוגמאות מן העותק שנמצא ב"קדם" - עם עמודים מקבילים לעמודים שהצגתי לעיל:

(דרך אגב, אם שאלתם את עצמכם מה פשר ה"חלונות" הריקים שהושארו בטקסט של פירוש רש"י וב"תוספות", ראו על כך את מאמריו המצוינים של אלי גנויאר, כאן וכאן, ובתרגום לעברית כאן).

רישום מעניין על גמרא - איסור הוצאה מבית הכנסת, חתום בידי בית הדין - פרוסטיץ, 1801

ידידי ר' יוסי לייכטר שלח לי בטובו צילום של רישום ארוך בכתב-יד שגילה בכרך גמרא (מסכת נדה, וינה תקנ"ו) שנמצא בספריה הלאומית.
זוהי הודעה האוסרת להוציא את כרך הגמרא מבית הכנסת שבעיר פרוסטיץ (פרוסניץ), החתומה ע"י רב העיר - רבי אהרן שפיץ סג"ל, וחברי בית דינו, בשנת תקס"א (1801):

אוהב ה' שערי ציון המצוינים בהלכה, ברית כרותה במי שלומד בבה"כ [בבית הכנסת] אינה מצוי'[ה] שכחה, מה טוב ומה נעים אם במקום תפלה שם תהא רנה של תורה, לבתר דסיימתינהו לשבחא, לקיים דברי חכמים, ומי שקובע עתים לתורה טרם יצא לעסקו ישלח ה' לו את הברכה, ולמען תהי'[ה] למשמרת לאות לבני מרי, שלא יהא כל א'[חד] בונה במה לעצמו שלא כהלכה, אם -- תורת כל א'[חד] וא'[חד] בידו לעצמו יהא זוכה, לכן תוקף גזירתינו נתונה מפני יד שלוחה, לבלתי הוציא ספרי דבי רב הללו מן הבית המדרש חוצה, והעושה כן מעל ימעל כאילו מעל בחרם והקדש קדושת דמים ולב ב"ד מתנה עליהם אם לתועלת הספרים הוצאה מיצרך צריכא, והשומע לדברים יונעם ותבא עלי'[ו] ברכה. 

יצא מפי הרב דקהלתינו וב"ד הצדק יצ"ו הבאים בעצמם על החתום ר"ח תמוז דהאי שתא, תקס"א לפ"ק פה פרוסטיץ

הק' אהרן שפיץ סג"ל מו"ש 

הק' יודא [אריה ליב קעמפנער?]

[---] 

ענייני טיפוגרפיה בספר 'מענה לשון' (נאות יעקב) לרבי יעקב ישראל אלגאזי - אזמיר, 1761

אחד מחיבוריו של רבי ישראל יעקב אלגאזי, מחכמי אזמיר וירושלים, ששימש כ"ראשון לציון" בירושלים, הוא החיבור "מענה לשון". חיבור זה נדפס ע"י בנו רבי יום טוב (מהרי"ט) אלגאזי בשתי "פעימות": חלקו הראשון של החיבור נדפס בספר 'נאות יעקב' (אזמיר, תקכ"א 1761), וחלקו השני והשלישי של החיבור בספר 'קהלת יעקב' (שאלוניקי, תקמ"ו 1786).

חיבור זה בנוי כלקסיקון של מילים ומושגים, חלקו הראשון כולל ערכים מא' עד ת' תחת הכותרת "לשון תורה", החלק השני - ערכים של "לשון חכמים", והחלק השלישי - ערכים של "לשון בני אדם".

הנה עמוד אקראי לדוגמה מתוך החלק הראשון:

המעניין הוא שהמדפיס החליט "להדגיש" - באותיות גדולות - רק חלק מהערכים בכל עמוד, וכך אירע שהערכים האחרים "נבלעים" בפסקה אחת עם הערך הקודם להם. נראה כי זה נעשה בצורה שרירותית לגמרי. בתמונה הבאה תוכלו לראות את אותו עמוד, אלא שסימנתי בעיגולים את המקומות בהם מתחילים ערכים חדשים, שלא הודגשו:

אני משער שבבית הדפוס לא היו מספיק אותיות גדולות שיספיקו לכל ערכי החיבור, וע"כ הן "פוזרו" על פני כל הספר, אולי מתוך מחשבה שהדבר ישווה לספר מראה גרפי נאה.

יש לכם הסבר יותר טוב?

על עיבודה של סליחה המיוחסת לרבי יהודה החסיד

בספר חסידים[1] מובאת "סליחה" שאותה יש לומר בזמן התענית, התשובה והווידוי. תוכן ה"סליחה" הוא בקשה על כפרת העוונות, באמצעות איברי האדם המצטערים בעינוי התענית[2]. התפילה מיוחסת לרבי יהודה החסיד שכן הוא הראשון שהביאה בספרו, וכך לשונו:

כשבוכה - יודה על פשעיו, ויאמר: 

יכבה דמעתי חרון אפך ממני, ואת לבבי ראה אשר נמס ויהי למים, ויכבה גחל אשר קדחה באפך, ותשובות מעשי הן ישיבו אפך ממני, ותעניותי וענויי הם ימלאוך רחמים עלי, וערך שלחני אשר לא ערכתי תחשוב זבח ערוך, והסיר אשר לא הצגתי על גחלים תחשוב כאשר תוקד על מזבחך לא תכבה, וכלי מאכלי אשר לא הובאו לפני תחשוב כאשר יביאו בני ישראל את המנחה, ואת חסרון דמי יכפר עלי כדמים על קרנות המזבח, ומיעוט חלבי כחלבי אמורים, דמעות עיני כהסך נסך שכר, וקול בכיי כקול שירים שהיו משוררים, וחשיכת עינים מצום ובכי כאור הנרות, וריח רעבון כריח הקטורת, ובשפכי נפשי ולבבי עם דמעותי תמחה פשעי, וחלישת אברי כנתחי קרבן, ושברון לבי כאבני מזבחך, ומשברי לבי כזבחך, ולא תבזה לבי הנשבר, ושינוי בגדי חמודות כבגדי כהונה, ומניעת רחיצה כקדוש ידים ורגלים [...] , ובקריעת לבבי יקרעו ספרים שכתובים בהם עונותי, ומוצא שפתי יסתמו פיות סוטני, וחלישות לבי ישמחו לב מבקשיך, ובטני הרקה מתענוגים אל תשיבני ריקם מלפניך, ובעבור נפשי היבשה מתאוה תמלא משאלותי, וניחומי ותשובתי ישיבוך אלי ותרצני כי נחמתי על רוע מעללי ועל דרכי הרעים כי עשיתים, בין שגיונות בין זדונות, ואתה יודע ורואה כליות ולב, ואתה יודע כי שוים מחשבותי ודברי פי, יהי רצון מלפניך רחום וחנון שתסיר מעלי כל דברים המעכבין את התשובה ולא אשוב להרע לפניך, ומעשה הטוב ומחשבה הטובה אשר יש בי יכונו לפניך לעולם ולבך עלינו לטובה.

התפילה נפוצה והובאה בשמו של ספר חסידים בספרים רבים[3].

המעניין הוא שבעל הרוקח - תלמידו של רבי יהודה החסיד, מביא גם הוא תפילה זו[4], אך בעיבוד אחר, שאולי נעשה ע"י הרוקח בעצמו[5]:

וכאשר ידמע - יאמר:  

במר דמעתי יכבה חרון אפך, (כבה) בדם לבי הנמס כבה אש קדחתי באפך, ותשובת חרטותי ישיבו אפך ממני, ונוזלי דמעותי יחשבו כניסוך יין ומים, ומשמן בשרי כחלבים ואימורים, ודמי הנחסר כאלו נזרק על גבי המזבח, וקול אנחותי כקול שירי הלוים, וקול גניחותי כקול תופים וכנורות, וניתוק מורשי לבבי כנימי כנור ועוגב, וחלישת איברי כעריכת איברים ופדרים, ושפיכת נפשי כמים ימחו פשעי, ובדם לבי תמחה עונותי, ובליחלוח גופי יכבו חטאתי, ובוידוי אשם נפשי יחוורו אשמותי, וניב שפתי והגיון לבבי יתכפרו רעיוני והרהורי, וקריעת לבבי יקראו כל ספרי עונותי, ורוב נהמותי המה ינחמוך, וחנינותי יגלגלו מדת רחמיך לחונני, ותפלתי קבל עם תפלת בניך בני בחוניך, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

בקובץ "חצי גבורים" שעומד לצאת בקרוב לאור (יוצא לאור בארה"ב), אפרסם בעז"ה פיוט "סליחה" ארוך מכתב-יד, שנכתבה בתקופת פרעות ת"ח ות"ט, ע"י מחבר לא מוכר בשם רבי אורי ב"ר רפאל מענגבורגא.

ה"סליחה" בנויה מ-61 מחרוזות, ובסופה של כל אחת מן המחרוזות (למעט האחרונה) משובץ שם של אחת ממסכתות המשנה.

והנה, בתוך פיוט זה שיבץ המחבר גם את התפילה המובאת בספר חסידים, בעיבוד משלו - שיתאים לאופי הפיוט שכתב. להלן הקטע הרלוונטי מתוך פיוט זה:

וְדִמְעוֹתֵינוּ יְכַבֶּה חֲרוֹן אַפְּךָ הַבּוֹעֲרִים כְּגֶחָלִים /

אַתָּה שִׂימָה דִמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ וּבַכֵּלִים

מִעוּט וְחֶסְרוֹן דָּם וְחֵלֶב בְּצוּמֵינוּ, יֵרָצֶה כְּדָם וְחֵלֶב זְבָחִים וְעוֹלוֹת /

צוֹמֵינוּ וְרֵיחַ רַעֲבוֹן נַפְשֵׁינוּ, יֵרָצֶה כִּבְשָׂמִים רֹאשׁ מוֹר וָאֳהָלוֹת

תְּשׁוּבוֹת מַעֲשֵׂינוּ יְקָרְבוּנוּ, כִּי נִחַמְנוּ עַל דְּרָכֵינוּ וּמַעֲלָלִים רָעִים /

אַל תִּפְקוֹד בַּשֵּׁבֶט פְּשָׁעֵינוּ וַעֲוֹנֵנוּ בִּנְגָעִים

שְׁבִירַת גּוּפֵינוּ מֵרֹוב אֲנָחָה, מִמְּךָ לֹא יְהֵא נִסְתָּרָה /

לִבּוֹת נִשְׁבָּרוֹת וּנְמַסִּים כְּמַיִם יִהְיוּ לְפָנֶיךָ וּמִשְׁמֶרֶת כְּמֵי חַטָּאת וְאֵפֶר פָּרָה

חֲשֵׁיכַת עֵינַיִם מֵרֹוב דְּמָעוֹת טוֹרְדוֹת דּוֹלְפוֹת, יִהְיוּ חֲשׁוּבִין כְּאוֹר הַנֵּרוֹת /

וּכְלֵי מַאֲכָל אֲשֶׁר לֹא הוּבְאוּ, תַּחְשׁוֹב כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ הַמִּנְחָה בִּכְלִי טְהָרוֹת

מְחֵה פְשָׁעֵינוּ הַכְּתוּבִים עַל סֵפֶר, בְּשָׁפְכֵינוּ נַפְשֵׁינוּ וּלְבָבֵינוּ עִם דְּמָעוֹת /

שִׁנּוּי בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת וּמְנִיעַת רְחִיצָה, כְּבִגְדֵי כְּהֻונָה וּטְבִילָה בְּמִקְוָאוֹת

בֶּטֶן הָרֵיקָה וּבִרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת מִצּוֹם, תַּחְשׁוֹב כְּאֵבָרִים עַל מוֹקְדָהּ /

פִּיוֹת מַסְטִינֵנוּ סְתוֹם, צֵא תֹּאמַר לוֹ תִּזְרֵם כְּמוֹ נִדָּה

הפיוט כולו, כולל פירוש מאת המחבר, מבוא והערות, יפורסם (כאמור) בגליון הבא של כתב העת "חצי גבורים".

---

[1] סימן קעא במהדורה הראשונה, בולוניה רצ"ח, ובמהדורות שאחריה. במהדורת מקיצי נרדמים, ברלין תרנ"א [מהדיר: יהודה הכהן וויסטינעצקי], שנדפסה עפ"י כת"י פארמא, שערוך בסדר אחר (ראה במבוא שם), התפילה מופיעה בסימנים מא-מב.

[2] רעיון זה מקורו בחז"ל, ראה בספר שערי תשובה לרבינו יונה, שער ראשון, העיקר עשירי.

[3] ספר יוסף אומץ, לרבי יוזפא האן, סימן תתקיח; מרגליות טובות, למהר"י צהלון (ונציה תכ"ה) יום כא; ספר שני לוחות הברית (של"ה), מסכת יומא, פרק נר מצוה, סימן עד; ועוד.

[4] הלכות תשובה, סימן כא.

[5] לפני כן מובאת שם "תפילת השב בכל כוחו" המתחילה: "רבון העולמים אתה הוא בעל הרחמים".

שנים אוחזין - על שני טוענים לכתר המו"ל בסידור מיניאטורי שנדפס באמשטרדם, 1739

ל"קדם" הגיע לאחרונה סידור לכל ימות השנה, בפורמט מיניאטורי (6 ס"מ), שנדפס באמשטרדם, בשנת תצ"ט (1739). 

בעמוד השער נזכר כי הספר נדפס "בבית הגביר... נפתלי הירץ לוי", "במצות אחים שלא יתפרדו... צמח יעקב דוד, בני החכם כמוה"ר מאיר קרשקש יצ"ו". 
מעבר לדף מובאת הקדמה החתומה ע"י אבי הילדים מאיר קרשקש, שמסביר מדוע טרח להוציא לאור את הסידור:

"ראה ראיתי בעיר אמשטרד'[ם] יע"א סדור של תפלה בכרך קטן באותיו'[ת] קטנו'[ת] בלא נקודות ואינם יכולים הנערים בשעת תפילתם לקרות, והרגשתי אני בצערם, ודפסתי זה הסדור של תפלה בכרך קטן אשר כמוהו לא היה מעולם באותיות דקות וקטנו'[ת] עם נקודות חדשות ויפות...".

למרבה ההפתעה, בהמשך הסידור, בין הדפים ריט-כ, נכרך בטעות ובשנית דף השער של הסידור, אך עם שינויים מעניינים:
השם קרשקש לא נזכר כאן כלל.
ובנוסף, ההקדמה - באותו נוסח בדיוק - חתומה הפעם ע"י "נפתלי הירץ לוי רופא".

מה פשר הדבר?
ובכן, את התשובה לכך מצאתי בקטלוג המוזיאון היהודי בלונדון:  Catalogue of the Permanent and Loan Collections of the Jewish Museum, London, New York, בעריכת R. D. Barnett, לונדון 1974, עמ' 117:
הספר נדפס למעשה ע"י נפתלי הירץ לוי, אך מאיר קרשקש קנה ממנו מספר מסוים של עותקים ולהם צירף דף שער שונה שהדפיס לצורך כך, ובו מוזכרים בניו, ואף הוא חתום על ההקדמה כמו"ל הסידור. 
למרבה המבוכה, בחלק מהעותקים, כמו בעותק שלפניי, נכרך בטעות גם דף השער המקורי שבו מופיע רק שמו של המו"ל האמיתי - הלא הוא נפתלי הירץ לוי... 

ככה מבקשים סליחה: בקשת סליחה מההורים, מודפסת על גלויה - ערב יום הכיפורים תרס"ח (1908)

בימים אלו אנו משתדלים לבקש סליחה מהסובבים אותנו, ממי שעשינו לו עוול או פגענו בו במהלך השנה, שהרי אמרו "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו".
והנה, לא מזמן נמכרה בקדם - בית מכירות גלויה יחידה במינה, שהודפסה לצורך פרטי ואישי - בקשת סליחה של בן מהוריו.
איננו יודעים מה בדיוק קרה בין הבן להוריו, ומה הוא החטא שהוא מכנה בדבריו "חטאי אשר חטאתי נגדכם", אך הוא בחר לרצות אותם בגלויה שהדפיס במיוחד לצורך העניין (וכנראה שלח אליהם), ועליה נוסח בקשת סליחה ארוך ומליצי.
הגלויה נדפסה לקראת ערב יום הכיפורים תרס"ח (1908). הבן חתם בשמו "זעליג", ובתוך דבריו מזכיר את שם אמו: "רחל".

צדה השני של הגלויה

רישום בעלות על מחזור לראש השנה - מחזור שהיה שייך לבית כנסת בברלין, 1848

להלן רישום בעלות, חתום ע"י שלושה יהודים, שמצאתי במחזור כמנהג אשכנז ופולין, שנדפס במץ בשנת תקכ"ח (1768), בעותק שנסרק ב-Google Books.

הרישום (ושלוש החתימות) הוא משנת תר"ח (1848) והוא נכתב כנראה בברלין, שם נמצא רחוב פרידריך (פרידריכשטראסה).

המחזור הלז שייך לקהלה קדישה הדין להתפלל בתוכה למי שיורד לפני התיבה, והוא מחזור של ראש השנה, ובאתי לכתוב את הרושם בפקודת פו"מ [פקידים וממונים/מנהיגים] ליבל ווייל אונד געמיינדע אויז שוס שמעון בערנהיים.
פריעדריכסטראס (=פרידריכשטראסה) יום א' כ"ב תמוז תר"ח לפ'["ק] (1848), הקטן זלמן דוד היילבראננער.
ליבל ווייל
שמעון בערנהיים

"היחידה שגורמת תיתקל ביחסים..." - על זיופי עתיקות באמצעות 'גוגל טרנסלייט'

את הדברים הבאים אני חש שמחובתי לפרסם. מלבד הקוריוז שבדבר, אולי אוכל להציל מישהו מלפול בפח, והיה זה שכרי.
כמי שעוסק שנים רבות בתחום היודאיקה, נתקלתי לא פעם בפריטים מזויפים, אך לאחרונה נראה כי מגמת הזייפנות הולכת ומתגברת. למגמה זו תורמת ההתפתחות הטכנולוגית: כיום ניתן לרכוש בסכומים מועטים יחסית מכשירי סריקה והדפסה איכותיים ובעזרתם לנסות ולהפיל בפח אנשים לא מנוסים.
ברצוני להביא דוגמאות לאחד הז'אנרים הנפוצים לאחרונה: זיוף ספר "עתיק" שמקורו כביכול מאחת מארצות ערב.
הסיפור הוא תמיד בסגנון הזה: מישהו שמכיר מישהו שיש לו מכר ערבי. המכר הערבי פנה אליו וסיפר לו שקרוב משפחה שלו, שנמצא באחת מארצות ערב (ירדן/סעודיה/ סוריה וכדומה), שלח לו תמונות של ספר עתיק שמצא ובו כיתובים בעברית, והוא מבקש לדעת במה מדובר.
למעשה, מדובר בזיוף מהסוג הגרוע, שאפשר בקלות להיווכח בו, אך כאן סומך הזייפן על העין הבלתי מנוסה, שתחשוב לתומה שיש כאן הזדמנות לקנות פריט אותנטי ועתיק ולהרוויח "מיליונים".
בכל התמונות שראיתי עד כה בז'אנר הזה, שמגיעות כנראה מאותו מקור, חוזרים אותם מוטיבים: שימוש בנייר או בקלף שעבר כנראה "עיבוד" בכדי להיראות כעתיק (באמצעות קבורה באדמה, טבילה בחומרים שונים, וכו'), והדפסה על גבי הדף של מסגרות וסמלים מיתולוגיים שונים, ביניהם מופיע תמיד סמל מגן דוד, יחד עם כיתובים בעברית. בחינה קצרה של הגופן בו נדפסו הכיתובים מגלה כי הוא מאוחר ומודרני, ומאחר והזייפנים אינם יודעים עברית, הם משתמשים (להערכתי) ב'גוגל טרנסלייט' (Google Translate), וכך יוצאים משפטים משובשים ומוזרים עד כדי גיחוך.
להלן כמה תמונות שהתגלגלו אלינו (ותודה לחברי שי מנדלוביץ שריכז אותן):

"היחידה שגורמת תיתקל ביחסים בין בני ראשונים"

"הולך של - הבחירה היא לא להסיר את כל או הזוכה הוא היכולת ביחסים בין בני"

"הצלחה דומה במידה רבה לדבוק בה והמשכתי ללכת אחרי האחרים נכנעו ועזב"

"אם אתה לא מנסה לעשות משהו מעבר למה שולט אתה לא מתקדם בכלל"

הגילוי הגדול ביותר של הדור שלי היא שהאדם יכול לשנות את חייו, אם הם שינו את המגמות של הנפש

התמונה האחרונה מופיעה ברשימה שכתב ידידי ר' אבישי אלבוים מנהל "ספריית הרמב"ם" (בית אריאלה) בתל-אביב, בבלוג שלו "עם הספר" - ראו שם (קישור).

למעשה, אבישי לא הדגיש מספיק שמדובר בפריט מזויף.
בכל מקרה, כך הוא מספר כיצד הגיעה התמונה אליו:

"לפני כשלשה חדשים קבלתי מכתב ממרצה למשפטים והמלמד בין היתר משפט עברי באחת המכללות בצפון, וזה לשון המכתב:
בשיעור האחרון ביום שישי החולף ניגש אלי אחד הסטודנטים הערבים שלי, והראה לי תמונה של הספר שבנדון, ששלח לו בן דודו החי בירדן. ועל פני הדברים נראה שהמדובר בספר מעניין מאד. לדבריו, יש לו ספרים עבריים נוספים. האם אוכל לשלוח לך בבקשה את תמונת הספר ותראה בבקשה האם יש בו ערך כלשהוא? בתודה מראש ולהשתמע".

את ההמשך תקראו בבלוג שם, אבל כאמור הסיפור הזה (בשינויים קלים) חוזר על עצמו שוב ושוב (רק לפני כמה ימים נשלחה אלי אחת התמונות לעיל ע"י חבר, לאחר שפנתה אליו בעניין זה עיתונאית ערביה שהוא מכיר).

אני מקוה שהפרסום כאן יעלה קצת את המודעות והערנות בדבר קיומם של פריטים מזויפים בתחום הזה, וימנע אנשים בלתי מנוסים מליפול בפח.

גילוי ביבליוגרפי - השמטות צנזורה לא ידועות במהדורה הראשונה של ספר "עבודת ישראל" מאת המגיד מקוז'ניץ

ספר "עבודת ישראל", מאת הצדיק החסידי רבי ישראל הופשטיין - "המגיד מקוז'ניץ", נדפס לראשונה בעיר יוזפוב, בשנת תר"ב (1842).

בעותק של המהדורה הראשונה, שהגיע ל"קדם - בית מכירות", גיליתי "חידוש" ביבליוגרפי מעניין.

כשבדקתי את הספר שמתי לב שדף ט' מודפס בטיפוגרפיה שונה מהדפים שלפניו ושאחריו (צורת האותיות, ריווח השורות, ועוד). תחילה חשבתי שמדובר בהשלמה של דף ממהדורה אחרת, אך בבדיקה נוספת, בהשוואה למהדורות אחרות ולעותקים אחרים של המהדורה, התברר לי כי זהו הדף המקורי במהדורה זו.
אך המיוחד בעותק שלפניי הוא שעל דף זה מופיעות הגהות בכתב-יד.
כשבדקתי את ההגהות הבנתי פתאום מדוע הדף נראה שונה מן הדפים האחרים:
ההגהות בכתב-יד הן תיקונים של השמטות צנזורה - בכל מקום בה מופיעה התייחסות ל"עמים" ול"עכו"ם".
מתברר כנראה שתוך כדי ההדפסה, או בסיומה, פסל הצנזור הממשלתי את דף ט', בשל המשפטים ה"בעייתיים" שמופיעים בו, ועל כן נזקקו המו"לים להדפיס בשנית את הדף כשהוא "מתוקן", גנזו את הדף המקורי וצירפו את הדף המתוקן לכל העותקים.  

הדף שלפנינו הוא אמנם הדף המצונזר, אך מאן-דהוא שהיה לפניו הנוסח המקורי של המחבר (אולי הדף המקורי שנדפס בתחילה) טרח והעתיק בכתב-יד, על הדף שלפנינו, את ההשמטות שנעשו מכורח הוראת הצנזור, ובכך שימר אותן לדורות.

הנה הדף עם ההגהות:

והנה דוגמה לאחת הפסקאות שצונזרו (המשפטים המודגשים הם אלו שצונזרו):

"...כמד"א ובאחת יבערו ויכסלו ר"ל שעכומ"ז מתבערים מן המלוכה, כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו כ"א ישראל עם קדושו הם קבלו עול מלכותו יתברך עליהם וגם זה מהחסד הבורא ית' עלינו אשר בחר באבותינו מכל עם לבלתי לכת אחרי אלילים אשר לא אלהים המה ולבל יטה אחריהם כ"א לעבוד אותו יתב' שהוא אלהי האמת וללכת בדרכיו וזה שאנו משבחין אלו פינו מלא שירה כו' אין אנו מספיקין להודות לך על אחת ר"ל שאין בנו סיפוק להודות לו ע"ז שבחר בנו ונתן לנו שכל ובינה לעבדו ית' ולבחור בנחלתו, וכעת בחורבן הזה היא עת שכולם כופרים בו ית' ואין מי שיקבל עול מלכותו ית' זולת ישראל עם קדושו..."

הנה כי כן, בזכות ההגהות שבכתב-היד, גילינו כי ספרו של המגיד מקוזניץ עבר צנזורה (אמנם קלה יחסית) בעת הדפסתו.
למיטב בדיקתי, עובדה זו לא היתה ידועה עד כה ולא נרשמה ע"י חוקרים וביבליוגרפים.

ידידי ר' יוסי לייכטר בדק עבורי את שני עותקי המהדורה שנמצאים בספריה הלאומית, ובשניהם מופיע הדף המצונזר (מי שבידו אפשרות גישה לעותק נוסף של מהדורה זו, אשמח אם ישווה ויודיע לי את תוצאת הבדיקה).

גם במהדורות שנדפסו לאחר מכן מופיע הנוסח המצונזר, וכאן ניתנה לנו הזדמנות מפתיעה לגלות את הנוסח המקורי, כפי שיצא מעטו של המגיד מקוזניץ.

המגיד מקוזניץ

"השלם את החסר" - תערוכה וירטואלית (תערוכת המשך לתערוכה ב"ספריית הרמב"ם")

ידידי ר' אבישי אלבוים, מנהל "ספריית הרמב"ם" (בית אריאלה) בתל-אביב, הכין פעם תערוכה מעניינת בספריה שלו, ובה הציג ספרים עתיקים שהושלמו בהם דפים חסרים בכתב-יד.
בימינו, ספרים עם דפים חסרים נזרקים לפח (או לגניזה), ובמקרה הטוב - מצלם הבעלים את הדפים החסרים ומצרפם לספר. אולם בעבר, כשהספרים היו מצרך יקר יותר, לא היו זורקים את הספר אלא משלימים אותו בכתב-יד. תופעה זו נפוצה מאד בספרים ישנים, שבהם אנו רואים דפים בכתב-יד שנכרכו בתוך הספרים ומהווים השלמה של הדפים החסרים. לעתים, כאשר רק חלק מהדף היה חסר, היו מדביקים פיסת נייר בגודל המתאים שהשלימה את החלק החסר.
השלמה זו נעשתה לעתים בכתיבה רגילה ושוטפת (רהוטה), אך לעתים נעשתה בצורה אמנותית ממש, בכתיבה מרובעת וקליגרפית, ולעתים בחיקוי של צורת אותיות הדפוס.
היו פעמים שבהם השלימו את דף השער החסר, וגם במקרה הזה - לעתים זה נעשה באופן אמנותי, בשחזור של צורת דף השער המקורית, או בקישוטים מקוריים של הכותב.
דוגמאות אחדות מן התערוכה שהציג אבישי תוכלו לראות בבלוג ספרני היהדות (כאן), ובבלוג של בית אריאלה (כאן).
מאחר ואני נפגש עם ספרים כאלה לעתים קרובות, התחשק לי לערוך תערוכה משלי - וירטואלית כמובן - ועל כן צילמתי לאחרונה כמה דוגמאות. הנה הן לפניכם (אשתדל לעדכן את הפוסט עם דוגמאות נוספות בהמשך):

1. ספר מנהג אבות - תניא - מנטובה, רע"ד (1415), השלמת דפים ושער בכתב-יד:

מימין - דף השלמה בכתב-יד, משמאל - דף מן הדפוס המקורי

השלמת דף השער בכת"י.
בראש השער חתימה: "שמואל וינטורה הי"ו", שכנראה השלים את דף השער, ואולי גם את הדפים האחרים.
הקישוטים בדף זה נעשו בהדפסה ליטוגרפית.

2. חומש במדבר, עם פירוש רש"י ותרגום לשלושה לשונות (ארמית - אונקלוס, ערבית - תפסיר רס"ג, ופרסית-יהודית). קושטא, ש"ו (1546), דפוס אליעזר שונצינו - השלמת דפים בכתב-יד:

משמאל - השלמה בכתב-יד. כתיבה תימנית.
הכותב השלים רק את נוסח המקרא, תרגום אונקלוס והתרגום הערבי,
ולא השלים את פירוש רש"י ואת התרגום הפרסי-יהודי (שלא היה נחוץ לו, עקב היותו תימני...)

3. ספר מאמר מרדכי, דיהרנפורט תע"ט (1719) - השלמה של חלק מהדף בכתב-יד:

4. ספר מקראי קודש, לרבי חיים אבולעפיא, אזמיר תפ"ט - השלמות דפים רבים בכת"י, בכתיבה איטלקית נאה:

5. מחזור כמנהג האשכנזים באיטליה, ונציה שפ"ט (1599), דפוס בראגדין, בעותק שנסרק בGoogle Books, השלמות קטעי דף חסרים בכת"י, בכתיבה אשכנזית רהוטה (ומרושלת):

6. ספר אפיקי יהודה, מאת ר' יהודה ליב אדל, למברג (לבוב) תקס"ג (1803), השלמות דפים בכת"י, בכתיבה מרובעת נאה, והשלמת דף שער (באיור מקורי):

להשוואה עם השער המקורי, ראו כאן