לא יאשמו כל החותמים בו

בעבר אספתי כאן חתימות מחורזות שהיו נפוצות אצל בעלי ספרים. היום נתקלתי ברישום נחמד שלא הכרתי, שנחבא לו בין שרבוטים רבים בדף כריכה של ספר:

מדי הלכתי בשווקים וברחובות

קניתי אבנים טובות,

אבנים טובות קניתי

ואנשים רעים ראיתי [גירסה אחרת שם: ואנשים ממינים שונים ראיתי],
ראיתי אנשים באיזה שעות

שקונים ספרים בלי מעות

רק בעשר אצבעות,

על כן לא יאשמו
כל החותם בו*

[וכאן מגיע שם הבעלים]

* ע"פ תהלים לד: "ולא יאשמו כל החוסים בו" (ובהברה אשכנזית "החותם" נשמע כמו "החוסים").

מליצה דומה קיימת בחתימות רבות:

"מגן הוא לכל החותם בו" (במקור: "לכל החוסים בו", תהלים יח. וגם כאן בהברה אשכנזית "החותם" נשמע כמו "החוסים").

מגן הוא לכל החותם בו, לה' הארץ ומלואה...

מגן הוא לכל החותם בו, הקטן בנימין...

--
פרופ' דוד אסף הפנה אותי (בתגובה לפוסט זה) לסיפורו של ש"י עגנון "ש"ס של בית זקני", שם נכתב:

"....ספרים הרבה מצאתי בארון וכתוב בהם יעזור ויושיע ויגן לכל החותם בו, ולמטה בזה כתוב שמו ושם אביו וחניכתו...".

למשמרת לאו"ת לכל באי שער

בשער המהדורה השניה של ספר "שארית יעקב", דרושים מאת רבי יעקב ישראל אלגאזי, שנדפסה בליוורנו בשנת תק"ן (1790), מצאתי הערה עוקצנית בכתב-יד המתייחסת למו"ל הספר דוד לופיס. ההערה נכתבה בסמוך לשמו המופיע בשער:

"חזקת ע"ה [=עם הארץ] שאינו מוציא מידו דבר מתוקן וחוץ ממה שנפל טעות רב בדפ הזה, זו רעה חולה כי המפתחות כולם מוטעות וילאה למצוא דבר".

אם הבנתי נכון, "בדפ הזה" - הכוונה: "בדפ[וס] הזה", ולא בדף השער, שהנו העתק מדוייק של נוסח שער המהדורה הקודמת (קושטא תקי"א) ואין בו טעות.

לא בדקתי אם מהדורה זו אכן מלאה בטעויות. העובדה שבסוף הספר מופיעה "התנצלות המגיה" אינה ראיה לכך שהספר משובש באופן יוצא-דופן, שכן היה זה נוהג נפוץ להוסיף "התנצלות" מעין זו, ואדרבה – המו"ל כותב שם כי יגע הרבה "להרים מכשול השגיונות אשר נפלו בדפוס הראשון".

אך בעניין השיבוש במפתחות צדק כותב ההערה, אם כי הדבר היה גלוי לכל, שכן המו"ל קדם והתנצל על כך בפתח הספר, ואף הציע פתרון מעשי לתיקון הבעיה.

מתברר שהמהדורה השניה נדפסה "דף על דף" כפי הראשונה, ומסיבה זו הועתקו גם המפתחות כפי שהם למהדורה זו, אלא שבמהדורה הראשונה חלה טעות בספירת העמודים, ולאחר עמוד י"ו (טז), קופצת הספירה מיד ל-כא. ומאחר שבמהדורה השניה ספירת העמודים כתיקונה, נוצר פער של ארבעה עמודים בציוני המפתחות (שאחרי עמוד טז). ייתכן שהדבר נתגלה למו"ל בשלבים מתקדמים של ההדפסה ואז היה כבר מאוחר מלתקן זאת. מכל מקום, הוא מציע למשתמש פתרון פשוט: להפחית בכל פעם ארבעה עמודים מהציון וכך להגיע למיקום הנכון.

 

מודעת זאת למשמרת לאו"ת לכל באי שער המפתחות אתיא זכירה זכירה שעלו ובאו לדפוס על דפ"י מרומי הנדפס בקושטאנדינא ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה ויען וביען שהראשון מסודר כהלכתו מדף א' עד דף י"ו וקפץ ודלג והשמיט עד דף כ"א ונכ"ה לו ינכה ארבעה דפים, אמנם ראה זה חדש חשבונו עולה יפה, דין גרמא כל מבקש למצא הפתח מדף י"ו והלאה יפסע ד' פסיעות לאחוריו ושם ימצא מבוקשו, כגון אם הציון מורה דף כ"א הנה הוא לך דף י"ו, ואם הוא דף כ"ה הנה הוא כ"א, ועל דרך זה הלוך ושוב.

אחרי כל זה, יש לי תחושה שלכותב ההערה היה איזשהו "חשבון" עם המו"ל, ולכן כתב את מה שכתב (יש לי גם השערה בקשר לזהותו של הכותב, אך אין לי כל רצון להתעסק במריבה, למרות שהסתיימה מזמן ואפשר לתייג אותה כ"מחקר היסטורי").

נוטריקון - ראשי תיבות #3

לחכמי המזרח הייתה חיבה גדולה לכתיבה בראשי תיבות. כמות ה"נוטריקונים" שמצויה במכתב שגרתי של חכם תוניסאי למשל, יכולה לעתים להפתיע את מי שלא מצוי ורגיל בכך.

להלן פתיחה למכתב דמיוני שכתבתי לשם השעשוע, ובו אוסף ראשי התיבות הנפוצים לתוארי הכבוד אצל חכמי המזרח. למותר לציין, כי כל ראשי התיבות כאן מצויים בשימוש ולא המצאתי אותם, אלא שאינם נמצאים בכזה ריכוז במקום אחד. קחו את זה כתרגיל, ונסו לפענח...

לכבוד החהש"ו הדה"מ חו"ב עצו"ר חק"ל ציס"ע סוע"ה הרה"ג מעו"מ נז"י ופארו בנש"ק מזר"ק המאוה"ג מופה"ד ג"ע עט"ר נ"י פ"ה ע"ה מר דיינא ונחית לעו"ד ר"מ ור"מ ידי"ן ואו"ע יוח"ו מני"ר כקש"ת רבי פלוני יזיי"א בכמוהר"ר אלמוני  ישצ"ו יחש"ל ובריא אולם ותנשא מלכותו אנס"ו כיר"א.

הפענוח:

לכבוד החכם השלם והכולל, הדיין המצויין, חריף ובקי, עצום ורב, חסידא קדישא לישראל, צדיק יסוד עולם, סיני ועוקר הרים, הרב הגדול מעוז ומגדול, נזר ישראל ופארו, בנן של קדושים, מזרע קודש, המאור הגדול, מופת הדור, גאון עוזינו, עטרת ראשנו, נר ישראל, פטיש החזק, עמוד הימיני, מר דיינא ונחית לעומקא דדינא, ריש מתא וריש מתיבתא, ידיד נפשי ואור עיני, יקר ונכבד חשוב ומעולה, מר ניהו רבא, כבוד קדושת רבי פלוני יראה זרע יאריך ימים אמן, בן כבוד מורנו ורבנו הרב רבי אלמוני, ישמרהו צור ויחייהו, יחי שמו לעד ובריא אולם ותנשא מלכותו, אמן נצח סלה ועד, כן יהי רצון אמן.

ובצמוד לראשי התיבות:

לכבוד החהש"ו [=החכם השלם והכולל] הדה"מ [=הדיין המצויין] חו"ב [=חריף ובקי] עצו"ר [=עצום ורב] חק"ל [=חסידא קדישא לישראל] ציס"ע [=צדיק יסוד עולם] סוע"ה [=סיני ועוקר הרים] הרה"ג [=הרב הגדול] מעו"מ [=מעוז ומגדול] נז"י [=נזר ישראל] ופארו, בנש"ק [=בנן של קדושים] מזר"ק [=מזרע קודש] המאוה"ג [=המאור הגדול] מופה"ד [=מופת הדור] ג"ע [=גאון עוזינו] עט"ר [=עטרת ראשנו] נ"י [=נר ישראל] פ"ה [=פטיש החזק] ע"ה [=עמוד הימיני] מר דיינא ונחית לעו"ד [לעומקא דדינא] ר"מ [=ריש מתא] ור"מ [=וריש מתיבתא] ידי"ן [ידיד נפשי] ואו"ע [=ואור עיני/ואוהבי עוז] יוח"ו [=יקר ונכבד חשוב ומעולה] מני"ר [=מר ניהו רבא] כקש"ת [כבוד קדושת] רבי פלוני יזיי"א [=יראה זרע יאריך ימים אמן] בכמוהר"ר [=בן כבוד מורנו ורבנו הרב רבי] אלמוני ישצ"ו [=ישמרהו צור ויחייהו], יחש"ל [=יחי שמו לעד] ובריא אולם ותנשא מלכותו אנס"ו [=אמן נצח סלה ועד], כיר"א [=כן יהי רצון אמן].

צופן בחתימה

בשער ספר 'כל בו', מהדורת ונציה שכ"ז (שסריקה שלו הבאתי בפוסט הקודם), מצאתי רישום של שורה אחת, פסוק מפרק קיט בתהלים:

"מה נמלצו לחכי אמרתיך מדבש לפי".

לכאורה, פסוק מתהלים ותו לא.

כך חשבתי עד ששמתי לב לנקודות שהוסיף הכותב מעל ומתחת למספר אותיות, ואז הבנתי שיש כאן בעצם חתימה מוצפנת של בעל-הספר.

ב"ניקוד עליון" מנוקדות אותיות אלו: מ, ר, י, ך, ד. המרכיבות את השם: מרדכי.

מתחת לשורה, מנוקדות האותיות: מ, א, ד, ל.

מאדל (כמו מוטל) - היה אחד הכינויים לשם 'מרדכי' בארצות אשכנז, ואם כן יש בידינו את שם הבעלים: מרדכי מאדל.

בחיפושים אחרי "מרדכי מאדל" מפורסם, מצאתי את הדמות הבאה: 

רבי מרדכי מאדל ב"ר דוד (טעבלי) הלוי איש איטינגן, רב ואב"ד בקהילת שנייטוך, לאחר מכן דיין בוינה. בהיותו בוינה הסכים על ספר 'אור חדש' (לר' חיים בוכנר) בר"ח אייר תכ"ט (הספר נדפס באמשטרדם תל"א). ב"גירוש וינה" בשנת ת"ל הגיע לברלין, שם ישב עד פטירתו בשנת תל"ה (מקור: לדנסהוט, עמודי העבודה, עמ' 284; ראה עוד: מאיר הילדסהיימר, פנקס קהילת שנייטך, ירושלים תשנ"ב, עמ' 30). 

אולי הוא הבעלים המסתתר?

אולי... ואולי לא.

שתי הערות לסיום:

א. בפסוק בתהלים נכתב "אמרתך" בלי י', אך שכיח למצוא כאלו שכתבו "אמרתיך", כפי שכתב כאן הבעלים (שאף השתמש באות י' זאת לרמז שמו).

ב. כל זה הזכיר לי את הצופן (המתוחכם פי אלף, כמובן) של ר' ליב עמריך, שפוענח כאן ע"י הרב יעקב סטל.

טעות לעולם חוזרת

טעות בשער הספר "מעצבנת" יותר מאשר טעות בתוכו, ומה תאמרו על אחת כזאת שעוברת "מדור לדור", כלומר ממהדורה אחת לבאות אחריה, מבלי שאף אחד ישים לב ויתקן אותה?!

אז הנה טעות מן הסוג הזה, אך לפני כן - הקדמה קצרה:

בתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מא, א, מובא פתגם שהיה רווח אצל בני "מערבא" (המערב = ארץ ישראל):

"דדא ביה - כולא ביה, דלא דא ביה - מה ביה?"

הגמרא עוסקת בחשיבות ה"דעת" אצל האדם, ובהקשר זה מביאה את הפתגם הנ"ל, שבתרגום לעברית הוא כך: כשזה אצלו - יש בו הכל, כשזה לא אצלו - מה יש בו?, או בתרגום חופשי יותר: כשיש לו את זה - יש לו הכל, וכשאין לו את זה - אין לו כלום. כשהכוונה, כמובן, לדעתו של אדם, שבלעדיה הוא חסר כל.

מכאן אנו מגיעים לספר הלכה מתקופת הראשונים שמחברו לא נודע ושמו "כל בו". שמו של הספר נאה לו (והוא נאה לשמו), כי אכן מדובר ב"כל בו" הלכתי, הכולל בתוכו מגוון רחב של ליקוטי דינים ומנהגים מכל תקופות השנה ומקרי האדם. 

בראש הספר הוסיפו (מחבר הספר? מעתיקי כתב היד? המדפיסים?) פרפראזה על הפתגם דלעיל: "דדא ביה כולא ביה". כלומר, יש בו הכל. במהדורה הראשונה (איטליה, ר"ן 1490 בערך) הופיע משפט זה בכותרת שלפני הפרק הראשון (אחרי המפתחות), אך החל מהמהדורה השלישית שנדפסה ברימיני (איטליה) בשנת ר"ף (1520; ע"י גרשום שונצינו), הועבר המשפט אל השער, אם כי בשיבוש של אות אחת:

"דרא ביה כולא ביה" - כלומר, התחלפה לה האות ד' בר'.

חילוף ד' בר' הוא די מצוי, אבל מי שמכיר את המשפט ישים לב מיד לטעות. ואולי לא... כי במהדורה הבאה אחריה (ונציה ש"ז 1547), וגם בזאת שאחריה (ונציה שכ"ז 1567), ושוב בזאת שאחריה (פיורדה תקמ"ב 1782), לא תוקנה הטעות, שעברה מבלי משים ממהדורה אחת לחברתה.

תגידו: לא כל כך קריטי. אולי, אבל לי כבר יש תירוץ להביא כאן את השערים היפים של מהדורות הספר (עם סמלי המדפיסים המרשימים). אז בבקשה: 

רימיני ר"פ (1520)

רימיני ר"פ - מתוך השער

ונציה ש"ז (1547)

ונציה שכ"ז (1567)

פיורדה תקמ"ב (1782)

פיורדה תקמ"ב - מתוך השער

גלויות מוקדמות מקטלוג 'קדם'

בקטלוג המכירה הקרובה של 'קדם בית מכירות פומביות' נמצאות גלויות מוקדמות ונדירות, מומלץ לעבור על כולן (בקטלוג הדיגיטלי כאן). כמה מהן מתעדות את הווי החיים המזרח-אירופאי. להלן ארבע שאהבתי:

הכיתוב המודפס מתחת לדיוקן הוא: Talmud chochem, והכוונה לתואר הרגיל "תלמיד חכם" (בשיבוש קל אופייני) ולא למומחה לתלמוד ("חכם תלמוד"), כפי שהיה נדמה לי בתחילה.

בגלויה האחרונה, חתן וכלה יהודיים, לצידם ניצבים ההורים, מן הצד השני אב נוסף (או שמא אחד הסבים). עם כיתוב בגרמנית: !Maseltow Tate! Man Kale ist Tabele, שהוא העתקה משובשת קצת של משפט ביידיש: מזל טוב טאטע! מיין כלה איז טאבעלע" (טאבעלע/טייבעלע = יונה. או: כינוי אהבה כמו זוג של יונים. ע"פ תגובת 'אנונימי' בשולי הפוסט).