ספר איוב - פראג, 1597 - העותק של מרת מרים מירל, בת רבי משולם זלמן תאומים מוינה

בפרויקט סריקת הספרים של גוגל (Google Books), מצאתי עותק של ספר איוב, עם שני פירושים, האחד בלשון הקודש והשני ביידיש עתיקה, שנדפס בפראג בשנת שנ"ז (1597).
בראש השער רישום בעלות בכתב-יד, של אשה שהספר היה בבעלותה:

"זה הספר שלי מרים מירל בת הגאון א"א [אדוני אבי] מוהר"ר זלמן ז"ל איש לעמלין"

מרים מירל הנ"ל היתה בתו של רבי משולם זלמן תאומים, מאבות משפחת "תאומים" המפוארת ומגדולי העיר וינה. הוא נקרא גם "זלמן לעמלין" על שם אחד מאבותיו. בהמשך נישאה מרים מירל לרבי יעקב קאפל סג"ל העלער-ואלרשטיין מוינה (ראו: וונדר, אלף מרגליות, מס' 652; הנ"ל, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ה, עמ' 631-632).
הספר נשמר בוינה לאורך כל השנים, כפי שמעידות חותמות הספריה שעל גביו.

במרכז השער רישום נוסף ב[אותו] כתב-יד, שלא הצלחתי כ"כ להבינו:
"כל הנמצאים מודים במציאותו ית' ומחויב אני[?] ללמוד ספר איוב".

גלגולו של ספר - שריפה ברחוב היהודים בפרנקפורט דמיין בשנת תקס"ט 1809

בעבר כתבתי על השריפות התכופות שפקדו את הערים והעיירות בימי קדם (וראו גם ברשימה על השריפה ביאנינה). שריפות אלה היו, מטבע הדברים, אויבות הספרים הגדולות.

יהודי יקר, החפץ בעילום שמו, העביר לי את התמונות הבאות, מספר 'מנורת המאור', שנדפס באמשטרדם ת"ס-תס"א (1700), וניצל משריפה שפרצה ברחוב היהודים בפרנקפורט דמיין בשנת תקס"ט (1809).
בדף שלפני השער הוסיף הבעלים בכתב-ידו את העדות הבאה:

"לזכרון, מעשה שהי' פ' ויצא בש"ק ז' כסליו תקסטי"ת [תקס"ט] לפ"ק, אחר מנחה ישבנו יחד לסעוד סעודה שלישית, שמענו פתאום קול הבערה ללהב יצאו, ברחוב הקטן הנקרא י"ג [=יודן-גאסה Judengasse, רחוב היהודים] נגד ביתי, ויצאנו וראינו האש הגדולה הזאת, חיל ורעדה אחזתנו ונמוגו ונמס לבנו ולא הי'[ה] לנו לב להבין ולהשכיל מה לעשות, וגם לא הי'[ה] לי אנשי'[ם] מכרים ומיודעי'[ם] להיות לי לעזר ולסעד להציל את אשר לי, והלכתי למעלה ג' וד' שטעג הויך [=קומות] ולקחתי הכרים וכסתי שלי והשלכתי אותם מחוץ לחלון לחצר בית המטבחים ואח"כ השלכתי הספרי'[ם] שלי על הכרים הכל להציל ולשאת אותם בבית אחר, אבל לא הי'[ה] לי להועיל, כי מחמת אנשי'[ם] רבים שהי'[ו] עומדים בחצר הנ"ל לשאוב מים מבאר אשר בתוך בית מטבחים הנ"ל לכבות השריפה לא הי'[ה] ביכולתי לשאת הספרי'[ה] הנ"ל בבית א[חר] והוצרכתי להניחם עד שבתוך הלילה כשראינו ישועת ה' ברוך הוא, שהי'[ה] אוד מוצל מאש, לקחתי הספרי'[ה] הכל בבית, אבל בתוך החצר הנ"ל הי'[ה] טיט ורפש ומצולת מים מן ימי הגשמים והי'[ו] איזה ספרים נאבדו בתוך מצולה הנ"ל וגם ספר הלז הי'[ה] מונח ג"כ בתוכו יותר משמנה ימי'[ם] ואח"כ מצאתי אותו וכבסתי'[ם] במים כל דף ודף אחת לאחת ונתתי לחבר הדפים הנ"ל ולכרוך בכרך חדש וקבלתי עלי בל"נ ובל"ש [=בלי נדר ובלא שבועה] ללמוד כל יום שיעור אחד בתוך ספר הלז, ולהיות אמת בל נעדרת, כתבתי זאת למשמרת, נאם הק'[טן] שלמה בן הראב"ד מוהר"ר מענדלי זאמשט נר"ו".

הכותב, רבי שלמה באס, בנו של רבי מענדלי זאמשט באס, שהיה דיין וראב"ד בעיר פרנקפורט דמיין (ראה אודותיו: הרב מרדכי הורוויץ, רבני פרנקפורט, עמ' 272), חותם בפסק דין אחד משנת תקס"ד, לצד אביו ולצד הגאון בעל ההפלאה (ראה: קובץ ישורון, כד, עמ' רצא). 

רבי שלמה קיים את נדרו, סיים את הספר בלימוד יום-יומי, ובתחתית הרישום הנ"ל, הוסיף לימים: "סיימתי חנוכה תקפ"ז" (1826).

והנה שער הספר, שניכרים בו היטב סימני הבוץ:

לימים עבר הספר לידי בנו של רבי שלמה, רבי מרדכי הירש, שחתם את שמו על הספר:

"מנורת המאור הלז נפלה לי בירושה עם שאר ספרים מאת אאמ"ו התורני שלמה באס זצ"ל, הק' מרדכי הירש באס". 

שירים לזכירת פרקי "חובות הלבבות"

את ספרו המפורסם "חובות הלבבות", חילק רבינו בחיי בר יוסף אבן פקודה, לעשרה פרקים (שערים): היחוד, הבחינה, העבודה, הבטחון, יחוד המעשה, הכניעה, התשובה, חשבון הנפש, הפרישות, אהבת ה'. הספר נכתב בשפה הערבית (ותורגם בהמשך ע"י ר' יהודה אבן תבון), אך את הפרק האחרון חתם המחבר בשיר בעברית, שבו סיכם בעשרה בתים את עשרת פרקי הספר.

בראשי הבתים (באקרוסטיכון) רמז המחבר את שמו: "בחיי בר יוסף".

וזה נוסח השיר, כפי שמופיע בדפוס הראשון (נאפולי ר"נ 1489)[1]:

בְּנִּי יַחֵד יְחִידָתָךְ לְצוּרָך / בְּיַחֶדְךָ לְאֵל אֶחָד יְצָרָךְ                  יחוד ה'
חֲקֹר וּדְרֹשׁ וְהִתְבּוֹנֵן פְּלָאָיו / וְשִׂים שֵׂכֶל וְדַת צֶדֶק אֲזוֹרָךְ        בחינה
יְרָא הָאֵל וְעֵדוֹתָיו וְחֻקָּיו / שְׁמֹר לָעַד וְאַל תִּמְעַד אֲשׁוּרָךְ         עבודה
יְהִי סָמוּךְ לְבָבְךָ וְתָמוּךְ / וּבְטֹחַ בְּצוּר[2] יִהְיֶה בְּעֶזְרָךְ                 בטחון
בְּלֵב טָהוֹר עֲשֵׂה חֻקָּיו לְמַעֲנוֹ / וְאַל תִּשָּׂא פְּנֵי אָדָם בְּדוֹרָךְ        יחוד המעשה
רְאֵה כִּי סוֹף יְצִיר עָפָר לֶעָפָר[3] / וְשַׁח[4] כִּי חוֹל וְגוּף עָפָר מְגוּרָךְ  כניעה
יְרִיבָךְ לְשׁוֹן שִׂכְלָךְ לְסִבְלָךְ[5] / וְשׁוּבָה מִזְּדוֹן לִבָּךְ וְיִצְרָךְ            תשובה
וְדַרְכֵּי אֵל בְּדִין צֶדֶק וּמִישׁוֹר[6] / חְכָם לָתוּר בְּמַחְשָׁבָךְ[7] וְסִתְרָךְ    חשבון הנפש
סְחֵה יַלְדוּת וְשַׁחֲרוּת מִלְּבָבְךָ[8] / וְאַל תִּתְאַו לְמַחְמַדֵּי נְעוּרָךְ       פרישות
פְּנֵי אֵל[9] חַי אֲזַי תִּרְאֶה בְּחֶשְׁקָךְ / וְתִתְיַחֵד יְחִידָתָךְ לְצוּרָךְ          אהבת ה'

המחבר ייעד את השיר לשינון תמידי, על מנת שישמש כתזכורת לכל עניני הספר, כפי שכותב שם: "וראיתי בהשלמת התועלת והישור לך אחי שאקבץ ראשי עניני ספרי זה בעשרה בתים עבריים, יסבול כל אחד מהם ענין שער אחד משעריו... וחתמתי בהם ספרי להיות לך למזכרת כאשר תדעם על פה ותשיבם בלבבך וברעיונך לֵילְךָ ויומך, בעת נוחך ותנועתך לא תחדל לפקוד עניני ספרי זה ולזכור שרשיו...".

כפי הנראה, מסיבה זו הועתק השיר רבות גם בנפרד מספר "חובות הלבבות", ובמיוחד מצוי בכתבי יד של סידורים ומחזורים[10], כדי שיהיה זמין לאמרו מדי יום. מעניין לציין, כי בכת"י מחזור לראש השנה ויום כיפור כמנהג אלג'יר, מן המאה 14 (כת"י וטיקן 314), אנו מוצאים כי היה מנהג לאמרו בליל יום הכפורים: בכותרת השיר, שמועתק בראש הפיוטים לליל כפור, נכתב: "אלו הבתים לליל יום הכפורים לר' בחיי הדיין ז"ל".

השיר אף זכה למספר פירושים, ממפרשי "חובות הלבבות" הידועים: רבי מנוח הענדל ב"ר שמריה בפירושו "מנוח הלבבות", רבי ישראל הלוי ב"ר משה מזאמשטש בפירושו "טוב הלבנון", ורבי רפאל ב"ר זכריה מנדל בפירושו "מרפא לנפש".

"ייחוד לר' בחיי הדיין" - מתוך כת"י ניו יורק בהמ"ל 4067

שיר תזכורת קצר יותר

במהדורת "חובות הלבבות" שנדפסה במנטובה, בשנת שי"ט (1559), בדפוס ר' מאיר בן אפרים מפדובה ור' יעקב בן נפתלי הכהן מגאזולו, מופיע שיר זכירה נוסף לפרקי הספר. מגיה הספר, ר' אברהם ב"ר דוד פרוונצאלי, ניסה את כוחו בשיר קצר יותר - הרומז לעשרת פרקי הספר בחמשה בתים בלבד!

השיר מופיע בראש הספר, בעמוד שאחרי השער, וכך נכתב שם:

שיר למגיה כולל שערי הספר בחמשה בתים כמו שכללים המחבר בעשרה בסוף הספר:

האוסף א/חרי קוצר / אשר כלל / בסוף ספר / פרי כלו / בשיר עשר

דבריו אך / בניב קצר / אהי כולל / בעז עוזר / בשיר חמש / ביד נודר

אֱנוֹש יִזְכֶּה בְּסֵפֶר זֶה / יְיַחֵ˚ד אֱלֹהִים חַי / בְּהַבְחִ˚ינוֹ פְּעוּלָיו     יחוד האל - בחינה

בְּכָל כֹּחוֹ עֲבוֹדָ˚תוֹ / יְקַבֵּל וְיִבְטַ˚ח בּוֹ / וְלֹא יִרְדּוֹף אֱלִילָיו       עבודה - בטחון

רְצוּיִים יִהְיוּ מַעֲשָׂי˚ו / וְלִשְׁמוֹ, וְיֵעַנֵה / וְיִכָּנַ˚ע לְרַגְלָיו              מעשיו לש"ש - כניעה

הֲלִיכוֹת שָׁוְא יְמָאֵן בָּם / וְיָשׁוּ˚ב בְּנַפְשׁוֹ יַ/חֲשֹׁ˚ב עַל מַעֲלָלָיו     תשובה - חשבון הנפש

מְדֻשָׁתוֹ וּבֶן גָּרְנוֹ[11]/ פְּרִישׁ˚וּת וְאַהֲבַ˚ת אֵל / בְּכָל לִבּוֹ וְחֵילָיו    פרישות - אהבת ה'

שיר זה חזר ונדפס שוב במהדורות קראקא שנ"ג, וזולצבאך תנ"א.

במהדורת זולצבאך תנ"א, בסוף הספר, מופיע שיר נוסף מאת המביא לבית הדפוס ר' צדוק ב"ר אשר וואל. השיר מתחיל: "אלהי אצלת בראת יצרת...", והוא מבוסס על עשרת פרקים הספר המכוונים כנגד עשר הספירות.

שער מהדורת מנטובה שי"ט

שיר קצר במיוחד

והנה, לאחרונה מצאתי שיר זכירה נוסף לפרקי "חובות הלבבות", קצר במיוחד.

בטופס של מהדורת מנטובה שי"ט, שנסרק באתר "HebrewBooks", גיליתי רישום בכתב-יד, בכתיבה איטלקית רהוטה, מתחת לשירו של המגיה ר' אברהם פרוונצאלי הנזכר לעיל:

כותב השיר, החותם בראשי התיבות יב"ף, הראה את כוחו בקיצור שיר התזכורת ל-12 מילים בלבד!

וכך כתב[12]:

ואני אמרתי הן לא קצרה יד השיר לכלול מזכרת הי' שערים [..] בי"ב מלות [..] לעני שבישראל כמוני היום להביא את שפ"ר הזכרונות[13] בשיר קצר הכמות ורב הא'[יכות] למען ירוץ קורא בו ויהיה שגור בפיו ולבבו ובקרבו ישים אור בו[14].

קום משכ"הו כי זה הוא

יַחֵד בְּחוֹן / לַעֲבֹד בְּבִטָּחוֹן

לִשְׁמוֹ עֲשֵׂה / נִכְנַע וְתִתְנַשֵּׂא

שׁוּב וַחֲשֹׁב / לִפְרוֹשׁ וְלֶאֱהֹב

הצעיר יב"ף

וכך נרמזים שערי הספר בשיר:

יַחֵד: יחוד האל. בְּחוֹן: בחינה. לַעֲבֹד: עבודה. בְּבִטָּחוֹן: בטחון. לִשְׁמוֹ עֲשֵׂה: יחוד המעשה [לשם שמים]. נִכְנַע וְתִתְנַשֵּׂא: כניעה[15]. שׁוּב: תשובה. וַחֲשֹׁב: חשבון הנפש. לִפְרוֹשׁ: פרישות. וְלֶאֱהֹב: אהבת ה'.

אני משער כי מחבר השיר הוא רבי יצחק ברכיה [ב"ר יהודה אריה] מפאנו, שנהג לחתום בראשי התיבות יב"ף [=יצחק ברכיה פאנו]. הוא היה רב ומורה צדק בקהילת לוגו ונפטר בשנת תק"י[16].

בעקבות התגלית הזו, מצאתי אחת נוספת:
בספריה העירונית של פרנקפורט דמיין, נמצאת סריקה של כתב-יד איטלקי, ובו קיצור הספר חובות הלבבות (על הקיצורים שנעשו לספר יש להרחיב בנפרד), ולמרבה ההפתעה, בראש החיבור מצאתי את אותו השיר:

בהקדמה לשיר נכתב נוסח דומה מאד לרישום שהבאנו קודם:

"ואז ישיר ישרא"ל הצעיר הכותב את שפ"ר זכרונו'[ת] עשרת הדברות הנ"ל בשיר קצת הכמות ורב האיכות למען יהיה שגור בפיך ובלבבך, קום משכה"ו כי זה הוא...".

וגם כאן בא על החתום: "הקטן שבישראל יב"ף". 
משום מה, הדגיש הכותב (בסימן " כפי שהיה נהוג בעבר) את המילה "ישראל" שבראש המשפט, ועל כן באו רושמי כתב-היד (ראה כאן) למסקנה ששמו של הכותב הוא ישראל. האמנם?!
האם אינו ר' יצחק ברכיה מפאנו הנ"ל?!

לסיום:

בספר חובות הלבבות, מהדורת פיורדה (פירט) תקכ"ה (1765), בעותק שנסרק בפרוייקט " Google Books", מצאתי רישום בעלות חביב:

ראה ובחון חובות הלבבות

ואז אם אכלו בוסר האבות

שיני הבנים נאות ויפות

תסור מרע ותעשה טובות!

והצלחתך תעוף למעלה כעופות

ותעלוץ הקריה תטופנה נופת;

מאוהב חכמים ובכבודם פניו צוהבות

הק' והצעיר דמן חבריא חיים בן מהור"ר

משה נר"ו יאיר ויופיע מדישפעק

אגרת שאלה בענייני הלכה מאת ר' חיים הנ"ל, אשר נשלחה לר' משה קוניץ מ"אובן-ישן", מופיעה בספרו "המצרף", חלק ראשון, וינה תק"פ, עמ' יח, ובסופה חותם: "הק' חיים בן הרב מה"ו משה זצ"ל מדישפעק, מתושבי בית המדרש הגדול שבגדולות, קולי קולות, יכוננם יושב תהלות, בק"ק העכינגען". וראה שם את תוארי הכבוד שמעתיר עליו ר' משה קוניץ.

---

1. בכת"י ניו יורק - בהמ"ל 6/4067, בקשות ופיוטים, מן המאה ה-15, מופיע השיר (תחת הכותרת "יחוד לר' בחיי הדיין"), עם שינויי נוסח. הבאתי את השינויים בהערות הבאות.

2. בכתה"י: "וּבְטֹחַ בְּאֵל יִהְיֶה בְּעֶזְרָךְ".

3. בכתה"י: " רְאֵה כִּי סוֹף יְצִיר חֹמֶר לְחוֹמֶר".

4. בכתה"י: "וְשׁוּר כִּי חוֹל וְגוּף עָפָר מְדוֹרָךְ".

5. בכתה"י: "יְרִיבָךְ לְשׁוֹן שִׂכְלָךְ לְסִכְלָךְ".

6. בכתה"י: "וְדַרְכֵּי אֵל בְּצֶדֶק גַּם בְּמִישׁוֹר".

7. בכתה"י: "חְכָם לָתוּר בְּמַחְשַׁבְתָּךָ וְסִתְרָךְ".

8. בכתה"י: "סְחֵה יַלְדוּת וְשַׁחֲרוּת מִלִּבָּךְ".

9. בכתה"י: "פְּנֵי הָאֵל אֲזַי תִּרְאֶה בְּחֶשְׁקָךְ".

10. רובם בכת"י, כגון: מחזור מנהג רומא. המאה ה-14. כת"י פרמא - פלטינה 2884; ‫סדור מנהג רומה לכל השנה. המאה ה-14/15. כת"י פרמא - פלטינה 1771; סדור מנהג ספרד. המאה ה-14. כת"י אוקספורד-בודליאנה, קטלוג נויבאואר 1134; סדור מנהג רומא. מחצית ראשונה של המאה ה-15. כת"י פרמא - פלטינה 1783; ‫סדור מנהג רומא לכל השנה. המאה ה-15. כת"י פרמא - פלטינה 1750. השיר אף נדפס בסדר תפלות כמנהג בני רומא, מנטובה [רע"ג 1513 בערך], בדפוס ר' שמואל לטיף [ראה רשומה 306780 במפעל הביבליוגרפיה].

11. עפ"י ישעיה כא, י: "מְדֻשָׁתִי וּבֶן-גָּרְנִי אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מאת ה'...". וברש"י שם: "תבואת קדש שלי ערימת חטים... כאדם הדש וזורה תבואתו בגורן".

12. הסריקה לא ברורה, ולא הצלחתי לזהות מספר מילים.

13. עפ"י אסתר ו, א: "וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת".

14. עפ"י ירמיהו ט, ז: "וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ".

15. אולי כוונתו לרמוז לדברי רבינו בחיי שהכניעה האמיתית היא רק לאחר שהאדם מתנשא על בעלי החיים (שער הכניעה, פרק ב): "אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במדותם המגונות וגבהותה מהִדמות במדות פחותי בני אדם ביתרון חכמה ויקרת נפשו וידיעה ברורה במדות הטובות והמגונות".

16. ואין להחליפו בסבו, רבי יצחק ברכיה מפאנו - אחיינו וחתנו של הרמ"ע מפאנו, או בנו בכורו של הרמ"ע שנקרא אף הוא בשם זה.

שאלה הלכתית מהרב יב"ף מובאת בספר פחד יצחק לר"י למפרונטי, חלק שלישי, ונציה תקנ"ח, אות חת, דף ס/1, בערך 'חתיכה עצמה נעשית נבלה'. הסכמה על ספר פחד יצחק מהרב יב"ף נדפסה בראש החלק הראשון, ונציה תק"י. 

שריפה ביאנינה (יוון) - פיסת היסטוריה

להלן פיסת נייר, ועליה פיסת היסטוריה - עדות בכתב על שריפה שפרצה בעיר יאנינה שביוון, בשנת תרכ"ט (1869).

בליל ג' בש"ק ג' לחדש אלול משנתינו התרכ"ט ליצירה, אש יצאה מאת ה' ותאכל את העיר יאנינה יע"א לתפ"ץ [לא תקום פעמיים צרה] ונשרפו סך אלף וארבעים[?] חנויות ובתים מבתי בני ישראל, והבתים מאחב"י [מאחינו בני ישראל] היו כלם למאכלת אש, סך בתים קל"ז וגם הרוב החנויות היו מבני ישראל