האונייה של אניהו

כהשלמה מעניינת לפוסט "אונייה בחתימה", אביא כאן טביעת חותם עברי מתקופת בית ראשון (המאה השמינית לפני הספירה) שהיה שייך לאדם בשם "אניהו בן מירב". בראש החותם גולפה אוניית-מפרש נאה, ומתחתיה, בכתב-עברי עתיק, הכיתוב: "לאניהו בן מירב".  

נחמן אביגד, תיאר חותם זה במאמרו "האנייה של אניהו - חותם עברי המעוטר באניית-מפרש", קדמוניות טז, 4 (תשמ"ד). הוא משער כי השם "אניהו" (שלא מוזכר במקרא, אך נמצא בכתובת-קבורה שהתגלתה בהרי חברון) גזור מלשון "און" (כוח), אך מניח בצדק כי הסיבה שבעל החותם בחר באונייה בתור סמל, היא הדמיון בין שמו לאונייה.

לא ברור היכן נתגלה חותם זה ואצל מי הוא כיום. בהערה שהקדים למאמרו, מבהיר אביגד כי לא ראה את החותם המקורי, רק את צילום טביעתו, וכי החותם נמצא אצל "אספן פרטי בארצות-הברית שרכש אותו לפני שנים מספר בירושלים".
[האם החותם אינו נראה "מדי" טוב? אינני מבין בארכיאולוגיה. מכל מקום, שמעתי שמועה עמומה שמדובר בזיוף. אודה למי שיחכים אותי בעניין זה].

מכל מקום, "החברה הישראלית למדליות ומטבעות" טבעה מטבע מיוחד בשנת תשמ"ה (1985) לכבוד הממצא הזה (את ההסבר המלא ראו כאן), הנה:

(תודה להרב יעקב ישראל סטל שהמציא לידי את המאמר בקדמוניות)

שריפת ספרים בגטו מונקאץ' - עדות סבי ר' נח שטרן

את המרדף האובססיבי של הנאצים אחר "הספר היהודי" הזכרתי כאן בעבר. לרגל יום-השואה ברצוני להוסיף פרט קטן בעניין הזה, ששמעתי בפעם הראשונה בליל-הסדר האחרון מסבא שלי, ר' נח שטרן הי"ו, ששרד את השואה ובנה כאן (בארץ ישראל) משפחה לתפארת.

סבי נולד בז' סיון - יום טוב שני של חג השבועות בשנת תרפ"ט (15 ביוני 1929) בעיירה קטנה בשם סוואַליאַווע (Szolyva) השוכנת בהרי הקרפטים, שבאותם ימים השתייכה מבחינה מדינית לצ'כוסלובקיה. ביום האחרון של חג הפסח תש"ד (אפריל 1944) רוכזו יהודי סוואליאווע בבית הכנסת, משם הוסעו ברכבת לגטו במונקאץ', שם שהו יחד עם אלפי יהודים מעיירות הסביבה תחת כיפת השמים כארבעה שבועות. ב-15 במאי, הועלו כולם לרכבות והובלו למחנה ההשמדה אושוויץ. ביום שבת כ"ז אייר תש"ד (20 במאי 1944) הגיע סבי לאושוויץ יחד עם אביו - ר' ישראל, אמו - פריידל, ושמונה אחיו ואחיותיו (בתיה-מרים, יואל, שרה [שורי], יוסף, רבקה, שמואל-יעקב, משה וחיה - שהיתה בת שנה, ה' ינקום דמם). כולם, חוץ ממנו, הובלו לצד שמאל בסלקציה שנערכה מיד עם רדתם מהרכבת, וכפי הנראה, כבר באותו לילה (כ"ט אייר) הועלו על המוקד במשרפות אושוויץ. כ-50 מבני העיירה, ביניהם סבי, נשלחו לאחר מספר ימים למחנה העבודה גוזן-מאוטהאוזן שבאוסטריה. מתוכם שרדו רק סבי ועוד כארבעה.


אבי סבי - ר' ישראל שטרן הי"ד

ב"תחנת המעבר" שלהם, העיר מונקאץ', היו למעשה שני גטאות. האחד, בתוך העיר, שיועד ליהודי מונקאץ'. הגטו השני, שכן מחוץ לעיר, בבית החרושת ללבנים של שיוביץ' (Sajovits), בו שהו כ-14,000 יהודים מכפרי המחוז, ואליו הובאו גם סבי ובני עיירתו. לאחר ה-15 במאי, כאשר הובלו  לאושוויץ, העבירו הגרמנים את יהודי מונקאץ' אל בית החרושת ומשם שולחו אף הם להשמדה, כעשרה ימים לאחר מכן, ב-24 במאי.

בליל-הסדר האחרון שמעתי מסבי את סיפור "יציאת מצרים" הפרטי שלו, ובתוך הדברים הוסיף פרט אחד שטרם שמעתי ממנו:

בהיותם בבית החרושת ללבנים, הבחין בערימות ספרים שהובאו על ידי הגרמנים והובלו לחדר התנורים של המפעל, הוא זוכר שהתרשם מאד מהכרכים המפוארים והגדולים, וכי התברר לו אז כי הספרים אלו הובלו בפקודת הגרמנים מבתי הכנסת ובתי המדרש של מונקאץ', ובכוונתם לשרוף אותם בכבשני בית החרושת.
ייתכן ועובדה זו תועדה כבר בעדויות של ניצולים אחרים ואולי לא. אינני יודע.

"שירי תזכורת" - חלק ב'

כהמשך לפוסט הקודם על "שירי תזכורת" לפרשיות התורה. אביא כאן שירים מורכבים יותר, שאף הם מבוססים על פרשיות התורה, או רומזים להם.

אפתח בשיר שכתב רבי אברהם אבן עזרא, הבנוי על פרשיות ספר בראשית:

וכעת אעתיק שיר יפה שכתב אחד מחכמי פרובנס, רבי משה בר אברהם מנימיש, היא "קרית יערים", בשנת רכ"ו (1466). 

השיר נדפס בספר "ויכוח רבינו יחיאל מפריז", טורון 1873, תחת הכותרת: "שיר בדרך התוכחה על סדר הפרשיות" - כי הוא אכן שיר תוכחה, המזרז את האדם שלא להקשיב ליצר הרע ולהתפתות אחר הבלי העולם ולזכור כי על הכל יביא אלוקים במשפט.

האקרוסטיכון (ראשי השורות) בשיר: "אני משה בן אברהם מקרית יערים היושב בעיר אויניון שנת ה' אלפים רכ"ו לבריאת עולם חזק". כל בית מסתיים בפסוק - או שברי פסוק - מפרשיות התורה, לפי הסדר - מבראשית עד וזאת הברכה.
(מלבד הדגשת האקרוסטיכון, הדגשתי בסוף כל בית את קטע הפסוק, ובסוגריים מובא מקורו. העתקתי כאן לפי הנדפס הנ"ל, ובל"נ אשווה זאת בהמשך לצילום כתב היד שנמצא בספריה הלאומית, בתקווה שאצליח להביא נוסח מדוייק יותר):

אלהים ברא בצלמו האדם וינשאהו,

על כל יצור הרימו והבל הביא גם הוא (בראשית ד, ד)

נרו לא הלך חשכים ואורו לא נעכר,

שכח ימים ההולכים, והבאים זכר (נח ז, טו)

יום טוב ראות בתבל לא יחכה ולא יקוה,

גם את הטוב יקבל ואת האמים בשוח (לך יד, ה)

משכנו סופה הדופה ובאהל רע מגורו,

ינתק כעבור סופה והוא אחריו (וירא יח, י)

שש וארגמן ובוץ לובשם יחפיר ויבאיש,

לבד ישאר תכריך בוץ לבן (על) [אל] האיש (חיי כד, כט)

הן ישובו הדשנים אשר חילם לא יסופר,

ובנו גזית ארמונם וימלאום עפר (תולדות כו, טו)

במות גבר שאל ישאל מקום ציה וערבה,

תכסהו בתוך קהל ועדה, המצבה (ויצא לא, נב)

נכתם בעון אשמה שם ישא נהי וקינה,

בשמוע נפשו הרעה אשר טמא את דינה (וישלח לד, יג)

אנוש כעור ימשש אורחות תבל ותלאותם,

כל היום כליהם יגשש יוסף את דבתם (וישב לז, ב)

בהנשא לב בן אדם להיות הבלי עולם חומד,

ידמה אל איש נרדם חולם והנה עומד (מקץ מא, א)

רחפו לי כל עצמותי כאלו באתי עד משבר,

ליום משפט על חטאתי בי אדני ידבר (ויגש מד, יח)

הנחלתי לי ירחי חרדות כי יהפכו בשמים ראש
ללענה, וחמודות עולם תהין לראש (ויחי מט, כו)
מחיר עבודה תקבל נפשי לפי מעבדה,
לא ישמח ולא יתאבל האלהים מן העבודה (שמות ב, כג)
מאד נעלית יוצר, גבוה על כל גבוהים,
ואם אגדלך! חסד נתתיך אלהים (וארא ז, א)
קדוש! ואיך לא יחת אשר בזה דת אמוני,
ובריתך הפר ושחת ועבר ה' (בא יב, כג)
רחום! עת שב אנוש רמה היקדמך בתורה?
היאמרו אז אנשי דומה חדל ממנו ונעבודה? (בשלח יד, יב)
יבטח על תוהו החוסה לשוב יום בשאול יהיה,
כי אין לנפש מעשה אם איש לא יחיה (יתרו יט, יג)
תועה איש יעביד שכלו הבא לו ממעל,
ויצרו המכשילו ישית עליו בעל (משפטים כ"א כ"ב)
יפותה לאמת הבליו וכלו מחמדים,
אך ליועצים טוב אליו יהיו הבדים (תרומה כה, טו)
על מה נפש מתאוה האל נתן לבני אדם?
והיא שואה ועוה תמלא (את) ידם (תצוה כט, לח)
ריח קטורת יערב כי לה נרד וזמרת
הארץ, ואיש כי יקרב להריח בה ונכרת (תשא ל, לח)
ידידי הרגו יצריכם הצורר כי ריחו יבאיש,
פן תאכלכם אש אויביכם לא תבערו אש (ויקהל לה, ג)
מעשיך אם ייטיבו תשבע פרי תבואתם,
אם השחיתו התעיבו להם משחתם (פקודי מ, טו)
הדרך לחטוא והפכו בבחירת אנוש נתונה,
ומדוע יבחר את אשר (לחטוא) [לחטאת] ראשונה? (ויקרא ה, ח)
ינחך טוב לנוה החיים ולטבח יובילך חטא,
ולמה רגליך נטוים במקום אשר תשחט? (צו ו, יח)
ואיך העוזבים ארחות יושר הומים לקנות הון וסגולה,
והנה מעלת העושר איננה מעלה (שמיני יא, כו)
שת בגו צורתך רוחו לקדשו כי יהיה שר,
אך שם כשל כחו וטמאו הבשר (תזריע יג, טו)
במה יזכה ילוד אשה ירצה שדי כי יעזוב,
והוא רמה ובאשה תולעת ואזוב (מצורע יד, ד)
באבוד רשעים יגדילו כלי שיר וקול מצהלות,
ועל לבושיו יפילו השעירים גורלות (אחרי טז, ח)
עורו בוערים ילדי פשע אטומי לבב נואלים,
ומה בצע באוצרות רשע יהיה לכם ערלים (קדשים יט, כג)
ישביע נפשו תמרורים איש ליצרו יכרע,
וחזקו ליוצר מרום את ראשו לא יפרע (אמור כא, י)
רגזות כל ימי אלביש כל עוד אהי מרבה הונים,
ולפה ימתק מדבש לפי רוב השנים (בהר כה, טז)
איך היום אנוש יתאמר מחר יאמרו [רואיו] איה,
איך יתפאר לנזיר אומר ותמורתו יהיה (בחקותי כז, י)
ואיך לא יעלה על לבהו רעות על איש באות,
כי עת צרה מיודעיו ישכחוהו ולא יבאו לראות (במדבר ד, כ)
ילדיו יוצאי ירכו הקטנים המה יעלו,
ואבות וזקנים הראשונים (המה) יפלו (נשא ו, יב)
נאמו כי אל בשפליו לא ידע איך הם או אים (?),
חשבו זה רוממות אליו והנה מרים (בהעלותך יב, י)
יסד ארץ על בלימה שמים וכוכבים וחרס,
ומה לו באדמה ומה הארץ? (שלח יג, יט)
ואתם בני סגולה אם תרצו תהיה שכינה בתוך
עדת אל, רחקו עולה הבדלו מתוך (קרח טז, כא)
נא במהות צור ועצומו עיניך מחקור העצם,
כי יכרית מטה זעמו הנוגע בעצם (חקת יט, יח)
שוכני סנה אומר אליך רב לך לדרוש מפעלי,
ובעודך בעפר יסודך תמנע מהלוך אלי (בלק כב, טז)
נפש רשע שכנה דומה ביום עברה ודומה ומשא תצמיד,
וצדיק נפשו לצרה עולת תמיד (פינחס כח, ו)
תבוא שואה על בן סורר כי ראה גויה כלה
תתנשא להשתרר, והחריש לה (מטות ל, ה)
ה(ו)זה אנוש שברך אם תתהלך באפלה,
מכתך - אם מאלהיך תסוב - נחלה (מסעי לו, ו)
אנה תנוס לעזרה בבואך לפני רבון-
העולם, על כסאו נורא יושב בחשבון (דברים א, ד)
לבך יהי שח ונדכא לפני יושב הכרובים,
כי לב גאה ירחיק אלהים קרובים (ואתחנן ד, ז)
פי צדיק בהמיר ארצו יודה ויהלל הבורא,
חצי שיחו וכעסו בעתו יורה (עקב יא, יד)
יקצוף האל במועל מעל וישלח בו זעם קצפו,
ואז הוא יצעק לבו על ה' מחרון אפו (ראה יג, יח)
מי זולתך אשר ירבה אנחותי כים הסוער,
אש זדוני אתה תכבה ואתה תבער (שופטים כא, ט)
רוחי בבור חטאי נצמת עלי ביגון ואנחה,
נפשי תתהפך לעמת הראשון אשר שלחה (תצא כד, ד)
כל יום תמיד לגואלי לבבי ישאל פדיום,
כי הודעתיו מותו ולא הגדתי היום (תבוא כו, ג)
ועתה תוכחתי אשר אנכי דובר באזניכם,
לכוף כאגמון לפני אלהיכם ראשיכם (נצבים כט, ט)
לבריאת עולם אל תפנו עוד, וילדי נכרים
הרחיקו, לבל ישכנו עמכם היום ממרים (וילך לא, כו)
עולם ועד בחרדה לבבי על כפים,
מקום זבח ותודה אשא אל שמים (האזינו לב, מ)
חזק לקראת בוראך, לך השתחוה לו אפים
ארצה, ויהי בעזרך רוכב שמים (ברכה לג, כו)
אאסס (=אמן אמן סלה סלה) תושלב"ע.

להבדיל מן השירים הראשונים שהבאתי בפוסט הקודם, הנתונים בתוך מסגרת נוקשה שבה לכל פרשה מוקדשת רק מילה אחת, כאשר השיר הוא ארוך יותר - התוצאה הגיונית בהרבה, ואף נוחה ונעימה. מדובר כבר בשיר של ממש.

רבי פנחס חרירי, מחכמי כורדיסטאן במאה ה-17, כתב פיוט יפה על סדר הפרשיות, שמצוי בכמה קבצי פיוטים (מועתק כאן מספר "שירי שמחות", ירושלים תש"א, עמ' קכד-קכז):

שמח איש נבון ובעל מזימה, כשם שחננך אלהים בורא אדמה, התחיל בדעת וגמר בחכמה, תורת ה' תורה תמימה.

בראשית אמריו ונח לשכליו, לך לך וירא אלהים למוליו, ויהיו חיי שרה ואלה תולדות יצחק גמוליו, ויצא יעקב בסימן טוב מזליו, וישלח ה' באדום נקמה. תורת ה' תורה תמימה.

וישב שלמה על כסא המלוכה, ויהי מקץ על סדר הברכה, ויגש עליון לתוכה, הוא יצילנו ממהומה ומבוכה, ויחי יעקב פרשה סתומה. תורת ה' תורה תמימה.

ואלה שמות ספר שני לספרו, וארא אל אברהם עבדו בחירו, בא אל פרעה והכבד את יקרו, ויהי בשלח פרעה העם מעירו, וישמע יתרו בשורה טובה ונעימה. תורת ה' תורה תמימה.

ואלה המשפטים והדינים אשר תשים לפניהם, ויקחו לי תרומה כל נדיביהם, ואתה תצוה אל ראשי קהליהם, כי תשא את ראש בני ישראל לכפר עליהם, ויקהל משה פקודי ישראל בחכמה עצומה. תורת ה' תורה תמימה.

ויקרא אל משה מבית הבחירה, צו את בני ישראל מצוה ברורה, ויהי ביום השמיני אשה טהורה, זאת תורת המצורע חמורה, בחותם אלהים חקוקה וחתומה. תורת ה' תורה תמימה.

אחרי טומאה תהיו קדושים, אמור להם נשים כאנשים, בהר סיני אז יעלו לחפשים, אם בחוקותי תדרכו נפשים, אזי משכורתכם תהיה שלימה. תורת ה' תורה תמימה.

במדבר סיני דגלים נוסעים וחונים, נשא את ראש בני הגרשונים, בהעלותך את נרות השמנים, שלח לך אנשים הגונים, ויקח קורח מבית הסגנים, זאת חוקת תהיה לכם לשמה. תורת ה' תורה תמימה.

וירא ה' בעוני עמו, בעת קם בלק להרע לעמו, ויקם פינחס ויבטל את זעמו, ראשי המטות סביבות לעמו, ואלה מסעי עדה חכמה. תורת ה' תורה תמימה.

אלה הדברים במה אקדם ואתחנן לפני אל, והיה עקב כדל השואל, ראה בני בניכם אחונם, שופטים ושוטרים יעטו כלימה. תורת ה' תורה תמימה.

כי תצא ותבוא לישע עמך ותבינם, והיה טרם יקראו ואני אענם, אתם נצבים וילך משה לפניהם, האזינו השמים ואדבר אליהם, וזאת הברכה תהיה לכם חתימה. תורת ה' תורה תמימה.

ולסיום (בנתיים), אזכיר חיבור שכתב ר' אברהם דלאווילה (1807-1877), מורה ומחנך באמסטרדם. חיבור זה נדפס תחת השם "ספר סדרים" בשנות הארבעים של המאה ה-19, והוא מכיל חמישים וארבעה שירים - כל שיר רומז לפרשה אחת מפרשיות התורה. מחמת אריכותו לא אביאו, אך ניתן לצפות בו כאן.

המשך יבוא...

אגדת בן שמן - פוסט אורח

הגדת בן שמן במלחמת העצמאות

מאת שי מנדלוביץ

שנות ה-40 של המאה ה-20 ומלחמת העולם השניה הניבו כמה מן ההגדות של פסח המקוריות והמרתקות ביותר שראיתי, הגדות שהן תעודות היסטוריות מן המעלה הראשונה: כמעט בכל מקום בו שהו כמה עשרות מתיישבים או חיילים יהודים נדפסה הגדה לכבוד חג הפסח, לרוב באופן מחתרתי, באמצעים דלים, אך במקוריות רבה. ראיתי הגדות שנדפסו בידי חיילי פלוגות ההנדסה, ההסוואה והתובלה של הבריגדה היהודית באיטליה, הגדה שנדפסה בידי חיילות ה-ATS – חיל העזר לנשים של צבא היבשה הבריטי, הגדה שנדפסה באיידנהובן, הולנד, הגדות שנדפסו במצרים, באבאדאן (גבול איראן-עיראק) וכן הגדה של יחידת ספקי המים ויחידת הציוד וההספקה של הבריגדה היהודית, שנדפסה בבנגאזי, לוב, על צדם האחורי של טפסים משרדיים של המושל הכללי האיטלקי בְּלוּב. מרביתן משוכפלות בסטנסיל באופן מאולתר, לעתים על סוגי נייר שונים, לעתים על דפים בגודל שונה, דהויות, מלוות איורים פשוטים וכוללות קטעים מן הנוסח המסורתי של ההגדה, לצד קטעים מקוריים, קטעי "יזכור" וקטעים המתארים את הווי החיילים ותקוותם, שמלחמת העולם השניה תסתיים במהרה והם יזכו לחוג את ליל הסדר הבא בארץ ישראל.

אחת ההגדות המיוחדות ביותר שראיתי, היתה זו שנדפסה בבן-שמן בידי חיילי פלוגה א' של גדוד "1" מחטיבת "גבעתי", היא הפלוגה הדתית של חי"ש תל-אביב (חי"ש - חילות השדה של ה"הגנה", שהורכבו מלוחמים-מתנדבים בגילאים 18-26) לכבוד ערב פסח תש"ח 1948.

כפר הנוער בן-שמן וכפר בן-שמן הסמוך אליו היו נתונים במצור בתקופת מלחמת העצמאות, החל מיום כ"ט (29) בנובמבר 1947, עת התקבלה בעצרת האו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בן-שמן נכללה בשטח המדינה הערבית ולמעשה היתה "אי" יהודי בלב שטח ערבי. משום סמיכותה לשדה התעופה בלוד, היוותה נקודה אסטרטגית חשובה וכוחות צבאיים נשלחו לביצורה והגנתה (תלמידי ומורי כפר הנוער פונו צפונה; בהוראות הפינוי נכתב: "יש להשאיר במקום כ-50 תרנגולות מטילות ו-22 פרות חולבות", שסיפקו ביצים וחלב טרי לחיילים במקום). בן-שמן היתה נתונה לתקיפות של כוחות ערביים מלוד, רמלה, בית-נבאללה, דיר-טריף ואל-חדיתה, על-אף הדברים הבאים, שכתב סמג"ד א' מגדוד 4 ב-22 בינואר 1948: "קיים עם הערבים בסביבה הסכם ג'נטלמני, או יותר נכון מצב של 'שמור לי ואשמור לך', וזאת- רק בגלל הכביש... אין אנו עולים על השדות שלהם, אבל אין זה מונע אותם מעלות על השדות שלנו. ישנה הוראה מפורשת לאנשים, ובעיקר למארבים, לא לפתוח באש על הערבים כל עוד לא ברור באם באמת יש בכונתם לתקוף את הכפר. נעשות כל ההכנות לעזיבת הכפר ופינויו מתלמידיו... והיות והכפר מתכונן לעזוב הרי המושב בעקבותיו - - - יש לציין שהאלחוט אינו פועל בלילה בכלל, והנקודה מנותקת בשעות הלילה. לפעמים מנותקת הנקודה גם ביום כשהאלחוט מתקלקל" (מכשיר האלחוט הנ"ל, היווה, מרבית הזמן, הקשר היחידי של בן-שמן עם ההנהגה הצבאית). על כל אלה ריחף גם זכרון הטרגדיה של "שיירת בן-שמן" ("שיירת השלשה עשר"), שנקלעה למתקפה של חיילי הלגיון הערבי בדרך מפתח-תקווה לבן-שמן, במהלכה נהרגו שלשה-עשר לוחמים.

כפר הנוער בן שמן בשנותיו הראשונות (ויקיפדיה)

בתקופה סוערת זו, של סוף חודש מארס וראשית אפריל, היו הקרבות על התחבורה ועל צירי התנועה בארץ בשיאם; המחסור בנשק הורגש היטב ושעון העצר המדיני רבץ כעננה ממעל. בקלחת הזו נתערבבה הפלוגה הדתית של החי"ש ועשתה בה ארבעה חודשים, עד כיבושן של בן-שמן, לוד, רמלה ולטרון במהלך מבצע "דני" (על-שם דני מס מפקד מחלקת הל"ה; מכונה גם "מבצע לרל"ר") בחודש יולי 1948.

על-פי התיעוד, מנתה הפלוגה 80 בחורים וכ-20 בחורות, שנתכנסו ביום 14 במארס 1948 במחנה "יהושע" (מחנה שרונה במושבה הטמפלרית בתל-אביב, כיום בבסיס "הקריה") לקראת החלפת גדוד "4" בבן-שמן. ערב קודם לכן נערכה מסיבת-פרידה בהשתתפות הרב אונטרמן, רבה האשכנזי של העיר תל-אביב, שנשא בה את הדברים הבאים: "הארץ הזאת הובטחה לנו ע"י הקב"ה! אך תפקידנו ללכת לפי דרכי הטבע! ב'סטֶן' וב'בּרֶן' נקח אותה, ככל אבותינו – כדוד האדמוני יפה-העינים שעמד מול גלית מחרף מערכות ישראל!". השיירה יצאה מתל-אביב לבן-שמן בשעה 09:00 והגיעה לבן-שמן בשלום. כחודש לאחר שהתמקמו החיילים בבן-שמן, הגיע חודש ניסן וחיילי הפלוגה הדתית החלו להשתדל להשגת מצרכי-חג לקראת הפסח ואף דאגו לכך שהרב הרצוג, רבהּ הראשי של ארץ ישראל, יפנה אל הנציב העליון הבריטי, להשפיע על הצבא הבריטי לארגן כוח שילווה שיירת-אספקה לבן-שמן הנצורה. באותה עת הבריטים כבר התכוננו לעזיבת ארץ ישראל ונסיונות השכנוע עלו בתוהו; אמנם אפסנאות חטיבת "גבעתי" דאגה לריכוז כמות גדולה של מצות ויין בשדה דב, בתקווה להעבירם לבן-שמן במטוסים קלים, אך המטוסים, שמספרם היה זעום ממילא, היו עסוקים בפעילויות חיוניות יותר. חיילי בן-שמן החלו להתכונן לערב החג באופן עצמאי. על-כך מספר אלתר ולנר, איש הפלוגה הדתית, בספרו "חמושים לפני המחנה - סיפורה של פלוגה דתית": "לאחר שנתברר שאין סיכוי לשיירה יבשתית, ולאחר שהמצות והיין נשארו תקועים בשדה דב, הוחלט... על מבצע, שזכה לכינוי 'אופריישן (מבצע) מצות' בפי ליצני הפלוגה. הוחלט להכשיר את תנור האפייה של המוסד החינוכי ולאפות בו מצות. אפיית הלחם הופסקה כליל וכיתת 'אומרי תהילים', כפי שכונו במטה הפלוגה החברים שעניינם באפסניה ובמטבח, ניגשו לביצוע משימת ההכשרה... הוכנו שני שקי הקמח ונשאבו 'מים שלנו' לפי מיטב המסורת, [לשם לישת המצות משתמשים במים שנשאבו יום קודם, ולנו בלילה כשהם שאובים] ושלושה ימים לפני חג הפסח גויסו כל אנשי הפלוגה לאפיית המצות, הראשונה בתולדותיו של מוסד בן-שמן, שהיה רחוק מהקפדה על אכילת מצות בפסח בימים כתיקונם". אפיית המצות היתה לחוויה בלתי נשכחת עבור חיילי הפלוגה והיא לוותה בשירה קבוצתית, בניגונים חסידיים ובמזמורי הַלֵּל; לקחו בה חלק מפקדים וטוראים, חברות וחברים, ללא יוצאים מן הכלל. החל מיום ד' אחרי הצהריים (ערב פסח אותה שנה חל בשישי) הכול לשו, גלגלו, רידדו ואפו - על-פי כל חוקי הכשרות. אמנם צורת המצות היתה בלתי שגרתית: "זו יצאה מוארכת וכלל לא עגולה, וזו קצותיה נשתרבבו לצדדין, וזו מכווצת כל כולה", אך "מצות יד" אלה היו טובות יותר מן המצות שהונחתו לבסוף ממטוסים קלים, שהגיעו לקרקע מרוסקות פירורים פירורים ומעורבבות קש ונסורת. ולא מצות בלבד טרחו לאפות, אלא גם הגדות טרחו להדפיס.

הכנת "הגדת בן-שמן" החלה ביום חמישי בלילה ונמשכה לאורך כל הלילה; עם בוקר הושלם מפעל ההדפסה וההגדות היו מוכנות. על המלאכה היו אמונים אלתר ולנר, איש מטה גדוד "החשמונאים" ואלימלך לנדוי, איש פלוגת המטה, שאף היה ה"מו"ל" והמדפיס של עיתון "על המצפה", בטאון הפלוגה הדתית בבסיס בן-שמן (אשר ראה אור בתכיפות בלתי-סדירה בבסיס בן-שמן באותה תקופה הנזכרת לעיל).

"הגדת בן-שמן" כוללת חמשה דפים מודפסים במכונת-כתיבה ומשוכפלים בסטנסיל, בשורות צפופות וללא כל איורים או עיטורים. בראש הדף הראשון נכתב "הגדה של פסח, הפל' הדת. בן-שמן / ער"פ תש"ח". אחר-כך נדפס סדר ההגדה בצפיפות רבה, על פני הדף הראשון וּשְׁנֵי דפים נוספים; הדף השלישי מסתיים ב"כורך"; בדף הרביעי (הממוספר "3") נדפס טקסט מקורי ומעניין, שמחברו חותם בשם "א. שמואל" ובסופו נכתב "סדר ההגדה". אחר-כך מובא ציטוט מהפרק השביעי של הלכות חמץ ומצה לרמב"ם; הדף החמישי (הממוספר "4") ממשיך ב"שולחן עורך" ומסתיים כרגיל. שתי תוספות חשובות מופיעות ברישא ובסיפא של הגדה זו: בראש הדף הראשון נדפס: "'הגדה' זו נכתבה בגלל חוסר 'הגדות' בבסיס בן-שמן. המצור ותנאיו לא אפשרו השגת ה'הגדות'." ובסוף הדף החמישי נדפס סופו של סיפור "הגדת בן-שמן": "בשעה שנכתבות השורות האחרונות ב''הגדה'' זו, ערב פס"ח לפני הצהרים, הגיע מטוס שהביא ''הגדות''. תשאר נא לכן ''הגדה'' זו זכר ללבטיה של הפלוגה בבסיס בן שמן בחג הפסח תש"ח" - חיילי הפלוגה הדתית לא נזדקקו לבסוף להגדה הצנועה והמיוחדת שהדפיסו, כיוון שביום שישי לפני הצהריים, ערב פסח תש"ח, שעות ספורות לפני ליל-הסדר, הגיע לבסוף מטוס קל, שהנחית מקרבו אספקה של יין כשר לפסח, מצות והגדות.

עתה אביא במלואו את הטקסט שנדפס בדף הרביעי, תחת הכותרת "על המצפה". על הטקסט, כאמור, חתום "א. שמואל". על פי עדות בתו חגית כתר, היה זה כינויו הספרותי של אלתר ורנר, מו"ל "על המצפה" הנזכר לעיל [שמו המלא היה: אלתר שמואל צבי ולנר]:

"פסח תש"ח. בעשרות בסיסים, בנקודות ספר קיצוניות, במקומות שנכבשו מידי האוייב, בעמדות וברבבות בתים בישראל יסבו השנה לסדר עשרות אלפי לוחמים. מי שיסב ל"סדר" פסח מסורתי בבית הוריו וקרוביו, מי שיסב לסדר ציבורי בעיר או בבסיס, ומי שיסב ל"סדר" ונשקו בידו, ומי שיסב ל"סדר" בעמדו על משמרתו, על משמרת חיינו בארץ, בלב כולם מנצנצת המחשבה – פסח ראשון הוא לנו, במלחמת החרות. מסובים אנו כיום לסדר בחג החרות שלנו בעצם סערת מלחמת ישראל לחרות ארצו ומולדתו. לא במערכה אחת עמד ישראל משעה שחרב המקדש וגלה מארצו. מלחמות, אשר אמנם היו מלחמות גבורה, שמעטות דוגמתן בתולדות האומות, אבל שגזר דינן נחתם מלכתחילה לא לחיים. מלחמה כזו היתה מלחמת מורדי גיטו וורשה, שהיום הוא יום הזכרון שלה. מעטות המלחמות כדוגמת מלחמת גבורי הגיטו. אך מלחמתם, אם כי הנחילה כבוד ותהילת גבורים לשרידי עם ישראל בגיטאות, הובילה אל חורבות גיטו ורשה, אל בית הקברות הענקי של עם ישראל באירופה – על אדמת פולין הטמאה. רק בעקיפין השפיעה מרוח הגבורה על עמידתו של העם במלחמתו לגאולה. זה שנים שהיישוב נלחם. לא אחת נאבק. לא אחת נלחם בגזירות קיצוץ שונות, בחוקי עוול, שבאו לקפח את התפתחותו של היישוב בארץ. לא אחת קמו עליו שכירי אוייב, פראי אדם ישמעלים לקצץ ולפרוע פרעות ביישוב היהודי. לא אחת עמד היישוב במלחמות מעין אלו. אך אלה היו שלבים ראשונים במלחמת הגאולה, במלחמה על חופש, על כלים, על עליה והתישבות. מזה כמה שנים פתח העם במלחמתו לחרות. וזו לו השנה הראשונה במלחמת חרות ממשית. לא משום שכמה אומות הכירו בזכותו להקים מדינה משלו, אין ישראל זקוק לגושפנקה ולהכשר מצד הגויים, אלא שזו הפעם הראשונה בתולדות ישראל, בתולדות ישובה של ארץ ישראל, שהעם קם ונטל גורלו בידיו. לנוכח מלחמת ההשמד, שהוכרזה עליו על ידי צוררי ישראל הגלויים והנסתרים, על ידי שכירי חרב, על ידי רשעים, עבדיהם של רשעי עולם, המולכים כיום בכיפה, קם העם והכריז על מלחמתו לחרות, חרות המולדת וחרות העם. העם הוציא את חרבו מנדנה לא על מנת להדוף התקפות פורעים ולהתגונן מפני פוגרומים. זו הפעם הראשונה שחרב ישראל, נלחמת להקמת מדינתו ולכינון חרותו במולדתו העצמאית.

כחוליה אחת בשרשרת לוחמי ישראל הנלחמים על חרות המולדת, נאמר לעצמנו בהסיבנו ל"סדר" ובחגגנו את חג החרות, נתאחד עם העם כולו במלחמת גאולתו, תהי מחשבתנו בחג החרות מכוונת כלפי כל העם העומד במערכת גאולתו, תהא ותנטע בנו ההרגשה, כי על חרות ישראל אנו נלחמים. לא כצבא מגוייסים, אשר גוייס בעל-כרחו, אשר הובא מבית אבא ומעיר הומיה בחוזק יד כדי למלא את השורות, אלא כצבא שחרור, כדור ראשון לגאולה, שבא לתת חלקו במערכת הקודש של עם ישראל. תפעם בלבנו הרגשה זו ואז נוכל להגיד יחד עם כל העם הנלחם על חרותו "השתא עבדי לשנה הבאה בני-חורין".

חד גדיא - לקוטי בתר לקוטי

א.    על הפיוט ומטרתו

הפיוט "חד גדיא" זכה למה שלא זכו פיוטים עתיקים ונכבדים ממנו. למרות שלא ידוע מי מחברו ועל אף שנכנס להגדה בתקופה מאוחרת יחסית, נכתבו על "חד גדיא" עשרות רבות של פירושים ודרשות. מפרשי ההגדה התייחסו אליו בכובד ראש וטרחו לפרשו ולבארו במגוון דרכים, החל מאלגוריה על עם ישראל (הגדי) והמלכויות המשעבדות אותו (מצרים, בבל, פרס, יוון ורומא), ועד פירושים עמוקים על דרך הסוד ורמזים קבליים נשגבים. בין מפרשי "חד גדיא" נמנו גדולי ישראל במאה ה-18, כדוגמת הגר"א מווילנא, רבי יעקב עמדין, רבי יהונתן אייבשיץ, רבי מרדכי טברסקי – המגיד מצ'רנוביל, החתם סופר, הבעל-שם ממיכלשטט ועוד.

ספק אם נתכוון מחבר השיר לכל המשמעויות והדיוקים שתלו בשירו, ואף על פי כן לא נמנעו המפרשים למצוא בו רעיונות שונים, נכונים כשלעצמם, וכפי שכותב רבי אריה ליב צינץ, אף הוא מפרשני "חד גדיא" (בביאורו על ההגדה "ברכת שיר"):

"השיר הלזה סתום וחתום לא נודע כונת המחבר בו ואעפ"כ רבים חיברו בו פירושים שונים לפי מה שיסבול פירוש הלשון, שאפילו לא כיון המחבר לאלו הפרושים בחינת הדברים מצד עצמן נאמרו לאמר מצד תוכן הענין, ע"כ אמרתי גם אנכי לא אחשוך פי מלדבר בו אשר ישים ה' בפי...".

יש הסוברים כי מטרת צירוף השיר להגדה-של-פסח היתה "כדי שלא ישנו התינוקות", כמאמר התלמוד בפסחים (קט, א; והשווה מנהגי בעל החתם סופר י, כא), ויש שכתבו שהשיר נכתב בכוונה בדרך של חידה, על מנת שמשתתפי הסדר יפתרו אותה כל אחד בדרכו.

בהקשר זה אביא ציטוט שמובא בספרים רבים (ראה "אוצר כל מנהגי ישרון", סט לואיס 1918, עמ' 141 ועוד):

"מחבר זה כתב השיר בדרך חידה, במשל נסתר ונפלא כדי שהבאים אחריו ישתוממו על זה, וכל אחד יתן אל ליבו להתבונן בה ולפתור החידה, ועל כן כל אחד יפרש את שיחתו כיד ה' הטובה עליו, ועל ידי זה ירבו לספר ביציאת מצרים, כי על פי רוב כל אחד ירצה לפתור את החידה".

לא ברור לי מי כתב את הקטע הזה, למרות שמצטטים זאת בשם הרשב"ץ - רבי שמעון בן צמח דוראן (בעל שו"ת רשב"ץ), ויש המביאים זאת בשם בעל "תשב"ץ קטן" (תלמיד המהר"ם מרוטנבורג).

אם אכן אחד מהם כתב זאת, הרי שיש לנו כאן את ההתייחסות המוקדמת ביותר ל"חד גדיא" (ובמקרה של הרשב"ץ: דווקא מחכם לא אשכנזי), אך לא מצאתי את זה בחיבוריהם (היו שהפנו במפורש לפירוש הרשב"ץ על ההגדה – קטע זה לא נמצא שם!) ודי ברור לי שחלה כאן טעות וכדרכם האופיינית של כמה מחברי ספרים, האחד העתיק מהשני מבלי לבדוק את נכונות הציטוט. אודה למי שיעמידני על האמת בעניין זה.

בעניין זה, מצאתי לאחרונה הסבר על "חד גדיא" שהוסיפו מדפיסי ההגדה "כמנהג ק"ק אשכנזים" בדפוס בראגאדין, ונציה תקנ"ב (1792). לפי דבריהם השיר בא "לחנך הנערים" לאמונה בהשגחת ה' על העולם. הנה:

"עתה הוספנו המשל של חד גדיא, הנעשה לחנך הנערים כדי שילמדו ויראו הסלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי את כל המעשה האלהים יביא במשפט והוא אדון הכל וסיבה הראשונה והעליונה, וכל מה שהמון העם קוראים מקרה העולם אינו אלא ברצונו ובמצותו, ומידו הכל בא, ושהוא שופט צדק, לתת לאיש כדרכו וכפרי מעלליו, והניסים שנעשו לנו במצרים יוכיחו, ועל כן צריך לפרש להם הנמשל היטב הדק כדי שייראו מלפניו ית' בכל רגע ובכל פגע אכי"ר".

ב.    הלכות חד גדיא

כידוע, להגנת הפיוט האשכנזי "חד גדיא" (שאמנם התפשט והתקבל בכל הקהילות) יצא בלהט דווקא רב "ספרדי", הלא הוא החיד"א, שכתב בתשובתו:

"שאלת ממני, אחד שהיה מתלוצץ על פיוט חד גדיא שאומרים בערי אשכנז ליל התקדש חג ופער פיו וקם אחד מהחבורה ונדהו, אם נדויו נדוי, שלא היה חייב ונדהו שלא כדין והמנדה נלכד... תשובה, כל כי האי מילתא פשוטה לפניה כי אנוש זה זד יהיר לץ המתלוצץ על מה שנהגו רבבות אלפי ישראל בערי פולין ואשכנז ואביזרייהו ואשר לפנים בישראל גדולי עולם קדישי עליונין ודור דור וחכמיו, והן עוד היום לא אלמן ישראל כמה וכמה ראשי ישיבות וגאוני הזמן ה' עליהם יחיו וכולם אמרו ואומרים פיוט זה ונמצא רשע זה מתלוצץ ברבבות ישראל וגדוליהם אבות ב"ד וגאוני ארץ, אנושה מכתו וחייב נדוי... ומכל שכן איש זה שפער פיו שכל האומרים פיוט זה הם טפשים ועוסקים בהבלים פשיטא טובא דחייב נדוי, ולא עוד אלא יש לענשו קנס לעניין לפי ערכו ולהודיעו גודל עונות וישוב אל ה' וירחמהו, ואין בזה שום ספק דְבַּר נח"ש [=נידוי, חרם שמתא] הוא. ולמען תדע ידיד נפשי אגיד את הרשום כי יש כמה פירושים לפיוט זה מהם נדפסו ומהם בכ"י, ועוד שמעתי ממגידי אמת שגאון מופלא בדורו עשה למעלה מעשה פירושים בפיוט זה בפרד"ס פירושי"ם נחמדים ומתוקים, ואין ספק כי לא דבר רק הוא, וכבר נודע תוקף גדולת פיוטי אשכנז המיוסדים על החכמה האמיתי כאשר דיבר בקדשו רבינו האר"י זצ"ל, וכתבו משם רבינו מהר"א מגרמיז"א בעל הרקח זצ"ל כי כל עניני פיוטיהם ודקדוקיהם קבלה איש מפי איש ורב מרב וכו'..." (שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן כח).

והנה, פחות מעשור שנים לאחר שנדפסה תשובתו של החיד"א (בליוורנו תקנ"ה), היא עברה תהליך של "קודיפיקציה" והיתה ל"פסק הלכה" בספרו של רבי דניאל טירני "עיקרי הד"ט" (פירנצי תקס"ג, או"ח יט, יט):

"מי שהיה מתלוצץ בליל פסח על פיוט חד גדיא שאומרים בסוף הסדר והשומע שמע ונדהו, נדויו נדוי ורב המקום יוכיחנו בטוב טעם וישאל מחילה על חטאיו ויתירנו".

הדבר הגיע לידי כך שבמחזור "מועדי ה'", ליוורנו תרנ"ג, פותחת הלכה זו את "דיני ליל פסח":

ג.     חד גדיא בשלושים קופיקות

המקור: "פון אונזער אלטן אוצר", מדורו של ב. יאושזון (שם העט של הסופר והפובליציסט משה יוסטמן) בעיתון "היינט" שהפך לסדרת ספרים מפורסמת ביידיש ובעברית (כאן מובא על פי התרגום העברי, "מאוצרנו הישן", חגים ומועדים-חמש מגילות-פרקי אבות, תל אביב תשל"ה, עמ' 119).

"בשנת 1831 הדפיס בעליו של בית-הדפוס הנודע סדילקוב (עיירה בסביבות ווהלין) הגדה חדשה, ובדומה לכל ספר, צריך היה להגיש אותה לאישורו של הצנזור. הצנזור של הימים ההם היה מלבד "למדן" גדול גם שונא מובהק של פולין, וכשהגיע ב"חד גדיא" אל המלים "דזבין אבא בתרי זוזי" הכריז והודיע, כי את התיבה "זוזי" אינו יכול להרשות להדפיס, כי "זוזי" (זהובים, זלוטים) הם מטבע פולנית, ולספור צריך לפי מטבעות רוסיות. על כן מחק את המילים "בתרי זוזי" וכתב במקומן "בשלושים קופיקות". וכך באמת נדפס בהגדה של השנה ההיא בסדילקוב: "חד גדיא דזבין אבא בשלושים קופיקות...".

סיפור יפה ומשעשע, אך האם הוא אמיתי?

ובכן, על אף ש"לא ראינו אינה ראיה", די ברור שמדובר באגדה (לא הגדה) שלא היתה ולא נבראה.

על פי כל הרישומים הביבליוגרפים ורושמי ההגדות, לא זו בלבד שבשנת 1831 לא נדפסה כלל הגדה בסודילקוב, אלא אף בשנים אחרות ובמקומות אחרים לא קיימת עדות לתיקון צנזורה משונה כזה. אלא אם כן, "יאושזון" ראה הגדה שלא נודעה לאף ביבליוגרף.

ומביך שאגדה זו מצאה לה מקום גם במאמרים רציניים על חד גדיא (ואין צורך לפורטם), כשכל אחד מעתיק מהשני ואף אחד לא טורח לבדוק מה מידת האמת בסיפור זה ומה מקורו.

עריכה: כעת מצאתי שר' חיים ליברמן, חוקר החסידות והביבליוגף, מביא סיפור זה בנוסח מעט שונה (אהל רח"ל, חלק ג', עמ' 103), הנה הוא כלשונו:

ד.    חד גדיא - פירוש מתהום הנשיה

מבין עשרות הפירושים שנכתבו על "חד גדיא", ברצוני להציג כאן פירוש שכתב רבי יצחק אייזיק שור אב"ד בוקרשט ובאזא (תקצ"ו-תרנ"ד), רב ידוע ברומניה ומחבר ספרים רבים (ראה אודותיו: וונדר, אנצ' לחכמי גליציה, ה, 84-89).

את הפירוש מצאתי בשבועון "עברי אנכי" שיצא לאור בערי גליציה (לבוב וברודי) בין השנים 1865-1890, בעריכת ברוך ויעקב וורבר. שבועון זה ייצג בעיקר את חוגי המשכילים, אולם פה ושם נדפסו בו גם מאמרים מרבנים אורתודוכסיים.

פירושו של רבי יצחק אייזיק שור ל"חד גדיא" התפרסם בגליון י"א ניסן תרכ"ח (3 באפריל 1868) ומצוה לגאול אותו מתהום הנשיה בין דפי העיתון השכוח הנ"ל, ולהביאו לידיעת הרבים.

מעניין לציין שכשנתיים קודם לכן הדפיס רבי יצחק אייזיק שור הגדה עם פירוש משלו בשם "משמיעי ישועה" (בוקרשט 1866). הפירוש הוא נרחב ומפורט ומקיף את כל סדר ההגדה, כולל את הפיוט "אחד מי יודע", אולם דווקא לפיוט "חד גדיא" לא צורף פירוש.

כאן ניתן להעלות השערות שונות, ייתכן וגם פירוש "חד גדיא" היה באמתחתו של רבי יצחק אייזיק, אך מסיבה טכנית כלשהיא נמנע לצרפה להגדה בשעת ההדפסה, ואולי "התחדש" לו הפירוש רק לאחר שההגדה נדפסה. מי יודע?!

להלן פירושו של רבי יצחק אייזיק שור (עם פתיחת ראשי תיבות ותיקונים קלים):

חד גדיא כו', כוונת המגיד להביא מה שעבר על ישראל בשעת גאולת מצרים, ועל כן יספר חד גדיא, ירצה בעת גאולת מצרים שחט כל אחד חד גדיא כל אחד חד גדיא [1], היינו הקרבן פסח דזבין אבא בתרי זוזי, ירצה מי שחט החד גדיא – הישראל דזבין אותו קב"ה שנקרא אבא לעם בתרי זוזי, היינו בתרי מצוות, בדם פסח ודם מילה.

ואתא שונרא כו' ירצה ד"שונרא" עולה במספר קטן בגימטריה "שטן", וגם "שונרא" הוא מלות "שונא רע", היינו השטן פיתה אותם אחר גאולת מצרים והיה אצלם פסל מיכה, על כן – ואכלה לגדיא, היינו שהיה ברצון השטן שיאכל המצוה דגדיא מחמת החטא דפסל מיכה.

ואתא כלבא כו', ירצה שנקרא כלבא על שם הכתוב והכלבים עזי נפש, ופרעה היה גם כן עז נפש, ואמר מי ד', ועל ידי שאתא כלבא, היינו שבא פרעה ורדף אחר ישראל, על כן עשו בני ישראל תשובה גמורה, על כן – ונשך לשונרא, היינו שנסתם פי השטן.

ואתא חוטרא כו', ירצה השכר היה להם עבור שעשו תשובה שאתא חוטרא – המטה של משה – והכה לכלבא היינו לפרעה שנקרא כלבא, שנטבעו המצרים בים וישראל הלכו בחרבה.

ואתא נורא כו', ירצה שישראל השליכו הכסף והזהב להאש ונעשה עגל, ועל כן היה להשטן עוד מה להסטין, והוי כמו ושרף לחוטרא, מחמת שנשכח התשובה שעשו בני ישראל על הים מחמת חטא דנורא, היינו העגל שיצא מנורא.

ואתא מיא כו', ירצה שאחר עשיית העגל קיבלו התורה שנקרא מיא, כמו שאמר הכתוב הוי כל צמא לכו למים, ועל כן על ידי קבלת התורה – וכבה לנורא, היינו שנשכח מעשה העגל.

ואתא תורא כו', ירצה שהתאוו תאוה לאכול בשר, ועל כן היה להשטן עוד פה להסטין, והוי כמו ושתא למיא, היינו שנשכח קבלת התורה מחמת החטא מתאות הבשר.

ואתא השוחט [וכו'], ירצה מלחמת עמלק, שהיה אחר שליחת מרגלים, אשר עבור זה עשו בני ישראל תשובה גמורה, ועל כן על ידי התשובה – ושחט לתורא, היינו שנשכח החטא מתאות הבשר מחמת תשובת ישראל ממלחמת עמלק אחר שליחת מרגלים.

ואתא מלאך המות כו', ירצה מחלוקת העם על משה ואהרן שהמיתו עם ה', ועל ידי כן המית מלאך המות בעם – ושחט לשוחט, היינו שנשכח התשובה שעשו בני ישראל אחר שליחת המרגלים מחמת החטא שהלינו בני ישראל על משה ואהרן.

ואתא הקב"ה כו', ירצה שבנו בני ישראל בית המקדש, ואתא הקב"ה ושכן בתוכה. ועל ידי זה – ושחט למלאך המות, היינו שמלאך המות לא היה יכול לשלוט בבני ישראל אם חטאו, כי החוטא מביא קרבן ויתכפר.

ויהא רעוא שיבנה גם בית המקדש במהרה בימינו והשכינה תשרה בינינו וירום קרנינו בביאת משיחנו אמן סלה!

ה.    חד גדיא ושירי עם אחרים

רבות נכתב על הדמיון בין "חד גדיא" לשירי-עם אחרים ואין מענייננו לעסוק בכך כעת. נביא רק את עדותו המעניינת של הרב יששכר תמר בספרו "עלי תמר" על הירושלמי, המספר שבבית אביו שבפולין נהגו בליל הסדר לשיר בנוסף ל"חד גדיא" גם את שיר העם הגרמני הדומה לו:

"...ובפולין שלפני החורבן היו שרים בהרבה בתים. וכן בבית אבא ז"ל בליל הסדר אחד מי יודע בתרגום אשכנז, וכן שיר בלשון אשכנז שהיה הולך על דרך השיר חד גדיא וזהו: שולח האדון את האיכר היערה לקטוף תפוחים, האיכר לא רוצה תפוחים לקטוף. התפוחים לא רוצים ליפול... שלח האדון החתול היערה את האיכר לגרד, החתול לא רוצה את האיכר לגרד, האיכר לא רוצה תפוחים לקטוף, התפוחים לא רוצים ליפול... שלח האדון הכלב היערה לנשוך את החתול, הכלב לא רוצה את החתול לנשוך וכו' עד החרוז האחרון...".

ומסיים שם הרב תמר: "...ברור שכל זה הונהג כדי שלא ישנו הילדים והנשים כמ"ש החת"ס עפ"י הקבלה שהיתה בידו"[2] (עלי תמר, מועד א, אלון-שבות תשנ"ב, פסחים פ"י ה"ו, עמ' שיא).

1. ההכפלה של המשפט האחרון ("כל אחד חד גדיא") בנויה על הכפילות בשיר עצמו "חד גדיא חד גדיא" (כפילות שנידונה אצל רבים ממפרשי "חד גדיא").

2. הרב תמר מתכוון כאן למה שהביא קודם לכן מספר "מנהגי בעל החתם סופר", פרק י, כא, שם נכתב: "והשלשה פיוטים אדיר יבנה ביתו, אחד מי יודע וחד גדיא תרגמו לפניו הילדות הצעירות בלשון אשכנ"ז (והי' אומר טעם למנהג הזה כדי שיעורו הילדים עד סוף הסדר)". לענ"ד אין הכוונה שהחתם סופר אמר טעם כללי למנהג אמירת הפיוטים (ובכללם "חד גדיא"), אלא טעם למנהג שנהג בביתו, שהילדות תרגמו בפניו את הפיוט לגרמנית. מה גם שבפירושו על "חד גדיא" כותב החתם סופר טעם אחר לפיוט "חד גדיא": "...ועד"ז אומר אני גם מאמר הנ"ל שאנו בו (=חד גדיא, א.ש.) שלדעתי אין ספק שנתקן על אופן הנ"ל ולקונן על אכילת פסחים ועליית ישראל ברגל לירושלים בימים הללו וקצת נחמה בבטחון ישוב ה' וניחם לקבץ נדחים מארבע כנפות הארץ...".

סימני הסדר של רבי שלמה חזן מאנקונה

לא בכדי נקרא ליל ט"ו בניסן "ליל הסדר", שכן מרובה הוא בהלכות ובמנהגים הנעשים לפי סדר קבוע. גדולי הראשונים כתבו חרוזים שונים לזכירת ה"סדר". המפורסם שבהם הוא הסימן "קדש ורחץ כרפס יחץ..." שכתב רבי שמואל מפלייזא (מבעלי התוספות) והתקבל בכל תפוצות ישראל, אך מלבדו נכתבו עוד חרוזים וסימנים רבים. האבודרהם לבדו מונה חמשה סימנים נוספים, אחד מהם הוא: "קנך יהנה ממך שמה" – ראשי תיבות: קידוש נטילה כרפס יבצע הגדה נטילה המוציא מצה מרור כריכה שמורה מזון הלל.
להרחבה בעניין זה, ראו במבוא ל"הגדה שלמה" מאת הרב מנחם מנדל כשר (ירושלים תשכ"ז, עמ' 77-82), אשר ריכז ומנה י"ב סימנים לליל הסדר המובאים בספרים ובכתבי-יד.

קדש ורחץ כרפס יחץ - הגדה עם תרגום מאראטי, פונה (הודו) תרל"ד (1874)

כאן ברצוני להביא סימן נוסף, לא מוכר, מאת רבי שלמה חזן מאנקונה, שנדפס בסוף ספר קטן שכתב בשם "דבר בעתו מה טוב", פיררה (איטליה) שי"ו (1555):

ברא קדיש חיים נטל ירק, נטמן לחם ידי מציאתו, מצא במרירות בריכתו, שובע מזונותיו אחרי פק יי

פשוטו (=של השיר, א.ש.) שברא ה' הכל ועשה נסים במצרים ובמדבר.

אמנם זהו פירושו: ברא – בורא פרי הגפן; קדיש – קדוש על הכוס; חיים – שהחיינו; נטל – נטילת ידים; ירק – כרפס, בורא פרי האדמה; נטמן – יטמון חצי שמר תחת המפה בעד האפיקומן; לחם – הא לחמא; ידי – נטילת ידים; מציאתו – המוציא לחם מן הארץ; מצה – על אכילת מצה; כמרירות – על אכילת מרור; כריכתו – כורך השמור עם המרור ואומר זכר למקדש וכו'; שובע – ישבע כרצונו; מזונותיו – ברכת המזון; אחרי פק – אחר שאכל האפיקומן.