שיר הספד מאיטליה - שימוש בשמות טעמי המקרא

המשך לפוסט הקודם בעניין שירים על טעמי המקרא.

בתזמון מצוין, אינה ה' לידי דף בכתב-יד, בכתיבה איטלקית, ובו שיר הספד על פטירת חכם.
בראש הדף לא נכתב, כפי שנהוג לעתים, על איזה חכם נכתב שיר ההספד, אבל מתוך השיר עולה כי השיר נכתב על פטירת רבי יהודה ליאון, רבה של העיר רומא, שנפטר ביום י' אדר שני תקפ"ד (1824). רבי יהודה ליאון היה מחכמי ארץ ישראל, תלמידו של המהרי"ט אלגאזי, שיצא בשנת תקנ"ב (1792) לערי איטליה כשד"ר (שלוחא דרחמנא) מטעם קהילת חברון (יחד עם חברו רבי אפרים נבון). הוא סיים את שליחותו ברומא, שם נתמנה בשנת תקנ"ו (1795) לרב העיר, ובמשרה זו כיהן עד לפטירתו.
הראיות לכך שהשיר נכתב עלי רבי יהודה ליאון עולות מן השיר. בו נכתב בין היתר: "בשנת תפק"ד [=תקפ"ד] בנוה שלום אריה דורש טוב שר שלום", "אב ליתומים הרב ליאון", "קול ברומא קול תמרורים", "ציר נאמן לחברוני..."

בשנים מבתי שיר ההספד אנו מוצאים שימוש מליצי בשמות טעמי המקרא (מודגשים להלן):

(הבית השלישי)
ראש ימיו הוא כהן עליון
עוזר היה עני אביון
אב ליתומים הרב ליאון
פזר גדול מעשירים

(הבית החמישי)
פסק סגול שופר עלוי
סדר מנחת אביב קלוי
ברביעי בו לכל גלוי
ויהי ערב ליל סמורים


ואלו שמות הטעמים לפי נוסח איטליה:

חצים עלי זרקא - שירים על טעמי המקרא

בספר השירים הרביעי של המשוררת סיון הר שפי, שיצא בשנה האחרונה, מצאתי שיר נפלא, בשם "זַרְקָא". 
זהו גם שמו של הספר כולו, שיצא בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

השיר משחק בחכמה וביופי-רב עם שמות טעמי המקרא: זרקא, סגול, מונח, תלישא, מהפך, אתנחתא, תביר.

הנה השיר:

לרעיון של השיר היפה הזה - השימוש בשמות טעמי המקרא - כבר יש תקדימים, ואותם אני רוצה להציג כאן.

בקרב משוררי ופייטני צפון אפריקה מצויים כמה וכמה שירים שבנויים על טעמי המקרא, ונראה לי שאפשר לציין זאת כ"תופעה" שקיימת אצל משוררי האזור הזה.

אז אספתי לכאן, לפונדק אחד, בעקבות השיר של סיון, את הפיוטים מן הסוג הזה - הידועים לי (ויתכן ויש עוד כאלה).

(הבאתי כאן סריקות ממקורות שונים - חלקם הוצאות מדעיות של השירים, עם ביאורים והסברים).

1. "פלאך קויתי" - מאת רבי פרג'י שוואט, מתוך: אפרים חזן, שירי פרג'י שוואט, הוצאת מכון בן צבי, ירושלים תשל"ג, עמ' 95-97.

2. "קודר הלכתי" - מאת רבי עמרם בר יהודה אלבאז, מתוך: ספר שבות יהודה, בנין נערים, מילי דאבא, מאת רבי יקותיאל מיכאל אלבאז, ובעריכת רבי מאיר אלבאז, ירושלים, תש"מ, עמ' 744-745.

3. "וַוי כי חזקה האמה עלי" - מאת רבי שמואל בר יהודה אלבאז, מתוך: ‫ פיוטי רשות לקדיש במורשתו השירית של רבי שמואל בר יהודה אלבז, עבודת גמר (מ"א), מאת שלום אלדר. אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ז, עמ' 209-211 (תודתי שלוחה לדודי בן נעים על הצילומים).

4. "עיני ולבי כאבל אם" - מאת רבי עמרם עמאר, מתוך: אפרים חזן, השירה העברית באלג'יריה, לוד תשס"ט, עמ' 343-346.

5. "אהה עלי כי נקף" - מאת רבי אהרן רפאל מונסוניגו, מתוך: תמר לביא, בנאות מדבר - שירים ופיוטים מאת רבי רפאל אהרן מונסוניגו, תשע"ז, עמ' 225-228.

6. "אנא אדוני" - מאת רבי ראובן טמסתית, מתוך: הרב רן יוסף חיים מסעוד אבוחצירא (עורך), מרי"ח ניחוח, קובץ חידושים קושיות וביאורים בענינים שונים, עפולה תשע"ב, גליון מס' 86, אחרי-מות קדושים (הוא מעתיק את השיר מתוך הספר 'דודאי ראובן', שאינו תחת ידי).

7. "שוב יה את שבות עדה", מאת רבי שלמה אבורמאד, מתוך: ספר תהלת שלמה, שירים ופיוטים מאת רבי שלמה אבורמאד, תשע"ה, עמ' שמה-שמו.

בתמונה להלן: "פיוט נאה ומשובח על זרקא" - מתוך כתב-יד מתלמסאן, אלג'יריה, המאה ה-19. הפיוט המובא בכתב-היד הוא הפיוט המוזכר לעיל (מס' 4) מאת רבי עמרם עמאר, אלא שבכתב-היד הוא מופיע בשינויי נוסח ובהשמטת כמה שורות בסוף.

"זרקא" היה כינוי ללוח קרטון שהיה נהוג לתלותו על הקיר ובו נכתבו כל טעמי המקרא, והוא נקרא כך על שם הטעם הראשון שהופיע בו - זרקא. זה ביאור הכותרת "פיוט נאה ומשובח על זרקא" (כלומר, על הטעמים כולם).

"לכך נוצרת" - ארבע מעשיות מחודדות

בשער הספר 'פורחת עלתה נ"צ"ה' מאת רבי נחום צבי תאומים, שנדפס בזאלעשטשיק (כיום זאלשצ'יקי, אוקראינה), בשנת תרנ"ג (1893) - בעותק שסריקתו מופיעה ב-HebrewBooks, מצאתי רישום שכתב מאן-דהוא בעמוד שאחרי השער, ובו ארבע מעשיות מחודדות:

הד"ר חוואלזאן בפט"ב [בפטרבורג] שהתנצר בקטנותו ולבו לב עברי מליץ טוב לישראל, כתב להגאון ר' יצחק אלחנן מקאוונא בעת שעשה טובה גדולה ליהודים "לכך נוצרתי". ויכתוב אליו הגאון: "עד שלא נוצרת אינו כדאי ועכשיו שנוצרת כאילו לא נוצרת". 

הגאון הק'[דוש] ר' שלום מבעלזא באו גנבים וגנבו אצלו מנורות כסף וכרים וכסתות. ויאמר הגאון ז"ל דהנהו גנבים נחלקו בפלוגתת אבות העולם, דמאן דגנב המנורות סבר כמאן דאמר לא איברי לילה אלא לגירסא ומאן דגנב הכרים והכסתות סבר כמאן דאמר לא איברי לילה אלא לשינתא. 

אחד בא לבית לקבל נדבה ויאמר בעה"ב לאשתו שתתן לו נדבה, ותתן נדבה קטנה מאוד. ויאמר האורח: רבות מחשבות - המחשבות הרבות בכל עסק הבית - בלב איש, ר"ל כולן הורו והוגו מלב הבעל שהוא המפקח עליהם, אבל ועצת ה' - במה שנוגע לצדקה שהיא עצת ה' ומצותו - היא תקום, בזה האשה עיקר לקים המצוה ואין האיש שם על לב, באשר בטח בה לב בעלה כי בצדקה לא תחסיר הונו. 

אשה אחת חלתה מאוד, ותאמר: רבות מחשבות בלב איש - הבעל חושב מחשבות על לבו[?] שתמות וישא אחרת, אבל ועצת ה' - אשר היא תקום מחליה.

על פרופ' דניאל חבולסון, תוכלו לקרוא בערכו בויקיפדיה, ושם גם מופיע הסיפור הראשון שלפנינו, אך בגירסה הפוכה.

כתבי יד בעידן הדפוס - תוספות בכתב-יד לספרי סליחות מודפסים

מהפכת הדפוס החליפה כידוע את תעשיית כתבי היד, אך לא לגמרי.

תרבות כתבי היד השתנתה אך המשיכה להתקיים גם במאות השנים שלאחר המצאת הדפוס. 

לעולם כתבו המחברים את חיבוריהם וערכו אותם בכתיבת ידם. בכתב יד נכתבו גם מכתבים ומסמכים שונים. כך גם הועתקו חיבורים אזוטריים, או סתם חיבורים שהיו נדירים בדפוס, וכך הלאה.

כללו של דבר, למרות מהפכת הדפוס המשיכה תרבות כתבי-היד להתקיים ב"נישות" שונות. 

ניתן כאן דוגמה אחת, בקצרה.

אחת התופעות שבהן נתקלתי, והיא תופעה נפוצה יחסית, היא ספרי סליחות מודפסים שעמם נכרכו כתבי-יד של סליחות. 

מאחר ופעמים רבות הסליחות תלויות במנהגים מקומיים, לא יכול היה הספר המודפס לספק תמיד את מנהגה של קהילה או מקום מסוימים, ולכן הוסיפו הבעלים קטעים בכתב-יד שישמשו אותם בזמן אמירת הסליחות שאינן מופיעות בספר. הדבר קיים גם במחזורים ובספרי תפילה נוספים. 

הנה עמוד מכתב-יד שנכרך בסוף ספר סליחות כמנהג פרנקפורט, שנדפס באמשטרדם בשנת ת"י (1650):

בעמוד אחר אנו רואים שכתב-היד נכתב במיוחד להשלמת ספר הסליחות המודפס (להבדיל מפעמים שבהן נכרכים קטעים מכתבי-יד עצמאיים יחד עם ספרים מודפסים).

הבעלים מחק בהעברת קוים את אחת מהסליחות והוסיף מעליה:

"סליחה זה נמצא בזה הסליחות בדפוס והסופר טעה".

האם היה 'הסבא מסלבודקה' משכיל? (ועוד משהו על הכינוי "משכיל")

הנה סיפור שלמיטב ידיעתי לא מופיע במקור אחר:
מדובר ברשימה ביוגרפית, מאת מ. גולדברג, על תולדות חייו של רבי נתן צבי פינקל, הידוע בכינויו "הסבא מסלבודקה" (תודה לאלי גינואר שהפנה אותי אליה). הרשימה התפרסמה בכתב העת 'הֵדֵנוּ', שיצא על ידי הסתדרות תלמידי ישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק (שנה שניה, גליון ב, כסליו תרפ"ז), ושם מסופר בין היתר כי בצעירותו היה רבי נתן צבי "משכיל", ואף החזיק ספריה גדולה של ספרי השכלה, אך בעקבות רבו "הסבא מקלם" נהפך לבו ובן לילה העלה באש את כל ספרייתו:

האמנם? האם אכן היה ר' נתן צבי "משכיל" בצעירותו, ובזכותו של הסבא מקלם חזר למוטב?
כאמור, לא ידוע לי כעת על מקור נוסף לסיפור זה, אך אשמח לשמוע אם יש לו זכר במקום אחר.

הסבא מסלבודקה (תמונה באדיבות 'קדם - בית מכירות').

ואגב כך,
לפניי מונח כעת צרור דפים בכתב-יד, המכילים טיוטה של חיבור שכתב יהודי חסידי בשם "יוזפא בן שלמה שו"ב מהאלוואניסק רוסיא", בשנת 1901. החיבור נקרא "תִּקְוַת ציון", ומגמתו להוכיח כי הציונות איננה מתנגדת לרוח התורה והיהדות.
ב"התנצלות הכותב" מתייחס המחבר לשימוש בשמות הגנריים "משכיל" ו"ציוני" לכל אפיקורס:

"והנה שם 'ציון' הוא עתה כשם 'משכיל' מלפנים, אשר כל איש ואיש שעשה איזה דבר נבָלה, ואפילו האיש הזה לא ידע קרוא ספר, היו מכנים אותו בשם 'משכיל', וכעת נתהפך ונתגלגל הדבר על שם 'ציון': אם אדם עושה דבר לא טוב, ויהיה מי שיהיה אפילו איש שהוא מתנגד כל ימיו לרעיון הקדוש הציוני, מכנים אותו בשם 'ציון'...".