רכבת הספרים הגרמנית

עסקנו בעבר מעט במלחמה שהכריזו הנאצים על ספרי היהודים. מלחמה זו התבטאה בכמה דרכים: היא החלה בשריפה המונית של ספרים במקומות שונים, והמשיכה בהחרמה ואיסור על החזקת ספרים, ובבזיזתן של הספריות היהודיות הגדולות באירופה, בהן ספריות ענק של בתי מדרש וישיבות, וספריות חשובות של אספנים פרטיים.

בין הספריות הגדולות שחוסלו על ידי הגרמנים היו:

הספריה של ה"אמרי אמת", האדמו"ר השני מגור, שהיה אספן גדול של כתבי יד וספרים ובבעלותו היתה ספריה ענקית. ספריה זו הוחרמה על ידי הנאצים ונעלמו עקבותיה.
הספריה בקובנה שהוקמה על שמו של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור לאחר פטירתו, והתבססה בראשיתה על ספרייתו הפרטית, הוחרמה על ידי הגרמנים.

ספריית שטראשון - הספריה הגדולה בוילנא שהוקמה על ידי רבי מתתיהו שטראשון [בנו של הרש"ש]. נשדדה גם היא על ידי הגרמנים.

ספריית "ישיבת חכמי לובלין" (יח"ל) שנשרפה רובה על ידי הנאצים (אך חלק מהספרים ניצלו על ידי תלמידי הישיבה שדאגו להחביאם) . 

חיילים גרמניים מחרימים ספרים

בשלב מסויים התחלף מסע ההשחתה של הספרים במבצע ענק של איסוף ספרי קודש יהודיים על ידי הגרמנים. במסגרת "מבצע רוזנברג" (על שם אלפרד רוזנברג, מראשי האידיאולוגים הנאציים, שעמד בראש "המכון לחקר השאלה היהודית") יצאו הנאצים לשוד מסודר ומאורגן של כל אוצרות התרבות היהודית, ובמסגרת זו: איסוף וריכוז הספרים היהודיים, תשמישי הקדושה וחפצי יודאיקה.

בספרה המצויין של אסתר פרבשטיין "בסתר רעם", הוקדש פרק מרתק ל"שואה של הספרים" (עמ' 581 ואילך). בין היתר היא כותבת:

יעדם [של הנאצים] היה לבנות ספריה עולמית למדעי היהדות כדי לתת 'ביסוס רעיוני' לאנטישמיות הנאצית, ולהנציח את אובדנו של העם שנשא את רוח הספרים הללו. לצורך זה הוקם מנגנון מיוחד של אנשים שהוכשרו לכך, וגם למדו את השפה העברית, והם שבצעו את ההוראה בפועל. הספרים מוינו בעבודת כפייה של יהודים, ואלו שנמצאו בעלי ערך לתפיסה הנאצית, נשלחו לפרנקפורט, היתר הועברו לגריסה לתעשיית הנייר בגרמניה או לשימושים אחרים. מאות אלפי ספרים (ויש אומדים אותם במליונים) נצטברו בידי הגרמנים, ולא בכדי התפארו שהספריה היהדות הזו תהיה הגדולה בעולם. כאשר החלו ההפצצות על גרמניה הועברו חלק מהספרים לארצות הכיבוש, או אוחסנו במחסנים תת-קרקעיים. אלפי ספרים הושמדו כפי הנראה בהפצצות על גרמניה".

מכאן אנו מתגלגלים לסיפור מופלא של הצלת ספרים בתקופת השואה: הגאון רבי ידידיה, המכונה טיאה, ווייל, נולד בפראג לאביו המפורסם הגאון רבי נתנאל ווייל. הוא היה תלמיד אביו ועזר לו בחיבור פירושו "קרבן נתנאל" על הרא"ש, והיה גם תלמידו המובהק של רבי יהונתן אייבשיץ. גאון מופלג זה שימש כרב בכמה מקומות. לאחר פטירת אביו נתמנה במקומו לרב העיר קרלסרוהה (Karlsruhe), בירת מחוז באדן שבגרמניה, ושם כיהן עד פטירתו.

בית הכנסת בקרלסרוהה שעמד על תילו בתקופת רבי ידידיה טיאה ווייל

רבי טיאה ווייל היה מחבר פורה שכתב עשרות חיבורים (יש אומרים: למעלה ממאה!), אולם אף לא אחד מחיבוריו נדפס בחייו, למעט חיבור אחד: פירושו על הגדה-של-פסח (שבו נעסוק בפוסט הבא). כתבי היד הרבים של חיבוריו שכבו בשלווה ובהשקט מאז פטירתו בשנת תקס"ו (1806) בבניין הקהילה היהודית בקרלסרוהה.

עד שהגיעה השואה...

בתקופת השואה נחרבה כליל קהילת קרלסרוהה, שמנתה כמה אלפי נפשות. יהודי המקום נרצחו במחנות המוות. ומה עלה בגורל כתבי היד של רבי טיאה וייל?

ובכן, בדרך נס מופלאה, שעליה נספר מיד, ניצלו כתבי היד שלו. רבים מהם שמורים כיום במכון לכתבי יד שב"בית הספרים הלאומי" וחלקם אצל אספנים פרטיים, ובשנים האחרונות הם הולכים ונדפסים על ידי אחד מצאצאיו, הרב יעקב ווייל מירושלים.

התקשרתי להרב ווייל לברר סיפור ששמעתי על האופן בו ניצלו כתבי היד בשואה. את הסיפור ששמעתי הוא דווקא לא הכיר, אבל הוא סיפר לי סיפור אחר ששמע:

בליל הבדולח, כאשר בתי הכנסת הבוערים האירו את שמי גרמניה, הועלה באש גם בניין הקהילה היהודית בקרלסרוהה. שמש הקהילה שנכח במקום, קפץ אל הבניין הבוער והציל משם את כתבי היד של רבי טיאה וייל.

בכך לא תם מסע התלאות שעבר על כתבי היד. הנה סיפור ששמעתי מפי הרב שלמה אפשתיין, ידען ואספן חשוב מירושלים, והדברים מבוססים על מקור מוסמך:

בשנת תרצ"ט, זמן קצר לפני חורבנה של הקהילה, הוחלט בקהילת קרלסרוהה לשלוח את ספריית בית המדרש המקומי, בהם כתבי היד של רבי טיאה וייל, לעיר פרנקפורט (הסמוכה יחסית). מה הייתה הסיבה לכך?  לא ברור, ייתכן וחשבו ששם יהיו הספרים בטוחים יותר.

הספרים שהגיעו מקרלסרוהה היו תחת אחריות הקהילה בפרנקפורט, אך כעבור זמן הניחו עליהם הנאצים את ידם והחרימו אותם. בשנות המלחמה נחו הספרים וכתבי היד במחסן הספרים הענק של "מטה רוזנברג" שהיה בפרנקפורט. 

מחסן גרמני של ספרים יהודיים בעיר אופנבך

מיד לאחר סיום המלחמה קנה סוחר נייר חלק מתכולת המחסן, ובו גם  הספריה מקרלסרוהה, ושלח אותם בקרון רכבת, למפעל למיחזור נייר בבלגיה.

כאשר חנתה רכבת הספרים בבריסל לחניית ביניים, הגיעה שמועה לאזני שרידי הפליטה ששהו אז בעיר, על קיומו של קרון הרכבת הגרמני ועל ספרי הקודש העומדים בפני גריסה. מספר יהודים הקימו קול זעקה על כך, ולאחר דין ודברים הוחלט כי יותר ליהודים להגיע אל הקרון ולאסוף ממנו ספרים כרצונם. יהודים שספק אם היה להם פת-לחם לאכול, שכרו עגלות וכרכרות ומיהרו אל המקום, להציל ככל יכולתם לפחות חלק מתכולת הקרון.

[הרב שלמה אפשתיין שמע את הסיפור מבנו של אחד היהודים שהציל ספרים וכתבי יד מהקרון. על הפריטים שהציל היו חותמות בית המדרש בקרלסרוהה, וכיתובים של הגאון רבי מנחם מאניש קירשבוים הי"ד - רבה האחרון של פרנקפורט, הכותב כי פריטים אלו נשלחו מקהילת קרלסרוהה בשנת תרצ"ט].

כך ניצלו בשנית כתביו של רבי טיאה וייל.

חתימת רבי ידידיה טיאה וייל על ספר שיטה מקובצת - מסכת ביצה

* * *

בתמונות הבאות מידע שהתפרסם בעיתון "חרות" (בשנת 1960) על גורלה של ספריית שטראשון בווילנא. המקור הוא מהבלוג "נח זבולוני - חצי מאה של עיתונות ירושלמית".

(לקריאת תמליל של הכתבות הנ"ל, ראה כאן וכאן)