16.11.2026

"חלילה לנו לעזוב מנהגי צרפת או אנגליטירה" - סאטירה עברית על אופנת הלבוש במאה ה-18

בתכריך הדפים בכתב-יד שבספריית המדינה בברלין (Staatsbibliothek zu Berlin, Ms. Or. fol. 3284), ממנו פרסמתי (כאן) את העדות על שריפת התיאטרון באמסטרדם, מצאתי גם קונטרס קטן ובו סאטירה על אופנת הלבוש במאה ה-18, ובעיקר על המעמד הבורגני במערב אירופה (במקרה הזה, כנראה הולנד) שאימץ את האופנה הצרפתית והאנגלית. 

הקונטרס נקרא "מעשה חושב מחשבות". הוא כתוב בכתיבה אשכנזית, אופיינית למאה ה-18. באורח מעניין, תוכנו מזכיר מאד את העיסוק הסאטירי המרובה של מחבר "עולם חדש", עליו כתבתי (כאן), שאף הוא לועג לאופנה הצרפתית-אנגלית החדשה. אמנם, להבדיל מבעל "עולם חדש" מחבר הקונטרס שלפנינו מתייחס באופן כללי אל האופנה המדוברת, ולא מזכיר או רומז כלל על הקשר יהודי. 

יש להוסיף שגם מבחינת רמת הכתיבה יש הבדל משמעותי. ב"עולם חדש" ניכרת שליטתו של הכותב בלשון הקודש ואף במלאכת המליצה, ואילו הקונטרס שלפנינו כתוב בצורה חובבנית יותר, והכותב אף מחליף בין זכר לנקבה, יחיד-רבים וכדומה. יחד עם זאת, מלבד החן שיש בו, הוא מביא לנו תיעוד נוסף על הלך הרוח הביקורתי של יהודי אשכנזי, כנראה אף הוא בן הקהילה האשכנזית באמסטרדם, כלפי החברה הבורגנית המתגנדרת, בהם גם יהודי הקהילה הפורטוגזית בעיר, שאימצו את האופנה המדוברת, כפי שכבר נוכחנו לדעת.

הקונטרס "מעשה חושב מחשבות" בנוי בתבנית של חליפת מכתבים בין הכותב לזקן מקונסטנטינופול, כלומר מישהו מהמזרח שמייצג את הקול השמרני הישן (קונסטנטינופול הוא השם העתיק של איסטנבול, או קושטא בפי היהודים, שמשמש כאן כשם מייצג לארץ רחוקה מהמזרח).
הסיפור מתחיל
 בקבלת אגרת מפתיעה באמצעות שליח, ולאחר מכן מופיע ציטוט המכתב של הידיד מקונסטנטינופול המזדעזע מאופנת הלבוש המודרנית, ושואל מה ההגיון בלבישת כל אחד מפריט הלבוש שהוא מונה. לאחר מכן מופיעה תשובתו של הכותב, המתרצת כל פריט לבוש מסיבות פרקטיות בלבד.

תחילה נעתיק את הקונטרס במלואו, ולאחר מכן ננתח מעט את התיאורים והרמיזות שבו:


"מעשה חושב מחשבות    

נדרשתי לאשר שאלוני ואוהבי נאמני בקונשטאנטי-נאפל אגרת שלחני אשר דר בארץ רחוקה וזה כמה שנים אשר לא קבלתי כתבו לכן לא ידעתי מה יתחדש בכתיבתו כי ידעתי אם כותב רצונו לידע דבר קושיא אך לא ידעתי אם אקבל האגרת אם לאו כי ידוע אם מקובל אגרת מאוהב ראוי ונכון להשיבו ומפני טרדותי אין יכולי אף גם זאת קבלתי לידע מה תוכנו ואם ביכולי להשיבו והדבר אשר יתן ה' בפי אותו אשמור לדבר, השליח שהביא האגרת מיהר ללכת ואמר לי קח לך או אצא עמה ולא אשוב תננה לך כי האיש הכותבה גם כי אוהבי ונאמני וידעתי שיחו והגיונו ורוב שכלו וחכמתו ואם אין ידיעתך להשיבו אשיבם על דבריו, אמרתי לו כמה שכירות חפצת מפני האגרת אמר לי כך וכך ונתתי לו והלך ממני ופתחתיה והנה תוכנו קריתי וז"ל [=וזה לשונו]:

שלום לידידי חושב מחשבות,

הנה עתה באתי לשאול ממכ"ת [=ממעלת כבוד תורתו] שאלה קטנה כי שמעתי בארצו ובלבד בעירו נמצאו בגדים משונים ונשתנו מסדרי בראשית כי נער הייתי וגם זקנתי ולא שמעתי מעודי עד היום הזה כבגדים צואים זו והחלותי לדבר מכף רגל ועד ראש, מה נשתנה שהולכים במנעלים דקים ברגליהם ותחת מנעלים דק כנייר, ויודע אני בעת העבר הלכו כל איש במנעלים גסים גדול וארוך, הם הולכים בבתי רגלים ממשי, ובעת העבר מצמר ופשתן, הם הולכים בבתי שוקיים גדול ורוחב, ובעת העבר קטן וקצר, הם הולכים בגלימא קטן, ובעת העבר בגלימא גדול, הם הולכים בשער נעשו בקמח חיטין ושעורים וחלב חזיר, ובעת העבר בשער ארוך, הם הולכים בכובע קטן, ובעת העבר בכובע גדול, כל דברים משונות הללו, לא ידעתי למה, חשבתי לכתוב לו ולשאלו למה נשתנו לכן אקוה שיתרץ לי ואהי' תמיד עבדו המוכן לשרתו, כ"ד [=כה דבריו].



"בראותי אגרת הזו תמהתי על דבריו ושחקתי על מילולו אך לא ידעתי להשיבו כי חשבתי שהבגדים זו חד ממנהג צרפת וחד ממנהג אנליטירה ובעתים העבר עדיין [לא?] הי' לכן הזקן שכתב לי לא ראה ולא שמע מהם אז אכתוב לו שהוא מנהג המדינות אבל בעתים העבר הי' ג"כ מנהג המדינות? ולא הי' אצל כל איש כע"ע [=כעת עתה] לכן לא ידעתי התשובה, ולא טוב היות כתיבתו בלי תשובה, ויהי בהלבשתי בגדותי למחרת יום אחד, ראיתי שליח האגרת מתהלך בחוץ לארכה ולרחבה, ועזבתי בגדי ונסתי חוצה, וקראתיו בכל כחי ויהי כשמוע קולי ויבא אלי ויאמר מה תצעק מה חפצך ממני לידע ואמרתי עתה קח קרא האגרת והנה קרא ושחק בכל כחו ואמר, האיש הזקן שמע טיבי ארצנו, בלי ספק תכתוב לו תשובה, אמרתי אכתוב אם אדע למה אנשי ארצנו מלובשים בבגדים כהנה, אמר לא ידעתי אך חובתי לילך להביא כתבים אם תוכל כתוב ואשוב להביא כתבך להספינה אשר תלך לארץ הזקן, אז לקחתי עט ודיו ונייר וכתבתי בזה הלשון:



לאהו'[בי] אדוני ידידי האלוף הראש הזקן זה שקנה חכמה,

מה יקרו דבריו מתוקים אשר קבלתי מכובדים בממתקי עניניהם ומתפאר'[ים][?] במנעמי מעניהם, אמריו מלבושי ארצי מתוכו קריתי אבל אשיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, מה שאמרת ממנעלי דקים מה יועיל לנו אם נלבש גסים כי, אם נשברו דק או גס חובותינו לעשותם, גם הגסים כבדים כי אם ירוץ איש, זו יום גדול ברחובת ובשוקים לתת לו ולאשתו את אכלם בעתו לא יוכל להלוך כי מנעליו כבדים, ומבתי רגלים שאמר שהם משי אוכל לתרץ אצל מנעלים דקים לא נוכלו שאת מצמר ופשתן ומבתי שוקים גדול ורוחב, אם נלבש קטן וקצר, כמו אסורים היינו ולא נוכל להלוך, ומגלימא קטן שאמר זו לקנות מעט לעשותו, כי מה יועיל אם הוא רב אם אוכל לצאת ידי חובתי במעט, ומהשער, זו לא יוכלו להיות בלי חלב כי בלי זאת תלוין על צוארינו, והשער הוא שחור או אדום ודומיהם והחלב לבן לכן חובותינו לעשותם לבן, ומכובע שאמר אדוני, כי לא יוכלו שאת הגדולים בעבור כבדם, כמו שלבשו הזקנים, גם הקטנים הם מעט בדמים, ועל כלם חלילה לנו לעזוב מנהגי צרפת או אנגליטירה [=אנגליה], עתה נתרצו דבריך ואקוה שהתשובה יהי' טוב בעיניך ואם תוכל להיות לעשותי הכבוד לכתוב לי עוד לפעמים רבים אשרת כעבד בקידה ובהשתחווית אפים

עודי סגרתי האגרת השליח בא ונתתיו לו יקרא תוכנו ואמר, זו טוב כי זה דבר כלנו אלך במרוה ואשלחו עם הספינה אל ארץ הזקן 


עד כאן לשון הקונטרס במלואו, וכעת ננסה לזהות את פריטי הלבוש עליהם מתפלא הזקן מקונסטנטינופול. 
לצד זאת אצרף את תשובת הכותב. ניתן לראות שהתשובות שלו טכניות בלבד ולא מהותיות.

"נער הייתי וגם זקנתי", כותב הזקן, "ולא שמעתי מעודי עד היום הזה כבגדים צואים זו", ואז מתחיל לפרט "מכף רגל ועד ראש":

1. "מה נשתנה שהולכים במנעלים דקים ברגליהם ותחת מנעלים דק כנייר" -

אלו הם נעלי העור הקלות עם האבזם (Buckle shoes) שהיו נפוצות במאה ה-18. הסוליות שלהן היו דקות ועדינות, לעומת מגפי העור הכבדים, נעלי העבודה או נעלי הבית שהיו גסות ועבות יותר. 

הכותב מתרץ שנעליים קלות מאפשרות לרוץ מהר יותר בשוק ולהתפרנס: "...גם הגסים כבדים כי אם ירוץ איש, זו יום גדול ברחובת ובשוקים לתת לו ולאשתו את אכלם בעתו לא יוכל להלוך כי מנעליו כבדים".



2.  "הם הולכים בבתי רגלים ממשי, ובעת העבר מצמר ופשתן" -

מדובר בגרבי משי (Silk stockings). במאה ה-18 הגברים לבשו מכנסיים עד הברך, ומתחת לברך גרבו גרבי משי לבנים או צבעוניים. 
הזקן מתלונן על המעבר מגרבי צמר ופשתן פשוטים ומחממים לגרבי משי, ועל כך מתרץ לו הכותב: "ומבתי רגלים שאמר שהם משי אוכל לתרץ אצל מנעלים דקים לא נוכלו שאת מצמר ופשתן".


3. "הם הולכים בבתי שוקיים גדול ורוחב, ובעת העבר קטן וקצר" -

הזיהוי כאן לא ודאי. יתכן שמדובר במכנסי הברך (Breeches / Culottes), שהיו נפוצים בלבוש הגברים האירופי במאה ה־18. מכנסיים אלה הגיעו עד הברך, שם נסגרו בכפתורים או באבזמים, ומתחתיהם נלבשו הגרביים הארוכים.

אף שמכנסי הברך היו בדרך כלל צמודים לרגליים, חלקם נגזרו באזור האגן והירכיים, כדי לאפשר ישיבה והליכה נוחות.

עם זאת, הביטוי "בתי שוקיים" בעברית של התקופה עשוי לציין גם גרביים ארוכים או כיסויי רגליים אחרים. אז אולי הכוונה כאן לפריט לבוש אחר שכיסה את השוקיים, ולא למכנסיים עצמם.

הכותב משיב על התלונה: "אם נלבש קטן וקצר, כמו אסורים היינו ולא נוכל להלוך" – בגדים צרים מדי מגבילים את התנועה, ונותנים הרגשה של כלא...

4. "הם הולכים בגלימא קטן, ובעת העבר בגלימא גדול" -

נראה שהכוונה למעיל הגברים האופנתי (Coat / Justaucorps / Frock), שעבר שינויים משמעותיים במהלך המאה ה־18.

במהלך המאה ה־17 ובראשית המאה ה־18 נהגו גברים ללבוש מעילים ארוכים ורחבים, שהגיעו לפעמים עד מתחת לברכיים. במהלך המאה ה־18 השתנתה הגזרה בהדרגה: המעילים נעשו צרים ומותאמים יותר לגוף, חלקיהם הקדמיים נחתכו לאחור, והם חשפו יותר מן האפודה וממכנסי הברך שמתחתיהם. 

במחצית השנייה של המאה התפשטה גם אופנת ה"פראק" (Frac / Frock), שממנה התפתחו מעילי הזנבות. יתכן שלכך מתכוון הכותב בביטוי "גלימא קטן".

הכותב מתרץ את השינוי בחיסכון בבד: "ומגלימא קטן שאמר, זו לקנות מעט לעשותו, כי מה יועיל אם הוא רב אם אוכל לצאת ידי חובתי במעט".

כלומר, מדוע לבזבז הרבה בד על מעיל ארוך, כשאפשר להסתפק במעיל קטן יותר?

תחריט של גבר בלבוש אופנתי במאה ה-18, מאת Louis Truchy (מקור: רייקסמוזיאום, אמסטרדם - קישור)

5. "הם הולכים בשער נעשו בקמח חיטין ושעורים וחֵלֶב חזיר, ובעת העבר בשער ארוך" -

כאן מדובר באחת האופנות המפורסמות והמשונות ביותר של המאה ה־18: הפאות והשיער המפודרים בלבן (Powdered wigs / Powdered hair). 

באותה תקופה נהגו גברים רבים, בעיקר מן המעמדות האמידים, לחבוש פאות נוכריות או לעצב את שיערם הטבעי, ולפדר אותו באבקה לבנה או אפרפרה.

האבקה הוכנה בין היתר מקמח חיטה ומעמילן, ולעיתים בושמה בחומרי ריח. כדי להעניק לשיער את צורתו ולקבע את התלתלים, השתמשו בחומרים שומניים, ובהם שומן מן החי. על החומר השומני פיזרו את האבקה, שהעניקה לשיער את מראהו הלבן.

הזקן מפרט: "קמח חיטין ושעורים וחֵלֶב חזיר". שומן חזיר (Lard) היה אחד החומרים ששימשו להכנת משחות לעיצוב השיער.

הכותב נותן למנהג הזה: "ומהשער, זו לא יוכלו להיות בלי חלב כי בלי זאת תלוין על צוארינו, והשער הוא שחור או אדום ודומיהם והחלב לבן לכן חובותינו לעשותם לבן".

כלומר, השומן נחוץ כדי שהשיער יישאר במקומו ולא ישתלשל על הצוואר, והצבע הלבן נדרש כדי להפוך את השיער הטבעי, השחור או האדמוני, לשיער בעל מראה אופנתי.

בהקשר הזה, שימו לב לציור הבא, 

זו יצירה בשם "הטיול של פקיד עורך הדין" (The Toilet of an Attorney's Clerk), רישום וציור מאת האמן הצרפתי קרל ורנה (Antoine Charles Horace Vernet), שחורט או עובד על פי תחריט של פיליבר לואי דבוקור (Philibert Louis Debucourt) מהמאה ה-18.

הציור מתאר בסגנון סאטירי פקיד עשיר או משפטן היושב בחדרו ומסתדר לקראת היום, בזמן שהמשרת או הספר שלו מסדר לו את הפאה כשהוא מפזר עליה פודרה (ראו על כך עוד - כאן)


6. "הם הולכים בכובע קטן, ובעת העבר בכובע גדול" -

נראה שהכוונה לכובע המשולש (Tricorne / Cocked hat), מן הסמלים המובהקים של אופנת הגברים במאה ה־18.

בעבר היו נפוצים כובעים גדולים בעלי שוליים רחבים. בהדרגה החלו לקפל את שולי הכובע כלפי מעלה, בשלושה צדדים, וכך נוצר הכובע המשולש, בעל המבנה המצומצם יותר.

כובעים אלה היו נפוצים מאוד באירופה, וכך גם בהולנד, והופיעו בשלל צורות ועיטורים. לעיתים אף נהגו להחזיק את הכובע מתחת לזרוע, במקום לחבוש אותו על הראש. 

הכובע המשולש מוחזק ביד. מקור: רייקסמוזיאום, אמסטרדם (קישור)

הכותב מתרץ גם שינוי זה בשיקולי נוחות וחיסכון: "ומכובע שאמר אדוני, כי לא יוכלו שאת הגדולים בעבור כבדם, כמו שלבשו הזקנים, גם הקטנים הם מעט בדמים".

כלומר, הכובעים הישנים היו כבדים ויקרים, ואילו הכובעים החדשים קלים יותר וזולים יותר.

כובע "שלוש פינות" - מקור: ויקיפדיה

לסיום, מעניין לעשות את ההשוואה לחיבור "עולם חדש". שם לועג המחבר ל"שק" המשמש את הפיאות הנוכריות, ול"זנב" שהוא בעצם החלק האחורי של המעיל המקוצר - ה"פראק". גם שם מתוארים ה"בתי שוקיים" וה"כובע קטן", ועוד. 

ההבדל העיקרי לדעתי שיש להבחין בו הוא שבעוד שבחיבור "עולם חדש" הופכת האופנה החדשה לסימן של הידרדרות מוסרית ודתית, כאן ההתייחסות היא לכאורה נייטרלית. השאלות על הלבוש החדש נענות בתירוצים מעשיים, טכניים, כמעט תמימים (אולי מיתממים): הנעליים הקלות נוחות לריצה, הבגדים הרחבים מאפשרים תנועה, המעילים הקטנים חוסכים בד, והשיער זקוק לשומן כדי שלא יתפזר.
עם זאת, ברור שיש כאן סאטירה ואפילו לעג מסוים לאופנה החדשה. אולי האירוניה מצליחה להסתתר רוב הזמן, אבל היא פורצת בצורה בולטת במשפט החותם: "ועל כלם חלילה לנו לעזוב מנהגי צרפת או אנגליטירה".

15.11.2026

"לזכרון אשר נעשה באמשטרדם" - תיעוד עברי לא-מוכר על שריפת התיאטרון באמסטרדם, 1772

בזמנים שהם לא-יום ולא-לילה אני צולל שיכור בתוך מחילת הארנב של מאגרי הדיגיטציה הענקיים של כתבי היד שזימנה לנו התקופה. בין היתר, בזמן האחרון אני משוטט שעות רבות בכתיבותיהם של בני אמסטרדם במאה ה-18.

בשבוע שעבר עברתי על תכריך של דפים מכותבים שונים באמסטרדם, ולשמחתי מצאתי תיעוד יהודי לא-מוכר על מאורע שריפת התיאטרון באמסטרדם בשנת 1772. על המאורע כתבתי כאן בעבר, בפוסט על כתב-היד "עולם חדש" (קישור).

הדף שמצאתי נכתב על ידי יהודי אשכנזי, כנראה בן התקופה, שמתעד פרטים מעניינים מהמאורע, כולל ההקשר היהודי שלו. מתוכו הגעתי לתיעודים בארכיוני העיר אמסטרדם ומקורות נוספים על הפרשה, ומצאתי שהם מאשרים ומשלימים את הנכתב בו.

הדף נמצא כאמור בתוך אוסף דפים בודדים שנכרכו יחד. הכרך נמצא בספריית המדינה של ברלין (Staatsbibliothek zu Berlin, Ms. Or. fol. 3284). הדפים נכתבו על ידי כותבים שונים, כנראה באמסטרדם, והם כוללים שירים, חידות, מליצות ועניינים נוספים.


אצטט את לשון הרישום כלשונו, ולאחר מכן אבאר ואשווה אותו למקורות מקבילים:

לזכרון אשר נעשה באמשטרדם

בשנת ו'יע'ל' ע'ש'נ'ו' [=תקל"ב] כעשן הכבשן ויחרד כל העם אשר במחנה ותצא אש ותאכל בקצה העם והכה את הבית הגדולה הנקרא בראשונה שויאבורג ונהפוך במיעוט זמן לגל עד ויגר שהדותא מחמת שריפה גדולה אשר היצת שם ואין שיעור אורך להון רב הנאבד והנשרף שם, כי אנשים ונשים אשר הלכו שם לובשים בבגדי מלכות ובתכשיטי אבנים טובות להראות את תוקף עשרם כי כולם בת מי זהב היו וביום הזה כספם וזהבם בחוצות נשלכו ולא יוכלו להצילם ביום עברת ה' והכסף לא נחשב כי נשרפו יותר מח"י מחשובי העיר אנשים ונשים מי שלא היה קל ברגליו ינס אבל לא היה יכול לבוא לידי הפתח מתוך הקיטור ועשן ומתים בארבע מיתות ב"ד, אדון אחד עם אשתו היה שם הנקרא פאן וענופף דע נואילא והוא נמלט החוצה ועזב את בגדו אשר ירים לו וצוח בקול מר מי האיש אשר יציל את אשתי ואני אתן לו נ' אלף זהובים ולא היה שם איש אשר נשא את לבו לילך במקום סכנה זו והלך בעצמו להציל את מחמד עינו ולא שב לאחור ונפשו קשורה בנפשה וביום השלישי עד כי גברו המים ואתא מיא וכבה לנורא ומצאו שניהם ביחד ובמותם לא נפרדו, והאדון הנקרא רוֹהס הוא המושל בחכמת הבנין אשר הכין לו ועל אלה אני בוכיה על אשה אחת מקהל ספרדים אשר היתה בחיי' אשה מן הגביר דוד טאשיירה ונמצאה ביום ש"ק תחת גל אבנים ונקברת ביום א' ד"י אייר ה' יסיר חרון אפו אמן

ולמנינם היה י"א מאיי [11 May] 1772

נסכם תחילה את סיפור המאורע:

ביום שני, 11 במאי 1772 (ח' באייר תקל"ב), אירע אסון כבד באמסטרדם, כאשר שריפה פרצה בבית התיאטרון העירוני (Schouwburg), ששכן ברחוב קייזרסחראכט (Keizersgracht), במהלך הצגת אופרה. לפי העדויות, האש פרצה בעקבות התלקחות אמצעי התאורה שעל הבמה, משם נאחזה בתפאורה, התפשטה במהירות ואחזה בבניין כולו. בקרב מאות הצופים פרצה בהלה גדולה, נוצר דוחק גדול, והנוכחים התקשו להימלט דרך היציאות הצרות. הבניין נשרף עד היסוד, ובאסון נספו שמונה־עשר בני אדם ונפצעו רבים אחרים. האסון הותיר רושם עז באמסטרדם לשנים רבות, והוא תועד בין היתר במספר תחריטים (אחד מהם מצורף כאן. ראו תחריטים נוספים בפוסט על "עולם חדש" שבקישור לעיל).

תחריט מהתקופה: הלהבה הראשונה בתיאטרון של אמסטרדם, 11 במאי 1772 

כעת נגיע אל הדף עם העדות העברית. ובכן, מלבד תיעוד המאורע הכללי שמופיע בו, יש כמה נקודות מעניינות שאתמקד בהן.

ראשית, מתועדות בו כמה דמויות שנספו, והן מקבילות לידוע לנו ממקורות אחרים. אמנם לפי הכותב "נשרפו יותר מח"י מחשובי העיר...", אבל למעשה ידוע לנו שרק 18 נספו, ולמעשה כנראה לא כולם היו "מחשובי העיר".

באתר של ארכיון העיר אמסטרדם, בדף המוקדש לפרשה (קישור), מצאתי את הדף שבתמונה:

הדף המודפס. רשימת הנספים בשריפה - ארכיון העיר אמסטרדם

זהו דף מודפס שהופץ באמסטרדם זמן קצר לאחר השריפה, ובו רשימה של כל 18 הנספים באסון השריפה. לצד רוב השמות מצוין היום שבו נמצאה הגופה מתחת להריסות. כפי הנראה, זהו דף שנמכר לציבור (תחשבו על הסטארט-אפ: מישהו מנצל את הסקרנות של הבריות לחדשות על טרגדיה שאירעה בכדי לעשות כסף): הכותרת מכריזה שזוהי "הרשימה המקורית, האמיתית והנכונה" (De origneele, echte, en waare Lyst), מה שמרמז על רשימות מתחרות, ובתחתית הדף נדפס מחירו: סטויבר אחד (Dit kost één Stuiver). בנוסף, בסוף הדף נוספה הערה מעניינת: כל השעונים שנמצאו על גופות הנספים נעצרו בתשע וחצי או ברבע לעשר, ומכאן הסיקו שהתיאטרון עלה כולו בלהבות בתוך פחות מרבע שעה, ושהחום הגדול הוא שעצר אותם.

ובכן, הנספים שעליהם מסופר בתיעוד העברי שמצאתי מופיעים בדף המודפס במספרים 1-2, 11 ו-15. מכאן ואילך ננסה לרדת לפרטי התיאורים המקבילים ולחומרים נוספים בעניין.

בתיעוד העברי אנו קוראים בין היתר:

אדון אחד עם אשתו היה שם הנקרא פאן וענופף דע נואילא והוא נמלט החוצה ועזב את בגדו אשר ירים לו וצוח בקול מר מי האיש אשר יציל את אשתי ואני אתן לו נ' אלף זהובים ולא היה שם איש אשר נשא את לבו לילך במקום סכנה זו והלך בעצמו להציל את מחמד עינו ולא שב לאחור ונפשו קשורה בנפשה וביום השלישי עד כי גברו המים ואתא מיא וכבה לנורא ומצאו שניהם ביחד ובמותם לא נפרדו

האדון הקרוי כאן באותיות עבריות "פאן וענופף דע נואילא", הוא המופיע ראשון ברשימת הנספים המודפסת - Jacob de Neuville van Lennep, נוצרי עשיר תושב אמסטרדם. אשתו, אותה ניסה להציל ונספה יחד עמה, לא מוזכרת בשמה בתיעוד העברי, אך ברשימה המודפסת הנ"ל היא מופיעה שניה, ושמה: קורנליה בירנס (Cornelia Bierens). לפי הכותב היהודי נמצאו השניים "ביום השלישי", והכוונה כנראה ליום שלישי בשבוע, למחרת השריפה. הדבר תואם לדף המודפס, שלפיו שמונת הראשונים ברשימה, ובהם בני הזוג, נמצאו ביום שלישי לפני הצהריים (op Dingsdag voormiddag).

ובכן, מתברר שאחד מהצאצאים של הזוג הנ"ל (כנראה נין שלהם), הנושא אף שם דומה לזה של אבי המשפחה, Jacob van Lennep, היה (ונחשב עד היום) מהסופרים החשובים בהולנד. הוא נולד בשנת 1802, כ-30 שנה לאחר מאורע השריפה. הוא כתב המון ספרים, וכולם זמינים כיום ברשת, בטקסט. בין היתר, ספר בשם Romantische werken (יצירות רומנטיות), הכולל 23(!) כרכים. ושם, בכרך 22, בפרק 21, הוא מספר גם על שריפת התיאטרון. יש שם תיאור ספרותי ארוך של כל המאורע. הפרק המדובר מופיע כאן (רלוונטי לענייננו, החל מעמ' 304 בערך; המעוניין יכול לתרגם את הדף כולו באמצעות כלי התרגום האוטומטיים או כלי AI). 

שער אחד מכרכי "יצירות רומנטיות" של וואן לנפ (כרך 20, 1868)

בין היתר הוא מספר את הסיפור על בני הזוג וואן לנפ - כנראה סבא-רבא וסבתא-רבתא שלו. הנה הקטע בתרגום לעברית:

אולם אף שרובם הגדול של האנשים, מיד עם הגיעם לרחבה שלפני הבניין, מיהרו לעזוב את מקום האימה הזה ולשוב אל בני ביתם המודאגים כדי להרגיעם, עדיין היה רב מספרם של אלה שנותרו במקום והתהלכו אנה ואנה, כשהם מחפשים את קרוביהם שמהם הופרדו.

מה נוראה הייתה מצוקתם של אלה שקראו לשווא ליקיריהם! ומה גדולה הייתה קריאת השמחה של אלה שזכו למצוא אותם שוב בריאים ושלמים!

"היכן אמכם?" שאל ואן לנפ את ילדיו, שמיהרו אל זרועותיו.

"האם היא לא הייתה איתך, אבא?" השיבו הילדים בשאלה שפלחה את לבו.

"אלוהים אדירים! אמכם!" קרא.

"חמישים אלף גילדן למי שיציל את אשתי!" צעק בקול גדול.

"ואתם, הימלטו מכאן! עליי למצוא אותה!"

ובתוך שהוא קורא שוב ושוב "קייטיה! קייטיה!" (Keetje! Keetje!), מיהר בחזרה אל מקום האסון.

הוא נדחק פנימה, פילס את דרכו דרך ענני העשן הסמיכים, והשליך את עצמו אל תוך האולם התחתון.

ואכן... שם, ליד הכניסה, מצא את זו שחיפש; אלא שהיא הייתה מוטלת על הארץ, חסרת קול וחסרת תנועה.

הוא ניסה להרימה, אך איבריה כבר היו נוקשים. ובעודו מחבק אותה בחרדת ייאוש, הכריעו גם אותו האדים המחניקים.

למחרת יימצאו גופות שניהם, חבוקות זו בזו.

הספר המדובר של וואן לנפ יצא לאור בשנת 1872, כלומר בדיוק מאה שנה לאחר השריפה. נראה שהמקור העברי שמצאתי מוקדם לו לכאורה בהרבה. אני משער שהוא נכתב עוד במאה ה-18, אבל אני לא יכול לקבוע עד כמה הוא נכתב בסמוך לשריפה.

אז יש לנו גם תיעוד מוקדם יותר של הסיפור שמספר וואן לנפ, ובמקביל הוא גם מראה שהסיפור של וואן לנפ איננו המצאה ספרותית, אלא אכן סיפור שסופר אז על בני הזוג הנ"ל (שימו לב לזהות בין שני המקורות על סכום הכסף שהציע וואן לנפ הזקן, ועל כך שהשניים נמצאו למחרת).

תיאור היסטורי נוסף של מאורע השריפה, נמצא בספרו של Jacob Adolf Worp על תולדות התיאטרון באמסטרדם (יצא לאור ב-1920), שאף הוא הועלה בתמלול מלא לספריה הדיגיטלית ההולנדית (קישור).

נמשיך הלאה. הדמות הבאה שמזכיר הכותב מתוך הנספים היא:

והאדון הנקרא רוֹהס הוא המושל בחכמת הבנין אשר הכין לו

מדובר ב-Cornelis Rauws, המוזכר ברשימה המודפסת בסעיף מס' 15. התיאור בעברית מתאים לתפקיד של רוהס במקורות ההולנדיים: stadsarchitect או Directeur van de stads-gebouwen, כלומר: האדריכל או הממונה על מבני העיר. לא ברור לי מדוע מכל ההרוגים בחר הכותב העברי למנות דווקא אותו.

Worp הנ"ל, בספרו על תולדות התיאטרון באמסטרדם, מספר על נסיונותיו של רוהס לכבות את האש:

מנהל הבמה ברינקמן (Brinkman), מכונאי הבמה טפרס (Teffers), אדריכל העיר קורנליס ראוס (Cornelis Rauws) וכמה פועלים נשארו על הבמה כדי להילחם באש. שלושתם נספו שם, ואילו הפועלים הצליחו להימלט ולהציל את נפשם בעוד מועד.

וכעת לדמות האחרונה, והמעניינת ביותר. מבין אלה שמונה הכותב היא היחידה שהשתייכה לקהילה היהודית באמסטרדם, ומכאן מובן מדוע הוא מקדים וכותב לפני האזכור שלה "ועל אלה אני בוכיה". אגב, משפט הקינה הזה גורם לי לחשוב שהכותב היה קרוב לזמן המאורע.

ועל אלה אני בוכיה על אשה אחת מקהל ספרדים אשר היתה בחיי' אשה מן הגביר דוד טאשיירה ונמצאה ביום ש"ק תחת גל אבנים ונקברת ביום א' ד"י אייר ה' יסיר חרון אפו אמן

גם במקרה הזה, המקורות ההולנדיים מתאימים ומשלימים את הסיפור. הכותב שלפנינו לא מזכיר את שמה של האשה, ורק מציין שהיא אשתו של הגביר דוד טאשיירה. גם בדף המודפס עם רשימת הנספים, היא אינה מוזכרת בשמה הפרטי: הגברת טיישיירה דה מאטוס (Mevrouw Tecxeira de Mattoz). בדף המודפס נוסף עוד מידע עליה: "נמצאה בשבת בבוקר", וזה תואם בדיוק את מה שמספר כאן הכותב היהודי.

בזכות פלאי הטכנולוגיה (וכנראה גם הפתיחות הדיגיטלית של ההולנדים) ארכיוני העיר אמסטרדם מקוונים ונגישים, ואפשר לאתר בהם בקלות רבה מסמכים ופנקסים מהתקופה המדוברת. אז בין היתר נגיש דיגיטלית גם פנקס הקבורה של הקהילה היהודית-פורטוגזית, ושם אנחנו מוצאים את רישום הקבורה, עם שמה הפרטי - לאה, ופרטים התואמים את תאריך הקבורה של הכותב היהודי.

תעתיק הרישום:

Lea Huysvr: van David Teixeira | de Mattos | ƒ 50 | 17 Mey | 14 Ijar

כלומר: לאה, אשתו של דוד טיישיירה דה מאטוס. 17 במאי [1772], י"ד אייר. הסכום ƒ 50 [=פלורינים], הוא כנראה המחיר ששולם על הקבורה.

פנקס הקבורה. רישום הקבורה של לאה טיישיירה דה מאטוס בפנקס הקבורה של הקהילה הפורטוגזית. מקור התמונה: openarchieven.nl

בשני המקורות ההולנדיים המקבילים שהזכרתי לעיל ניתן למצוא גם תיעוד על לאה טיישיירה, ובין היתר נכתב עליה כי היתה נדיבה ובעלת חסד.

המקור הראשון, ספרו הנ"ל של וואן לנפ (קישור). היא מוזכרת בו כמה פעמים בתוך הסיפור. חתכתי והבאתי כאן רק את הקטעים המתייחסים אליה, המשולבים במקור בתיאור סיפורי ארוך:

"...האישה ההיא, העונדת מערכת תכשיטים מפוארת כל כך, היא הגברת טיישיירה דה מאטוס, יהודייה פורטוגזית עשירה, הידועה במעשי הצדקה שלה... עשן סמיך עולה ומכה בחזה, והגברת טיישיירה כבר קירבה אל אפה שלוש פעמים בתוך חמש דקות את קופסת הבושם היקרה שלה, העשויה זהב ומשובצת אבני אודם..." (עמ' 304)

"...ומדוע אין ביכולתי להזכיר, לצד שמותיהם של שני הקורבנות הללו, גם את שמו של אותו משרת של האדון ורהאמה (Verhamme), אשר העז להיכנס אל הבניין הבוער כדי לסייע לאדונו, ומצא בו את מותו? או את שמו של משרתה של הגברת טיישיירה (Teixeira), אשר פעמיים התמודד עם סכנת מוות למען גבירתו הטובה, ולא שב אלא לאחר שהשתכנע שכל ניסיון נוסף לחפש אחריה יהיה לשווא..." (עמ' 309)

כאן אנו מגלים פרט נוסף (אם התיאור הספרותי של וואן לנפ נאמן למציאות) בסיפורה של גב' טיישיירה - הניסיון של המשרת שלה להציל אותה. ניסיון שלא צלח.

במקור השני, ספרו הנ"ל של Worp על תולדות התיאטרון באמסטרדם (קישור):

במהלך פינוי ההריסות, שהחלו בו מוקדם ככל האפשר, נמצאו במשך כמה ימים רצופים גופותיהם של אנשים שנספו בשריפה. מספרם היה שמונה־עשר. הידועים שבהם היו י' דה נויפוויל ואן לנפ (J. de Neufville van Lennep) ואשתו קורנליה בירנס (Cornelia Bierens), וכן הגברת טיישיירה דה מאטוס (Teixeira de Mattos), יהודייה פורטוגזית עשירה ונדיבה מאוד, שהרבתה במעשי צדקה... ההריסות נופו במסננות, שכן חפצי ערך רבים אבדו בשריפה. נאמר כי הגברת טיישיירה ענדה באותו ערב תכשיטים בשווי 20,000 גילדן. במהלך השריפה התרחשו גם מעשי גניבה רבים.

גם כאן חוזרת ההערכה על גב' טיישיירה כבעלת צדקה וחסד, ונוספו פרטים על שווי התכשיטים שלה.

גם את תיעוד הנישואין של בני הזוג דוד ולאה טיישיירה מצאתי, באתר "עקבות", שהוא מאגר דיגיטלי מצויין לחקר הגנאולוגי של יהדות הולנד. דוד ולאה טיישיירה נישאו ביום ו' שבט תקי"ג (ינואר 1753), כפי שנרשם כאן.

ועוד דבר נחמד שמצאתי - בתמונה המצורפת מופיעות חתימות ידיהם של הזוג, על מסמך עסקי או משפטי שעוסק בניהול נכסים או עזבון. המסמך כתוב באנגלית, ומעל החתימות אפשר לקרוא את סוף התאריך: "...hundred and sixty eight", כלומר כנראה 1768, ארבע שנים לפני השריפה. אף הוא סרוק (ומתומלל אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית) בארכיון העיר אמסטרדם, כאן.

חתימות ידיהם של דוד ולאה טיישיירה דה מאטוס – ארכיון העיר אמסטרדם

עוד ממצא מעניין על הזוג הנ"ל, מתברר שדוד טיישיירה נשא את לאה בייבום, שכן לאה היתה נשואה קודם לכן לאחיו יעקב אברהם שנפטר ללא ילדים. כפי שמורה הרישום שבתמונה. תרגומו:

דוד טיישיירה דה מאטוס עם לאה טיישיירה דה מאטוס, אלמנת יעקב אברהם טיישיירה דה מאטוס. שניהם תושבי אמסטרדם. היתר נישואין בין קרובי משפחה (אדם הנושא את אלמנת אחיו). לא היו לה ילדים. 22 בנובמבר 1752.

רישום היתר הנישואין של דוד ולאה טיישיירה דה מאטוס, 1752

המקור הוא חיבור בשם: Huwelijksdispensaties van Joden in Holland en West-Friesland 1710-1794 ("היתרי נישואין חריגים ליהודים בהולנד ובמערב-פריזלנד, 1710-1794"), מאת A. J. Stasse (מהדורה מתוקנת, 2004). חיבור זה מבוסס על רישומי החלטות השלטון ההולנדי בענייני היתרי נישואין, והוא זמין ב-PDF בקישור הבא.

לסיכום, מצאנו עדות של כותב יהודי, כפי הנראה מבני הקהילה האשכנזית באמסטרדם באותה תקופה, על אסון שהסעיר את אמסטרדם כולה, שבשפתו של הכותב הוא "יום עברת ה'". הפרטים מתאימים אחד אחד למקורות ההולנדיים: יום שלישי שבו נמצאו בני הזוג וואן לנפ, חמישים אלף הזהובים שהציע הבעל, השבת שבה נמצאה לאה טיישיירה המנוחה, ויום ראשון י"ד באייר שבו נקברה. "ועל אלה אני בוכיה" שמורה ליהודיה היחידה שבין הנספים, ובחתימתו מבקש: "ה' יסיר חרון אפו אמן".

על משפחת טיישיירא וענפיה - באמשטרדם ובהאג - ועל המעמד הגבוה שלה בקרב יהודי הולנד, אפשר לכתוב עוד הרבה, אבל נעצור כאן לעת עתה. 

רימונים לספר תורה, באוסף בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם. על הרימונים מוטבע סמל המשפחה של טיישיירא דה מאטוס. מקור: museum.nl

30.9.2026

האם היו שני פיוטי "אום אני חומה"?

בשונה מרבים מפיוטי ההושענות במחזור האשכנזי, הפיוט 'אום אני חומה', ככל הנראה לא התחבר על ידי הקלירי (רבי אלעזר בירבי קליר), כך קובעת פרופ' שולמית אליצור, במהדורתה לפיוטי הקליר לסוכות (יצאה לאור בשנת תשפ"ד, ראו שם במבוא, עמ' 21). 

מתוך מחזור כמנהג אשכנז לסוכות - כת"י הספריה הבריטית - The British Library, Add. 22413


אליצור כותבת כי "אום אני חומה" לא נמצא בגניזה הקהירית, ועובדה זו עשויה היתה להתפרש בשני פנים: או שמדובר בפיוט ארץ ישראלי קדום שהתגלגל לאשכנז עוד לפני תקופת הגניזה, או שהיא התחברה על ידי פייטן אירופי במתכונת דומה לפיוטי ההושענות; אך למעשה, את ההכרעה בשאלה זו מספק לנו פיוט הושענא אחר, המתחיל "למען תמים בדורותיו", הנפוץ בכתבי הגניזה ומקורו מזרחי. פיוט זה מופיע במחזורי אשכנז בהושענות ליום הושענא רבא. 

נביא כאן את ארבעת המחרוזות הראשונות שלו:

לְמַעַן תָּמִים בְּדוֹרוֹתָיו

הַנִּמְלָט בְּרֹב צִדְקוֹתָיו

מֻצָּל מִשֶּׁטֶף בְּבוֹא מַבּוּל מַיִם

לְאֹם אֲנִי חוֹמָה

הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה


לְמַעַן שָׁלֵם בְּכָל מַעֲשִׂים

הַמְנֻסֶּה בַּעֲשָׂרָה נִסִּים

כְּשָׁר מַלְאָכִים נָם יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם

לְבָרָה כַּחַמָּה

הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה


לְמַעַן רַךְ וְיָחִיד נֶחְנַט פְּרִי לְמֵאָה

זָעַק וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה

בִּשְּׂרוּהוּ עֲבָדָיו מָצָאנוּ מַיִם

לְגוֹלָה וְסוּרָה

הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה


לְמַעַן קִדֵּם שְׂאֵת בְּרָכָה

הַנִּשְׂטָם וּלְשִׁמְךָ חִכָּה

מְיַחֵם בְּמַקְלוֹת בְּשִׁקְתוֹת הַמַּיִם

לְדָמְתָה לְתָמָר

הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה


כשקוראים את "למען תמים בדורותיו" רואים כי לפני המחבר כבר עמדה ההושענא "אום אני חומה", שכן המחבר משבץ קטעים ממנה בפיוטו. 

אליצור כותבת: "העובדה שפייטן מזרחי, כנראה לא מאוחר, הכיר את ההושענא 'אום אני חומה' מחייבת לקבוע שאכן לפנינו פיוט ארץ ישראלי קדום".

ההושענא "למען תמים" יוחסה בדרך כלל לקלירי, אך אליצור כותבת שייחוס זה מסופק מאד (על אף שכללה אותו במהדורתה). היא מוסיפה שגם אם הקלירי הוא מחברה של "למען תמים", הדבר מוסיף לקביעה שההושענא "אום אני חומה" איננה מפרי עטו של הקלירי, שכן "סביר יותר שהקלירי ישלב ביצירתו פיוט עתיק ומוכר לציבור מאשר פיוט שלו עצמו".

כאן יש נקודה מעניינת: כשמסתכלים בהושענא "למען תמים" רואים שהשיבוץ מתוך "אום אני חומה" הוא רק בארבעת ה'בתים' הראשונים, שהבאנו לעיל. לאחר מכן משבץ בעל "למען תמים" ביטויים אחרים, אף הם לפי סדר הא"ב, שאינם מופיעים ב"אום אני חומה". 

כיון שהפיוט המקורי לא נשתמר אלא כשיבוץ בתוך "למען תמים", חשבתי שאולי כדאי להפריד אותו, וכך לשחזר אותו כפיוט בפני עצמו:

אוֹם אֲנִי חוֹמָה

בָּרָה כַּחַמָּה

גּוֹלָה וְסוּרָה

דָּמְתָה לְתָמָר

הָהָר הַטּוֹב*

{וְלֹא לָנוּ כִּי אִם לְמַעַנְךָ}

זֹאת הַנִּשְׁקָפָה

חוֹלַת אַהֲבָה

טוּבוֹ אֹהָלָיו

יָפֶה וּבָרָה [או: יָפָה כַּלְּבָנָה]

כַּלַּת לְבָנוֹן

לֹא בָּגְדוּ בָּךְ 

{לְמַעַן שֵׁם קָדְשְׁךָ} [מִי זֹאת עוֹלָה]

נָאוָה כִּירוּשָׁלַיִם

שָׂמוּ בְּךָ סִבְרָם

עֵינֶיהָ רַכּוֹת [או: בְּרֵכוֹת] 

פָּצוֹ מִי כָּמוֹךָ

צִיּוֹן מִכְלַל יֹפִי*

קוֹרְאֶיךָ בַּצָּר

רַבָּתִי עַם*

שׁוֹרְרוּ[ךָ] בַּיָּם

תַּרְתָּ[ה] לָמוֹ מְנוּחָה

בסוגריים מרובעים השלמתי נוסחאות אחרות (מתוך מהדורת אליצור). כמו כן, סימנתי בסוגריים מסולסלים ובכוכביות - סימנתי טורים שאדון בהם להלן. 

אליצור כותבת (שם בהערה 62): "הסיבה לשינוי [=בין הפיוט 'אום אני חומה' לבין מה שמופיע כשיבוץ ב'למען תמים', א.ש.] נעוצה כנראה באופי הכינויים שבהמשך 'אום אני חומה': חלק גדול מהם מתארים את מצבם הקשה של ישראל בגלות, כגון 'ההרוגה עליך, 'ונחשבת כצאן טבחה, 'זרויה בין מכעיסיה', 'כבושה בגולה', מרוטת לחי', 'נתונה למכים'. תיאורים כה צפופים של מצבם הרע של ישראל כנראה לא התאימו למחבר ההושענא 'למען תמים' (בין אם הוא הקלירי ובין אם לאו)".

ההסבר של אליצור לא מסתדר עם כך שלפנינו שינויים גם במקומות שבהם אין תיאורים על מצבם הרע של ישראל, כך לדוגמה, הכינויים "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך, כבושה בגולה" המופיעים ב"אום אני חומה" המקורי, הוחלפנו בגירסה המשובצת ב"למען תמים" ל: "חולת אהבה, טובו אהליו, יפה וברה, כלת לבנון".
לכן, בעיניי יותר סביר לחשוב שהפייטן נטל מן המוכן ווריאציה שונה של "אום אני חומה", ואותה שיבץ בהושענא שלו.


כעת נחזור לדון בשיחזור הפיוט, בו עשה שימוש בעל "למען תמים". 

הכנסתי לסוגריים מסולסלות שני מקומות שבהם עולה הרושם שמשהו השתבש במהלך השיבוץ של הפיוט המקורי:

בטור של האות וי"ו - במחזורים של ימינו נדפס "לא לנו כי אם למענך", בשונה משאר הפיוט, זונח המחבר את שיבוצי הכינויים של כנסת ישראל וכותב משפט כללי של תפילה. במקורות אחרים (כמו במחזור ויטרי המודפס) יש גירסה "ולא לנו כי אם למענך", כלומר בתוספת אות וי"ו בהתחלה, כנראה כדי לפתור את האקרוסטיכון האלפא-ביתי. אליצור במהדורתה העדיפה את הצורה הזו: "לוא לנו כי אם למענך", וכותבת בהערה: "...בנוסח היסוד בראש הטור 'ללוא', ובכמה מקורות בראש הטור 'ולא', ובאחרים 'לא', ותיקנתי כאן ל'לוא'... בהתאם לתבנית השיר הזוקקת פתיחה בלמ"ד ואחריה וי"ו (כסדר האקרוסטיכון)". כך או כך, הבעיה העיקרית היא כאמור, שאין כאן כינוי לכנסת ישראל, כפי מהלך הפיוט כולו. די ברור שמשהו חסר פה. 

בטור של האות מ"ם - במחזורים נדפס "למען שם קדשך", כאן ברור לכאורה שלפנינו שיבוש, כי אין אפילו התאמה בסיסית לאקרוסטיכון. ואכן, במהדורתה של אליצור מופיעה גרסה אחרת "למי זאת עולה". בהערה שם היא כותבת: "ובמקבילות רבות (גם מהגניזה וגם מאירופה) נוסח הטור הוא 'למען שם קדשך', וקשה לקבוע איזה הנוסח המקורי". לענ"ד פשיטא ש"מי זאת עולה" היא גרסה מסתברת יותר, גם בגלל שזהו כינוי לכנסת ישראל, המתאים למהלך הפיוט, וגם בשל האקרוסטיכון.

נקודה נוספת - סימנתי בכוכביות שלושה טורים שבהם אין כינוי לכנסת ישראל, אלא לירושלים, באותיות ה"א, צד"י ו-רי"ש:

ההר הטוב, ציון מכלל יופי, רבתי עם. 

כינויים אלה אף הם לא מתאימים כל כך למהלך הפיוט, המתרכז בכינויי שבח של כנסת ישראל.
(יש להזכיר כאן ההושענא "אבן שתיה", שהיא כולה בסדר אלפביתי, ודומה במבנה שלה ל"אום אני חומה", והיא מורכבת משבחים של ירושלים ובית המקדש. באותיות הנ"ל בפיוט זה מופיעים: הר המוריה, ציון המצוינת, רצוף אהבה)

קטע מ"גניזת אירופה" - מתוך מחזור אשכנזי (מהמאה הי"ג-י"ד בקירוב), עם חלק מהפיוט 'למען תמים'.
בדף הקלף של המחזור נעשה שימוש משני ככריכה לספר לטיני וכך השתמר (מקור)


* 

כך או כך, אם כנים דברינו שבמקור היו שני פיוטים, או שתי גרסאות של הפיוט "אום אני חומה", דהיינו - יש לנו את הנוסח הידוע, שנדפס במחזורים ובסידורים, ויש לנו "אום אני חומה" שני ששובץ בפיוט "למען תמים" - אזי יהיה מעניין יהיה לערוך השוואה בין השניים. 

ב״אום אני חומה״ המקורי יש מתח בין שני קטבים: מצד אחד כינויי שבח וכבוד לכנסת ישראל, ומאידך תיאורים של מצבה הלא-טוב, כשהיא נרדפת בגלות; והפייטן נע בין שני הקטבים בחופשיות.

לעומת זאת ב"אום אני חומה" השני - הפייטן נצמד רק לשבחים, זהו כעין "קטלוג" כינויי שבח לכנסת ישראל לפי סדר הא"ב. 

ההבדל הזה גורר גם משפיע על צורת הכתיבה. באופן כללי ניתן לומר ש"אום אני חומה" השני הוא כעין קולאז' של רפרנסים מקראיים, לעומת הראשון שהכתיבה שלו יותר חופשית. אבל במיוחד בולט בפיוט השני הרפרור הבולט לשיר השירים. כמחצית הכינויים בפיוט באים משם:

אוֹם אֲנִי חוֹמָה - אני חומה ושדי כמגדלות (שיר השירים ח, י)

בָּרָה כַּחַמָּה - מי זאת הנשקפה כמו שחר ברה כחמה יפה כלבנה (שה"ש ו, י)

דָּמְתָה לְתָמָר - זאת קומתך דמתה לתמר (שה"ש ז, ח)

זֹאת הַנִּשְׁקָפָה - מי זאת הנשקפה כמו שחר ברה כחמה יפה כלבנה (שה"ש ו, י)

חוֹלַת אַהֲבָה - כי חולת אהבה אני (שה"ש ב, ה)

[יָפָה כַּלְּבָנָה] - מי זאת הנשקפה כמו שחר ברה כחמה יפה כלבנה (שה"ש ו, י)

כַּלַּת לְבָנוֹן - אתי מלבנון כלה (שה"ש ד, ח)

[מִי זֹאת עוֹלָה] - מי זאת עולה מן המדבר (שה"ש ג, ו)

נָאוָה כִּירוּשָׁלַיִם - יפה את רעייתי כתרצה נאוה כירושלים (שה"ש ו, ד)

[עֵינֶיהָ בְּרֵכוֹת] - עיניך ברכות בחשבון (שה"ש ז, ה)


אמנם גם בפיוט הראשון מופיעים שלושת הרפרנסים לשיר השירים באותיות הראשונות - "אום אני חומה" "ברה כחמה" ו"דמתה לתמר" - אבל משם ואילך הפיוט "עוזב" את שיר השירים ועובר לכינויים יותר עצמאיים (כמו תיאור כנסת ישראל הסובלת: "ההרוגה עליך", "כצאן טבחה", "זרויה בין מכעיסיה" וכו').

במילים אחרות: בפיוט השני - ברור לעין כי שיר השירים מספק את מסגרת השבחים לכנסת ישראל, ואילו בפיוט הראשון (הידוע) - הפייטן רק מתחיל עם שלושה שיבוצים משיר השירים ואז מפליג למחוזות אחרים.

*

נזכיר עוד גרסה ב'למען תמים' (מובאת ברוקח, במחזור ויטרי, ועוד). במקום "ליפה כלבנה" גרסתו: "ליונה תמה". 

אף כינוי זה מקורו בשיר השירים (ו, ט): "אחת היא יונתי תמתי". 

*

בתמונות הבאות עמודים מתוך סידור (לא שלם) שהתגלה בגניזה. זהו כת"י ספריית הבודליאנה באוקספורד MS. Heb. g. 2. לפי הרישום הקטלוגי (על פי קטלוג נויבאואר) מדובר בסידור בנוסח יהודי מצרים. בין היתר נמצא בו הפיוט "למען תמים":


תופעה מעניינת בכתב יד זה היא שהקונטרסים שעליהם נכתב הסידור נחתכו מתוך גליונות של מסמך משפטי-שלטוני ערבי. הסופר העברי עשה "שימוש משני" במסמך הערבי, חתך את הגליונות שלו, קיפל אותם לקונטרס וכתב עליהם את הסידור. זה פשר הרישומים הגדולים בערבית שחוצים את העמודים בזוויות שונות, נחתכים בשוליים, ולעיתים מתפרסים על כמה דפים שאינם רצופים כיום. ניתן לראות שהכותב של הטקסט העברי נאלץ להתחשב ברישומים אלה ולכתוב סביבם. 

בפרוייקט הגניזה של אוניברסיטת פרינסטון (Princeton Geniza Project) הועתקו השורות בערבית ונעשה ניסיון לשחזר את המסמך, ראו בקישור.

מבחינת נוסח ההושענא "למען תמים" - בכתב-היד הנוסח דומה למופיע בכתבי-היד האחרים, ולא באות לידי פתרונן הבעיות הנ"ל (באות ה"א, וי"ו, מ"ם), ובכל זאת מצאתי כאן נוסח שונה באחד הטורים. 

באות עי"ן - במקום "לעיניה ברכות" (או רכות), מופיע בכתב-היד: "לעונה עזי".

ובכן, יש לנו נוסח אחר לטור של האות עי"ן בפיוט "אום אני חומה" השני - "עוֹנָה עָזִּי". הכוונה כמובן לכנסת ישראל שענתה על הים: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה".

לְעוֹנָה עָזִּי
(ניתן לראות שבשוליים נוסף תיקון לנוסח המוכר יותר: לעיניה בריכות)


5.8.2026

עולם חדש - ביקורת על החילון בקהילת אמסטרדם במאה ה-18 - סקירת כתב-יד מאוסף משה חיים גאנס

בימים האחרונים צללתי למחקר מרתק של כתב-יד מאוסף משה חיים גאנס באמסטרדם (פריטים מהאוסף נמכרו אצלנו במכירות קדם האחרונות, ופריטים נוספים מהאוסף יוצגו במכירות הבאות). 

מדובר בחיבור ביקורתי-סאטירי חריף, שכתב יהודי אשכנזי באמסטרדם של המאה ה-18, נגד תופעת החילון אצל יהודי עירו. 

החיבור תואר בכמה עמודים בספרו של פרופ' שמואל פיינר, 'שורשי החילון' (עמ' 234-239) על פי כתב-יד זה, אך התיאור שם בסיסי למדי. למעשה, זהו חיבור הדורש מחקר מעמיק. לצערי אני נאלץ לסיים את חלקי במחקר כרגע, מפאת מגבלות הזמן והעבודה. עם זאת, בפוסט זה אסכם מספר נקודות מתוך החיבור, ואשאיר לבאים אחריי להרחיב עוד בעניינו.

"עולם חדש" הוא חיבור פולמוסי סאטירי שחלקו הראשון נכתב באמסטרדם בשנת תקל״ב (1772), וחלקו השני בשנים שלאחר מכן. הוא נכתב על ידי ר' ישראל ב"ר יששכר דיין, ומתוך הדברים עולה כי השתייך על קהילת היהודים האשכנזים באמסטרדם. 

החיבור מתאר, בשפה מליצית מושחזת, ומתוך עמדה ביקורתית חריפה, את חדירתה של האופנה האירופית ושל תרבות הפנאי המודרנית לחברה היהודית בעיר: לבוש ותסרוקות חדשים, תמרוקים, ביקורים בתיאטרון ובאופרה, ריקודים מעורבים, בתי קפה ומשחקים, לצד זלזול בשמירת מצוות, פריצה של גדרי הצניעות והכשרות, עזיבת לימוד התורה והתרופפות כללית של ההקפדה הדתית. 

החיבור בנוי במספר חלקים, ובהם גם דיאלוגים דמיוניים ו"קומדיות". בין היתר עושה המחבר שימוש פארודי בנוסח של טקסטים מוכרים, כמו קינות, פיוטים, הגדה של פסח, וכדומה. 

לפניי נמצא החיבור בשני כרכים בכתב-יד - כרכים אלה הם המקור השלם היחיד הידוע כיום של החיבור.

הכרכים שלפניי מכילים העתקה מסודרת ונאה של החיבור (בכתיבה אשכנזית רהוטה), שנכתבו כעשרים שנה לאחר תחילת כתיבת החיבור, על ידי יהודי אשכנזי-הולנדי אחר - בשם משה הלוי קונטענט.

הנה השער המאויר של הכרך הראשון. במרכזו נכתב: "זה ספר נקרא עולם חדש - באמשטרדם". 



כפי שניתן לראות, בשער מופיעות  דמויות גברים ונשים בלבוש אופנתי וחשוף. כפי שנראה בהמשך, הלבוש האופנתי הוא בין מושאי הביקורת בחיבור שלפנינו. 

לצד הדמויות מופיעים הכיתובים: "אשה אחת אצל כל ירך, כך ראוי לנהוג על הדרך", "הלוך וטפוף כספחת, איש אחד לכל צד אשה אחת", "זה אמר שק נפוח נאה, וזה אומר זנב הלטאה", "זה אחד ממלמדי הגבורים, ושני תלמידיו שורים וחמורים".

בהמשך נבין מה זה "שק נפוח" ומה זה "זנב הלטאה"


תאריך כתיבת החיבור מופיע במספר מקומות. ראשית כל בהקדמה, שבה נוסף גם תיאור מעניין על השריפה המפורסמת שפרצה בתיאטרון באמסטרדם, בה נהרגו כמה עשרות אנשים, בכללם יהודים, שפקדו את התיאטרון: 

"נעשה ונגמר עש"ק ט"ו מנחם אב שנת שתים ל'דור' יב'ש' [=תקל"ב] לאחר שריפת הקאמעדיא כמעט רביעית שנה, והיתה שערוריה גדולה...". 

המחבר רואה את מאורע השריפה כסימן משמים...


שריפת התיאטרון באמסטרדם, היתה מאורע טראומטי, שתועד במספר מקורות בני התקופה, אך לפנינו תיעוד יהודי בעברית מאותם ימים. 

סיפור המאורע: ב-11 במאי 1772 פרצה שריפה גדולה בתיאטרון באמסטרדם. בעיצומה של הצגה התלקחה אש בעקבות מגע בין תאורת הבמה (מנורות שמן או נרות) לבין חלק של וילון. הלהבות התפשטו אל התפאורה, קישוטי הבמה והווילונות. האש יצאה במהרה משליטה והאולם העשוי עץ החל להישרף. פאניקה התפשטה בקרב הקהל שניסה למצוא מוצא ולהימלט. עוצמת הלהבות והדוחק מהמנוסה המבוהלת גרמו ל-18 הרוגים, בהם כאמור יהודים.


יש בידינו כיום ארבעה תחריטים של אמנים הולנדים בני התקופה, המתארים את שריפת התיאטרון. 


סיימון פוקה (Simon Fokke) - האש מתלקחת:


קורנליס בוגרטס (Cornelis Bogerts) - האש מתפשטת ואוחזת בוילונות ובתפאורה:


קורנליס בוגרטס (Cornelis Bogerts) - האנשים מנסים לברוח בבהלה:


נח ואן דר מיר השני (Noach van der Meer II) - מראה השריפה מבחוץ. אנשים צופים בשריפה:


כאמור, החיבור 'עולם חדש' עסוק בביקורת חריפה על תופעת החילון ופריקת עול המצוות בקרב יהודי אמסטרדם, אבל בהקדמתו תולה המחבר את האשם בקהילה הספרדית-פורטוגזית בעיר. 

כידוע באמסטרדם היתה קהילה גדולה ומבוססת של יהודים צאצאי המגורשים והאנוסים מספרד ופורטוגל, שמלבד שהיו מבוססים כלכלית אף היו שונים מהאשכנזים בחשיפה שלהם לתרבות, לשפות זרות וכדומה. הקהילה האשכנזית בעיר התבססה בעיקר על ידי פליטים שהגיעו ממזרח, בפרעות ת"ח ות"ט. 

ובכן, המחבר מאשים כאמור את היהודים הספרדים (אותם הוא מכנה "אונסים", במקום "אנוסים"), בהשפעה רעה על אחיהם האשכנזים בעיר. הוא מתאר את השימוש שלהם בשמות לועזיים ואת מראיהם הנוכרי: 

"...המה נקראים אונסים, ורוצים למשפחת יהודים להיות מתיחסים, שם לויי שלהם, מה שקרא להם, הכומר בארץ אויביהם, והוא העיקר, שהיו עובדים לעקר, ושם הקודש, שקבלו בברית חדש, הוא הטפל... וכן כשקוראים אותם לפני הספר, מעורב יחד לחם ועפר, יעמוד אברהם הענדריקוס, סאלמון סאנטיקרוס, דוד עטיקשערוס, וכדומה להם, רובם ככולם שמות הטומאה חקוק בלבביהם, חרב חדה על מתניהם, וכסות אדום ללבושיהם, מגדלי בלורית זקן ובחור, ופניהם חלק כאחור...".

 


היהודים האשכנזים שהגיעו לאמסטרדם בשל פרעות ת"ח ות"ט הלכו בעקבותיהם ולמדו ממעשיהם:

 "העניים הבאים לשמה מגזירות חמע"ל [=חמלניצקי]... נתקנאו בהם, מחמת ריבוי ממונם ושינוי מעשיהם, להיות עושים כמעשיהם.... והלכו בעקבותיהם, נשים רחמניות בשלו ילדיהן, מגדלי בלורית ומשנין בגדיהן, זנב ושק מאחוריהן, ובגד צח ואדום ללבושיהן...".

 שוב, "זנב ושק". כבר נגיע לזה...


כפי שניתן כבר לראות, הריתמוס הקבוע של כל החיבור הוא בשורות קצרות, מחורזות. קשה במסגרת זו לעמוד על כל המליצות, משחקי הלשון והפרפארזות שעושה המחבר, אבל הם יצירתיים להפליא. וגם מושחזים וחריפים מאד...


בראש החיבור מובאת שאלה "הלכתית", שבה מבקש השואל להצטרף לאנשים המתנהגים באופן מתירני, לבושים כמיטב האופנה ועסוקים בתרבות פנאי, ומזלזלים באיסורי התורה. 

הוא רק מתלבט בין "שני דרכים מן עמון ועמוני" - באיזה לבוש אופנתי לבחור: 

"...נדרשתי לאשר שאלוני, מן חד הרוצה להיות מיוחד בדור דעה זמני... אין דעתי ורצוני על מופלגי תורה כלא הם נחשבים בעיני, אלו בחרו בעוני... ולא על מי שנוהג את עצמו בחסידות אשים בטחוני... דבריהם אינן נכנסים באזני, ונפשי געלם מלהזכירם על שולחני... אני הולך אחר שרירות לבי ועיני, וכך ינהג בני אחרי יהיה מלובש בבגדי משי ורקמה ובגדי צפעוני... ואל אטריח אותו בלימוד להיות רב ודיין מצוייני, כי אם שבטו ומשענתו בידו כאחד מן נבוני, ולילך בקומה זקופה... באיזה דרך אלך אני ובני..."


ההתלבטות: 

"...מאחר שיש לפני שני דרכים מן עמון ועמוני, איזה מהם הולכין בזנב מאחוריהן ודומין לחזיר ואתון במשל הקדמוני, ויש מהן מלובשים בשק על כתפיהן אלו כת שני, והשק נפוח כאילו ממולא בכינים ופרעושים... באיזה דרך משניהם ינהגני, אם בזנב או בשק או בשניהם להלבישני, או ביום אחד בזנב אגדלני, וביום אוחרא בשק לפארני; וכמו כן יש תרתי מיני, יש זנב ארוך כמו זנב הסוס אם בזה לתוארני, ויש עוד זנב דומה לחריך שקי וקטיני, שני זנבות עתודים האלה ישרים הם בעיני, כדת מה לעשות ילמדני; ועל אלה הבגדים גם כן כווני, אם בבגד צח ואדום לבוש שני, ובכובע קטן חד מלפניו וגבוה מלאחרי כבן צרפת יצרפני, או בבגד בבגד שחור ובכובע של ענגילנטירה יסובבני; ומן קריאת שמע ותפלה לפטרני, ולילך בשרירות לבי תרהיבני, כי זה כל מגימותי ויענני, לישן על מטתי עד נכון היום והלילה אור בעדני".

ובכן, מהו ה"זנב" ומהו ה"שק"?

תיאורים אלה מכוונים לשני פריטי אופנה מובהקים של המאה ה-18: 

הפאות הגבריות עם ה"שקיק" וסגנון המעיל החדש - ה'פראק' (Frock coat או Justacorps בגזרתו המאוחרת) שממנו התפתח מעיל הזנבות.


נתחיל עם ה"שק" - 

כשהכותב מדבר על "שק על כתפיהן" או "שק נפוח", הוא אינו מתכוון לשק יוטה פשוט, אלא לפאת שקיק (Bag-wig / Perruque à bourse).


זו הייתה פאה גברית אופנתית, אך השיער הארוך מאחור לא היה פזור, אלא נאסף לתוך שקיק קטן עשוי משי שחור, שנסגר בשרוך או בסרט (לעתים קרובות עם פפיון גדול בצוואר).

 

המטרה המקורית של השקיק הייתה פרקטית – למנוע מאבקת הפאה הלבנה (Powder) ומחומרי השימון (שומן חזיר או פומז' שהשתמשו בהם לעיצוב) ללכלך את מעיל המשי היקר. עם הזמן, ה"שק" הזה הפך לסמל סטטוס אופנתי בפני עצמו. 

לעין שלא מורגלת באופנה צרפתית, זה בהחלט נראה כמו "שק נפוח" התלוי על העורף או הכתפיים. 


בתמונה - גברים חובשי פאות כאלה, עם השקיק שקשור בתחתית הפאה


והנה הדמייה עכשווית של הפאה עם השק



ובאיור מהתקופה: 


מתברר שעוד ניתן לרכוש את זה בימינו - כפי שתראו בלינק הזה  

עוד הרחבה על פאות השק, ראו כאן. 



כעת ל"זנב" - 



המונח "זנב" מתייחס לגזרה של המעילים הצרפתיים והאירופאיים באותה תקופה (Justacorps / Frock Coat).

מעיל הגברים (Justacorps) במחצית השנייה של המאה ה-18 החל להצטמצם בחלקו הקדמי ולהתארך מאחור. החלק האחורי של המעיל כלל שסעים וקפלי בד עמוקים (Pleats) שהעניקו לו מראה גלי, ארוך ומחודד – מה שנראה בדיוק כמו זנב של חיה בזמן הליכה. מסגנון זה התפתח מאוחר יותר ה"פראק" (Tailcoat) המוכר לנו.

בתמונות הבאות - דוגמאות ל"זנב":




יש עוד הרבה ניואנסים ודוגמאות ברשת. אני לא מומחה להיסטוריה של האופנה, כמובן, ויש עוד מה ללמוד בעניין :) 
ראו לדוגמה בלינק הזה.



ההתייחסות לאופנה הגברית המודרנית מופיעה לכל אורכו של החיבור. המחבר מבקר את אימוץ האופנה האירופית "המאדע" (המוֹדה) – על ידי היהודים (במספר מקומות הוא מציין את התאריך באופן מליצי: "בשנת פראנצי מָאדֶע [=המוֹדה הצרפתית]..."). המחבר לא מפספס הזדמנות ללעוג לצורת הלבוש החדשה ולהגחיך אותה. 

הנה תיאור של סוגי לבוש אופנתי: 
"...בתי שוקיים שלו של משי מאיטליה, ובגד צח ואדום מענגילנטירה [=מאנגליה], ופיאה נכרית מאישפניא [=מספרד], וכובע קטן מצרפת וכתונת מהאלנדיא [=מהולנד], ומנעלים מעשה רוקח מסורינאמי [=מסורינם], וטבעת עגיל וכומז מאושטינדיא [=מזרח הודו]..."

והנה תיאור לעגני נוסף: 
"...אם אמנם שהלכת בחוקותיהם, ללבוש במלבושיהם, בחרב שק וזנב ולדבר כלשוניהם, ונהגת בנימוסי דתיהם, לעשות כמעשיהם, בלי כובע על ראשיהם, ושערות גבוהות מלפניהם, וקמח תפוחי ארץ מפוזר עליהם, ובגלוי ראש בכוכב תחת זרועותיהם..." 
 "...לשנות בגדינו, בשק וזנב לאחורינו, ופיאה נכרית וכובע קטן על ראשינו, ובגדים נאים וחרב חדה על מתנינו, ומקל ארוך בידינו..."

ועוד ועוד.

כאמור, החיבור מתחיל בכעין שאלה, ועליה מגיעה "תשובה" ארוכה, שהיא למעשה המסגרת של החלק הראשון כולו. 
בראשית דבריו מספר ה"משיב" כי התגלגל לידו כמין יומן של זקן שהתמנה להיות סופר בגיהנם. 
מכאן ואילך הוא "מצטט" חלקים נרחבים מהיומן, עם תיעוד כל אלה ש"זוכים" לבקר בשאול, ועל מעשיהם הרעים שבגינם הגיעו לשם. 
את הצורה הספרותית הזו מנצל המחבר כדי לבקר את מעשיהם של יהודי אמסטרדם בני דורו, וכפי שנראה - גם מכוון לאישים ספציפיים...

כך מתחיל סיפור המעשה על אותו זקן:
"וזה לשון המעשה שהיה כך היה, אבי זקני של אם אבי אבא, היה מוכר בשמים... וכל תאוותו וחשקו לכתוב לילות וימים, ואותו האיש הניח אחריו פנקס ישן נושן, והיה גנוז תחת בית החורף, והיה מעושן, והוא ירש אותו פנקס מאביו זקינו של אם של אם אבי אביו שהיא ספרא ורשמי רשוותא... ועד היום במשפחתנו סופרים... מאותו פנקס קרינו, וכך היה כתוב בו מצאנו ראינו. 
אני שופט בן השר בן בנו של אמארכלין נין ונכד לבלעם בן בעור, הייתי אב לארבעה אבות נזיקין, השור והבור והמבעה וההבער, ואחר מיתתי, משוטט הייתי מתחת לארץ עד שנלאתי... ומאות ואלפנים, שטנים ותרפים, בדמות אנשים מלווים אותי, ומתחברים בחבורתי לטרוף את גוויתי, עד מקום אופל וצלמות באתי, ושם קרח גדול ונורא ראיתי... קמו והפילו אותי תוך יורה גדולה, לבשל אותי כסבורים שאני ראוי לאכילה..." 


לאחר דין ודברים ארוך, הוחלט כי הזקן יהיה סופר הגיהנם: 
"..מה היה מעשיך בחייך, ומה היתה מלאכתיך, ואמרתי סוחר וסופר... איש כזה חפשנו, להיות אצלנו בקשנו, הנה הארץ רחבת ידים, מגיא בן הינום עד ארץ מצרים, סחור סחור לכרמך, ועביד לגרמך, ואתה תהיה לסופר ש"ץ ונאמן אצלינו... ועיקר עבודתך תהיה להשגיח על בני אדם הפגרים, הבאים מן העולם השפל אל עולם התחתון כחמורים, לכתוב בפנקס את פרוט מעשיהם, איך ומה היו נוהגים בחייהם..."

בתוך התיאור של המבקרים בגיהנם, מופיעים פרקים המתייחסים לדמויות שונות, כפי הנראה מכוון המחבר לאישים ידועים בתקופתו. הוא כותב עליהם באופן מליצי וברמז, ולעתים מציין אותם בראשי תיבות. החלק הזה דורש מחקר ובדיקה מעמיקים יותר, ועוד חזון למועד. אצביע כאן על כמה נקודות מעניינות לעת עתה. 
*
הקטע הראשון מתחיל בהיתקלות של הרשעים באדם צדיק שמקבל כבוד ויקר בדרכו לגן עדן, ועל החלטה שלהם: "באותה שעה הסכימו כולם, השדים והשטנים והרוחות ולילין, שלא יעבור בגבולם, אין גם אחד מלומדי התורה".

וכעת מגיעים ה"תקנות" שתקנו להם:
"ותקנו להם תקנות סדום ועמורה, ואלו הן: נשג"ז [=נדה, שפחה, גויה, זונה] – טהורה, וציצית בבגד – עבירה, ולהניח תפילין – אסורה, ולהתנהג בחוקות העמים ישרה, לגלח פאת זקננו בתער השכירה, ולהיות כל איש בביתו שורר, לגדל בן סורר, מיום הוולדו עד חמש לחוצפא, והוא במקום חופה, עד עשר לקאמעדיא [=לקומדיה], ובן שש עשרה לאופערַא [=לאופרה], ואז יצא חפשי מן המצות, ומותר לישן עד חצות, לעבור זמן קרית שמע ותפילה, ואז יוכל לילך על הבערש [=הבורסה] כמו אחד המיוחד מן בני הקהלה..."

עוד נחזור לתיעוד המבקרים בגהינם, אך נמשיך קודם בסקירה של החיבור. 

לקראת סופו של החלק הראשון מופיעות "תקנות" דמיוניות לביטול צום תשעה באב: 
"תקנות סדום ועמורה, שנתקנו בשבוע העברה, מן אנשי חברה, הנקראת פרה סוררה, והיה ביום אף ועברה, שנחרב בית הבחירה, והם שמחו כביום שמחת תורה, ראשון לציון ועריה המעטירה, אין צריכין יותר להזכירה, מאי איכפת לנו בדבר אשר יותר מאלף שנים עברה, והמקום בכאן יותר מפוארה, אם כן אין לומר קינה בבכי וצעקה גדולה ומרה, וגם לאכול מאכלי חלב של פרה..." (דפים טו-טז). 

סמוך לזה מובא נוסח סאטירי של ה"קינה" לתשעה באב של אותם אנשים. 

לאחר מכן מובא נוסח הגדה סאטירי, ובו בין היתר "מה נשתנה" המתאר את הזלזול בשומרי המצוות וברבנים: 

 "מה נשתנה אומה זו במעשיהם, שהולכים בכובע על פניהם... ומרחשין בשפתותיהם... משונים בדיניהם... אין חדוה וששון בבתיהם, אין להם פיאה נכרית על ראשיהם, ולא שק וזנב מאחוריהם, גם אין מגדלי בלוריות מלפניהם, הנהו רבנן ותלמידיהם, אין רואין נשים בפניהם, בתולות ושפחות מרחקין בשתי ידיהם, אומרים נשים בעולות בעל אסור לנשק ידיהם... שבכל הלילות אנו אוכלים ושותים עד חצות, ומשחקים בטלפים בדיצות, והם מעיינים בספרים ושואלים בעצות... שבכל הלילות אנו מכים בחלילים ובמצלתיים, והם מקוננין על חורבן ירושלים".



לאורך החלק הראשון של החיבור מופיעה לרוב ביקורת על המתירנות, ולכל אורכו תיאור מפורט של חיים מופקרים, התמסרות לבילויים, עזיבה של לימוד התורה וקיום מצוות, חינוך הילדים לפריקת עול וחופש, וזלזול בתלמידי חכמים ורבנים. בחלק השני, לעומת זאת, המחבר מעמיק ומרחיב את היריעה, ושם אנו מוצאים גם ביקורת על עניינים שונים, בין השאר התייחסות לשכבה האינטלקטואלית יותר, התבטאות נגד לימוד חכמות חיצוניות פילוסופיה, ועוד. 

עם זאת, גם כאן אנו מוצאים את הביקורת מן הסוג הראשון, וכפי שנראה. 

החלק הראשון נכתב כאמור בשנת תקל"ב. 

לפי כמה סימנים ותאריכים בחלק השני הוא נכתב מספר שנים לאחריו, ולפחות עד אחרי שנת תק"מ (כפי שאתאר בהמשך).  

שער החלק השני - עם הכיתוב: "עולם חדש - חלק שני - באמשטרדם"

בראשית החלק השני תיאור על קבוצת יהודים מאמסטרדם שיוצאים בעיצומו של יום שני של ראש השנה אל "כפר דימרמעהר" (כיום Watergraafsmeer, שכונה באמסטרדם) כדי לבקר באופרה. כשהם מגיעים לשם הם נתקלים בשטן ובחבורתו, שמתפלאים מאד למצוא באופרה את היהודים מבית הכנסת - אלה שלפני רגע התייראו מהתקיעות שלהם: 

היהודים הולכים אל האופרה, ובידיהם מטריות!

"בשנת אפריא, בחדש דימרמעהר, ביום שני של ראש השנה, בשעה בטן רשעים תחסר, אץ ברגלים, שנים שנים, איש ואשתו, והנכרי נושא צל המעלות, ורבים מהיהודים אתו... והי' מסרים כל אותו הדרך, שהוא כמעט חצי שעה לערך, מן המקום לכפר דימרמעהר, ששם האפריא [=אופרה] בלתי מטוהר, מן כוונות תקיעות מעומד, ומן ניגון עלינו הנחמד, ומן אמה העברי' הבאה מן השמד, ואל יעכבם גשם ומטר, לקחו בידם גזע חוטר, מסובב ומקוטר, מן משי ירוק ואדמדם, שיגן עליהם זכות אדום, ואל יטנפו מלבושיהם, כי מסככים בהם, כאילו הם אהליהם, לפיך מותר בשבל לילך על הרחוב בהם, מבית הכנסת לבתיהם". 

אגב, לפנינו התייחסות מוקדמת מאד לשאלה ההלכתית של נשיאת מטריה בשבת.


בתמונה: Jonas Hanway - הגבר האנגלי הראשון שנשא מטריה (שקודם לכן היתה פריט לבוש נשי)

נמשיך עם התיאור: 

הם נפגשים עם השטן וחבורתו בבית האופרה, שמתפלאים לראות את היהודים שקודם לכן ראו בבית הכנסת מגיעים כעת אל האופרה. הם שואלים אותם בין היתר: "מאיזה עם אתם?":

"והואיל והם מספרים מענין התקיעות, נתערבו בשטנים... והלכו השטנים ומשחיתים אחריהם... עד שבאו לבית האפריא... ושם נתמלא הבית כולה אורה, כבשמחת תורה... וכל העם שותקים, ושומעים לקול משחקים... וכשראו המשחיתים ושטנים את כל ונוכחת, אמרו לכל החבורה הזו, נשאלה לכם שאלה אחת, בעינינו הוא פליאה גדולה, היום בשחרית שמענו קול יללה, מבית גדול אחד עולה, ומחמת גודל הבהלה, עמדנו מרעיד ממקומינו, ועולם חשך בעדינו, וליום הגדול והנורא חשבנו... מצאנו ראינו, בית הכנסת גדולה, ובני אדם עומדים שם בתפלה, מהם כדמותינו ותוארינו, מלובשים בשק וזנב כאחד מבני עמינו, ויש מהם כמלאכים, ואיזה מהם בוכים, רובם מלובשים בבגדים לבנים, חוץ מבנים קטנים, וכולם שומעים לקול היוצא מן קרן ספופה, ואחד עומד ותוקע שלשים קולות רצופה, רק איזה מהם שהי' עסוקים באמירה, בדברים בלתי טהרה, שהיו מתווכחים איזה בתי רגלים שנושאים נשים באינגלנטירה, וגם אותכם ראינו שם עומדים, כאלו אתם מן היהודים, וכעת לאחר חצות נתחברתם עם ערלים, והלכתם לבית גלים, לשמוע קול צהלים, מאיזה עם אתם, למה בשחרית לבה"כ הלכתם, ולאחר חצות לאלו נתחברתם... אמרו לנו אמיתית הדברים...".



וכך מסבירים להם היהודים:

"...אל תתמהו על החפץ שנעשה בכוונה, ידענו גם ידענו, מגזע יהודים אנחנו, וכל זמן שהיינו קטנים, היינו מוכים מן המלמדים ורבנים, ולא היינו יכולים לצאת בין ערלים, ועל כרחינו היינו מתפללים, והיינו צריכים ללמוד תפלה וחומש וגמרא בפלפולים, ובזה הי' מוחינו הרך מבלבלים, אבל כעת אנחנו גדולים... ופרקנו עולינו, מעל צווארינו, ואין מוחה בידינו, מה לנו לצרה הזו להיות יראים ושלמים... ואין דעתנו נוחה, אלא להתענג כל ימינו בחדוה ושמחה... וגם מהרבה מצות אנו פטורים, ובפרט מן התפלה שאנו שיכורים... מה לכם לסבול עול תורה, בפרט תורה שבעל פה מי יודע מי אומרה, ואם שרבינא ורב אשי חיברה, והוציאו סברות מליבן, גם לנו יש לב כמוהן, ואנו אומרים חילוף הדברים, מה שהם אוסרים, אנו מתירים... ויש עמנו עשרה בטלנים, ורופאים ופירות אביונים, המה מאירות עינים, וחזק מתנים, וקאמעדיא [=קומדיה] ואפריא [=אופרה] ונאכט הייזר [=בתי לילה, מקומות בילוי ליליים] וקולעגי'[א] [=כנראה: collegie, חוג או מועדון חברים], ובתי קאפע [=בתי קפה] ובערש [=בורסה] וכל מה שהלב חומד, מלבד בתי שחוק שעל שוק החמאה עומד גם בתי זונות לאין מספר ואין מוחה..." 


כפי שכתבתי, החלק השני ממשיך את החיבור, ובו מעמיק הכותב לעסוק בנושאי מוסר ותוכחה, ובין היתר מתפלמס עם הלומדים חכמות חיצוניות ופילוסופיה. 

במקום אחד (דף לג) הוא מדבר על: 
"...בעלי פילוסופיא ובעלי תכונות, שמצחקים על דברי חכמים כדרבונות, ואם שאינם חכמים בעצמותם, רק מה שקראו בספרי לועזים וחידותם ואינן מבינים חכמתם, אכן כל מגמותם, למרוד בחכמי הגמרא, בלי טעם וסברא, זה אומר אני בקי בחכמת הטבע, ויודע לצייר בצבע, אבנים ועצים, כל מיני פרחים וציצים, מהיר ורץ כצבי וגבור כארי, בחכמת גימעטירי [=גיאומטריה] ואלעקטרי [=חשמל!], עושה מעשים על ידי כלים מכלים שונים, שכבר המציאו הראשונים, כאלו הוא עושה מעשה בראשית... ויותר חכם מן קהלת שלמה... ופשיטא שהוא יותר חכם מהרשב"א.. שגזר בחרם חמור שלא ללמוד כי אם מי שהוא ערום ביראה ובחכמה...".

(משום מה הוא מדגיש כאן את המילה "כצבי", ואיני יודע למה הוא רומז. במקומות נוספים מודגשים שמות שונים, ולפחות בחלק מהמקרים ברור שהוא מכוון לאישים ספציפיים, ועוד מעט נגיע גם לזה). 


בתמונה האחרונה תראו קטע אחר שבו הוא הוא מדבר על לימוד המדע, וכותב בין היתר נגד הרמב"ם וסיעתו שכתבו שלימוד המדע האריסטוטלי הוא "מעשה מרכבה" (איך יכול להיות, הוא שואל, שבאוניברסיטאות הדבר נלמד בחבורות והתלמוד אוסר ללמוד מעשה מרכבה אפילו על שני אנשים יחד?); ועוד, הרי דברי הרמב"ם שהסתמך על תמונת העולם האריסטוטלית התבררו כטעות, בין השאר על ידי קופרניקוס: 

"...ובספר המורה עלה קמשונים, כמו שכתב האברבנאל בספר עטרת זקנים, ושם כתב לבסוף שידיעת הגלגלים על אופן מושבה, הן הן מעשה מרכבה, ראה איך שפחת צרה לגברת, שהרי פשתה צרעת ממארת, בכל בתי כומרים, ובבית וועדם אלו דברים נאמרים, ובתלמוד שלנו אוסר ללמוד בשתים, ולמה דחה אותנו בשתי ידים, ואויבנו פלילים, בכל בתי אלילים, מלמדים למאות ולאלפים בחברותם... איך נפלה עטרת ראשינו, אם חכמה זו היתה לימוד אברהם אבינו, כפי סברת הרמב"ם ז"ל ולהבדיל בין קודש לחול, בא אחריו התוכן הגדול קופירניקוס וביטל כל וכל, ומהפך סברת הראשונים, ומראה פנים, שהארץ חוזרות ולא כסברת הקדמונים.. אם כן הראשונים איה חכמתן, וגם מה הועילו חכמים בתקנתן, ואין דומה כלל לאיסור והיתר..."

בהמשך הוא עונה על השאלה כיצד הוא מעז לנקוט צד כנגד חכמים מהדורות הקודמים, כגון הרמב"ם ואחרים שעסקו בפילוסופיה, ואומר כי הוא הולך בדרכי אבותיו (דפים לח-לט): 

"ואם יאמר האומר מי את בן העלם שנתעלמה ממך הלכה, לדבר נגד גדולי חקקי לב ככה... ואיך תכניס ראשך בין הרים גדולים... ואל אני אומר קבלו דעתי, שלא לפסוק הלכה כוונתי... וכפי אשר קבלתי, מפי הורי ורבותי, מהם הגאונים שקבלתי למעלה ומהם מן אבותי שהיו מפורסמים ובעלי קבלה... ה"ה אדמ"ו אבי זקני הגאון מהר"ן שפירא בעל מגלה עמוקות, ובנו אחריו ממלא מקום אבותיו, ה"ה הגאון מהורר ישראל דרשן אב"ד דק"ק קאליש, אשר שמי בקרבו...".   

קודם לכן (דף לז) מציין המחבר את ייחוסו בפירוט גדול יותר: 

"כ"ד [=כה דברי] הצעיר באלפי ישראל בן מהורר יששכר בער דיין זצ"ל, נכד הגאון מהורר פרץ דיין זצ"ל ונין ונכד להגון מהורר הירש בן הגאון מהורר יוחנן זצל, בן להגאון מהורר משה חריף זצל, בן הגאון מהורר ליב חריף זצ"ל, ממגורשי איסטריך, ומצד אמו נין ונכד להגאון מהורר ישראל דרשן זצ"ל, אב"ד דק"ק קאליש נין ונכד בעל מגלה עמוקות, זכותם יעמוד לי ולכל ישראל אמן...".


בחלק זה סוקר המחבר בין היתר גם את עולם התורה והחכמים באירופה החל מתקופת הראשונים ועד תקופתו: 

"...ובגזירות חמעל [=חמלניצקי] היו מבוטלין, הישיבות במדינות פולין, והיו נשארו מחזיקי בדק הבית... בפראג פיורדא פרנקפורט דמיין... להיות הרבנים בקיאים וחריפים, וגם שארי סניפים לחדד התלמידים.. וכך היו עדיין נוהגים בתחילת שנותי, כאשר מהם למדתי, ובעיני ראיתי, בפראג הגאון אב"ד מה"ו דוד אופנהיים זצ"ל, ובפיורדא הגאון מה"ו ברוך כהנא ראפיפורט זצ"ל, וגם הגאון מה"ו יעקב פאפארס ז"ל, אשר לכל חד וחד היו תלמידים הרבה למאות ולאלפים, לומדים מופלגים וחריפים, ואחריו מילא מקומו, בריחו וטעמו, הגאון מה"ו יהושע זצ"ל בעל המחבר פני יהושע נכד הגאון בעל המחבר מגיני שלמה... בטלו כל הישיבות, ולא נשמע עוד דברי החביבות, אין קורין באשכנז ואין פולין, מסנהדרין סליק ותני מכות אלו הן הלוקין ואלו הן הגולין". 

כאמור בתחילת דבריי, אין אפשרות במסגרת מצומצמת זו להצביע על כל משחקי המילים, המליצות המתוחכמות והפראפרזות, שמכיל הטקסט הזה (לעתים עד לעייפה), אבל בכל זאת אצביע רק לשם ההמחשה על המשפט האחרון בציטוט שהבאתי כאן. 

שימו לב: 

"אין קורין באשכנז ואין פולין" - משחק מילים על לשון הברייתא במסכת שבת "אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר" (כשהמשמעות היא לפלות את הבגדים מכינים ולקרוא מספר לאורו של נר). כאן הכוונה היא שבגלל שהישיבות פסקו אז "אין קור[א]ין [=לומדים] באשכנז", וגם "ואין פולין" - אין את יהודי/תלמידי המדינה פולין. 

ולאחר מכן "מסנהדרין סליק" - כלומר הישיבות בטלו, אין את הסנהדרין. "סליק" - הסתלקו. ובמקום זאת "תני מכות" - אנחנו "שונים" רק מכות וצרות: "אלו הן הלוקין ואלו הן הגולין" (על פי שמות פרקי מסכת מכות).

*

בסוף הכרך השני מופיעות "הסכמות" סאטיריות על החיבור. הראשונה שבהן: "הסכמת הרגזן הגדול, השר מן ארבע ארצות באר שחת, טיט היון, צלמות המשחית, שצף וקצף"

בתוך ההסכמה נכתב בין היתר: 

"...תנן ארבע אבות נזיקין במנינא, אפירע [=אופרה], קאמעדיא [=קומדיה], טאנץ קאמיר [=אולם ריקודים], בַאאהל [=נשף], ותולדותיהן משחקי בקוביא, ובטלפים, נאכטהייזר [=בתי לילה], קונצערט [=קונצרט], קולעגיא [=מועדון חברים], בועל ולא בעל..."


בסוף ההסכמה הזו פרט שנה: "פה ב'אר ש'חת, טי'ט היו'ן, בור שא'ו'ן, ו'צלמו'ת לפ"ק" [=תקל"ז]. 



הסכמות נוספות שם הן: 
"הסכמות שבעה רועים פני מדורי גיהנם - הסכמת ראש לשלשת ימים אב"ד דק"ק חיבוט הקבר כמהורר מלאך דומה" 
"הסכמת המפורסם מימות שלמה, עלוקה, אב"ד דק"ק גיהנם שבים"
"הסכמת השר אב"ד דק"ק אבדון מלאך רב החובל"





*
בסוף הכרך השני מופיע קולופון המעתיק של שני הכרכים שלפנינו. 
שמו של המעתיק הוא "משה לוי קונטענט", הרומז את שמו בראשי תיבות בתחילת הקולופון, ומוסיף גם את פרט השנה: 

"אמר הכותב והמעתיק, מ'פני ש'יכול ה'שואל ל'שאול, ו'למה י'געת ק'ולמוסך ו'ידיך, נ'שאת 'טורח ע'ול נ'גד ט'בע אנושיי... אמרתי לו שכל זאת לכבוד ה' ותורתיו... וגם לכבוד המחבר קנא קנאתי, באשר שזה עשרים שנה ויותר שראה הרעה אשר נעשה בימיו... ועדיין בימי אינה נרפא הצרעת הזאת הממארת... כ"ד הכותב...לפרט ויהי בימי עולם חדש [=תקנ"א]".





כעת כשסיימנו סקירה מהירה (ולא שלמה) של כתב-היד, 

נחזור לנקודה מסקרנת שמצאתי כאן ואין לי תשובה מלאה עליה. 

בתוך התיאור של המבקרים בגיהנם בחלק הראשון, מופיעים פרקים המתייחסים לדמויות שונות, וכפי הנראה מכוון המחבר לאישים ידועים בתקופתו. 

הוא כותב עליהם באופן מליצי וברמז, ולעתים מציין אותם בראשי תיבות. 

הראשון שבהם (ראו בתמונה): "בשנת פראנצי מָאדֶע בעשרים ומאה לחדש אמשטרדם, בשעה חד מאדאם, בא לשמה WH, כך כתוב בפנקסו...". 


אני תוהה האם הכוונה היא למשכיל הנודע נפתלי הרץ וייזל, ששמו הלועזי היה Hartwig Wessely 

וייזל שהה באמסטרדם בשנות החמישים של המאה ה-18 והיה מקורב לחבורת המשכילים בעיר, דוד פרנקו-מנדס (חפשי) וחבורתו.

אמנם, פרסומו של וייזל וההתנגדות הפומבית אליו היו מאוחר יותר ('דברי שלום ואמת' נדפס רק בשנת תקמ"ב - והחלק הראשון של חיבורנו נכתב כאמור כעשר שנים קודם לכן), האם כבר בזמן הזה זיהה המחבר את וייזל כמשכיל רדיקלי וקשר לו אשמה לחילון של יהודי אמסטרדם? 

 

בהמשך נרמזות דמויות נוספות בראשי התיבות: A.S.; I.S. ולאחר מכן דמות המכונה "יוסף שידא". אינני יודע למי המכוון, וזיהוי הדמויות דורש מחקר מעמיק יותר.



 יש לציין שהקטעים האלה נכתבו במליצות רבות, ולכן צריך לדעת לחלץ מכאן מידע ברור בזהירות. 

בפרק על WH למשל, שם המחבר בפי הדמות את המילים הבאות, המתייחסות לחינוך - ואפשר לקשור אליהם את דמותו של וייזל: 

"...התחיל לצעוק... שבועה שאין אחד מכל תלמידי ראוי לחבר, אין גם אחד מהם ראוי לברכה, טובים שבהם בעלי מלאכה, לא למדתי עמהם תפלה וק"ו דבר הלכה... ועם הקטנים למדתי לומר בָאקדָאמִי, כי כן הייתי רגיל ממעי אמי, להחניף לבנים האמונים עלי תולע.. וכך אמרתי אתה נאה, ושמך יאה, ולמה בגדיך רעה, אדבר אל אביך ואמך שיעשו לך זנב הלטאה, ויתלו על מתניך אלה ורומח, והיית אך שמח..."

 

דיוקנו של נ"ה וייזל - Hartwig Wessely (לבוש ומסורק כמיטב המאָדע - הארת מכובדי ד"ר יהושע גרנט)


כפי שכתבתי באחת ההודעות הראשונות, החיבור "עולם חדש" זכה לתיאור ראשוני אצל פרופ' שמואל פיינר, 'שורשי החילון' (ירושלים תשע"א, עמ' 234-239), על פי כתב-היד שלפניי (מאוסף גאנס). 

הספר של פיינר מרתק מאד, ובאמת אחד הדברים שהאירו את עיניי בזמנו כשקראתי את מחקריו היא התובנה ש"חילון" ו"השכלה" הם לאו דווקא דבר שהולך יד ביד, ולמעשה מדובר בשני נתיבים, שלא בהכרח נפגשים. מי שגדל על המיתוס החרדי שבכל הצרות ובכל החילון אשמים "המשכילים", יווכח שהרבה פעמים תופעות פריקת עול המצוות, אימוץ אופנות ובילויים מהסביבה הנוצרית וכו', אינם תלויים כלל בחבורת אינטלקטואלים כמנדלסון או וייזל שיושבים בהיכלות השן ועוסקים בתורת הדקדוק העברי. 

גם החיבור "עולם חדש" נארג כחלק מהטיעון הזה אצל פיינר. לפי פיינר, החיבור מתעד את תהליכי החילון בקרב החברה היהודית באמסטרדם "עשור שלם בטרם התחילו המשכילים להפיץ מברלין ומקניגסברג שבפרוסיה את בשורת העידן המודרני". 

אבל למעשה, כפי שקצת הראיתי כאן, נראה לי שהחיבור "עולם חדש" מעלה תמונה מורכבת יותר, ונראה כי הוא כולל גם חלקים נרחבים של ביקורת על תפיסות עולם, כמו גם התייחסות לפעילותם של אישים מסוימים, משכילים ואינטלקטואלים, ולמעשה כן קושר במובן מסויים את ה"השכלה" עם ה"חילון".


*

לסיום, אביא כאן דבר נוסף שמצאתי - 

אמנם אני לא בטוח לגבי האזכור הנזכר לעיל אם הוא מכוון לוייזל, אבל במקום אחר מצאתי התייחסות מפורשת לוייזל, או לפחות לתרגום לספר 'חכמת שלמה' שהוציא בברלין תק"מ. 

לקראת סוף החלק השני יש פרק הנקרא "הקדמה לבסוף", ובה כותב המחבר בין היתר על עניין ה"הסכמות" (כסוג של "הקדמה" ל"הסכמות" הסאטיריות שבאות לאחר מכן). בתוך הדברים התייחסות ביקורתית להוצאת התרגום של ספר "חכמת שלמה". לספר כזה, כותב המחבר בנימה צינית משהו, בוודאי צריך הסכמה... וגם שואל: למה הרמב"ן שמצטט מספר חכמת שלמה לא החליט בעצמו לתרגם את הספר ורק "המעתיק" (הלא הוא וייזל) חשב על כך כאשר "הופיע מזוהר חכמתו"? בהמשך משתמש במליצה "זוהר חדש" על משקל "עולם חדש":

"...וכן אם היתה חכמת שלמה, שכל דבריו דברי חכמה, ונעתק מלשון צרפת, ללשון יפת אלהים ליפת, ושוכן באהלי שם, אין בזה כל כך אשם, שעל ידי ספר זה יוכל כל אדם להבין כל התורה כולה, כאשר אותו המעתיק מעיד על עצמו, שהעלה דגים ממצולה, בים התלמוד ששגגתו עולה, הראשונים שהיו מלאים מדע וחכמה, היו גונזים ספרי שלמה, ואף קהלת בקשו לגנוז משום אל תען כסיל באוולתו, חזרו ותירצו ענה כסיל כאוולתו... ונחזור לענינינו שחכמת שלמה היה גנוז עד יום גבר האויב בבית שני, והם רומיים וכתיים וצידוני, וגם החכם מלך צרפת ידו פרש על כל מחמד עיני, כמו בבית ראשון מואב ועמוני, ומשם נתחכם והביא אותו ספר בבית גנזיו, כאשר תראה בחרוזיו, והיה טמון אצלו כמעט שבע עשרה מאות שנה, שלא זכו העברים להנות ממנה, ואם שהביא הרמב"ן קצת בהקדמתו, אם הוא זה ואיזהו לא אוכל לידע אותו, ומה גם פליאה גדולה ונשגבה, אם זה הספר כל כך חכמה גדולה וערבה, ה"ה הרמב"ן ז"ל ידע בטיב לשון הקדש, למה המתין עד עולם חדש, עד שבא עכשיו המעתיק והופיע מזוהר חכמתו, על כל בני אומתו, להשכיל עמקי סודתו, אם כן הוא דבר הכרחי ליתן עליה הסכמה... וממילא יבין כל אחד סודות זוהר חדש, ויודעים גם כן לכוון שמות המלחים[!], כמו אותן נודות נפוחים, ונתמלא כל העולם עשק, וחדש תוציאו מפני ישן".

 

לעומת ספר "חכמת שלמה", המחבר מקבל יחס אחר, מבזה ומשפיל, ולא זוכה לקבל "הסכמה" על חיבורו. לטעמו, הרבנים לא מוכנים להסכים על החיבור מפני שלא היו במקומות שבהם היה ולא ראו את מצב הדור: 

"לא כן אנכי עמדי היום אם בקולי ישמעו, לעג וקלס עלי יביעו, ויתאמרו כל פעולת און, טבעת במצולת יון, וטעמם ונימוקם עמם, שלא ירצו להזכיר על הסכמה שמם... ואין אחד מכל הרבנים שרוצה להסכים שדברי כנים, מפני שלא היו מימיהם באותן מקומות של זבחים, ולא ידעו חטאות ואשם איך ומה הם נידחים, ואיברים איך הם לנתחים... ודברי בעיניהן כדברי חלומות..."



ספר חכמת שלמה, שתורגם ויצא לאור על ידי וייזל - דפוס חינוך נערים, ברלין, תק"מ (1780)

המשעשע הוא שוייזל דווקא לא הדפיס הסכמות רבנים לספר זה, אלא רק כתב (כפי שנהגו מדי פעם מסיבות כאלה ואחרות): 

"יש תחת ידי הסכמות גאוני ארץ ורבני זמנינו נר"ו שנתנו רישיון להוציא לאור הספר הזה, אבל לפי שאין בזה תועלת לקורא, מנעתי עצמי להדפיסם, שלא להכביד הוצאות הדפוס..."

עם זאת, יש בראש הספר "הסכמות" מאת חבריו המשכילים של וייזל, דוד פרנקו-מנדס, שלמה דובנא ויצחק בלינפנטי.


*

אציין לבסוף כי העתקה חלקית של החיבור מופיעה בכת"י הסמינר לרבנים בניו יורק (JTS), מס' 8500. גם בראשה יש שער מאויר.

שער כת"י JTS

כאן נמצאת סריקה של כת"י זה.

בכת"י JTS מופיעה העתקה של החלק הראשון בלבד, ואף הוא ללא תוספת ארוכה של "מהדורה בתרא" שמופיעה בכרך הראשון שלפניי. 

כך שלמעשה, שני הכרכים שלפניי (מאוסף גאנס) הם המקור היחיד הידוע לנו כיום שבו מופיע החיבור בשלמותו על שני חלקיו. 

כאמור, החיבור "עולם חדש" עוד זקוק למחקר מעמיק, שיגלה לנו מן הסתם חידושים נוספים מתוך עולמם המרתק של יהודי אמסטרדם במאה ה-18.

A Prospect of the Portuguese and High German Jews Churches at Amsterdam [מראה בתי הכנסת הפורטוגזי והאשכנזי באמשטרדם]. תחריט. אמסטרדם, בין 1730 ל-1752 בקירוב. מקור: קדם בית מכירות

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...