בתכריך הדפים בכתב-יד שבספריית המדינה בברלין (Staatsbibliothek zu Berlin, Ms. Or. fol. 3284), ממנו פרסמתי (כאן) את העדות על שריפת התיאטרון באמסטרדם, מצאתי גם קונטרס קטן ובו סאטירה על אופנת הלבוש במאה ה-18, ובעיקר על המעמד הבורגני במערב אירופה (במקרה הזה, כנראה הולנד) שאימץ את האופנה הצרפתית והאנגלית.
הקונטרס נקרא "מעשה חושב מחשבות". הוא כתוב בכתיבה אשכנזית, אופיינית למאה ה-18. באורח מעניין, תוכנו מזכיר מאד את העיסוק הסאטירי המרובה של מחבר "עולם חדש", עליו כתבתי (כאן), שאף הוא לועג לאופנה הצרפתית-אנגלית החדשה. אמנם, להבדיל מבעל "עולם חדש" מחבר הקונטרס שלפנינו מתייחס באופן כללי אל האופנה המדוברת, ולא מזכיר או רומז כלל על הקשר יהודי.
יש להוסיף שגם מבחינת רמת הכתיבה יש הבדל משמעותי. ב"עולם חדש" ניכרת שליטתו של הכותב בלשון הקודש ואף במלאכת המליצה, ואילו הקונטרס שלפנינו כתוב בצורה חובבנית יותר, והכותב אף מחליף בין זכר לנקבה, יחיד-רבים וכדומה. יחד עם זאת, מלבד החן שיש בו, הוא מביא לנו תיעוד נוסף על הלך הרוח הביקורתי של יהודי אשכנזי, כנראה אף הוא בן הקהילה האשכנזית באמסטרדם, כלפי החברה הבורגנית המתגנדרת, בהם גם יהודי הקהילה הפורטוגזית בעיר, שאימצו את האופנה המדוברת, כפי שכבר נוכחנו לדעת.
הקונטרס "מעשה חושב מחשבות" בנוי בתבנית של חליפת מכתבים בין הכותב לזקן מקונסטנטינופול, כלומר מישהו מהמזרח שמייצג את הקול השמרני הישן (קונסטנטינופול הוא השם העתיק של איסטנבול, או קושטא בפי היהודים, שמשמש כאן כשם מייצג לארץ רחוקה מהמזרח).
הסיפור מתחיל בקבלת אגרת מפתיעה באמצעות שליח, ולאחר מכן מופיע ציטוט המכתב של הידיד מקונסטנטינופול המזדעזע מאופנת הלבוש המודרנית, ושואל מה ההגיון בלבישת כל אחד מפריט הלבוש שהוא מונה. לאחר מכן מופיעה תשובתו של הכותב, המתרצת כל פריט לבוש מסיבות פרקטיות בלבד.
תחילה נעתיק את הקונטרס במלואו, ולאחר מכן ננתח מעט את התיאורים והרמיזות שבו:
"מעשה חושב מחשבות
נדרשתי לאשר שאלוני ואוהבי נאמני בקונשטאנטי-נאפל אגרת שלחני אשר דר בארץ רחוקה וזה כמה שנים אשר לא קבלתי כתבו לכן לא ידעתי מה יתחדש בכתיבתו כי ידעתי אם כותב רצונו לידע דבר קושיא אך לא ידעתי אם אקבל האגרת אם לאו כי ידוע אם מקובל אגרת מאוהב ראוי ונכון להשיבו ומפני טרדותי אין יכולי אף גם זאת קבלתי לידע מה תוכנו ואם ביכולי להשיבו והדבר אשר יתן ה' בפי אותו אשמור לדבר, השליח שהביא האגרת מיהר ללכת ואמר לי קח לך או אצא עמה ולא אשוב תננה לך כי האיש הכותבה גם כי אוהבי ונאמני וידעתי שיחו והגיונו ורוב שכלו וחכמתו ואם אין ידיעתך להשיבו אשיבם על דבריו, אמרתי לו כמה שכירות חפצת מפני האגרת אמר לי כך וכך ונתתי לו והלך ממני ופתחתיה והנה תוכנו קריתי וז"ל [=וזה לשונו]:
שלום לידידי חושב מחשבות,
הנה עתה באתי לשאול ממכ"ת [=ממעלת כבוד תורתו] שאלה קטנה כי שמעתי בארצו ובלבד בעירו נמצאו בגדים משונים ונשתנו מסדרי בראשית כי נער הייתי וגם זקנתי ולא שמעתי מעודי עד היום הזה כבגדים צואים זו והחלותי לדבר מכף רגל ועד ראש, מה נשתנה שהולכים במנעלים דקים ברגליהם ותחת מנעלים דק כנייר, ויודע אני בעת העבר הלכו כל איש במנעלים גסים גדול וארוך, הם הולכים בבתי רגלים ממשי, ובעת העבר מצמר ופשתן, הם הולכים בבתי שוקיים גדול ורוחב, ובעת העבר קטן וקצר, הם הולכים בגלימא קטן, ובעת העבר בגלימא גדול, הם הולכים בשער נעשו בקמח חיטין ושעורים וחלב חזיר, ובעת העבר בשער ארוך, הם הולכים בכובע קטן, ובעת העבר בכובע גדול, כל דברים משונות הללו, לא ידעתי למה, חשבתי לכתוב לו ולשאלו למה נשתנו לכן אקוה שיתרץ לי ואהי' תמיד עבדו המוכן לשרתו, כ"ד [=כה דבריו].
"בראותי אגרת הזו תמהתי על דבריו ושחקתי על מילולו אך לא ידעתי להשיבו כי חשבתי שהבגדים זו חד ממנהג צרפת וחד ממנהג אנליטירה ובעתים העבר עדיין [לא?] הי' לכן הזקן שכתב לי לא ראה ולא שמע מהם אז אכתוב לו שהוא מנהג המדינות אבל בעתים העבר הי' ג"כ מנהג המדינות? ולא הי' אצל כל איש כע"ע [=כעת עתה] לכן לא ידעתי התשובה, ולא טוב היות כתיבתו בלי תשובה, ויהי בהלבשתי בגדותי למחרת יום אחד, ראיתי שליח האגרת מתהלך בחוץ לארכה ולרחבה, ועזבתי בגדי ונסתי חוצה, וקראתיו בכל כחי ויהי כשמוע קולי ויבא אלי ויאמר מה תצעק מה חפצך ממני לידע ואמרתי עתה קח קרא האגרת והנה קרא ושחק בכל כחו ואמר, האיש הזקן שמע טיבי ארצנו, בלי ספק תכתוב לו תשובה, אמרתי אכתוב אם אדע למה אנשי ארצנו מלובשים בבגדים כהנה, אמר לא ידעתי אך חובתי לילך להביא כתבים אם תוכל כתוב ואשוב להביא כתבך להספינה אשר תלך לארץ הזקן, אז לקחתי עט ודיו ונייר וכתבתי בזה הלשון:
לאהו'[בי] אדוני ידידי האלוף הראש הזקן זה שקנה חכמה,
מה יקרו דבריו מתוקים אשר קבלתי מכובדים בממתקי עניניהם ומתפאר'[ים][?] במנעמי מעניהם, אמריו מלבושי ארצי מתוכו קריתי אבל אשיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, מה שאמרת ממנעלי דקים מה יועיל לנו אם נלבש גסים כי, אם נשברו דק או גס חובותינו לעשותם, גם הגסים כבדים כי אם ירוץ איש, זו יום גדול ברחובת ובשוקים לתת לו ולאשתו את אכלם בעתו לא יוכל להלוך כי מנעליו כבדים, ומבתי רגלים שאמר שהם משי אוכל לתרץ אצל מנעלים דקים לא נוכלו שאת מצמר ופשתן ומבתי שוקים גדול ורוחב, אם נלבש קטן וקצר, כמו אסורים היינו ולא נוכל להלוך, ומגלימא קטן שאמר זו לקנות מעט לעשותו, כי מה יועיל אם הוא רב אם אוכל לצאת ידי חובתי במעט, ומהשער, זו לא יוכלו להיות בלי חלב כי בלי זאת תלוין על צוארינו, והשער הוא שחור או אדום ודומיהם והחלב לבן לכן חובותינו לעשותם לבן, ומכובע שאמר אדוני, כי לא יוכלו שאת הגדולים בעבור כבדם, כמו שלבשו הזקנים, גם הקטנים הם מעט בדמים, ועל כלם חלילה לנו לעזוב מנהגי צרפת או אנגליטירה [=אנגליה], עתה נתרצו דבריך ואקוה שהתשובה יהי' טוב בעיניך ואם תוכל להיות לעשותי הכבוד לכתוב לי עוד לפעמים רבים אשרת כעבד בקידה ובהשתחווית אפים
עודי סגרתי האגרת השליח בא ונתתיו לו יקרא תוכנו ואמר, זו טוב כי זה דבר כלנו אלך במרוה ואשלחו עם הספינה אל ארץ הזקן
עד כאן לשון הקונטרס במלואו, וכעת ננסה לזהות את פריטי הלבוש עליהם מתפלא הזקן מקונסטנטינופול.
"נער הייתי וגם זקנתי", כותב הזקן, "ולא שמעתי מעודי עד היום הזה כבגדים צואים זו", ואז מתחיל לפרט "מכף רגל ועד ראש":
הזיהוי כאן לא ודאי. יתכן שמדובר במכנסי הברך (Breeches / Culottes), שהיו נפוצים בלבוש הגברים האירופי במאה ה־18. מכנסיים אלה הגיעו עד הברך, שם נסגרו בכפתורים או באבזמים, ומתחתיהם נלבשו הגרביים הארוכים.
אף שמכנסי הברך היו בדרך כלל צמודים לרגליים, חלקם נגזרו באזור האגן והירכיים, כדי לאפשר ישיבה והליכה נוחות.
עם זאת, הביטוי "בתי שוקיים" בעברית של התקופה עשוי לציין גם גרביים ארוכים או כיסויי רגליים אחרים. אז אולי הכוונה כאן לפריט לבוש אחר שכיסה את השוקיים, ולא למכנסיים עצמם.
הכותב משיב על התלונה: "אם נלבש קטן וקצר, כמו אסורים היינו ולא נוכל להלוך" – בגדים צרים מדי מגבילים את התנועה, ונותנים הרגשה של כלא...
4. "הם הולכים בגלימא קטן, ובעת העבר בגלימא גדול" -
נראה שהכוונה למעיל הגברים האופנתי (Coat / Justaucorps / Frock), שעבר שינויים משמעותיים במהלך המאה ה־18.
במהלך המאה ה־17 ובראשית המאה ה־18 נהגו גברים ללבוש מעילים ארוכים ורחבים, שהגיעו לפעמים עד מתחת לברכיים. במהלך המאה ה־18 השתנתה הגזרה בהדרגה: המעילים נעשו צרים ומותאמים יותר לגוף, חלקיהם הקדמיים נחתכו לאחור, והם חשפו יותר מן האפודה וממכנסי הברך שמתחתיהם.
במחצית השנייה של המאה התפשטה גם אופנת ה"פראק" (Frac / Frock), שממנה התפתחו מעילי הזנבות. יתכן שלכך מתכוון הכותב בביטוי "גלימא קטן".
הכותב מתרץ את השינוי בחיסכון בבד: "ומגלימא קטן שאמר, זו לקנות מעט לעשותו, כי מה יועיל אם הוא רב אם אוכל לצאת ידי חובתי במעט".
כלומר, מדוע לבזבז הרבה בד על מעיל ארוך, כשאפשר להסתפק במעיל קטן יותר?
![]() |
| תחריט של גבר בלבוש אופנתי במאה ה-18, מאת Louis Truchy (מקור: רייקסמוזיאום, אמסטרדם - קישור) |
5. "הם הולכים בשער נעשו בקמח חיטין ושעורים וחֵלֶב חזיר, ובעת העבר בשער ארוך" -
כאן מדובר באחת האופנות המפורסמות והמשונות ביותר של המאה ה־18: הפאות והשיער המפודרים בלבן (Powdered wigs / Powdered hair).
באותה תקופה נהגו גברים רבים, בעיקר מן המעמדות האמידים, לחבוש פאות נוכריות או לעצב את שיערם הטבעי, ולפדר אותו באבקה לבנה או אפרפרה.
האבקה הוכנה בין היתר מקמח חיטה ומעמילן, ולעיתים בושמה בחומרי ריח. כדי להעניק לשיער את צורתו ולקבע את התלתלים, השתמשו בחומרים שומניים, ובהם שומן מן החי. על החומר השומני פיזרו את האבקה, שהעניקה לשיער את מראהו הלבן.
הזקן מפרט: "קמח חיטין ושעורים וחֵלֶב חזיר". שומן חזיר (Lard) היה אחד החומרים ששימשו להכנת משחות לעיצוב השיער.
הכותב נותן למנהג הזה: "ומהשער, זו לא יוכלו להיות בלי חלב כי בלי זאת תלוין על צוארינו, והשער הוא שחור או אדום ודומיהם והחלב לבן לכן חובותינו לעשותם לבן".
כלומר, השומן נחוץ כדי שהשיער יישאר במקומו ולא ישתלשל על הצוואר, והצבע הלבן נדרש כדי להפוך את השיער הטבעי, השחור או האדמוני, לשיער בעל מראה אופנתי.
בהקשר הזה, שימו לב לציור הבא,
6. "הם הולכים בכובע קטן, ובעת העבר בכובע גדול" -
נראה שהכוונה לכובע המשולש (Tricorne / Cocked hat), מן הסמלים המובהקים של אופנת הגברים במאה ה־18.
בעבר היו נפוצים כובעים גדולים בעלי שוליים רחבים. בהדרגה החלו לקפל את שולי הכובע כלפי מעלה, בשלושה צדדים, וכך נוצר הכובע המשולש, בעל המבנה המצומצם יותר.
כובעים אלה היו נפוצים מאוד באירופה, וכך גם בהולנד, והופיעו בשלל צורות ועיטורים. לעיתים אף נהגו להחזיק את הכובע מתחת לזרוע, במקום לחבוש אותו על הראש.

הכובע המשולש מוחזק ביד. מקור: רייקסמוזיאום, אמסטרדם (קישור)
הכותב מתרץ גם שינוי זה בשיקולי נוחות וחיסכון: "ומכובע שאמר אדוני, כי לא יוכלו שאת הגדולים בעבור כבדם, כמו שלבשו הזקנים, גם הקטנים הם מעט בדמים".
כלומר, הכובעים הישנים היו כבדים ויקרים, ואילו הכובעים החדשים קלים יותר וזולים יותר.
![]() |
| כובע "שלוש פינות" - מקור: ויקיפדיה |




















