בימים האחרונים צללתי למחקר מרתק של כתב-יד מאוסף משה חיים גאנס באמסטרדם (פריטים מהאוסף נמכרו אצלנו במכירות קדם האחרונות, ופריטים נוספים מהאוסף יוצגו במכירות הבאות).
מדובר בחיבור ביקורתי-סאטירי חריף, שכתב יהודי אשכנזי באמסטרדם של המאה ה-18, נגד תופעת החילון אצל יהודי עירו.
החיבור תואר בכמה עמודים בספרו של פרופ' שמואל פיינר, 'שורשי החילון' (עמ' 234-239) על פי כתב-יד זה, אך התיאור שם בסיסי למדי. למעשה, זהו חיבור הדורש מחקר מעמיק, ולצערי אני נאלץ לסיים את חלקי במחקר כרגע, מפאת מגבלות הזמן והעבודה. עם זאת, בפוסט זה אסכם מספר נקודות מתוך החיבור (כולל ציטוטים רבים), ועוד חזון למועד להרחיב בעניינו של החיבור.
"עולם חדש" הוא חיבור פולמוסי סאטירי שחלקו הראשון נכתב באמסטרדם בשנת תקל״ב (1772), וחלקו השני בשנים שלאחר מכן. הוא נכתב על ידי ר' ישראל ב"ר יששכר דיין, ומתוך הדברים עולה כי השתייך על היהודים האשכנזים באמסטרדם.
החיבור מתאר, בשפה מליצית מושחזת, ומתוך עמדה ביקורתית חריפה, את חדירתה של האופנה האירופית ושל תרבות הפנאי המודרנית לחברה היהודית בעיר: לבוש ותסרוקות חדשים, תמרוקים, ביקורים בתיאטרון ובאופרה, ריקודים מעורבים, בתי קפה ומשחקים, לצד זלזול בשמירת מצוות, פריצה של גדרי הצניעות והכשרות, עזיבת לימוד התורה והתרופפות כללית של ההקפדה הדתית.
החיבור בנוי במספר חלקים, ובהם גם דיאלוגים דמיוניים ו"קומדיות". בין היתר עושה המחבר שימוש פארודי בנוסח של טקסטים מוכרים, כמו קינות, פיוטים, הגדה של פסח, וכדומה.
לפניי נמצא החיבור בשני כרכים בכתב-יד - כרכים אלה הם המקור השלם היחיד הידוע כיום של החיבור.
הכרכים שלפניי מכילים העתקה מסודרת ונאה של החיבור (בכתיבה אשכנזית רהוטה), שנכתבו כעשרים שנה לאחר תחילת כתיבת החיבור, על ידי יהודי אשכנזי-הולנדי אחר - בשם משה הלוי קונטענט.
הנה השער המאויר של הכרך הראשון. במרכזו נכתב: "זה ספר נקרא עולם חדש - באמשטרדם".
לצד הדמויות מופיעים הכיתובים: "אשה אחת אצל כל ירך, כך ראוי לנהוג על הדרך", "הלוך וטפוף כספחת, איש אחד לכל צד אשה אחת", "זה אמר שק נפוח נאה, וזה אומר זנב הלטאה", "זה אחד ממלמדי הגבורים, ושני תלמידיו שורים וחמורים".
בהמשך נבין מה זה "שק נפוח" ומה זה "זנב הלטאה"
תאריך כתיבת החיבור מופיע במספר מקומות. ראשית כל בהקדמה, שבה נוסף גם תיאור מעניין על השריפה המפורסמת שפרצה בתיאטרון באמסטרדם, בה נהרגו כמה עשרות אנשים, בכללם יהודים, שפקדו את התיאטרון:
"נעשה ונגמר עש"ק ט"ו מנחם אב שנת שתים ל'דור' יב'ש' [=תקל"ב] לאחר שריפת הקאמעדיא כמעט רביעית שנה, והיתה שערוריה גדולה...".
המחבר רואה את מאורע השריפה כסימן משמים...
שריפת התיאטרון באמסטרדם, היתה מאורע טראומטי, שתועד במספר מקורות בני התקופה, אך לפנינו תיעוד יהודי בעברית מאותם ימים.
סיפור המאורע: ב-11 במאי 1772 פרצה שריפה גדולה בתיאטרון באמסטרדם. בעיצומה של הצגה התלקחה אש בעקבות מגע בין תאורת הבמה (מנורות שמן או נרות) לבין חלק של וילון. הלהבות התפשטו אל התפאורה, קישוטי הבמה והווילונות. האש יצאה במהרה משליטה והאולם העשוי עץ החל להישרף. פאניקה התפשטה בקרב הקהל שניסה למצוא מוצא ולהימלט. עוצמת הלהבות והדוחק מהמנוסה המבוהלת גרמו ל-18 הרוגים, בהם כאמור יהודים.
יש בידינו כיום ארבעה תחריטים של אמנים הולנדים בני התקופה, המתארים את שריפת התיאטרון.
סיימון פוקה (Simon Fokke) - האש מתלקחת:
קורנליס בוגרטס (Cornelis Bogerts) - האש מתפשטת ואוחזת בוילונות ובתפאורה:
כאמור, החיבור 'עולם חדש' עסוק בביקורת חריפה על תופעת החילון ופריקת עול המצוות בקרב יהודי אמסטרדם, אבל בהקדמתו תולה המחבר את האשם בקהילה הספרדית-פורטוגזית בעיר.
כידוע באמסטרדם היתה קהילה גדולה ומבוססת של יהודים צאצאי המגורשים והאנוסים מספרד ופורטוגל, שמלבד שהיו מבוססים כלכלית אף היו שונים מהאשכנזים בחשיפה שלהם לתרבות, לשפות זרות וכדומה. הקהילה האשכנזית בעיר התבססה בעיקר על ידי פליטים שהגיעו ממזרח, בפרעות ת"ח ות"ט.
ובכן, המחבר מאשים כאמור את היהודים הספרדים (אותם הוא מכנה "אונסים", במקום "אנוסים"), בהשפעה רעה על אחיהם האשכנזים בעיר. הוא מתאר את השימוש שלהם בשמות לועזיים ואת מראיהם הנוכרי:
"...המה נקראים אונסים, ורוצים למשפחת יהודים להיות מתיחסים, שם לויי שלהם, מה שקרא להם, הכומר בארץ אויביהם, והוא העיקר, שהיו עובדים לעקר, ושם הקודש, שקבלו בברית חדש, הוא הטפל... וכן כשקוראים אותם לפני הספר, מעורב יחד לחם ועפר, יעמוד אברהם הענדריקוס, סאלמון סאנטיקרוס, דוד עטיקשערוס, וכדומה להם, רובם ככולם שמות הטומאה חקוק בלבביהם, חרב חדה על מתניהם, וכסות אדום ללבושיהם, מגדלי בלורית זקן ובחור, ופניהם חלק כאחור...".
היהודים האשכנזים שהגיעו לאמסטרדם בשל פרעות ת"ח ות"ט הלכו בעקבותיהם ולמדו ממעשיהם:
"העניים הבאים לשמה מגזירות חמע"ל [=חמלניצקי]... נתקנאו בהם, מחמת ריבוי ממונם ושינוי מעשיהם, להיות עושים כמעשיהם.... והלכו בעקבותיהם, נשים רחמניות בשלו ילדיהן, מגדלי בלורית ומשנין בגדיהן, זנב ושק מאחוריהן, ובגד צח ואדום ללבושיהן...".
שוב, "זנב ושק". כבר נגיע לזה...
כפי שניתן כבר לראות, הריתמוס הקבוע של כל החיבור הוא בשורות קצרות, מחורזות. קשה במסגרת זו לעמוד על כל המליצות, משחקי הלשון והפרפארזות שעושה המחבר, אבל הם יצירתיים להפליא. וגם מושחזים וחריפים מאד...
בראש החיבור מובאת שאלה "הלכתית", שבה מבקש השואל להצטרף לאנשים המתנהגים באופן מתירני, לבושים כמיטב האופנה ועסוקים בתרבות פנאי, ומזלזלים באיסורי התורה.
הוא רק מתלבט בין "שני דרכים מן עמון ועמוני" - באיזה לבוש אופנתי לבחור:
"...נדרשתי לאשר שאלוני, מן חד הרוצה להיות מיוחד בדור דעה זמני... אין דעתי ורצוני על מופלגי תורה כלא הם נחשבים בעיני, אלו בחרו בעוני... ולא על מי שנוהג את עצמו בחסידות אשים בטחוני... דבריהם אינן נכנסים באזני, ונפשי געלם מלהזכירם על שולחני... אני הולך אחר שרירות לבי ועיני, וכך ינהג בני אחרי יהיה מלובש בבגדי משי ורקמה ובגדי צפעוני... ואל אטריח אותו בלימוד להיות רב ודיין מצוייני, כי אם שבטו ומשענתו בידו כאחד מן נבוני, ולילך בקומה זקופה... באיזה דרך אלך אני ובני..."
ההתלבטות:
"...מאחר שיש לפני שני דרכים מן עמון ועמוני, איזה מהם הולכין בזנב מאחוריהן ודומין לחזיר ואתון במשל הקדמוני, ויש מהן מלובשים בשק על כתפיהן אלו כת שני, והשק נפוח כאילו ממולא בכינים ופרעושים... באיזה דרך משניהם ינהגני, אם בזנב או בשק או בשניהם להלבישני, או ביום אחד בזנב אגדלני, וביום אוחרא בשק לפארני; וכמו כן יש תרתי מיני, יש זנב ארוך כמו זנב הסוס אם בזה לתוארני, ויש עוד זנב דומה לחריך שקי וקטיני, שני זנבות עתודים האלה ישרים הם בעיני, כדת מה לעשות ילמדני; ועל אלה הבגדים גם כן כווני, אם בבגד צח ואדום לבוש שני, ובכובע קטן חד מלפניו וגבוה מלאחרי כבן צרפת יצרפני, או בבגד בבגד שחור ובכובע של ענגילנטירה יסובבני; ומן קריאת שמע ותפלה לפטרני, ולילך בשרירות לבי תרהיבני, כי זה כל מגימותי ויענני, לישן על מטתי עד נכון היום והלילה אור בעדני".
ובכן, מהו ה"זנב" ומהו ה"שק"?
תיאורים אלה מכוונים לשני פריטי אופנה מובהקים של המאה ה-18:
הפאות הגבריות עם ה"שקיק" וסגנון המעיל החדש - ה'פראק' (Frock coat או Justacorps בגזרתו המאוחרת) שממנו התפתח מעיל הזנבות.
נתחיל עם ה"שק" -
כשהכותב מדבר על "שק על כתפיהן" או "שק נפוח", הוא אינו מתכוון לשק יוטה פשוט, אלא לפאת שקיק (Bag-wig / Perruque à bourse).
זו הייתה פאה גברית אופנתית, אך השיער הארוך מאחור לא היה פזור, אלא נאסף לתוך שקיק קטן עשוי משי שחור, שנסגר בשרוך או בסרט (לעתים קרובות עם פפיון גדול בצוואר).
המטרה המקורית של השקיק הייתה פרקטית – למנוע מאבקת הפאה הלבנה (Powder) ומחומרי השימון (שומן חזיר או פומז' שהשתמשו בהם לעיצוב) ללכלך את מעיל המשי היקר. עם הזמן, ה"שק" הזה הפך לסמל סטטוס אופנתי בפני עצמו.
לעין שלא מורגלת באופנה צרפתית, זה בהחלט נראה כמו "שק נפוח" התלוי על העורף או הכתפיים.
בתמונה - גברים חובשי פאות כאלה, עם השקיק שקשור בתחתית הפאה
והנה הדמייה עכשווית של הפאה עם השק
מתברר שעוד ניתן לרכוש את זה בימינו - כפי שתראו בלינק הזה
"...בתי שוקיים שלו של משי מאיטליה, ובגד צח ואדום מענגילנטירה [=מאנגליה], ופיאה נכרית מאישפניא [=מספרד], וכובע קטן מצרפת וכתונת מהאלנדיא [=מהולנד], ומנעלים מעשה רוקח מסורינאמי [=מסורינם], וטבעת עגיל וכומז מאושטינדיא [=מזרח הודו]..."
"...אם אמנם שהלכת בחוקותיהם, ללבוש במלבושיהם, בחרב שק וזנב ולדבר כלשוניהם, ונהגת בנימוסי דתיהם, לעשות כמעשיהם, בלי כובע על ראשיהם, ושערות גבוהות מלפניהם, וקמח תפוחי ארץ מפוזר עליהם, ובגלוי ראש בכוכב תחת זרועותיהם..."
"...לשנות בגדינו, בשק וזנב לאחורינו, ופיאה נכרית וכובע קטן על ראשינו, ובגדים נאים וחרב חדה על מתנינו, ומקל ארוך בידינו..."
וזה לשון המעשה שהיה כך היה, אבי זקני של אם אבי אבא, היה מוכר בשמים... וכל תאוותו וחשקו לכתוב לילות וימים, ואותו האיש הניח אחריו פנקס ישן נושן, והיה גנוז תחת בית החורף, והיה מעושן, והוא ירש אותו פנקס מאביו זקינו של אם של אם אבי אביו שהיא ספרא ורשמי רשוותא... ועד היום במשפחתנו סופרים... מאותו פנקס קרינו, וכך היה כתוב בו מצאנו ראינו.
אני שופט בן השר בן בנו של אמארכלין נין ונכד לבלעם בן בעור, הייתי אב לארבעה אבות נזיקין, השור והבור והמבעה וההבער, ואחר מיתתי, משוטט הייתי מתחת לארץ עד שנלאתי... ומאות ואלפנים, שטנים ותרפים, בדמות אנשים מלווים אותי, ומתחברים בחבורתי לטרוף את גוויתי, עד מקום אופל וצלמות באתי, ושם קרח גדול ונורא ראיתי... קמו והפילו אותי תוך יורה גדולה, לבשל אותי כסבורים שאני ראוי לאכילה...
"..מה היה מעשיך בחייך, ומה היתה מלאכתיך, ואמרתי סוחר וסופר... איש כזה חפשנו, להיות אצלנו בקשנו, הנה הארץ רחבת ידים, מגיא בן הינום עד ארץ מצרים, סחור סחור לכרמך, ועביד לגרמך, ואתה תהיה לסופר ש"ץ ונאמן אצלינו... ועיקר עבודתך תהיה להשגיח על בני אדם הפגרים, הבאים מן העולם השפל אל עולם התחתון כחמורים, לכתוב בפנקס את פרוט מעשיהם, איך ומה היו נוהגים בחייהם..."
"ותקנו להם תקנות סדום ועמורה, ואלו הן: נשג"ז [=נדה, שפחה, גויה, זונה] – טהורה, וציצית בבגד – עבירה, ולהניח תפילין – אסורה, ולהתנהג בחוקות העמים ישרה, לגלח פאת זקננו בתער השכירה, ולהיות כל איש בביתו שורר, לגדל בן סורר, מיום הוולדו עד חמש לחוצפא, והוא במקום חופה, עד עשר לקאמעדיא [=לקומדיה], ובן שש עשרה לאופערַא [=לאופרה], ואז יצא חפשי מן המצות, ומותר לישן עד חצות, לעבור זמן קרית שמע ותפילה, ואז יוכל לילך על הבערש [=הבורסה] כמו אחד המיוחד מן בני הקהלה..."
"תקנות סדום ועמורה, שנתקנו בשבוע העברה, מן אנשי חברה, הנקראת פרה סוררה, והיה ביום אף ועברה, שנחרב בית הבחירה, והם שמחו כביום שמחת תורה, ראשון לציון ועריה המעטירה, אין צריכין יותר להזכירה, מאי איכפת לנו בדבר אשר יותר מאלף שנים עברה, והמקום בכאן יותר מפוארה, אם כן אין לומר קינה בבכי וצעקה גדולה ומרה, וגם לאכול מאכלי חלב של פרה..." (דפים טו-טז).
"מה נשתנה אומה זו במעשיהם, שהולכים בכובע על פניהם... ומרחשין בשפתותיהם... משונים בדיניהם... אין חדוה וששון בבתיהם, אין להם פיאה נכרית על ראשיהם, ולא שק וזנב מאחוריהם, גם אין מגדלי בלוריות מלפניהם, הנהו רבנן ותלמידיהם, אין רואין נשים בפניהם, בתולות ושפחות מרחקין בשתי ידיהם, אומרים נשים בעולות בעל אסור לנשק ידיהם... שבכל הלילות אנו אוכלים ושותים עד חצות, ומשחקים בטלפים בדיצות, והם מעיינים בספרים ושואלים בעצות... שבכל הלילות אנו מכים בחלילים ובמצלתיים, והם מקוננין על חורבן ירושלים".
לאורך החלק הראשון של החיבור מופיעה לרוב ביקורת על המתירנות, ולכל אורכו תיאור מפורט של חיים מופקרים, התמסרות לבילויים, עזיבה של לימוד התורה וקיום מצוות, חינוך הילדים לפריקת עול וחופש, וזלזול בתלמידי חכמים ורבנים. בחלק השני, לעומת זאת, המחבר מעמיק ומרחיב את היריעה, ושם אנו מוצאים גם ביקורת על עניינים שונים, בין השאר התייחסות לשכבה האינטלקטואלית יותר, התבטאות נגד לימוד חכמות חיצוניות פילוסופיה, ועוד.
עם זאת, גם כאן אנו מוצאים את הביקורת מן הסוג הראשון, וכפי שנראה.
החלק הראשון נכתב כאמור בשנת תקל"ב.
לפי כמה סימנים ותאריכים בחלק השני הוא נכתב מספר שנים לאחריו, ולפחות עד אחרי שנת תק"מ (כפי שאתאר בהמשך).
 |
| שער החלק השני - עם הכיתוב: "עולם חדש - חלק שני - באמשטרדם" |
בראשית החלק השני תיאור על קבוצת יהודים מאמסטרדם שיוצאים בעיצומו של יום שני של ראש השנה אל "כפר דימרמעהר" (כיום Watergraafsmeer, שכונה באמסטרדם) כדי לבקר באופרה. כשהם מגיעים לשם הם נתקלים בשטן ובחבורתו, שמתפלאים מאד למצוא באופרה את היהודים מבית הכנסת - אלה שלפני רגע התייראו מהתקיעות שלהם:
היהודים הולכים אל האופרה, ובידיהם מטריות!
"בשנת אפריא, בחדש דימרמעהר, ביום שני של ראש השנה, בשעה בטן רשעים תחסר, אץ ברגלים, שנים שנים, איש ואשתו, והנכרי נושא צל המעלות, ורבים מהיהודים אתו... והי' מסרים כל אותו הדרך, שהוא כמעט חצי שעה לערך, מן המקום לכפר דימרמעהר, ששם האפריא [=אופרה] בלתי מטוהר, מן כוונות תקיעות מעומד, ומן ניגון עלינו הנחמד, ומן אמה העברי' הבאה מן השמד, ואל יעכבם גשם ומטר, לקחו בידם גזע חוטר, מסובב ומקוטר, מן משי ירוק ואדמדם, שיגן עליהם זכות אדום, ואל יטנפו מלבושיהם, כי מסככים בהם, כאילו הם אהליהם, לפיך מותר בשבל לילך על הרחוב בהם, מבית הכנסת לבתיהם".
אגב, לפנינו התייחסות מוקדמת מאד לשאלה ההלכתית של נשיאת מטריה בשבת.
 |
| בתמונה: Jonas Hanway - הגבר האנגלי הראשון שנשא מטריה (שקודם לכן היתה פריט לבוש נשי) |
"והואיל והם מספרים מענין התקיעות, נתערבו בשטנים... והלכו השטנים ומשחיתים אחריהם... עד שבאו לבית האפריא... ושם נתמלא הבית כולה אורה, כבשמחת תורה... וכל העם שותקים, ושומעים לקול משחקים... וכשראו המשחיתים ושטנים את כל ונוכחת, אמרו לכל החבורה הזו, נשאלה לכם שאלה אחת, בעינינו הוא פליאה גדולה, היום בשחרית שמענו קול יללה, מבית גדול אחד עולה, ומחמת גודל הבהלה, עמדנו מרעיד ממקומינו, ועולם חשך בעדינו, וליום הגדול והנורא חשבנו... מצאנו ראינו, בית הכנסת גדולה, ובני אדם עומדים שם בתפלה, מהם כדמותינו ותוארינו, מלובשים בשק וזנב כאחד מבני עמינו, ויש מהם כמלאכים, ואיזה מהם בוכים, רובם מלובשים בבגדים לבנים, חוץ מבנים קטנים, וכולם שומעים לקול היוצא מן קרן ספופה, ואחד עומד ותוקע שלשים קולות רצופה, רק איזה מהם שהי' עסוקים באמירה, בדברים בלתי טהרה, שהיו מתווכחים איזה בתי רגלים שנושאים נשים באינגלנטירה, וגם אותכם ראינו שם עומדים, כאלו אתם מן היהודים, וכעת לאחר חצות נתחברתם עם ערלים, והלכתם לבית גלים, לשמוע קול צהלים, מאיזה עם אתם, למה בשחרית לבה"כ הלכתם, ולאחר חצות לאלו נתחברתם... אמרו לנו אמיתית הדברים...".
"...אל תתמהו על החפץ שנעשה בכוונה, ידענו גם ידענו, מגזע יהודים אנחנו, וכל זמן שהיינו קטנים, היינו מוכים מן המלמדים ורבנים, ולא היינו יכולים לצאת בין ערלים, ועל כרחינו היינו מתפללים, והיינו צריכים ללמוד תפלה וחומש וגמרא בפלפולים, ובזה הי' מוחינו הרך מבלבלים, אבל כעת אנחנו גדולים... ופרקנו עולינו, מעל צווארינו, ואין מוחה בידינו, מה לנו לצרה הזו להיות יראים ושלמים... ואין דעתנו נוחה, אלא להתענג כל ימינו בחדוה ושמחה... וגם מהרבה מצות אנו פטורים, ובפרט מן התפלה שאנו שיכורים... מה לכם לסבול עול תורה, בפרט תורה שבעל פה מי יודע מי אומרה, ואם שרבינא ורב אשי חיברה, והוציאו סברות מליבן, גם לנו יש לב כמוהן, ואנו אומרים חילוף הדברים, מה שהם אוסרים, אנו מתירים... ויש עמנו עשרה בטלנים, ורופאים ופירות אביונים, המה מאירות עינים, וחזק מתנים, וקאמעדיא [=קומדיה] ואפריא [=אופרה] ונאכט הייזר [=בתי לילה, מקומות בילוי ליליים] וקולעגי'[א] [=כנראה: collegie, חוג או מועדון חברים], ובתי קאפע [=בתי קפה] ובערש [=בורסה] וכל מה שהלב חומד, מלבד בתי שחוק שעל שוק החמאה עומד גם בתי זונות לאין מספר ואין מוחה..."
"...בעלי פילוסופיא ובעלי תכונות, שמצחקים על דברי חכמים כדרבונות, ואם שאינם חכמים בעצמותם, רק מה שקראו בספרי לועזים וחידותם ואינן מבינים חכמתם, אכן כל מגמותם, למרוד בחכמי הגמרא, בלי טעם וסברא, זה אומר אני בקי בחכמת הטבע, ויודע לצייר בצבע, אבנים ועצים, כל מיני פרחים וציצים, מהיר ורץ כצבי וגבור כארי, בחכמת גימעטירי [=גיאומטריה] ואלעקטרי [=חשמל!], עושה מעשים על ידי כלים מכלים שונים, שכבר המציאו הראשונים, כאלו הוא עושה מעשה בראשית... ויותר חכם מן קהלת שלמה... ופשיטא שהוא יותר חכם מהרשב"א.. שגזר בחרם חמור שלא ללמוד כי אם מי שהוא ערום ביראה ובחכמה...".
(משום מה הוא מדגיש כאן את המילה "כצבי", ואיני יודע למה הוא רומז. במקומות נוספים מודגשים שמות שונים, ולפחות בחלק מהמקרים ברור שהוא מכוון לאישים ספציפיים, ועוד מעט נגיע גם לזה).
בתמונה האחרונה תראו קטע אחר שבו הוא הוא מדבר על לימוד המדע, וכותב בין היתר נגד הרמב"ם וסיעתו שכתבו שלימוד המדע האריסטוטלי הוא "מעשה מרכבה" (איך יכול להיות, הוא שואל, שבאוניברסיטאות הדבר נלמד בחבורות והתלמוד אוסר ללמוד מעשה מרכבה אפילו על שני אנשים יחד?); ועוד, הרי דברי הרמב"ם שהסתמך על תמונת העולם האריסטוטלית התבררו כטעות, בין השאר על ידי קופרניקוס:
"...ובספר המורה עלה קמשונים, כמו שכתב האברבנאל בספר עטרת זקנים, ושם כתב לבסוף שידיעת הגלגלים על אופן מושבה, הן הן מעשה מרכבה, ראה איך שפחת צרה לגברת, שהרי פשתה צרעת ממארת, בכל בתי כומרים, ובבית וועדם אלו דברים נאמרים, ובתלמוד שלנו אוסר ללמוד בשתים, ולמה דחה אותנו בשתי ידים, ואויבנו פלילים, בכל בתי אלילים, מלמדים למאות ולאלפים בחברותם... איך נפלה עטרת ראשינו, אם חכמה זו היתה לימוד אברהם אבינו, כפי סברת הרמב"ם ז"ל ולהבדיל בין קודש לחול, בא אחריו התוכן הגדול קופירניקוס וביטל כל וכל, ומהפך סברת הראשונים, ומראה פנים, שהארץ חוזרות ולא כסברת הקדמונים.. אם כן הראשונים איה חכמתן, וגם מה הועילו חכמים בתקנתן, ואין דומה כלל לאיסור והיתר..."
"ואם יאמר האומר מי את בן העלם שנתעלמה ממך הלכה, לדבר נגד גדולי חקקי לב ככה... ואיך תכניס ראשך בין הרים גדולים... ואל אני אומר קבלו דעתי, שלא לפסוק הלכה כוונתי... וכפי אשר קבלתי, מפי הורי ורבותי, מהם הגאונים שקבלתי למעלה ומהם מן אבותי שהיו מפורסמים ובעלי קבלה... ה"ה אדמ"ו אבי זקני הגאון מהר"ן שפירא בעל מגלה עמוקות, ובנו אחריו ממלא מקום אבותיו, ה"ה הגאון מהורר ישראל דרשן אב"ד דק"ק קאליש, אשר שמי בקרבו...".
"כ"ד [=כה דברי] הצעיר באלפי ישראל בן מהורר יששכר בער דיין זצ"ל, נכד הגאון מהורר פרץ דיין זצ"ל ונין ונכד להגון מהורר הירש בן הגאון מהורר יוחנן זצל, בן להגאון מהורר משה חריף זצל, בן הגאון מהורר ליב חריף זצ"ל, ממגורשי איסטריך, ומצד אמו נין ונכד להגאון מהורר ישראל דרשן זצ"ל, אב"ד דק"ק קאליש נין ונכד בעל מגלה עמוקות, זכותם יעמוד לי ולכל ישראל אמן...".
בחלק זה סוקר המחבר בין היתר גם את עולם התורה והחכמים באירופה החל מתקופת הראשונים ועד תקופתו:
"...ובגזירות חמעל [=חמלניצקי] היו מבוטלין, הישיבות במדינות פולין, והיו נשארו מחזיקי בדק הבית... בפראג פיורדא פרנקפורט דמיין... להיות הרבנים בקיאים וחריפים, וגם שארי סניפים לחדד התלמידים.. וכך היו עדיין נוהגים בתחילת שנותי, כאשר מהם למדתי, ובעיני ראיתי, בפראג הגאון אב"ד מה"ו דוד אופנהיים זצ"ל, ובפיורדא הגאון מה"ו ברוך כהנא ראפיפורט זצ"ל, וגם הגאון מה"ו יעקב פאפארס ז"ל, אשר לכל חד וחד היו תלמידים הרבה למאות ולאלפים, לומדים מופלגים וחריפים, ואחריו מילא מקומו, בריחו וטעמו, הגאון מה"ו יהושע זצ"ל בעל המחבר פני יהושע נכד הגאון בעל המחבר מגיני שלמה... בטלו כל הישיבות, ולא נשמע עוד דברי החביבות, אין קורין באשכנז ואין פולין, מסנהדרין סליק ותני מכות אלו הן הלוקין ואלו הן הגולין".
כאמור בתחילת דבריי, אין אפשרות במסגרת מצומצמת זו להצביע על כל משחקי המילים, המליצות המתוחכמות והפראפרזות, שמכיל הטקסט הזה (לעתים עד לעייפה), אבל בכל זאת אצביע רק לשם ההמחשה על המשפט האחרון בציטוט שהבאתי כאן.
שימו לב:
"אין קורין באשכנז ואין פולין" - משחק מילים על לשון הברייתא במסכת שבת "אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר" (כשהמשמעות היא לפלות את הבגדים מכינים ולקרוא מספר לאורו של נר). כאן הכוונה היא שבגלל שהישיבות פסקו אז "אין קור[א]ין [=לומדים] באשכנז", וגם "ואין פולין" - אין את יהודי/תלמידי המדינה פולין.
ולאחר מכן "מסנהדרין סליק" - כלומר הישיבות בטלו, אין את הסנהדרין. "סליק" - הסתלקו. ובמקום זאת "תני מכות" - אנחנו "שונים" רק מכות וצרות: "אלו הן הלוקין ואלו הן הגולין" (על פי שמות פרקי מסכת מכות).
*
בסוף הכרך השני מופיעות "הסכמות" סאטיריות על החיבור. הראשונה שבהן: "הסכמת הרגזן הגדול, השר מן ארבע ארצות באר שחת, טיט היון, צלמות המשחית, שצף וקצף"
בתוך ההסכמה נכתב בין היתר:
> "...תנן ארבע אבות נזיקין במנינא, אפירע [=אופרה], קאמעדיא [=קומדיה], טאנץ קאמיר [=אולם ריקודים], בַאאהל [=נשף], ותולדותיהן משחקי בקוביא, ובטלפים, נאכטהייזר [=בתי לילה], קונצערט [=קונצרט], קולעגיא [=מועדון חברים], בועל ולא בעל..."
בסוף ההסכמה הזו פרט שנה: "פה ב'אר ש'חת, טי'ט היו'ן, בור שא'ו'ן, ו'צלמו'ת לפ"ק" [=תקל"ז].
"אמר הכותב והמעתיק, מ'פני ש'יכול ה'שואל ל'שאול, ו'למה י'געת ק'ולמוסך ו'ידיך, נ'שאת 'טורח ע'ול נ'גד ט'בע אנושיי... אמרתי לו שכל זאת לכבוד ה' ותורתיו... וגם לכבוד המחבר קנא קנאתי, באשר שזה עשרים שנה ויותר שראה הרעה אשר נעשה בימיו... ועדיין בימי אינה נרפא הצרעת הזאת הממארת... כ"ד הכותב...לפרט ויהי בימי עולם חדש [=תקנ"א]".
כעת כשסיימנו סקירה מהירה (ולא שלמה) של כתב-היד,
נחזור לנקודה מסקרנת שמצאתי כאן ואין לי תשובה מלאה עליה.
בתוך התיאור של המבקרים בגיהנם בחלק הראשון, מופיעים פרקים המתייחסים לדמויות שונות, וכפי הנראה מכוון המחבר לאישים ידועים בתקופתו.
הוא כותב עליהם באופן מליצי וברמז, ולעתים מציין אותם בראשי תיבות.
הראשון שבהם (ראו בתמונה): "בשנת פראנצי מָאדֶע בעשרים ומאה לחדש אמשטרדם, בשעה חד מאדאם, בא לשמה WH, כך כתוב בפנקסו...".
אני תוהה האם הכוונה היא למשכיל הנודע נפתלי הרץ וייזל, ששמו הלועזי היה Hartwig Wessely
וייזל שהה באמסטרדם בשנות החמישים של המאה ה-18 והיה מקורב לחבורת המשכילים בעיר, דוד פרנקו-מנדס (חפשי) וחבורתו.
אמנם, פרסומו של וייזל וההתנגדות הפומבית אליו היו מאוחר יותר ('דברי שלום ואמת' נדפס רק בשנת תקמ"ב - והחלק הראשון של חיבורנו נכתב כאמור כעשר שנים קודם לכן), האם כבר בזמן הזה זיהה המחבר את וייזל כמשכיל רדיקלי וקשר לו אשמה לחילון של יהודי אמסטרדם?
בהמשך נרמזות דמויות נוספות בראשי התיבות: A.S.; I.S. ולאחר מכן דמות המכונה "יוסף שידא". אינני יודע למי המכוון, וזיהוי הדמויות דורש מחקר מעמיק יותר.
אוסיף שהקטעים האלה נכתבים במליצות רבות, ולכן צריך לדעת לחלץ מכאן מידע ברור בזהירות.
בפרק על WH למשל, שם המחבר בפי הדמות את המילים הבאות, המתייחסות לחינוך - ואפשר לקשור אליהם את דמותו של וייזל:
"...התחיל לצעוק... שבועה שאין אחד מכל תלמידי ראוי לחבר, אין גם אחד מהם ראוי לברכה, טובים שבהם בעלי מלאכה, לא למדתי עמהם תפלה וק"ו דבר הלכה... ועם הקטנים למדתי לומר בָאקדָאמִי, כי כן הייתי רגיל ממעי אמי, להחניף לבנים האמונים עלי תולע.. וכך אמרתי אתה נאה, ושמך יאה, ולמה בגדיך רעה, אדבר אל אביך ואמך שיעשו לך זנב הלטאה, ויתלו על מתניך אלה ורומח, והיית אך שמח..."
 |
| דיוקנו של נ"ה וייזל - Hartwig Wessely (לבוש ומסורק כמיטב המאָדע - הארת מכובדי ד"ר יהושע גרנט) |
כפי שכתבתי באחת ההודעות הראשונות, החיבור "עולם חדש" זכה לתיאור ראשוני אצל פרופ' שמואל פיינר, 'שורשי החילון' (ירושלים תשע"א, עמ' 234-239), על פי כתב-היד שלפניי (מאוסף גאנס).
הספר של פיינר מרתק מאד, ובאמת אחד הדברים שהאירו את עיניי בזמנו כשקראתי את מחקריו היא התובנה ש"חילון" ו"השכלה" הם לאו דווקא דבר שהולך יד ביד, ולמעשה מדובר בשני נתיבים, שלא בהכרח נפגשים. מי שגדל על המיתוס החרדי שבכל הצרות ובכל החילון אשמים "המשכילים", יווכח שהרבה פעמים תופעות פריקת עול המצוות, אימוץ אופנות ובילויים מהסביבה הנוצרית וכו', אינם תלויים כלל בחבורת אינטלקטואלים כמנדלסון או וייזל שיושבים בהיכלות השן ועוסקים בתורת הדקדוק העברי.
גם החיבור "עולם חדש" נארג כחלק מהטיעון הזה אצל פיינר. לפי פיינר, החיבור מתעד את תהליכי החילון בקרב החברה היהודית באמסטרדם "עשור שלם בטרם התחילו המשכילים להפיץ מברלין ומקניגסברג שבפרוסיה את בשורת העידן המודרני".
אבל למעשה, כפי שקצת הראיתי כאן, נראה לי שהחיבור "עולם חדש" מעלה תמונה מורכבת יותר, ונראה כי הוא כולל גם חלקים נרחבים של ביקורת על תפיסות עולם, כמו גם התייחסות לפעילותם של אישים מסוימים, משכילים ואינטלקטואלים, ולמעשה כן קושר במובן מסויים את ה"השכלה" עם ה"חילון".
*
לסיום, אביא כאן דבר נוסף שמצאתי -
אמנם אני לא בטוח לגבי האזכור הנזכר לעיל אם הוא מכוון לוייזל, אבל במקום אחר מצאתי התייחסות מפורשת לוייזל, או לפחות לתרגום לספר 'חכמת שלמה' שהוציא בברלין תק"מ.
לקראת סוף החלק השני יש פרק הנקרא "הקדמה לבסוף", ובה כותב המחבר בין היתר על עניין ה"הסכמות" (כסוג של "הקדמה" ל"הסכמות" הסאטיריות שבאות לאחר מכן). בתוך הדברים התייחסות ביקורתית להוצאת התרגום של ספר "חכמת שלמה". לספר כזה, כותב המחבר בנימה צינית משהו, בוודאי צריך הסכמה... וגם שואל: למה הרמב"ן שמצטט מספר חכמת שלמה לא החליט בעצמו לתרגם את הספר ורק "המעתיק" (הלא הוא וייזל) חשב על כך כאשר "הופיע מזוהר חכמתו"? בהמשך משתמש במליצה "זוהר חדש" על משקל "עולם חדש":
"...וכן אם היתה חכמת שלמה, שכל דבריו דברי חכמה, ונעתק מלשון צרפת, ללשון יפת אלהים ליפת, ושוכן באהלי שם, אין בזה כל כך אשם, שעל ידי ספר זה יוכל כל אדם להבין כל התורה כולה, כאשר אותו המעתיק מעיד על עצמו, שהעלה דגים ממצולה, בים התלמוד ששגגתו עולה, הראשונים שהיו מלאים מדע וחכמה, היו גונזים ספרי שלמה, ואף קהלת בקשו לגנוז משום אל תען כסיל באוולתו, חזרו ותירצו ענה כסיל כאוולתו... ונחזור לענינינו שחכמת שלמה היה גנוז עד יום גבר האויב בבית שני, והם רומיים וכתיים וצידוני, וגם החכם מלך צרפת ידו פרש על כל מחמד עיני, כמו בבית ראשון מואב ועמוני, ומשם נתחכם והביא אותו ספר בבית גנזיו, כאשר תראה בחרוזיו, והיה טמון אצלו כמעט שבע עשרה מאות שנה, שלא זכו העברים להנות ממנה, ואם שהביא הרמב"ן קצת בהקדמתו, אם הוא זה ואיזהו לא אוכל לידע אותו, ומה גם פליאה גדולה ונשגבה, אם זה הספר כל כך חכמה גדולה וערבה, ה"ה הרמב"ן ז"ל ידע בטיב לשון הקדש, למה המתין עד עולם חדש, עד שבא עכשיו המעתיק והופיע מזוהר חכמתו, על כל בני אומתו, להשכיל עמקי סודתו, אם כן הוא דבר הכרחי ליתן עליה הסכמה... וממילא יבין כל אחד סודות זוהר חדש, ויודעים גם כן לכוון שמות המלחים[!], כמו אותן נודות נפוחים, ונתמלא כל העולם עשק, וחדש תוציאו מפני ישן".
לעומת ספר "חכמת שלמה", המחבר מקבל יחס אחר, מבזה ומשפיל, ולא זוכה לקבל "הסכמה" על חיבורו. לטעמו, הרבנים לא מוכנים להסכים על החיבור מפני שלא היו במקומות שבהם היה ולא ראו את מצב הדור:
"לא כן אנכי עמדי היום אם בקולי ישמעו, לעג וקלס עלי יביעו, ויתאמרו כל פעולת און, טבעת במצולת יון, וטעמם ונימוקם עמם, שלא ירצו להזכיר על הסכמה שמם... ואין אחד מכל הרבנים שרוצה להסכים שדברי כנים, מפני שלא היו מימיהם באותן מקומות של זבחים, ולא ידעו חטאות ואשם איך ומה הם נידחים, ואיברים איך הם לנתחים... ודברי בעיניהן כדברי חלומות..."
 |
| ספר חכמת שלמה, שתורגם ויצא לאור על ידי וייזל - דפוס חינוך נערים, ברלין, תק"מ (1780) |
המשעשע הוא שוייזל דווקא לא הדפיס הסכמות רבנים לספר זה, אלא רק כתב (כפי שנהגו מדי פעם מסיבות כאלה ואחרות):
"יש תחת ידי הסכמות גאוני ארץ ורבני זמנינו נר"ו שנתנו רישיון להוציא לאור הספר הזה, אבל לפי שאין בזה תועלת לקורא, מנעתי עצמי להדפיסם, שלא להכביד הוצאות הדפוס..."
עם זאת, יש בראש הספר "הסכמות" מאת חבריו המשכילים של וייזל, דוד פרנקו-מנדס, שלמה דובנא ויצחק בלינפנטי.
*
אציין לבסוף כי העתקה חלקית של החיבור מופיעה בכת"י הסמינר לרבנים בניו יורק (JTS), מס' 8500. גם בראשה יש שער מאויר.
 |
| שער כת"י JTS |
כאן נמצאת סריקה של כת"י זה.
בכת"י JTS מופיעה העתקה של החלק הראשון בלבד, ואף הוא ללא תוספת ארוכה של "מהדורה בתרא" שמופיעה בכרך הראשון שלפניי.
כך שלמעשה, שני הכרכים שלפניי (מאוסף גאנס) הם המקור היחיד הידוע לנו כיום שבו מופיע החיבור בשלמותו על שני חלקיו.
 |
| A Prospect of the Portuguese and High German Jews Churches at Amsterdam [מראה בתי הכנסת הפורטוגזי והאשכנזי באמשטרדם]. תחריט. אמסטרדם, בין 1730 ל-1752 בקירוב. מקור: קדם בית מכירות |
