שריפת ספרים בגטו מונקאץ' - עדות סבי ר' נח שטרן

את המרדף האובססיבי של הנאצים אחר "הספר היהודי" הזכרתי כאן בעבר. לרגל יום-השואה ברצוני להוסיף פרט קטן בעניין הזה, ששמעתי בפעם הראשונה בליל-הסדר האחרון מסבא שלי, ר' נח שטרן הי"ו, ששרד את השואה ובנה כאן (בארץ ישראל) משפחה לתפארת.

סבי נולד בז' סיון - יום טוב שני של חג השבועות בשנת תרפ"ט (15 ביוני 1929) בעיירה קטנה בשם סוואַליאַווע (Szolyva) השוכנת בהרי הקרפטים, שבאותם ימים השתייכה מבחינה מדינית לצ'כוסלובקיה. ביום האחרון של חג הפסח תש"ד (אפריל 1944) רוכזו יהודי סוואליאווע בבית הכנסת, משם הוסעו ברכבת לגטו במונקאץ', שם שהו יחד עם אלפי יהודים מעיירות הסביבה תחת כיפת השמים כארבעה שבועות. ב-15 במאי, הועלו כולם לרכבות והובלו למחנה ההשמדה אושוויץ. ביום שבת כ"ז אייר תש"ד (20 במאי 1944) הגיע סבי לאושוויץ יחד עם אביו - ר' ישראל, אמו - פריידל, ושמונה אחיו ואחיותיו (בתיה-מרים, יואל, שרה [שורי], יוסף, רבקה, שמואל-יעקב, משה וחיה - שהיתה בת שנה, ה' ינקום דמם). כולם, חוץ ממנו, הובלו לצד שמאל בסלקציה שנערכה מיד עם רדתם מהרכבת, וכפי הנראה, כבר באותו לילה (כ"ט אייר) הועלו על המוקד במשרפות אושוויץ. כ-50 מבני העיירה, ביניהם סבי, נשלחו לאחר מספר ימים למחנה העבודה גוזן-מאוטהאוזן שבאוסטריה. מתוכם שרדו רק סבי ועוד כארבעה.


אבי סבי - ר' ישראל שטרן הי"ד

ב"תחנת המעבר" שלהם, העיר מונקאץ', היו למעשה שני גטאות. האחד, בתוך העיר, שיועד ליהודי מונקאץ'. הגטו השני, שכן מחוץ לעיר, בבית החרושת ללבנים של שיוביץ' (Sajovits), בו שהו כ-14,000 יהודים מכפרי המחוז, ואליו הובאו גם סבי ובני עיירתו. לאחר ה-15 במאי, כאשר הובלו  לאושוויץ, העבירו הגרמנים את יהודי מונקאץ' אל בית החרושת ומשם שולחו אף הם להשמדה, כעשרה ימים לאחר מכן, ב-24 במאי.

בליל-הסדר האחרון שמעתי מסבי את סיפור "יציאת מצרים" הפרטי שלו, ובתוך הדברים הוסיף פרט אחד שטרם שמעתי ממנו:

בהיותם בבית החרושת ללבנים, הבחין בערימות ספרים שהובאו על ידי הגרמנים והובלו לחדר התנורים של המפעל, הוא זוכר שהתרשם מאד מהכרכים המפוארים והגדולים, וכי התברר לו אז כי הספרים אלו הובלו בפקודת הגרמנים מבתי הכנסת ובתי המדרש של מונקאץ', ובכוונתם לשרוף אותם בכבשני בית החרושת.
ייתכן ועובדה זו תועדה כבר בעדויות של ניצולים אחרים ואולי לא. אינני יודע.

ספרים ואש ותמרות עשן

הרב מאיר ברלין (בר-אילן) כותב בזכרונותיו על שנות ילדותו: 

"השריפות היו בימים ההם חזיון מצוי. בכל קיץ כאילו היו מצפים לדעת איזו עיירה תעלה באש, מקצתה או כולה. שרפת עיירה היתה דבר שבטבע כמו המוות של אדם זקן וחולה. הבתים בעיירה היו של עץ, הגגות - של עץ או של תבן. והכל היה יבש ושחון. ניצוץ קטן שבקטנים שנפל על גג של בית או של רפת הבעיר אותו ואת כתליו גם יחד. ומכיון שדלק בית אחד, היו כל הבתים מסביב נתונים בסכנה. המים היו במדה מועטה, מכשירי כיבוי כמעט שלא היו כלל, ועם כל רוח מצויה היתה האש אוכל על ימין ועל שמאל עד לבלי השאיר שריד" (מוולוזין עד ירושלים, תל אביב תרצ"ט, עמ' א-ב).

בעבודה שעשיתי פעם, אספתי מתוך העיתונים "המגיד", "המליץ" ו"הצפירה", רשימה ארוכה של שריפות שהתרחשו בליטא במשך תקופה לא ארוכה.

דוגמה לכך ראו בתמונה הבאה. זהו עמוד ראשון של עיתון "המגיד" (תמוז תרנ"ה, יולי 1895), בו מתפרסם "קול קורא" של רבי יצחק אלחנן ספקטור, רב העיר קובנה וממנהיגי יהדות ליטא, הקורא לצאת לעזרה לטובת נפגעי השריפות, וסוקר בתוך דבריו את העיירות הרבות שנשרפו במשך קיץ אחד בלבד.

‎‎

לחץ על התמונה להגדלה

 "מהרה"ג המפ[ו]אר ר' יצחק אלחנן נ"י בקובנו (קובנה) ברוסיה הגיענו ה'קול הקורא' הזה: אחב"י רחמנים בני רחמנים! הלא ידעתם גם שמעתם דבר אסונות השרפות האיומות והנוראות אשר באו על הרבה קהלות ישראל בארצנו בקיץ הזה. תתפלץ כל נפש מזעקת שבר של החרבן הנורא אשר באה על עיר ואם בישראל 'בריסק דליטא', גם לב אבן ימס במים... הרבה רבבות נפשות מערי ישראל השרופות: איישישוק, קוברין, ראזינאי, דובנא, זעלווי, וואסיל-קאווע, קרעווי, נעוויל ועוד ועוד ערים וקהלות, אשר קרוב למאה אלפים נפשות נהפך עליהם הגלגל בשעות אחדות ונשארו ערומים יחפים ורעבים...".

בשריפות אלו, שכילו עיירות שלימות, עלו באש גם ספרים רבים בין שאר המטלטלין. ספריות רבות וחשובות עלו בעשן השמימה באסונות כאלה, ויש על כך עדויות לא מעטות (ראה: א. יערי, מחקרי ספר, עמ' 47-61).

להלן קטע מקסים שגיליתי בספר "אמשול לך משל" שכתב מרדכי ליפסון (תל אביב-ניו יורק 1956, עמ' רפ-רפא). זהו בעצם סיפור דמיוני (המשמש בספר כמשל), ובמרכזו תיאור נזקיה של שריפה באותם ימים. בתוך כתב ההמלצה שכותב הרב המקומי ל"נשרפים", מופיעה המחשה יפה של אובדן ספרייה חשובה במושגי הימים ההם (מתחיל מאמצע הסיפור - הקטע הרלוונטי יותר לענייננו מודגש):

...לימים נפלה דליקה בעיר וכל כולה נידונה באש ונשׂתרפה עד היסוד בה, נשׂתרפו בתיה ובירותיה, חצרותיה ורחובותיה, אוצרותיה וחנויותיה, ואין שיוּר אלא חורבות ומפולות ותימרות עשן וחרוכת. וכל בני העיר יצאו נקיים מנכסיהם ונעשו עניים ואביונים, וכל העשיר מחבירו - עני מחבירו, מדוכדך בדלי דלות ומצטרך לבריות. זריזים שבהם מקדימים ומחשיכים בשעה שלא יום ולא לילה ונכנסים אצל הרב דמתא, מרא דאתרא, זה שלא בפני זה, כדי שלא יראה אדם בקלונו של חבירו. כל אחד ואחד שייף עייל, שייף נפיק, כובש פניו בקרקע ומבקש בשפה רפה. הן ולאו ורפיא, מהרב שליט"א, שיתן לו בכתב משיט"א כתב נשרף המעיד עליו, שהוא נשרף בין נשרפים, נצרך בין נצרכים ומעורר עליו רחמי נגידים נדיבים, שיעמדו לו בשעת דחקו.

קיים הרב וקנה לך חבר, הנה כי כן יבוֹרך גבר, חובר חבר, ידיו רב לו בלשון מליצה כידיעתו בטיב גיטין וחליצה, חורז חרוזים כנוקב מרגליות, בדיקדוק מדקדק בפרטיות וכלליות, מתאבק באבק ספריהם של איבן גנח ובן סרוק, אבן עזרא ורד"ק, בן לברט ואליהו בחור, לטוב זכור.

נטל הרב של אווז לבן, טבל בדיוֹ של עפצים במכוּון ושירטט וחטף וכתב בקצירת העומר, בל"ג בעומר, בזו הלשון, ראשון, ראשון:

מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, לאחינו בני ישראל, רחמנים בני רחמנים, די בכל אתר ואתר, הנה לשלום מר לי מר, אמרתי אעלה בתמר, אקרא לאֵל עלי גומר, נפשי לה' חיכתה, נפלתי מאגרא רמא לבירא עמיקתא, אני הגבר ראה עני, חוט השני, באש שרפוּנוּ, סבּוּנוּ גם סבבוּנוּ ואחינו כל בית ישראל יבכו את השריפה, זאת האיפה, יצילנוּ מאש וּממים, יראנו בבנין ירושלים, ובנחמת ציון, אמן כן יהי רצון.

לא טובה השמועה הקרובה, אשר לשמעה תצילנה שתי האזניים, חלחלה בכל מתניים, כל ברכיים תלכנה מים, ולבשו קדרוּת השמים, כל ראש לחלי וכל לבב דווי, עד בלי די, אוי לנו מים הדין, בעלמא הדין, ומקבלין דין מן דין, איכה ישבה בדד, אהלי שוּדד, עיר ואם בישראל, הגיע עד שארי שאוֹל, עיר על תלה, גדול כים שברה, אבד סיברה, חס וחלילה, ויצא מבת עירי כל הדרה, הסר המצנפת והרם העטרה. אם אמרתי אספרה כמו, דברים בגו, תקצר היריעה, ותמעט הידיעה, לכן אקצר בקצירת האומר, והמבין יבין וגומר.

ממרום שלח אש, ורוח שאינה מצויה בראש, רוח סועה מסער, צוֹעה ברב כוחה משער לשער, האש מלבה ואינה מכבה; אשו משום חיציו, אשו משום גיציו, אשו משום ממונו, אשו משום עוונו, הבערה ללהב יצאת, כולה ולא מקצת, ויתאבכו גיאוּת עשן, חדש וישן, אמר ה' מבשן, וייקץ כישן, וכהרף עין, הכל היה לאַין, כי אם יהיה לבער קין, כל קנין וענין, לעפר ואפר, מי יתן בספר, וייכתבו מלי, אללי, נשרפו כל מועדי אֵל, קודש ולא חוֹל, בתי כנסיות ובתי מדרשות, לתורה ולתפילה, לנורא עלילה, עד כי יבוא שילה הבית והעלייה, כווייה תחת כווייה, כווייה על גבי כווייה, בית וחנות, רחמנא חוס, רפת ודיר, סטיו וחצר, בהמה ועוף, ובני רשף יגביהו עוּף, מטלטלים מטלטלין באוויר, טלטלה גבר, כלי חרס וכלי אַבר, כלי חמץ וכלי פסח, מכל חלון ופתח, כסאות ושולחנות, מיטות וספות, כרים וכסתות, מוכין ונוצות, ספסלים ושרפרפים, דליים וטפיחים, קדירות וקערות, בקבוקים וכוסות, סכינים וכפות, אלונטיות ומפות, שסי"ן עם רשי"ן וראשי"ן וריפי"ן, רחי"ן ורני"ן ורשבמי"ן, תוספות, כתרי אותיות, חומשים עם ל"ב ומ"ב פירושים, לכל חפציהם דרוּשים, עם אלשיך וספורנו, כלי יקר וחזקוני, אבן עזרא ואברבנאל, אור החיים וחוק לישראל, נכי"ן, אכין ורקין, עם רלבגי"ן ורדקי"ן, מלבימי"ן, כשמלה מלבינין, מפורש ושם שׂכל, כל דכפין ייתי וייכול, משניות עם רעבי"ן, רעווא דרעווין, ותוספות יומטובין, עיניעקוֹבין, טבין ועבין, עם הבונה, נענה ועונה, מדרשי רבות ותנחוּמות, פתוחות וסתומות, ילקוּטראוּבנין וילקוּטשמעוֹנין, שולחנארוכן, עם טזי"ן ושכי"ן, רמבמי"ן ורמבני"ן, רשבאי"ן וריטבאי"ן, ספרים יקרים, כרוכים בנסרים, חייאדמים, בעורות אילים מאדמים, ספרי דרוש וחקירה, ספרי מליצה ושירה, מהם דפוסי קיר"ה, מהם דפוסי מדינה, מהם דפוסי קושטנדינא, מהם גם, דפוסי אמשטרדם, מהם דפוסי הורודנא, דפוסי ווילנא, מהם דפוסי זיטומיר, מהם דפוסי איזמיר, מהם דפוסי סודילקוב, דפוסי ברדיטשב, מהם אף דפוס יוֹזפוֹף, מהם דפוסי סלאוויטא, דפוסי ליטא, מהם דפוסי ליוורנא, דפוסי וורונא, דפוסי ברצלונא, דפוסי מנטובא, דפוסי פדובא, דפוסי וונציא, דפוסי פירנצי, מהם דפוסי זולצבך, דפוסי אופנבך, מהם דפוסי דיהרנפורט, דפוסי פראנקפורט, דפוסי ווין, דפוסי ברלין, ספרי יראים וספרי מוסר, מתוקים מדבר ופירות גינוסר, ספרי ח"ן, כל מין דין, ומקבלין דין מן דין, ספרי חסידים, צביים וחמידים, תולדות ותניא, דין הניא, סידורים ומחזורים, הגדות וקינות, סליחות ותחינות, טליתות וקיטלין, מזוזות ותפילין, עטרות ושוֹפרוֹת, גביעי קידוּשים, לוּלבוֹת יבשים, מפות של חלה, נרות של הבדלה, הכל בעירבוביא, פרח כעורבא, כעורב שחור, מפנים ואחור, אוי לעינים שכך רואות, אוי לאזנים שכך שומעות....

[קטע באמת מקסים, עשיר בכל כך הרבה מליצות ומשחקי מילים מהתנ"ך ומלשון חז"ל, בתוספת הכינויים המשעשעים לשמות הספרים והמחברים. אוסיף רק הערה אחת: מי שישים לב, חלק מהחרוזים מתקיימים רק בתנאי שקוראים את המילים בהגייה ליטאית. לדוגמה: "ממרום שלח אש, ורוח מצויה בראש" - הוא חרוז רק אם אתה קורא כמנהג הליטאים "בָּראֵש"].
לסיום, אפנה את הקוראים לפרק "אוד מוצל מאש", בספרו של אברהם יערי "באהלי ספר" (ירושלים תרצ"ט), העוסק בהרחבה בכתבי היד והספרים שנשרפו או שניצלו משריפות במהלך הדורות.

רכבת הספרים הגרמנית

עסקנו בעבר מעט במלחמה שהכריזו הנאצים על ספרי היהודים. מלחמה זו התבטאה בכמה דרכים: היא החלה בשריפה המונית של ספרים במקומות שונים, והמשיכה בהחרמה ואיסור על החזקת ספרים, ובבזיזתן של הספריות היהודיות הגדולות באירופה, בהן ספריות ענק של בתי מדרש וישיבות, וספריות חשובות של אספנים פרטיים.

בין הספריות הגדולות שחוסלו על ידי הגרמנים היו:

הספריה של ה"אמרי אמת", האדמו"ר השני מגור, שהיה אספן גדול של כתבי יד וספרים ובבעלותו היתה ספריה ענקית. ספריה זו הוחרמה על ידי הנאצים ונעלמו עקבותיה.
הספריה בקובנה שהוקמה על שמו של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור לאחר פטירתו, והתבססה בראשיתה על ספרייתו הפרטית, הוחרמה על ידי הגרמנים.

ספריית שטראשון - הספריה הגדולה בוילנא שהוקמה על ידי רבי מתתיהו שטראשון [בנו של הרש"ש]. נשדדה גם היא על ידי הגרמנים.

ספריית "ישיבת חכמי לובלין" (יח"ל) שנשרפה רובה על ידי הנאצים (אך חלק מהספרים ניצלו על ידי תלמידי הישיבה שדאגו להחביאם) . 

חיילים גרמניים מחרימים ספרים

בשלב מסויים התחלף מסע ההשחתה של הספרים במבצע ענק של איסוף ספרי קודש יהודיים על ידי הגרמנים. במסגרת "מבצע רוזנברג" (על שם אלפרד רוזנברג, מראשי האידיאולוגים הנאציים, שעמד בראש "המכון לחקר השאלה היהודית") יצאו הנאצים לשוד מסודר ומאורגן של כל אוצרות התרבות היהודית, ובמסגרת זו: איסוף וריכוז הספרים היהודיים, תשמישי הקדושה וחפצי יודאיקה.

בספרה המצויין של אסתר פרבשטיין "בסתר רעם", הוקדש פרק מרתק ל"שואה של הספרים" (עמ' 581 ואילך). בין היתר היא כותבת:

יעדם [של הנאצים] היה לבנות ספריה עולמית למדעי היהדות כדי לתת 'ביסוס רעיוני' לאנטישמיות הנאצית, ולהנציח את אובדנו של העם שנשא את רוח הספרים הללו. לצורך זה הוקם מנגנון מיוחד של אנשים שהוכשרו לכך, וגם למדו את השפה העברית, והם שבצעו את ההוראה בפועל. הספרים מוינו בעבודת כפייה של יהודים, ואלו שנמצאו בעלי ערך לתפיסה הנאצית, נשלחו לפרנקפורט, היתר הועברו לגריסה לתעשיית הנייר בגרמניה או לשימושים אחרים. מאות אלפי ספרים (ויש אומדים אותם במליונים) נצטברו בידי הגרמנים, ולא בכדי התפארו שהספריה היהדות הזו תהיה הגדולה בעולם. כאשר החלו ההפצצות על גרמניה הועברו חלק מהספרים לארצות הכיבוש, או אוחסנו במחסנים תת-קרקעיים. אלפי ספרים הושמדו כפי הנראה בהפצצות על גרמניה".

מכאן אנו מתגלגלים לסיפור מופלא של הצלת ספרים בתקופת השואה: הגאון רבי ידידיה, המכונה טיאה, ווייל, נולד בפראג לאביו המפורסם הגאון רבי נתנאל ווייל. הוא היה תלמיד אביו ועזר לו בחיבור פירושו "קרבן נתנאל" על הרא"ש, והיה גם תלמידו המובהק של רבי יהונתן אייבשיץ. גאון מופלג זה שימש כרב בכמה מקומות. לאחר פטירת אביו נתמנה במקומו לרב העיר קרלסרוהה (Karlsruhe), בירת מחוז באדן שבגרמניה, ושם כיהן עד פטירתו.

בית הכנסת בקרלסרוהה שעמד על תילו בתקופת רבי ידידיה טיאה ווייל

רבי טיאה ווייל היה מחבר פורה שכתב עשרות חיבורים (יש אומרים: למעלה ממאה!), אולם אף לא אחד מחיבוריו נדפס בחייו, למעט חיבור אחד: פירושו על הגדה-של-פסח (שבו נעסוק בפוסט הבא). כתבי היד הרבים של חיבוריו שכבו בשלווה ובהשקט מאז פטירתו בשנת תקס"ו (1806) בבניין הקהילה היהודית בקרלסרוהה.

עד שהגיעה השואה...

בתקופת השואה נחרבה כליל קהילת קרלסרוהה, שמנתה כמה אלפי נפשות. יהודי המקום נרצחו במחנות המוות. ומה עלה בגורל כתבי היד של רבי טיאה וייל?

ובכן, בדרך נס מופלאה, שעליה נספר מיד, ניצלו כתבי היד שלו. רבים מהם שמורים כיום במכון לכתבי יד שב"בית הספרים הלאומי" וחלקם אצל אספנים פרטיים, ובשנים האחרונות הם הולכים ונדפסים על ידי אחד מצאצאיו, הרב יעקב ווייל מירושלים.

התקשרתי להרב ווייל לברר סיפור ששמעתי על האופן בו ניצלו כתבי היד בשואה. את הסיפור ששמעתי הוא דווקא לא הכיר, אבל הוא סיפר לי סיפור אחר ששמע:

בליל הבדולח, כאשר בתי הכנסת הבוערים האירו את שמי גרמניה, הועלה באש גם בניין הקהילה היהודית בקרלסרוהה. שמש הקהילה שנכח במקום, קפץ אל הבניין הבוער והציל משם את כתבי היד של רבי טיאה וייל.

בכך לא תם מסע התלאות שעבר על כתבי היד. הנה סיפור ששמעתי מפי הרב שלמה אפשתיין, ידען ואספן חשוב מירושלים, והדברים מבוססים על מקור מוסמך:

בשנת תרצ"ט, זמן קצר לפני חורבנה של הקהילה, הוחלט בקהילת קרלסרוהה לשלוח את ספריית בית המדרש המקומי, בהם כתבי היד של רבי טיאה וייל, לעיר פרנקפורט (הסמוכה יחסית). מה הייתה הסיבה לכך?  לא ברור, ייתכן וחשבו ששם יהיו הספרים בטוחים יותר.

הספרים שהגיעו מקרלסרוהה היו תחת אחריות הקהילה בפרנקפורט, אך כעבור זמן הניחו עליהם הנאצים את ידם והחרימו אותם. בשנות המלחמה נחו הספרים וכתבי היד במחסן הספרים הענק של "מטה רוזנברג" שהיה בפרנקפורט. 

מחסן גרמני של ספרים יהודיים בעיר אופנבך

מיד לאחר סיום המלחמה קנה סוחר נייר חלק מתכולת המחסן, ובו גם  הספריה מקרלסרוהה, ושלח אותם בקרון רכבת, למפעל למיחזור נייר בבלגיה.

כאשר חנתה רכבת הספרים בבריסל לחניית ביניים, הגיעה שמועה לאזני שרידי הפליטה ששהו אז בעיר, על קיומו של קרון הרכבת הגרמני ועל ספרי הקודש העומדים בפני גריסה. מספר יהודים הקימו קול זעקה על כך, ולאחר דין ודברים הוחלט כי יותר ליהודים להגיע אל הקרון ולאסוף ממנו ספרים כרצונם. יהודים שספק אם היה להם פת-לחם לאכול, שכרו עגלות וכרכרות ומיהרו אל המקום, להציל ככל יכולתם לפחות חלק מתכולת הקרון.

[הרב שלמה אפשתיין שמע את הסיפור מבנו של אחד היהודים שהציל ספרים וכתבי יד מהקרון. על הפריטים שהציל היו חותמות בית המדרש בקרלסרוהה, וכיתובים של הגאון רבי מנחם מאניש קירשבוים הי"ד - רבה האחרון של פרנקפורט, הכותב כי פריטים אלו נשלחו מקהילת קרלסרוהה בשנת תרצ"ט].

כך ניצלו בשנית כתביו של רבי טיאה וייל.

חתימת רבי ידידיה טיאה וייל על ספר שיטה מקובצת - מסכת ביצה

* * *

בתמונות הבאות מידע שהתפרסם בעיתון "חרות" (בשנת 1960) על גורלה של ספריית שטראשון בווילנא. המקור הוא מהבלוג "נח זבולוני - חצי מאה של עיתונות ירושלמית".

(לקריאת תמליל של הכתבות הנ"ל, ראה כאן וכאן)