בתמונה שלפנינו כתובה מאוירת, מן העיר סיינה שבאיטליה, מנישואיהם של החתן מיכאל בן שמריה בורגי והכלה סמיראלדה בת דניאל פאסילי, בי"ב בתשרי תקע"ז (1816).
 |
| מקור: הספריה הלאומית |
בראש הכתובה תינוק-מלאך נושא קשת - זוהי דמותו של קופידון - האל המיתולוגי הרומי של התשוקה, האהבה האירוטית והמשיכה בין איש לאשה (במיתולוגיה היוונית זה האל ארוס).
לפי המיתולוגיה, כשקופידון יורה את חיצו במישהו הדבר מצית את התשוקה.
והנה כתובה נוספת, מנישואי הזוג אליהו יצחק בן יוחנן חיים מודונא ובת שבע בת יהודא חי הלוי סונסין, בליוורנו, בי"ג בטבת תקנ"ז (1797), מופיעה דמותו של קופידון משייט בשמים עם חץ וקשת (אגב, אחד החותמים על הכתובה מליוורנו - כמאשר את תוקף הכתובה - הוא הרב יעקב נוניס ואיס, רבה של ליוורנו, מקובל ומתלמידי החיד"א).
 |
| מקור: הספריה הלאומית |
והנה לפנינו שיר שחובר לכבוד נישואיהם של החתן דוד בן יאודה אברהם מורפורגו, עם הכלה אסתר בת משה יאודה נחמן.
 |
| מקור: הספריה הלאומית |
נישואין אלה התקיימו בעיר אנקונה, בי"ג בטבת תקצ"ד (1833), את תאריך החתונה (שלא נרשם בדף השיר) אנו יודעים מן הכתובה של הזוג, שנשתמרה אף היא עד ימינו ונמצאת בספריה הלאומית בירושלים.
 |
| מקור: הספריה הלאומית |
מחבר השיר (החותם בסופו) הוא הרב דוד אברהם חי ביבאנטי, רבה של אנקונה, מרבני איטליה הנודעים בדורו.
לצורך ענייננו נביא כאן רק בית אחד מן השיר הארוך שכתב לכבוד החתונה (שיר טו), בו כותב הרב ביבאנטי נגד ה"הזיות והבלים" של אגדת קופידון:
"זיווג כזה, זיווג נחמד כמוהו / לא פועל סומא הוא ילד קופידו / דומו חכמי יוון, דוברי תהו / כי רק הזיות והבלים תולידו / זה פועל אל על הוא, אל על עשהו / כן אשר חכמים הגידו / הוא יצרם, והוא חברם יחד / כן תוכן הדבר בלי כל כחד"
 |
| שער כתב-היד של המחזה 'מגדל עוז' - כת"י האקדמיה למדעים בודפסט-הונגריה, מס' 536 |
אַתְּ יַעֲלַת־הַחֵן, אֲשֶׁר מִּקֶדֶםיִלְטֹש יְפִי עֵינָיִךְחִצִּים לְקַשְׁתּוֹת חֵשֶק.
אַךְ צַר וְאוֹיֵב חֵשֶׁקמֵחֵץ חֲנִיתוֹ עוֹר וּבָשָׂר יִכֶליַחְדָּו, וְגַם הַנֶּפֶשׁלֹא תֶחֱזַק מִמֶּנוּ.כִּי תַעֲלוּמוֹת לֵב וְחַדְרֵי בָטֶן,מֵאָז נְאוֹת עֻזָּהּ, יְשִׁיתֵם עָתָּהבָּתֵּי קְבוּרָתָה בְּנָפְלָהּ שָׁמָּה.הִנֵּה פְתָאִים רֶגַעיוֹרֵם, וְשָׁם יָשׁוּבוּגַּם עִוְּרִים גַּם אִלְּמִים לָנֶצַח,גַּם חֵרְשִׁים גַּם חַסְרֵי לֵב סֶלָה.אַךְ זֶה מְעַט, אִם לֹא גְבַהּ־לֵב יִבֶזכִּי־עַל־בְּנֵי נָבָל לְבַד יָסֹלּוּחִצָּיו נְתִיבָתָם וְשָׁם יִתָּמּוּ;כִּי אֶת קְרִיאֵי שֵׁם וְיִקְרֵי נָפֶשׁיִבְחַר לְמִפְגָּע לוֹ, וּבִקֵּשׁ סֶלָהלִירוֹת בְּחֵץ רִשְׁעוֹ וְכֵן יוֹרֵמוֹ.כִּי מִי חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַיָעֹז וְיֹאמֶר לוֹ: הֲפֹךְ יָדֶךָ?אַךְ מַה־לְּאַשְׁמָה חֵשֶׁק,כִּי־אֶתְּנָה עָלָיו תְּלוּנוֹת אָיִן?אִם בֹּעֲרִים בָּעָם מְתֵי אִוֶּלֶתיִכָּשְׁלוּ בוֹ, לוֹ יְהִי הַפָּשַׁע?
