א. על הפיוט ומטרתו
הפיוט "חד גדיא" זכה למה שלא זכו פיוטים עתיקים ונכבדים ממנו. למרות שלא ידוע מי מחברו ועל אף שנכנס להגדה בתקופה מאוחרת יחסית, נכתבו על "חד גדיא" עשרות רבות של פירושים ודרשות. מפרשי ההגדה התייחסו אליו בכובד ראש וטרחו לפרשו ולבארו במגוון דרכים, החל מאלגוריה על עם ישראל (הגדי) והמלכויות המשעבדות אותו (מצרים, בבל, פרס, יוון ורומא), ועד פירושים עמוקים על דרך הסוד ורמזים קבליים נשגבים. בין מפרשי "חד גדיא" נמנו גדולי ישראל במאה ה-18, כדוגמת הגר"א מווילנא, רבי יעקב עמדין, רבי יהונתן אייבשיץ, רבי מרדכי טברסקי – המגיד מצ'רנוביל, החתם סופר, הבעל-שם ממיכלשטט ועוד.
ספק אם נתכוון מחבר השיר לכל המשמעויות והדיוקים שתלו בשירו, ואף על פי כן לא נמנעו המפרשים למצוא בו רעיונות שונים, נכונים כשלעצמם, וכפי שכותב רבי אריה ליב צינץ, אף הוא מפרשני "חד גדיא" (בביאורו על ההגדה "ברכת שיר"):
"השיר הלזה סתום וחתום לא נודע כונת המחבר בו ואעפ"כ רבים חיברו בו פירושים שונים לפי מה שיסבול פירוש הלשון, שאפילו לא כיון המחבר לאלו הפרושים בחינת הדברים מצד עצמן נאמרו לאמר מצד תוכן הענין, ע"כ אמרתי גם אנכי לא אחשוך פי מלדבר בו אשר ישים ה' בפי...".
יש הסוברים כי מטרת צירוף השיר להגדה-של-פסח היתה "כדי שלא ישנו התינוקות", כמאמר התלמוד בפסחים (קט, א; והשווה מנהגי בעל החתם סופר י, כא), ויש שכתבו שהשיר נכתב בכוונה בדרך של חידה, על מנת שמשתתפי הסדר יפתרו אותה כל אחד בדרכו.
בהקשר זה אביא ציטוט שמובא בספרים רבים (ראה "אוצר כל מנהגי ישרון", סט לואיס 1918, עמ' 141 ועוד):
"מחבר זה כתב השיר בדרך חידה, במשל נסתר ונפלא כדי שהבאים אחריו ישתוממו על זה, וכל אחד יתן אל ליבו להתבונן בה ולפתור החידה, ועל כן כל אחד יפרש את שיחתו כיד ה' הטובה עליו, ועל ידי זה ירבו לספר ביציאת מצרים, כי על פי רוב כל אחד ירצה לפתור את החידה".
לא ברור לי מי כתב את הקטע הזה, למרות שמצטטים זאת בשם הרשב"ץ - רבי שמעון בן צמח דוראן (בעל שו"ת רשב"ץ), ויש המביאים זאת בשם בעל "תשב"ץ קטן" (תלמיד המהר"ם מרוטנבורג).
אם אכן אחד מהם כתב זאת, הרי שיש לנו כאן את ההתייחסות המוקדמת ביותר ל"חד גדיא" (ובמקרה של הרשב"ץ: דווקא מחכם לא אשכנזי), אך לא מצאתי את זה בחיבוריהם (היו שהפנו במפורש לפירוש הרשב"ץ על ההגדה – קטע זה לא נמצא שם!) ודי ברור לי שחלה כאן טעות וכדרכם האופיינית של כמה מחברי ספרים, האחד העתיק מהשני מבלי לבדוק את נכונות הציטוט. אודה למי שיעמידני על האמת בעניין זה.
בעניין זה, מצאתי לאחרונה הסבר על "חד גדיא" שהוסיפו מדפיסי ההגדה "כמנהג ק"ק אשכנזים" בדפוס בראגאדין, ונציה תקנ"ב (1792). לפי דבריהם השיר בא "לחנך הנערים" לאמונה בהשגחת ה' על העולם. הנה:
"עתה הוספנו המשל של חד גדיא, הנעשה לחנך הנערים כדי שילמדו ויראו הסלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי את כל המעשה האלהים יביא במשפט והוא אדון הכל וסיבה הראשונה והעליונה, וכל מה שהמון העם קוראים מקרה העולם אינו אלא ברצונו ובמצותו, ומידו הכל בא, ושהוא שופט צדק, לתת לאיש כדרכו וכפרי מעלליו, והניסים שנעשו לנו במצרים יוכיחו, ועל כן צריך לפרש להם הנמשל היטב הדק כדי שייראו מלפניו ית' בכל רגע ובכל פגע אכי"ר".
ב. הלכות חד גדיא
כידוע, להגנת הפיוט האשכנזי "חד גדיא" (שאמנם התפשט והתקבל בכל הקהילות) יצא בלהט דווקא רב "ספרדי", הלא הוא החיד"א, שכתב בתשובתו:
"שאלת ממני, אחד שהיה מתלוצץ על פיוט חד גדיא שאומרים בערי אשכנז ליל התקדש חג ופער פיו וקם אחד מהחבורה ונדהו, אם נדויו נדוי, שלא היה חייב ונדהו שלא כדין והמנדה נלכד... תשובה, כל כי האי מילתא פשוטה לפניה כי אנוש זה זד יהיר לץ המתלוצץ על מה שנהגו רבבות אלפי ישראל בערי פולין ואשכנז ואביזרייהו ואשר לפנים בישראל גדולי עולם קדישי עליונין ודור דור וחכמיו, והן עוד היום לא אלמן ישראל כמה וכמה ראשי ישיבות וגאוני הזמן ה' עליהם יחיו וכולם אמרו ואומרים פיוט זה ונמצא רשע זה מתלוצץ ברבבות ישראל וגדוליהם אבות ב"ד וגאוני ארץ, אנושה מכתו וחייב נדוי... ומכל שכן איש זה שפער פיו שכל האומרים פיוט זה הם טפשים ועוסקים בהבלים פשיטא טובא דחייב נדוי, ולא עוד אלא יש לענשו קנס לעניין לפי ערכו ולהודיעו גודל עונות וישוב אל ה' וירחמהו, ואין בזה שום ספק דְבַּר נח"ש [=נידוי, חרם שמתא] הוא. ולמען תדע ידיד נפשי אגיד את הרשום כי יש כמה פירושים לפיוט זה מהם נדפסו ומהם בכ"י, ועוד שמעתי ממגידי אמת שגאון מופלא בדורו עשה למעלה מעשה פירושים בפיוט זה בפרד"ס פירושי"ם נחמדים ומתוקים, ואין ספק כי לא דבר רק הוא, וכבר נודע תוקף גדולת פיוטי אשכנז המיוסדים על החכמה האמיתי כאשר דיבר בקדשו רבינו האר"י זצ"ל, וכתבו משם רבינו מהר"א מגרמיז"א בעל הרקח זצ"ל כי כל עניני פיוטיהם ודקדוקיהם קבלה איש מפי איש ורב מרב וכו'..." (שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן כח).
והנה, פחות מעשור שנים לאחר שנדפסה תשובתו של החיד"א (בליוורנו תקנ"ה), היא עברה תהליך של "קודיפיקציה" והיתה ל"פסק הלכה" בספרו של רבי דניאל טירני "עיקרי הד"ט" (פירנצי תקס"ג, או"ח יט, יט):
"מי שהיה מתלוצץ בליל פסח על פיוט חד גדיא שאומרים בסוף הסדר והשומע שמע ונדהו, נדויו נדוי ורב המקום יוכיחנו בטוב טעם וישאל מחילה על חטאיו ויתירנו".
הדבר הגיע לידי כך שבמחזור "מועדי ה'", ליוורנו תרנ"ג, פותחת הלכה זו את "דיני ליל פסח":
ג. חד גדיא בשלושים קופיקות
המקור: "פון אונזער אלטן אוצר", מדורו של ב. יאושזון (שם העט של הסופר והפובליציסט משה יוסטמן) בעיתון "היינט" שהפך לסדרת ספרים מפורסמת ביידיש ובעברית (כאן מובא על פי התרגום העברי, "מאוצרנו הישן", חגים ומועדים-חמש מגילות-פרקי אבות, תל אביב תשל"ה, עמ' 119).
"בשנת 1831 הדפיס בעליו של בית-הדפוס הנודע סדילקוב (עיירה בסביבות ווהלין) הגדה חדשה, ובדומה לכל ספר, צריך היה להגיש אותה לאישורו של הצנזור. הצנזור של הימים ההם היה מלבד "למדן" גדול גם שונא מובהק של פולין, וכשהגיע ב"חד גדיא" אל המלים "דזבין אבא בתרי זוזי" הכריז והודיע, כי את התיבה "זוזי" אינו יכול להרשות להדפיס, כי "זוזי" (זהובים, זלוטים) הם מטבע פולנית, ולספור צריך לפי מטבעות רוסיות. על כן מחק את המילים "בתרי זוזי" וכתב במקומן "בשלושים קופיקות". וכך באמת נדפס בהגדה של השנה ההיא בסדילקוב: "חד גדיא דזבין אבא בשלושים קופיקות...".
סיפור יפה ומשעשע, אך האם הוא אמיתי?
ובכן, על אף ש"לא ראינו אינה ראיה", די ברור שמדובר באגדה (לא הגדה) שלא היתה ולא נבראה.
על פי כל הרישומים הביבליוגרפים ורושמי ההגדות, לא זו בלבד שבשנת 1831 לא נדפסה כלל הגדה בסודילקוב, אלא אף בשנים אחרות ובמקומות אחרים לא קיימת עדות לתיקון צנזורה משונה כזה. אלא אם כן, "יאושזון" ראה הגדה שלא נודעה לאף ביבליוגרף.
ומביך שאגדה זו מצאה לה מקום גם במאמרים רציניים על חד גדיא (ואין צורך לפורטם), כשכל אחד מעתיק מהשני ואף אחד לא טורח לבדוק מה מידת האמת בסיפור זה ומה מקורו.
עריכה: כעת מצאתי שר' חיים ליברמן, חוקר החסידות והביבליוגף, מביא סיפור זה בנוסח מעט שונה (אהל רח"ל, חלק ג', עמ' 103), הנה הוא כלשונו:
ד. חד גדיא - פירוש מתהום הנשיה
מבין עשרות הפירושים שנכתבו על "חד גדיא", ברצוני להציג כאן פירוש שכתב רבי יצחק אייזיק שור אב"ד בוקרשט ובאזא (תקצ"ו-תרנ"ד), רב ידוע ברומניה ומחבר ספרים רבים (ראה אודותיו: וונדר, אנצ' לחכמי גליציה, ה, 84-89).
את הפירוש מצאתי בשבועון "עברי אנכי" שיצא לאור בערי גליציה (לבוב וברודי) בין השנים 1865-1890, בעריכת ברוך ויעקב וורבר. שבועון זה ייצג בעיקר את חוגי המשכילים, אולם פה ושם נדפסו בו גם מאמרים מרבנים אורתודוכסיים.
פירושו של רבי יצחק אייזיק שור ל"חד גדיא" התפרסם בגליון י"א ניסן תרכ"ח (3 באפריל 1868) ומצוה לגאול אותו מתהום הנשיה בין דפי העיתון השכוח הנ"ל, ולהביאו לידיעת הרבים.
מעניין לציין שכשנתיים קודם לכן הדפיס רבי יצחק אייזיק שור הגדה עם פירוש משלו בשם "משמיעי ישועה" (בוקרשט 1866). הפירוש הוא נרחב ומפורט ומקיף את כל סדר ההגדה, כולל את הפיוט "אחד מי יודע", אולם דווקא לפיוט "חד גדיא" לא צורף פירוש.
כאן ניתן להעלות השערות שונות, ייתכן וגם פירוש "חד גדיא" היה באמתחתו של רבי יצחק אייזיק, אך מסיבה טכנית כלשהיא נמנע לצרפה להגדה בשעת ההדפסה, ואולי "התחדש" לו הפירוש רק לאחר שההגדה נדפסה. מי יודע?!
להלן פירושו של רבי יצחק אייזיק שור (עם פתיחת ראשי תיבות ותיקונים קלים):
חד גדיא כו', כוונת המגיד להביא מה שעבר על ישראל בשעת גאולת מצרים, ועל כן יספר חד גדיא, ירצה בעת גאולת מצרים שחט כל אחד חד גדיא כל אחד חד גדיא [1], היינו הקרבן פסח דזבין אבא בתרי זוזי, ירצה מי שחט החד גדיא – הישראל דזבין אותו קב"ה שנקרא אבא לעם בתרי זוזי, היינו בתרי מצוות, בדם פסח ודם מילה.
ואתא שונרא כו' ירצה ד"שונרא" עולה במספר קטן בגימטריה "שטן", וגם "שונרא" הוא מלות "שונא רע", היינו השטן פיתה אותם אחר גאולת מצרים והיה אצלם פסל מיכה, על כן – ואכלה לגדיא, היינו שהיה ברצון השטן שיאכל המצוה דגדיא מחמת החטא דפסל מיכה.
ואתא כלבא כו', ירצה שנקרא כלבא על שם הכתוב והכלבים עזי נפש, ופרעה היה גם כן עז נפש, ואמר מי ד', ועל ידי שאתא כלבא, היינו שבא פרעה ורדף אחר ישראל, על כן עשו בני ישראל תשובה גמורה, על כן – ונשך לשונרא, היינו שנסתם פי השטן.
ואתא חוטרא כו', ירצה השכר היה להם עבור שעשו תשובה שאתא חוטרא – המטה של משה – והכה לכלבא היינו לפרעה שנקרא כלבא, שנטבעו המצרים בים וישראל הלכו בחרבה.
ואתא נורא כו', ירצה שישראל השליכו הכסף והזהב להאש ונעשה עגל, ועל כן היה להשטן עוד מה להסטין, והוי כמו ושרף לחוטרא, מחמת שנשכח התשובה שעשו בני ישראל על הים מחמת חטא דנורא, היינו העגל שיצא מנורא.
ואתא מיא כו', ירצה שאחר עשיית העגל קיבלו התורה שנקרא מיא, כמו שאמר הכתוב הוי כל צמא לכו למים, ועל כן על ידי קבלת התורה – וכבה לנורא, היינו שנשכח מעשה העגל.
ואתא תורא כו', ירצה שהתאוו תאוה לאכול בשר, ועל כן היה להשטן עוד פה להסטין, והוי כמו ושתא למיא, היינו שנשכח קבלת התורה מחמת החטא מתאות הבשר.
ואתא השוחט [וכו'], ירצה מלחמת עמלק, שהיה אחר שליחת מרגלים, אשר עבור זה עשו בני ישראל תשובה גמורה, ועל כן על ידי התשובה – ושחט לתורא, היינו שנשכח החטא מתאות הבשר מחמת תשובת ישראל ממלחמת עמלק אחר שליחת מרגלים.
ואתא מלאך המות כו', ירצה מחלוקת העם על משה ואהרן שהמיתו עם ה', ועל ידי כן המית מלאך המות בעם – ושחט לשוחט, היינו שנשכח התשובה שעשו בני ישראל אחר שליחת המרגלים מחמת החטא שהלינו בני ישראל על משה ואהרן.
ואתא הקב"ה כו', ירצה שבנו בני ישראל בית המקדש, ואתא הקב"ה ושכן בתוכה. ועל ידי זה – ושחט למלאך המות, היינו שמלאך המות לא היה יכול לשלוט בבני ישראל אם חטאו, כי החוטא מביא קרבן ויתכפר.
ויהא רעוא שיבנה גם בית המקדש במהרה בימינו והשכינה תשרה בינינו וירום קרנינו בביאת משיחנו אמן סלה!
ה. חד גדיא ושירי עם אחרים
רבות נכתב על הדמיון בין "חד גדיא" לשירי-עם אחרים ואין מענייננו לעסוק בכך כעת. נביא רק את עדותו המעניינת של הרב יששכר תמר בספרו "עלי תמר" על הירושלמי, המספר שבבית אביו שבפולין נהגו בליל הסדר לשיר בנוסף ל"חד גדיא" גם את שיר העם הגרמני הדומה לו:
"...ובפולין שלפני החורבן היו שרים בהרבה בתים. וכן בבית אבא ז"ל בליל הסדר אחד מי יודע בתרגום אשכנז, וכן שיר בלשון אשכנז שהיה הולך על דרך השיר חד גדיא וזהו: שולח האדון את האיכר היערה לקטוף תפוחים, האיכר לא רוצה תפוחים לקטוף. התפוחים לא רוצים ליפול... שלח האדון החתול היערה את האיכר לגרד, החתול לא רוצה את האיכר לגרד, האיכר לא רוצה תפוחים לקטוף, התפוחים לא רוצים ליפול... שלח האדון הכלב היערה לנשוך את החתול, הכלב לא רוצה את החתול לנשוך וכו' עד החרוז האחרון...".
ומסיים שם הרב תמר: "...ברור שכל זה הונהג כדי שלא ישנו הילדים והנשים כמ"ש החת"ס עפ"י הקבלה שהיתה בידו" (עלי תמר, מועד א, אלון-שבות תשנ"ב, פסחים פ"י ה"ו, עמ' שיא).
