איורי רבנים ודיוקן משה מונטיפיורי - מודבקים על ספרו של רב ליטאי שגלה לאמריקה

היום גיליתי איור לא-מוכר (לי לפחות) של הגאון הנודע ר' חיים ברלין - בנו של הנצי"ב מוולוז'ין, רב ואב"ד במוסקבה ובירושלים, הנה הוא לפניכם:

איור זה הודבק בתוך ספר בשם "ברית מלח", על הלכות מליחה מאת רב ליטאי-אמריקאי בשם ר' שבתי רוזנברג, מעבר לשער הספר השני, באחד העותקים שנסרקו באתר HebrewBooks. 

אני משער שהדבר נעשה ע"י ילד או נער, וכפי שניתן לראות בתמונות הבאות, הוא גם "עיטר" את שערי הספר בדיוקנאות השר הנערץ משה מונטיפיורי:

בראש "התנצלות המחבר" (שמופיעה לאחר ההסכמות) מצאתי איור נוסף שהדביק הנער - דיוקנו של הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור:

אותו נער הנציח את שמו ושם משפחתו, ואת כתובת מגוריו, אף זאת באמצעות הדבקת קטעי נייר, בתחתית השער הראשון:

Israel Kauffman 

 227 Ellery St.

Brooklin N.Y.

כאן תוכלו להשוות את העמודים מן התמונות לעיל, עם עמודי עותק "רגיל" של הספר - ללא ה"תוספות" המיוחדות.

ועכשיו כמה מילים על מחבר הספר ר' שבתי רוזנברג. כפי שניתן לקרוא בהסכמות ובהקדמתו, מדובר ברב ליטאי שגלה לאמריקה בשל דוחק הפרנסה. הוא כיהן כרב בברוקלין, אך את ספרו זה שלח להדפסה בווילנא, בשנת תרס"ז (1907) - אז כבר מלאו שש עשרה שנים לפעילותו כרב באמריקה.

בסוף הספר, צירף המחבר שני שירים מפרי עטו, בהם מתאר את דוחקו בליטא, את תקוותו הגדולה שבאמריקה העשירה והמופלאה ימצא מנוחה ונחלה, ואת תוחלתו הנכזבת וחלומו המתנפץ אל סלעי המציאות המרה.

הוספה 13/11:
ידידי המוכשר רוני אליאך, חיפש ומצא את שמו של ישראל קאופמן המדובר, באותה הכתובת, במדריך הטלפונים של ניו יורק משנת 1908. הנה:

לפי זה, הוא לא היה ילד, כפי ששיערתי. אך מאחר וזה עדיין נראה בעיני "מעשה נערות", אולי היה זה הילד שלו שטרח על מלאכת ההדבקה.

שיר מתקופת השואה וקטע ספרותי - מאת המשוררת זלדה

ידידי שי מנדלוביץ מצא השבוע שיר עצוב ולא-מוכר של המשוררת זלדה, שנכתב בעיצומה ובהשפעתה של תקופת השואה, ופורסם אז בירחון הנשים 'דבר הפועלת' (ב' טבת תש"ג / 10.12.42). השיר אינו מופיע בששת ספרי השירה של זלדה שיצאו בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

שיר הנערה 

אֱלֹהִים, אֵיךְ לִפְרוֹחַ

אוֹתִי תְּצַוֶּה?

שָׁתַלְתָּ בִּנְהַר הַמָּוֶת

חַיַּי -

הַבְתוֹךְ דַם אַחִים

לְלַבְלֵב?

עֲנֵה:

הֲלִלְבּוֹש אֹשֶׁר

הֲלִגְמֹל פֶּרִי,

מוּל גוּפוֹת בְּלִי יָדַיִם,

מוּל גְּוִיּוֹת בְּלִי פָּנִים?

עֲנֵה - - -

בראש הגליון שבו התפרסם שירה של זלדה, פורסמה קריאה ל'נשי העולם' להתאחד מול הזוועות המתרחשות בשטח הכיבוש הנאצי:

בגליון אחר של 'דבר הפועלת' באותה שנה (י"ט תשרי תש"ג) פורסם קטע פרוזה שכתבה זלדה, מתוך חוויותיה כמורה בירושלים של אותם ימים.

תוספת (יום ג' בבוקר): כשהעליתי אתמול בלילה את השיר לבלוג, לא היה לי מושג שהיום ימלאו מאה שנה להולדתה! גיליתי את זה רק עכשיו!
השגחה מאד פרטית...

חידה מזרחית

כחובב מושבע של הכתיבה המזרחית הרהוטה (שכבר פסה מן העולם לצערי), אני מגיש לכם חידת קריאה.

מה כתוב כאן?

את התשובה אעלה בהמשך.

הפותרים נכונה יזכו בברכותיי!

--
פתרון:

את הרישום שבתמונה מצאתי בשולי עמוד בספר עתיק, והוא שורה ראשונה משיר שכתב רבי אברהם אבן עזרא:

אשתחוה אפים ארצה כי אין למטה ממנה

והנה השיר המלא (מתוך 'סליחות כפי מנהגי הספרדים', מהדורת יעקב לוי, הוצאת יד הרב נסים, ירושלים תשנ"ה):

בעיני משורר - רשימה לזכרו של לוי יצחק רוזנשטיין ז"ל

בימים הקרובים ימלאו שבע שנים לפטירת חברי היקר לוי יצחק רוזנשטיין ז"ל, שנפטר בד' אלול תשס"ו. דמותו הייחודית חקוקה בזכרונות משפחתו וחבריו, וקשה לשרטטה בשורות קצרות. ובכל זאת אכתוב את מה שבעיניי יכולה להיות הכותרת: לוי יצחק חי את חייו כמשורר, במלוא המובן החיובי של המילה. הוא חי טפח מעל הקרקע, ואת העולם חווה וראה כשיר מופלא. זוטות שגרה ועניינים של מה-בכך, הפכו בעיניו לציוני דרך נשגבים במסע אל האמונה והדבקות.

לוי יצחק נולד, גדל ונפטר במשפחה שורשית של חסידי סלונים. בשנות נערותו חווה תקופות של חיבוטי נפש ולבטים מייסרים מתוך רצון לחצוב את דרכו במו ידיו. הוא ניחן בנפש רגישה ועדינה, שמאסה בבינוניות וב'מצוות אנשים מלומדה'. המסלול שבחר להעביר את עצמו לא היה קל, אך סופו היה חיי תשובה-מאהבה עשירים ושמחים. אלו לוו בשירת חיים מתמדת, שהתבטאה הן בכתיבת שירים, הן בתפילה ולימוד תורה יוקדים, והן בזמרה ונגינה (הוא היה בעל חוש מוסיקלי, ניגן על גיטרה, הלחין ואף הקליט שירים רבים; אחד משיריו בוצע על ידי הזמר החסידי דב הנדלר). את היצירתיות והמקוריות, עם האופטימיות המיוחדת שלו, שילב באמונה לוהטת מבית היוצר של חסידות סלונים, אותה ינק בבית הוריו.

למרבה הכאב חלה לוי יצחק במחלה קשה, ולאחר מספר שנים של מירוק בייסורים השיב את נשמתו בטהרה, בהיותו כבן שלושים. דווקא בשנות חוליו התגבר בו מעיין הכתיבה באופן מיוחד, וממבוע זה בחרתי להביא כאן שניים משיריו, לזכרו ולעילוי נשמתו. אך לפני כן, נערוך עמו היכרות יותר מעמיקה, בשני מכתבים שכתב לחבריו בישיבה מבית החולים. היה זה תחלתו של "זמן אלול" תשס"ה (2005), שנה לפני פטירתו, בישיבה החלו אז ללמוד את מסכת "מכות" ולוי יצחק נכנס לסדרת טיפולים קשה בבית החולים איכילוב:

מכתב ראשון:

התחלתי את ה'זמן' החדש עם כל המרץ והשמחה, בקומה התשיעית ממרומי מגדל האשפוז (איכילוב ת"א) במחלקה האונקולוגית. פה אני דן במושגים כגון: ספירת דם, החלפת שקיות, בחילות, תרופות קבועות וכו'. שאף אחד לא ידע מזה. על זה אני חושב, במקום לדון בדיני הזמה, "ועשיתם לו כאשר זמם" ו"עדות שאי אתה יכול להזימה", ושאר ענינים הנלמדים בישיבה. אין ספק, האלול הזה ילמד אותי פרק ב'מכות' ויעשה לי בית ספר או בית חולים. בכל אופן נאלץ אני לחיות כאן. סוד ההצלחה פה הוא להקשיב ללבי, לקול הפנימי, ולקבל את העצמי כפי שהוא; לעודד את עצמי, שאני מסוגל, שאני יכול, ושאצליח בעזרת ה' - שנתן לי את הכוחות בכוח, ושעלי להוציא אותם ולהשתמש בהם בפועל. כל דבר צריך טיפוח ותחזוקה, ובמיוחד רגש רוח הקרב הזה שנמצא אי שם חבוי, וצריך רק ללבות, ולהפוך את הגחלת לשלהבת, שתבער ותאיר, ויהיה תמיד טוב בלב.

בשבוע שעבר שמעתי באוטובוס לירושלים בחור שישב לידי, משוחח בפלאפון, מסכם את 'בין הזמנים' שעבר עליו בארגון 'קעמפ', טיולים וכו'. ובסיום אמר: "עכשיו אני רוצה להתחיל ללמוד טוב". האמת, התרגשתי וקנאתי, כי תוכניות על הנייר הופכות לפעמים לנייר מקומט שמתגלגל למקומו בפח האשפה, וזה מה שקרה אצלי, אך כולי תקווה וחדוות ה', זה הנשק והכוח שלי.

זכרו! אני רוצה וגם יכול - זהו נכס יקר! תפסוהו בשני ידיים!

למעט: רוצה ולא יכול, או: יכול ולא רוצה.

ואסיים בפסוק שאומרים בימים אלו במזמור 'לדוד ה' אורי וישעי': קוה אל ה' חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'.

מכל הלב,

לוי יצחק

מכתב שני:

עכשיו זה הזמן, בשלוות הלילה, כשניצני נשירה פוסעים במעבה חיי, חשתי ולא התמהמתי, מה עוד שבקשו חברים רבים וטובים שאמשיך במכתב נוסף, וגם העלו רעיונות נחמדים. ואני בקשתי לדחות את כתיבתי עד ליציאתי מפה (איכילוב ת"א), אך התארכה השהות פה ודחק הזמן לכתוב ממרומי המגדל המשקיף לים הגדול. אי לכך, אזרתי אומץ לכתוב על נושא גדול, שהוא גם שיחת היום: המבט על החודש האהוב הזה הקרוי בפי-כל 'אלול'. בעיניי החודש מתאפיין כזמן שיא של התחדשות, כלומר, בעצם 'השנה מתחילה באלול' ולכן כל העבודה בחודש אלול היא 'עבודת ההתחדשות'. על דרך משל, בחור שנכנס לישיב"ק [ישיבה קטנה] חדשה, והכל חדש. הוא קונה מחברת חדשה לחידו"ת [לחידושי תורה] ללא קמט, ומצרף לזה עט חדש בסטייל, והכל בשביל מסע ההתחדשות שכל כך מרגש אותו. כמו כן, עבודת התקופה היא המחברת הוירטואלית הדמיונית, ובהנחה שכל יום ממלא שעותיו, כל עמוד - יום, וכל שורה - שעה, יש לו 'בו זמנית' גם אהבה למחברת (עם ריח טוב של ספר חדש), וגם יש בו את הפחד 'לפשל' או לעשות טעות שתשאר קבועה במחברת, אבל לדעתי אהבת המחברת תגדל על הפחד, וגם את הפחד יאהב - ועוד יפחד שלא לאבד את הפחד.

כך בנוגע לימים אלו, שבעצם הם ימי התחדשות בבחינת דף חדש, כי בזה שאינני מחטט עד זוב דם בים העבר, אלא מתעכב ומתרכז לגמרי בהתחדשות, בזה אני מקיים "ועשו לכם לב חדש", וכאילו נולד מחדש, והוא הנקרא 'סור מרע' על ידי 'עשה טוב', והרי זה גופא מצות התשובה, אלא שנעשה בעקיפין על ידי התעסקות בזמן ההווה החדש, ולא במעשי העבר שבשלב זה לא מעניינים אותי.

זוהי תשובה אמיתית שבאה מתוך שמחה, ועליה נאמר "זדונות נעשו לו כזכויות", ה' יעזור שנזכה לראות את תפקיד התקופה כתפקיד התחדשות, ולא נתעסק בעבר - רק בהווה בעיקר. ובזכות זה ישלח לנו - לכולם - שנה טובה, חיים של שמחת הנפש ובריאות, וקרבת אלוקים לי טוב. ובזה כלול הכל.

אלול שמח, ושנה טובה!

לוי יצחק

והנה שני שירים מפרי עטו:

חֶבֶל הַצָּלָה / לוי יצחק רוזנשטיין

רָצִיתִי לִכְתֹּב שִׁיר

מַדּוּעַ בְּעֶצֶם רָצִיתִי

וְלָמָּה

כָּל כָּךְ הָיָה חָשׁוּב לִי

בְּעֶצֶם

לֹא יָכֹלְתִּי שֶׁלֹּא

וּמֶה הָיָה קוֹרֶה אִלּוּ הָיָה שַׁבָּת...

וְשַׁבָּת הִיא חֶבֶל הַצָּלָה.

יָכֹלְתִּי לָשֶׁבֶת

סְתָם כָּךְ

לִקְרֹא עִתּוֹן

אוֹ לְעַשֵּׁן

אוּלַי סְתָם לְנַגֵּן

בְּעֶצֶם כָּךְ עָשִׂיתִי

וּמֶה הָיָה קוֹרֶה אִלּוּ הָיָה שַׁבָּת...

וְשַׁבָּת הִיא חֶבֶל הַצָּלָה.

יָשַׁבְתִּי בּוֹהֶה בַּשָּׁמַיִם

תּוֹהֶה בְּכוֹכָב מִסְתַּבֵּךְ

שִׁמָּמוֹן מֻחְלָט

שְׁמָמָה וַאֲפֵלָה

אֵין קֶרֶן אוֹר

וּמֶה הָיָה קוֹרֶה אִלּוּ הָיָה שַׁבָּת...

וְשַׁבָּת הִיא חֶבֶל הַצָּלָה.

רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמֹד לַיְּהוּדִים

מִמָּקוֹם אַחֵר

וְשָׁם כְּבָר הָיִיתִי

רֶוַח לֹא הָיָה שָׁם

וְהַצָּלָה כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא

וּמֶה הָיָה קוֹרֶה אִלּוּ הָיָה שַׁבָּת...

וְשַׁבָּת הִיא חֶבֶל הַצָּלָה.

שָׁתַקְתִּי שְׁתִּיקַת הַכְּבָשִׂים

שָׂחַקְתִּי שְׂחוֹק הָאִלְּמִים

שַׁרְתִּי זְמִירוֹת לְשַׁבָּת

עָשִׂיתִי קִדּוּשׁ וְחַלּוֹת

לָקַחְתִּי אֹכֶל מִבְּעוֹד יוֹם

וּמֶה הָיָה חַס וְשָׁלוֹם אִם לֹא הָיָה שַׁבָּת...

וְשַׁבָּת הִיא חֶבֶל הַצָּלָה.

רֶוַח לֹא שַׂמְתִּי בֵּין עֵדֶר לְעֵדֶר

וְאֶת אוֹר הַיְקוֹד לֹא יָקַדְתִּי

וְשֶׁמֶן לַמְּדוּרָה הוֹסַפְתִּי

נִכְוֵיתִי וְלֹא כִּבִּיתִי

אֶת נֵר הַתָּמִיד

תּוּקַד עַל מִזְבַּח הַשַּׁבָּת

וּמֶה הָיָה אִם חַס וְשָׁלוֹם לֹא הָיָה שַׁבָּת...

וְשַׁבָּת הִיא חֶבֶל הַצָּלָה.

*

תְּהוֹמוֹת הַנֶּפֶשׁ / לוי יצחק רוזנשטיין

וְאֶפְשָׁר גַּם לִצְלֹל אֶל תַּעֲלוּמוֹת עוֹלָמִי שֶׁלִּי

אֶל תְּהוֹמוֹת הַנֶּפֶשׁ

שָׁם סוֹד הַהֲנָאָה מִכּוֹס קָפֶה שֶׁל בֹּקֶר

וּמִמִּטָּה חַמָּה בַּחֹרֶף

שָׁם סוֹד הַתַּעֲנוּג לְמִשְׁמַע שִׁיר יָפֶה

וּלְמַרְאֵה אֲנָשִׁים אֲהוּבִים

שָׁם הַהִתְפַּעֲלוּת מִזִּיו הַחָכְמָה

וּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ אֶל הַבִּלְתִּי נוֹדָע

שָׁם יְצוּקָה הַנֶּאֱמָנוּת

וְשָׁם לוֹחֶשֶׁת הַתִּקְוָה בְּרֶתֶת

שָׁם הַתּוֹדָה הַנִּרְגֶּשֶׁת

וְשָׁם הַצִּמָּאוֹן אֶל הַיָּפֶה, אֶל הָאֲמִתִּי

וְשָׁם גַּם זוֹעֶקֶת הַבְּדִידוּת אֶת זַעֲקוֹתֶיהָ

וּבוֹעֵר הָרָצוֹן לְהִתְאַחֵד וּלְהִתְמַזֵּג עִם הַכֹּל

וְיֵשׁ גַּם אוֹתִי,

אֲנִי הַיּוֹדֵעַ וּמִתְבּוֹנֵן בְּכָל זֶה

וְעוֹמֵד כָּעֵת כְּגַפְרוּר

בִּפְנֵי מְלֹא זִיו הַשֶּׁמֶשׁ

וּמְבַקֵּשׁ וּמִתְחַנֵּן עַל חַיָּיו

לוי יצחק ז"ל

יצו האל להושיע ויואל - "שיר נביאים" לרבי שלמה אלקבץ הראשון

בואדי אלחגארה (כיום גוודלחרה, ספרד) התקיים אחד מן הדפוסים העבריים הראשונים, מחלוצי מלאכת ההדפסה העברית. בו נדפסה לראשונה ההגדה של פסח (בשנת ר"ם 1480). כיום ידועים קרוב לעשרה ספרים שנדפסו בדפוס זה. רובם לא שרדו בשלמותם, אך בזכות כמה  חתימות ("קולופון") בסיומי הספרים ששרדו, נודע לנו שמו של המדפיס: רבי שלמה בן משה אלקבץ. 

נכדו שנקרא על שמו, המקובל רבי שלמה אלקבץ מצפת, נודע מאוחר יותר בשירו המפורסם "לכה דודי". 

בשנת רמ"ב (1482) הדפיס רבי שלמה אלקבץ הראשון את פירוש רבי דוד קמחי (הרד"ק) לנביאים אחרונים. בסוף ספר "תרי עשר", המקבץ כידוע שנים-עשר ספרי נבואה קטנים, הביא רבי שלמה שיר, שאני משער כי הוא מחברו, ובו נרמזו כל שנים עשר הנביאים:

יצו האל להושיע ויואל / עמוס בטן ומעבדיו יישר 

והיונה בעם המך תנוחם / אחבקוק יצפון כל טוב ועושר 

ויום חגי לזכרון יהי לו / ומלאכי באליה יבשר 

נביאים הם בשירי זה רמזתים / לבל תטעה שנים עשר ועשר

ספרי ה"תרי עשר" נרמזו בצורה זו:

יצו האל להושיע (=הושע) ויואל (=יואל) עמוס (=עמוס) בטן ומעבדיו (עובדיה) יישר והיונה (=יונה) בעם המך (=מיכה) תנוחם (=נחום) אחבקוק (=חבקוק) יצפון (=צפניה) כל טוב ועושר ויום חגי (=חגי) לזכרון (=זכריה) יהי לו ומלאכי (=מלאכי) באליה יבשר

שלא כרגיל בשירים מסוג זה, שבדרך כלל עשויים בצורה מלאכותית ואין להם מובן אמיתי, בשיר זה הצליח רבי שלמה לשלב את שמות הנביאים בטקסט בעל משמעות.
מילות השיר בדרך כלל "תקניות" ומשתלבות למשפטים ברי הבנה. רק משמעות מילה אחת לא ברורה לי והיא: "אחבקוק". יש למישהו רעיונות?

אחרי השיר מופיע ה"קולופון":

ברוך יי אלהי צבאות אשר עשה עמי לטובה אות בפירושי החכם ר' דוד קמחי זל לגמור ולעשות כארבע מאות (טפסים?) וכל אחד מהם במקומו אצל יודעי דת ודין לעד ולאות כי ראה בצרות נפשי עד השלימם רבות תלאות. נעשו פה ואדי אלחיגארה האחרונים דברי נבואות בשנת ייי אל[ה]יך ברכך [=בגימטריה: רמ"ב. שנת ההדפסה] מהרה יראנו קץ הפלאות יפתח עינינו בתורתו תקופות וגימטריאות פרפראות ועל טובו הגדול הריני נותן הלל והודאות זה שמי והן תוי שלמה בר ר' משה נחו בעדן בן אלקאבץ הלוי. תם תם שבח לאל בורא עולם

שיר זה מצטרף לשירו של המשורר היהודי-ספרדי טָדְרוֹס אבולעפיא, הרומז לנביאים ראשונים, שהבאתי פה בעבר.  


תוספת:
הרב יעקב ישראל סטל כתב לי:

לדעתי יש לקרוא: "אח בקוק" בשתי תיבות. כלומר: האח (עם ישראל) השבור (בקוק) בגלות - "יצפון כל טוב ועושר". וצלעית שורה זו ממשיכה את הבקשה של הצלעית הקודמת.

(השורש 'בקק' מופיע בנחום ב, ג: כִּי שָׁב יְהוָה אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ). 

מפנקסו של סבא - שיר מ'פלוגות העבודה' / איך התגלגל שיר של עמנואל הרוסי לעיירה חסידית בהרי הקרפטים

עם שחרורו מידי הנאצים בשנת 1945 מצא את עצמו סבי - ר' נח שטרן הי"ו - יתום ממשפחתו, שנרצחה כולה באושוויץ, ושריד כמעט יחיד מעיירתו סוואליווע. כשלוש שנים נדד שבור ורצוץ במחנות העקורים באירופה עד שעלה ארצה בעיצומה של מלחמת העצמאות.
המלחמה פרצה כשסבי היה כבן 10. סוואליווע, העיירה שבה נולד וגדל, השתייכה לצ'כוסלובקיה וסופחה כבר קודם פרוץ המלחמה להונגריה. מסיבה זו התעכב גזר דינם של יהודי העיירה, בדומה לשאר יהודי הונגריה, עד השנה האחרונה למלחמה. למרות זאת, שגרת החיים של היהודים נקטעה כבר בפרוץ המלחמה. הגברים גויסו לעבודות כפיה ב"פלוגות העבודה" הידועות לשמצה, מותירים את משפחותיהם חסרות תמיכה והגנה.
גם אביו של סבי, ר' ישראל שטרן, גויס ל"פלוגות העבודה", לא לפני שהמאפייה שהייתה בבעלותו הופקעה ממנו במסגרת חוקי האפליה. לפי מה ששמעתי מסבי הוא היה אדם נמרץ שאהב לשיר וגם לחבר שירים, ובכל הזדמנות היה שר בבית. גם כשחזר (לעתים רחוקות) מעבודת הפרך ב"פלוגות העבודה" נהג לשיר, בין היתר גם שירים שנולדו מתוך הנסיבות, כפי שנראה להלן.
בשנות נדודיו כפליט באירופה אחרי המלחמה, ניסה סבי לשחזר לעצמו את השירים ששמע בבית הוריו בשנות ילדותו. את השירים העלה מזכרונו על פנקס קטן שרכש לעצמו. הפנקס הזה שרד בידיו ושמור אצלו עד היום.
השירים ברובם הם שירים עממיים ביידיש שהיו נפוצים בקרב היהודים הטיפוסיים של אזור הרי הקרפטים: יהודים חסידיים, פשוטים ותמימים, עמלי כפיים ועובדי אדמה.
לפני כשנה ישבתי עם סבי והקלטתי אותו שר את השירים שבפנקסו. בין השירים בפנקס היה שיר בעברית, שנדמה היה לי ששמעתי כבר פעם. מאוחר יותר התברר שמדובר בשיר שכתב עמנואל הרוסי.
הנה השיר בפנקס:

התדע כבר מי אני
דג אני במים
זכריהו הת[י]מני
אזרח ירושלים

זכריהו הת[י]מני
אזרח ירושלים
זה כחי וזה א[ו]ני
מצחצח נעליים

(ה)יסופר ולא יא[ו]מ(י)ן
באתי הנה מת[י]מן
העבודה היתה קשה
והמשיח עוד לא בא


התדע כבר מי אני
דג אני במים
זכריהו הת[י]מני
אזרח ירושלים

זכריהו הת[י]מני
אזרח ירושלים
זה כחי וזה א[ו]ני
מצחצח נעליים

האשכנזים עושים [צ"ל: אותי] רימה
ולהתישבות אדמה לא נתנה
איה השכינה ואיה כבודה
אין לי כסף ויש לי עבודה

כאמור, מחבר השיר הוא עמנואל הרוסי, שכתב את השיר עבור "המטאטא", תיאטרון סאטירי שנוסד בארץ בסוף שנות העשרים.
השיר, שלמעשה הועלה כבר בהצגה הראשונה של "המטאטא", היה ממבשרי השירים העבריים הרבים שעסקו בתימנים. התימנים בעיני ה"צברים" כאקזוטים, כיצורים מכוכב אחר, ו"כיכבו" בלי סוף בשירי שנות הארבעים, החמישים והשישים. לפני מספר שנים הוציא דן אלמגור ספר בשם "שושנת תימן - בני תימן בזמר העברי" המכיל למעלה ממאה וחמישים [!] שירים ופזמונים שנכתבו בארץ על התימנים (תל אביב: עמותת "אעלה בתמר", תשס"ט 2008).
בספר זה מצאתי את נוסח השיר המלא, השונה מגירסתו (המקוצרת) של סבי:

וכך כותב אלמגור על השיר:

שירו של עמנואל הרוסי, אם כן, עבר מפה לאוזן והתגלגל עד לעיירה חסידית קטנה בהרי הקרפטים.
אבל זה לא הכל.

בפנקסו של סבי, בצמוד ל"זכריהו התימני" מופיע שיר אחר ביידיש. כשישבתי עם סבי באותה הזדמנות, שמתי לב שמיד כשסיים את השיר על "זכריה התימני" המשיך בנשימה אחת אל השיר ביידיש. כששאלתי אותו מה הקשר בין השירים, ענה שאביו שר שירים אלו כשחזר מ"פלוגות העבודה" וכי נהג לשיר את שניהם בזה אחר זה.
זה היה מוזר, כי על פניו אין שום קשר בין השירים, אבל סבי העלה את ההשערה שהסיבה לכך היא הלחנים הדומים של שני השירים (למעשה מדובר כמעט באותו לחן).
הנה כפולת העמודים שבה מופיעים שני השירים:

השיר השני נולד בבירור מתוך המציאות של "פלוגות העבודה" בהונגריה, כפי שעולה ממילותיו:

בית א':

זאגזשיג דיא וועלטעלא, זאגזשיג גור (נאר) ציא איז דאס אישרנת, דיא פלאגסד דאס יודלה (=יהודי) שוין צווייא טויזענד יאהר, וויא איין אכזר אן רחמנת, די פלאגסט דאס יודלע שוין [צוויא] טויזענד יאהר, דיא ווילסד דאס אין גאנצען פערניכטען, ציא מיינסטו דען, ציא מיינסטו דען גוהר (=נאר), אז השי"ת וועט {גוהר}, אין גאנצען, אויף דעם יודעלע פערציכטען

פזמון:

ניין, ניין, ניין, ניין, טויזענד מאהל ניין, דוס וועסטו נישט דערלעבען, דוס וועט אזוי נישט זיין, דאס איינע זאג איך דיר, אין מערק דיר דוס גיט, דאס איודעלע איז גיוועזען איודעלע בלייבט צוריק.

בית ב':

זאגזשיג דיא בעראביר (= כנראה: ברברי), זאגזשיג אין גאנצען, ציא איז דאס אישרונית (=ישרות), דיא נעמסט די איודן אין טאבאר, אין גרובסט מיט זייא שאנצען, וויא איין אכזר אהן רחמנות. די בינסט זייא וויא רינדער, דיא פלאגסט זייא וואב אין קינדער, דיא ווילסט זייא קיין שטיצע נישט געבען.

ציא מיינסטי דען, ציא מיינסטי דען גוהר, אז איהם, אז איהם זיסד, וועלען וויר זיך דיר אינטערגעבען (להכנע),

פזמון:

ניין, ניין, ניין, ניין, טויזענד מאהל ניין, דוס וועסטו נישט דערלעבען, דוס וועט אזוי נישט זיין, דאס איינע זאג איך דיר, אין מערק דיר דוס גיט, דאס איודעלע איז גיוועזען איודעלע בלייבט צוריק.

ובתרגום חופשי (עד כמה שהבנתי - אשמח לתיקונים והערות):

בית א': 

אמור נא עולם, הזאת היא ישרות?!  

מענה אתה את היהודי כבר אלפיים שנה, 

כאכזר חסר רחמנות

רוצה אתה להשמידו כליל

אם כך עולה בדעתך 

אם חושב אתה שה' כבר ויתר על היהודים שלו

פזמון: 
לא! לא! לא! אלף פעמים לא!

את שאתה רוצה לא תזכה לראות

לעולם לא יהיה, 

תכניס זאת טוב לראשך

יהודי היה ויהודי תמיד יישאר

בית ב':

תאמר לי ברברי, האם זו ישרות?!

אתה לוקח את היהודים לפלוגות עבודה (טאבאר*),

לחפור תעלות, כאכזר חסר רחמנות.

אתה קושר אותם כבהמות,

מענה את הנשים ואת הילדים,

ולא תומך בהם בשום צורה

אם חושב אתה כך, האם בחינם נכנע?

פזמון: 
לא! לא! לא! אלף פעמים לא!

את שאתה רוצה לא תזכה לראות

לעולם לא יהיה, 

תכניס זאת טוב לראשך

יהודי היה ויהודי תמיד יישאר

* הכוונה למונקה-טבור (Munkatabor) - כך נקראו "פלוגות העבודה" בהונגריה.

בחיפוש שעשיתי בארכיון הצליל הלאומי מצאתי הקלטה של אדם מבוגר ששר את השיר ביידיש. למרבה הפלא, גם הוא הקדים לשיר ביידיש את השיר "זכריה התימני".

ברשומה שם, תויגה ההקלטה כ"אשכנזים: מזרח-חסידים / הונגריה - מרמרוש - ספינקה". "מרמרוש" הוא חבל ארץ היסטורי שחלקו נמצא בהרי הקרפטים, בדיוק האזור ממנו הגיע סבי.

כעת, כשמצאתי אדם נוסף שכרך את השירים יחד, התעוררה בי שוב השאלה על הקשר שבין השירים.

יש לי תחושה שפשר העניין טמון בתופעה מעניינת שהתרחשה בפלוגות לעבודת כפייה בהונגריה.
על התופעה קראתי בספרה של אסתר פרבשטיין, 'בסתר המדרגה' שיצא לאור ממש עכשיו (בהוצאת 'מוסד הרב קוק'), ועיקרה המפגש בין שכבות שונות של האוכלוסייה היהודית ב"פלוגות העבודה". ובלשונה:

"מאז הפרדת הקהילות עמדה מחיצה גבוהה של שוני ומתח בין האורתודוקסיים לזרמים יהודיים אחרים בהונגריה, וההזדמנויות למפגש ביניהם היו נדירות. לא כן בפלוגות היהודיות, שם נוצר מפגש אישי וקבוצתי מתמשך. הפלוגות שיקפו את פניה השונים של יהדות הונגריה: צעירים ומבוגרים, אורתודוקסים, נאולוגים, יהודים מהאינטליגנציה היהודית-הונגרית, מתבוללים וציונים...". 

פרבשטיין מאריכה לעסוק (והיא כנראה הראשונה שעושה זאת) במפגש הזה ובהשפעותיו, בשימת לב לפערים התרבותיים בין הצדדים, ומתארת את המתחים בין הקבוצות מצד אחד, והעזרה והסולידריות מצד שני.

אני משער כי את שני השירים - "זכריה התימני" ו"זאגשיג די וועלטעלא" - שרו יהודים ב"פלוגות העבודה". נראה כי השיר ביידיש חובר והורכב באותם ימים על הלחן ה"עממי" של "זכריה התימני" ולכן באו השירים יחד.
ב"פלוגות העבודה", בהן כאמור נוצר מפגש ראשון מסוגו בין שלל הזרמים של יהדות הונגריה, פגשו יהודים חסידיים כדוגמת אב-סבי יהודים חילוניים ולמדו מפיהם את שירו של עמנואל הרוסי, שנכתב בארץ ישראל והתגלגל כנראה לתנועות הנוער הציוניות בהונגריה.

עושה רושם כי בעוד שהשיר במקורו נכתב כסאטירה, הוא נתפס אצל אנשי "פלוגות העבודה", כעוד ווריאציה לסבלו של היהודי באשר הוא, במקרה הזה היהודי התימני שסובל מקיפוח בארץ המובטחת. מדובר בעצם על שיר קינה על הגלות ו"המשיח [ש]עוד לא בא", ומבחינה זו יש קשר מהותי בין שני השירים.

והנה מספר פרטים שמצאתי באתר 'זמרשת'. ראשית, השיר 'זכריה התימני' מופיע בגירסה מקוצרת - כאן.
גם השיר "רחל על העין" (שכתב יצחק קצנלסון) הושר באותו לחן. באתר 'זמרשת' נכתב על השיר:
 "בשירון "Songs Heard in Palestine" שיצא בניו יורק בשנת 1928 מופיע השיר בכותרת "שיר תימני" אך אין בטחון שהלחן אכן תימני. אברהם צבי אידלסון כלל אותו בכרך התשיעי של "אוצר נגינות ישראל" המוקדש לשירי עם של יהודי מזרח אירופה ורובו שירים ביידיש, תוך הציון "Palestinian", כלומר שמע אותו מאשכנזים בארץ ישראל".


נזכיר גם את השיר (המפורסם יותר) "זכריה בן עזרא" שכתב משה וילנסקי, שאף הוא מתאר את סבלות התימני בארץ ואת יחסו אל הממסד האשכנזי.

ולסיום, חבר שלח לי את השיר "זכריה התימני" בביצוע מהשנים האחרונות. אין לי מושג מיהו המבצע, אבל בביצוע זה הנוסח שונה באופן משמעותי.
בגירסה זו ה"צדק מנצח" בסופו של דבר: האשכנזי הופך למצחצח נעליים בשעה שמופיע המשיח (התימני) על חמורו (האשכנזי).

ואני באתי לארץ ישראל

ואחכה בה לביאת הגואל

ובה אשב? בין התועים

ואצחצח נעליים

יודעים אתם מי אני דג אני במים

זכריה התימני מצחצח נעליים

שם בתימן, "יאללה רוח"

וליהודים מרביצים מכות
ומי שחושב ארצה לעלות
סוגרים לו כל הדלתות

יודעים אתם מי אני...

בלשכת העבודה עומדים בתור
ובמקום להתקדם נסוגים אחור
בעוד הם כותבים בית לעני
אין צריך? לתימני

יודעים אתם מי אני...

בבנק לאומי יושב שם פקיד - "שכנזי"
ואם בא תימני עם זקן ארוך
אומר לו ה"שכנזי" - "יאללה רוח"

יודעים אתם מי אני...

והמשיח יהיה תימני
והחמור שלו "שכנזי"
ואז יהיו כל ה"שכנזים" 
כולם מצחצחים נעליים

יודעים אתם מי אני... 

מה יעשו ה"שכנזים" כשיבוא גואל
במדינת ישראל
אלה יעמדו כל היום בתור
לקבל סיבוב על החמור

יודעים אתם מי אני...


תוספת (21/3):
אליהו הכהן, חוקר הזמר הנודע וחתן פרס ישראל, קרא את רשימתי והעמיד אותי על דיוקם של דברים, ועל כך תודתי נתונה לו.
וכך כתב לי:

ברשימה "מפנקסו של סבא" שהופיעה ב"נוטריקון" (17.3.13), סיפרת על השיר "לצחצח נעליים" שסבך רשם את מילותיו באמצע שנות הארבעים למאה שעברה, כשיר ששר בהונגריה בימי ילדותו. מפענוח הצילום של כתב היד שהבאת ברשימתך מסתבר שאין מדובר בנוסח המקורי של השיר אלא בגרסה מקוטעת שתוך כדי התגלגלותה מן הארץ לגולה חלו בה שיבושים רבים.

גם הנוסח המודפס של השיר שהבאת מתוך ספרו של דן אלמגור "שושנת תימן" איננו הנוסח המקורי של השיר אלא נוסח מאוחר יותר, מתוקן ומשופץ, שהושמטו ממנו מילים שמות ומושגים שהיו אופייניים לתקופה ונעשו בו תיקוני לשון רבים וגם נוספו בו משפטים שלמים, כנראה ע"י המחבר עצמו. בכך התרחקה  והלכה גרסה זו מהנוסח  המקורי של השיר.

הפזמון "לצחצח נעליים" נכתב ע"י עמנואל הרוסי לאחת ההצגות הראשונות של התיאטרון הסטירי "המטאטא". בהצגות ראשונות אלה, שעלו על הבמה בשנת 1928, מורגשת עדיין ההשפעה החזקה של התיאטרון הסטירי "הקומקום" שנוסד שנה אחת לפני כן.

"הקומקום" היה התיאטרון הסטירי הראשון בארץ שכלל בתוכניותיו פזמונים על תימנים. הנודע שבהם הוא "שבחו והודו לתל אביב" שהושר בתוכנית התשיעית של "הקומקום" מפי ברכה צפירה בהיגוי של יהודי תימן. 

כשהתפרק תיאטרון "הקומקום" כשנתיים לאחר שנוסד, עברו אחדים משחקניו לתיאטרון "המטאטא", ומאז החל גם "המטאטא" לכלול בתוכניותיו פזמונים "תימניים", וראשון ביניהם היה "לצחצח נעליים", שנכתב בהשפעת "שבחו והודו לתל אביב" 'הקומקומי'.

על כן צדק המשורר שלונסקי כשבאחד מחידוד הלשון שלו הגדיר את המטאטא כ"מעט התה שנשאר מן הקומקום".

הנוסח המקורי של הפזמון, כפי שהושמע על בימת "המטאטא", כלל 15 בתים ושני בתי פזמון חוזר. למרות פרסומו הרב הוא נעדר משירוני הזמר העברי שראו אור בארץ ובתפוצות, ורק נותר במחברות ובפנקסי שיר של בני אותה תקופה, ובתוכניית פזמוני ההצגה. על כן ראוי להציג בזה את נוסחו המקורי המלא:

"לצחצח נעליים"

(פזמון זכריה התימני)

יסופר ולא יאומן:

באתי הנה מתימן,

הכבודה היתה רבה

והמשיח עוד לא בא.

ה"שיכנז" אותי רימה,

להתיישבות לא נתן אדמה,

אי שכינה ואי כבודה?

אין כסף ואין עבודה.

זכריה, העסק הוא ביש!

זכריה, הייה נא לאיש!

הלך זכריה לירושלים

לצחצח נעליים - -

            פזמון:

            התדעו כבר מי אני?

דג אני במים,

            זכריה התימני –

            מצחצח נעליים.

            זכריה התימני

            אזרח ירושלים.

            זה כוחי וזה אוני

            לצחצח נעליים.

בהסתדרות, וואללה אל עזים,

העובדים שם רק "שכנזים",

ורק זכריה התימני

היה קבצן, נשאר עני.

במקום עבודה – "עמוד בתור!"

במקום "מאסארי" – נותנים לך חור!

ועוד כותבים בעיתונים:

לא צריך פה תימנים!

עושים קבוצות לבחורות,

נותנים תקציב גדול מאד,

 ורק בשבילנו כסף אין:

"לך צחצח נעליים".

                        פזמון: התדעו כבר...

בתימן שם רע מאד,

ליהודים נותנים מכות,

ואם תרצה לארץ לעלות –

פה סוגרים את הדלתות.

הלך הרועה – אבד הצאן,

זה הצרה וזה האסון:

יש פה "אינגליזי" ושמו חיימסון,

לתת רשיון אין לו רצון.

פתח את הדלת, אדוני!

פתח את הדלת לתימני!

ואם אינך רוצה לפתוח –

נכנס אזי בכוח!

                        פזמון: התדעו כבר...

מי יודע בשביל מי

יש לנו ועד לאומי?

מי יודע בשביל מה

כל הרעש וכל המהומה?

אז צעקנו בלו נוּחַ:

"תנו גם לנו באי כוח!"

מבאר שבע ועד דן

דרשנו ציר – נתנו לנו סגן.

לתימנים אין לגמרי זכות

לשלוח צירינו אל הסוכנות,

נגזר עלינו משמים

לצחצח נעליים.

            פזמון: התדעו כבר...

באתי הנה לחרוש ולזרוע,

דרכי היה מאד ארוך,

והנה מראים לי את הזרוע

ואומרים לי: "יאללה רוּח!"

אנה אלך, אדוני?

אנה ילך התימני?

כבר נמאס הלוך ושוט,

פה אחיה ופה אמות!

פה אחיה בארץ ישראל,

ואחכה לביאת הגואל.

אחכה, ובינתיים –

אצחצח נעליים.

            פזמון: התדעו כבר...

השפעת שירו של אביגדור המאירי "שבחו והודו לתל אביב" על "לצחצח נעליים" ניכרת בבתי הסיום של שני השירים. אביגדור המאירי חותם את שירו במילים: "טוב לחיות ולחכות לביאת הגואל", ואילו עמנואל הרוסי מסיים את "לצחצח נעליים" במילים: "פה אחיה בארץ ישראל ואחכה לביאת הגואל".

הנעליים, מסתבר, היו באותם ימים פריט מבוקש לא רק על ידי תימנים שהלכו יחפים, ולא רק ע"י חלוצים שסוליות נעליהם נשחקו, ולא רק ע"י נערים שעם התבגרותם צריך היה לחתוך את החלק הקדמי של חזית נעליהם כדי שאצבעות רגליהם המכווצות בתוך נעליהם יצאו למרחב -  אלא גם כנושא לעסוק בו בשירי זמר.

קדם לשיר "לצחצח נעליים" מערכון-פזמון בשם "לתקן נעליים", שהוצג בתוכנית השנייה של "המטאטא", ובו התקיים דיאלוג מענייני דיומא של "הוא" ו"היא".

ועוד נזכיר את שירו של אביגדור המאירי "הי הי הי נעליים", שנישא באותה עת על כל פה.

את לחנו של הפזמון "לצחצח נעליים" רקח נחום נרדי, פסנתרן וירטואוז וגם מלחין ומעבד, שהיה מופקד על כל שירי ההצגות הראשונות של "המטאטא". הוא שילב בו קטעי מנגינות ששאל משני שירים שהיו מוכרים ומושרים בארץ קודם לכן: לחמישה עשר בתי השיר של "לצחצח נעליים" התאים את לחן שירו של יצחק קצנלסון "רחל עמדה על העין", שהושר באותם ימים במסיבות "עונג שבת" בתל אביב בניהולו המוזיקלי של מנשה רבינא.  

לשני הבתים של הפזמון החוזר, התאים את לחן הבית הראשון של השיר "ילדה נעימה חכמת לב", שהיה במקורו לחן של דבקה ערבית מקומית.

ההקלטה של "לצחצח נעליים" שהבאת מתוך ארכיון הצליל הלאומי היא ביצוע חזני דביק ומסולסל של השיר בנוסח מזרח אירופה, ואין היא משקפת את הסגנון הקצבי שבו הושר השיר בארץ.

השיר "לצחצח נעליים" נמנה על שירי הרחוב הטיפוסיים שהושרו בשנות השלושים והארבעים בשכונות תל אביב ובפרבריה, ומשם התפשטו לכל הארץ. בשכונת נווה צדק שרו אותו בהתרפקות, בנווה שלום – בדבקות, ובכרם התימנים – בעוקצנות.

בכך הוא הצטרף אל שיר עוקצני אחר מאותה תקופה, ששיקף את יחס התימנים אל השיכנוזים. זה היה השיר "אנחנו התימנים" שהושר בפי פועלים תימנים במושבות ולחנו הושאל משירם של יהודי תימן: "אשאלה אלוהים":

אנחנו התימנים

כולנו צדיקים.

אתם השיכנוזים

כולכם גנבים.

אנחנו התימנים

כולנו ישרים.

אתם השיכנוזים

כולכם רשעים.

תימני
(צילום: א. מ. ליליאן)