בית הכנסת בדגניה / מסורת ודת בקיבוצים ובמושבות (3)

(המשך לכאן וכאן)
בעיתון מעריב מיום ד' 14.10.1970, התפרסמה כתבה נרחבת בשם "שלשה דורות בדגניה ב' - שיחה עם משפחת לוז".

בתוך הראיון עולה גם נושא בית הכנסת בדגניה, לשם הנוחות העתקתי את החלק העיקרי:

שאלה: בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה של מעין התעוררות דתית בקיבוצים. מייסדי דגניה – והאבות הרוחניים, א.ד. גורדון למשל – בוודאי לא חלמו על הקמת בתי-כנסת. והנה עובדה: יש בית כנסת בדגניה. יש מתפללים, ראש המשפחה גם הוא בקהל המתפללים – והבנים בעקבותיו. יש כאן כמו 'מהפיכה' בגישה לדת ולפולחן הדתי. מה הגורמים והמניעים לכך – אכזבה מהדרך הישנה, חזרה לבית-אבא-סבא מתוך געגועים, רצון וצורך למלא מעין חלל ריק בתחום הרוחני, או משהו אחר?

צבי לוז: אבי הגיע לבית הכנסת משום שאני משכתי אותו. נכון, אבא?

קדיש לוז: במידה מסויימת זה נכון. אני עוד אתייחס לכך בהמשך. בינתיים תמשיך, צבי.

צבי לוז: הלכתי לבית הכנסת לפני אבא. ניחשתי, שהוא רוצה ללכת. אבל הוא התבייש. 'מה זה? אני חי עם אנשים ארבעים שנה בתור קדיש לוז-לוז'ינסקי ויחשבו שאני אדם זקן?' אך כאשר ראה את הבנים – אותי ואת אחי – הלך אחרינו.

עד גיל 25 לא הייתי אף פעם בבית-כנסת.

קדיש לוז: יש לי זכרון. בילדותו אמר לי צבי: 'אינני רוצה להיות דומה לך. אני רוצה להיות דומה לסבא, שהיה לו זקן'. בשיחות הרציניות שניהלנו בינינו בצעירותי – היה אומר: 'בשבילך הקבוצה היא מעין אבסולוט. אני רוצה להאמין באבסולוט ממש'. והיה ברור, שהכוונה היא לאלוהות, שהיא אבסולוט. מוזר היה לי מניין בא לו הדבר...

צבי לוז: אתה, לוי יצחק (=המראיין, א.ש.), שאלת מה משך אותי לבית-הכנסת ואיך הגעתי אליו לראשונה? זה נבע מתוך הרגשה שהיתה אופפת אותי בשנות החמישים, כי לא הציונות ולא הקיבוציות שאני מצוי בהן, ואף לא מדינת ישראל נותנות טעם לקיומי. באותו זמן נפל לידי ספר על בודהא. פתאום חשתי, שאני יכול להיות בודהיסט. הייתי אז ביטבתא וקראתי לראשונה את 'הברית החדשה'. חשתי, שאני יכול להיות נוצרי. אחר כך הגעתי למסקנה, כי אם אני יכול להיות כל דבר – למה לא אהיה מה שהנני: יהודי? הצד הריטואלי (הפולחני) בא כנספח מאוחר למחשבות רבות. עד היום אינני רואה את העיקר בצד הריטואלי. אינני יכול להכריז על עצמי כמאמין. אני יכול להכריז על עצמי כאדם הרוצה להיות יהודי בנוסח המקורי. אני הולך לבית הכנסת כל אימת שהוא פתוח – בעיקר במועדים ובשבתות מיוחדות. אם לומר את האמת – אף פעם לא ראיתי בקבוצה פתרון רוחני. וזה ויכוח גדול ביני לבין אבא המתנהל מאז עמדתי על דעתי...

את העיתון בשלמותו אפשר לראות באתר עיתונות יהודית היסטורית (קישור לכתבה).

אגב, על השם המוזר-משהו "קדיש", כתבתי בעבר כאן.