כל דצריך ייתי וידפוס

הנה מודעת פרסומת חביבה ל"בית מסחר ספרים פרדס" בניו יורק (שהחל לפעול כמדומני כבר בשנות השלושים של המאה העשרים):

אהבתי במיוחד את הפיסקה העוקצנית (והרלוונטית גם לימינו): "אנו לא נתפאר בשמירת שבת ויו"ט ובעבודה על טהרת הקודש כמו שעושים כמה מדפיסים ומבקשים שכר מצוה בהאי עלמא; הדבר מובן מאליו כי מדפיס יהודי זקוק לשמירת התורה ככל אחד מישראל ואין זה אומץ תהלתו אשר בשביל זה בלבד יהיה ראוי להזמנות ממחברים רבנים... אנו רק בזאת נתפאר כי מלאכתנו מאד יפה...".

ואם עסקנו ב"השבחת המקח" של מדפיסים עם "קריצה" לחג הפסח, אוסיף את שערי ההגדות דלקמן:

הגדה של פסח קרלסרוא תקנ"ו

"...עם ציורים נאים וערבים לקוראיהם, ובפרט לקטנים המסובין על שלחן אביהם... ולקחנו אותיות חדשים ודיו שחרחורים, וביארנו הטעות שנפלו בדפוס אחרים...".

למרות ההבטחה החגיגית, לא נדפס בפנים ההגדה אף ציור!

שבחי פסח, פאס (מרוקו) תרפ"ו (1926). מן הספרים הראשונים שנדפסו בפאס בעת החדשה. המו"ל מתלונן שרצה להוסיף ניקוד אך הדבר לא התאפשר בשל מגבלות בית הדפוס: "וטרחתי ויגעתי לדופסו בנקודות וטעמים ולא עלה בידי מפני בית הדפוס שאין להם...".

והנה דרך נוספת לעשות פרסומת:
בשער ההגדה עם "באור יצחק", מאת רבי יצחק זקל הלוי שפיץ. ברונא תק"ן (1790) חותם המחבר "ואני מעתיר יצחק הלוי בהמ"ח [=בעל המחבר] ספר ברכת יצחק". אלא שהמילים "ספר ברכת יצחק" נדפסו בענק. כך פרסם המחבר את ספרו השני וקידם את מכירותיו.

שירי כוכב

ספרו של רבי נפתלי כ"ץ (ת"ט-תע"ט), "ברכת יהוד" (ברכת ה'), שנדפס בפרנקפורט דמיין בשנת תס"ד (1704), כולל שער נאה במיוחד ושירי פתיחה מעניינים. ביניהם נמצא השיר הגרפי הזה:

"שירי כוכב" דומים נמצאים בשני ספרים שנדפסו כשלושים שנה לאחר מכן באלטונה.
הראשון שבהם הוא ספר השו"ת המפורסם של רב העיר רבי יחזקאל קצנלבוגן, "כנסת יחזקאל" שנדפס שם בשנת תצ"ב (1732). בדף שאחרי השער מופיע ה"כוכב" הבא (התמונה לא כל כך ברורה - בשולי הדף מופיעים מילות השיר עם פירוש):

מספר שנים לאחר מכן, בשנת תצ"ח (1738), נדפס באותו מקום (אך לא אצל אותו מדפיס), הספר "מקום שמואל" מאת ר' שמואל בן אלקנה מאלטונה. ובראש הספר, שאף הוא מלא שירים ומליצות פתיחה, באים שני "שירי כוכב" (בשולי כל כוכב נדפסו מילות השיר). הנה:

["שירים גרפיים" נוספים הבאתי גם כאן וכאן וכאן.]

שיר המגילה של ר' יקותיאל גורדון

ר' יקותיאל גורדון - הרופא מבריסק דליטא, היה תלמידו הנאמן של הרמח"ל ומפיץ משנתו ברבים. רבו החשיבו מאד והעיד עליו: "ואני בתום לבבי לא אוכל לומר אלא שהוא חסיד גמור" (אגרות רמח"ל).

רוב חיבוריו נותרו בכתבי-יד, אבל חיבור פורימי אחד שכתב זכה ונדפס בשלוש מהדורות. השיר, שבנוי על ראשי התיבות "מגילה", פעם בסדר ישר ופעם בסדר הפוך, נדפס בפעם הראשונה תחת השם "הצעת המעשה" במנטובה תקי"ב, לאחר מכן באמשטרדם תקכ"ה תחת השם "חידות מגילה" ולבסוף נדפס מכת"י אוקספורד בוינה תרל"ט בשם "משלוח מנות".

את המהדורה הראשונה לא ראיתי (היא מאד נדירה, אינה בספריות בארץ. נרשמה במפעל הביבליוגרפיה על פי עותק שבספרייה הבריטית), רק את השתיים האחרונות. בין שתי המהדורות ישנם הבדלי נוסח מעניינים, כפי שאתאר להלן:

במהדורת וינה תרל"ט נדפסה ההקדמה הבאה:

"מגילה זו קריאתה זו הילולה ושבח התורה הנתונה לכל איש חלקו, וחלקי אמרה נפשי לחבר כל מעשי מגילת אסתר בתיבת מגילה פנים ואחור מתחילתה ועד סופה, וניתן לכתוב לכבוד הגביר שר ונגיד בישראל ה"ה הקצין מפורסם כבוד הדר שלמה זלמן סג"ל זינצהיים זכרו לדור דור וזה שמי יקותיאל בן החסיד מוהר"ר יהודה ליב מווילנא דאקטאר דק"ק בריסק דליטא יע"א".

במהדורת אמשטרדם נדפסה הקדמה אחרת לגמרי (מתחילה "אתן שבח ותהלה ליוצר המאורים..."), הסוף של מהדורת וינה לא נמצא ובמקומו מופיע קטע ארוך מאד על שעבוד מצרים, עשרת המכות והיציאה ממצרים. גם קטע זה בנוי באותה מתכונת: בראשי התיבות "מגילה".

בנוסף, במהדורה זו לא נזכר כלל שמו של ר' יקותיאל, ותחת זאת נכתב בשער: "חיברו חכם אחד ומפני הענוה שמו שם במסתרים". 

הדבר מפליא שדווקא במהדורה זו, שהיא השניה ולא הראשונה, החליטו להצניע את שמו של רבי יקותיאל, ולכן אני משער שמישהו לקח את שירו של רבי יקותיאל, העתיק אותו, "שיפץ" אותו, הוסיף את הקטע הארוך על יציאת מצרים, והשמיט את שמו של ר' יקותיאל.
בדקתי את כתב-יד אוקספורד (ליתר דיוק, את הצילום שלו ב"מכון לכתבי יד עבריים"), רק כדי לוודא כי מהדורת וינה מדוייקת. ואכן, המדפיס עשה עבודה מדוייקת (מלבד שני שינויים שאעיר עליהם בהמשך), ואין בו את ההוספות והשינויים שישנם במהדורת אמשטרדם (את המהדורה הראשונה כאמור לא ראיתי, ואעדכן כאן בעז"ה בעתיד אם אראה אותה).

כעת, הנה השיר ממהדורת וינה (בסוגריים מובאים חלק מהשינויים שבמהדורת אמשטרדם):

מה גילה יש ליהודים היום
היום ליהודים יום גאולה מצרה
מאין גאולה יצאה לנו היום
המלך להראות יקר גדולת מלכותו
משתה גזר יעשה לכל השרים
היהודים למשתה יבואו גזר מלך [/מיד]
מלכים גדולים ישבו לפני המלך
המה לכל/לנשים יפיפיות גדלו מאד
מלך גזר יביאו לושתי [/לפניו המלכה]
השרים להראות יפיה גלוי [/גלויה] מלבושיה
מרוב גאות יחוסה לא התרצת [/הלכה]
המלכה למלכות יקר גידפה מאד
מממוכן גזירה יצא[/ה] להמית המלכה
המלך לקבץ יפיפיות גזר מהרה [/מיד]
מן גזע יהודים לקח הדסה
המלך לא ידע גזעה משאול
מרדכי גזר יפיפיה [/יפה לא הגידה]
הסריסים לחשו ימיתו גוית [/גוף מלכם]
מרדכי גדול ישראל לשונם הבין
הדבר למלך יודע גילה מרדכי
מלך [/מיד] גזר יתלו לשני הסריסים
[הדבר לזכרון יכתב גזר מלך
מיד גזר יגדלו להמן האגגי]
המן לא ידע גודל מעלתו
ממלך גזירה יצא לגדל המן
המן לפניו ישתחוו גזר מיד
מרדכי גדול יהודים לא השתחוה
המן להשמיד יעץ גוי מרדכי
מיד גידף יהודים לפני המלך
היהודים לא יחשיבו [/יחשבו] גדולת מלך
מחרפים גם יהודים לדתי/לדת המלך
הכסף למספר ישראל גילה מיד/מהרה
מלך גם יהודים להשמיד הרשהו
הכסף לך יהיה גם מתנה
מיד גזר יבואו לכתוב האגרת
היהודים לאבד/להשמיד יבוא גוי מחוי [יעץ גם ממוכן]
מלאך גבריאל ירד לגלות הדבר
הגזירה לבטל יתפלל [/ישתדל] גואל מרדכי
מרדכי גזירה ידע לבש השק
הילדים לצום [/לענות] יעץ גם מרדכי
מרדכי גילה [/גזר] יודע לאסתר הדבר
הצום לשלשת ימים גזרה מלכה
מתפלשת גם ישבה לארץ המלכה
התפללה לה' יקרע [/יבטל] גזירה מישראל
[הן לך יחיד גלוי מחשבות
מרוב גודל יופי לא הובאתי]
מלכות [/מלבושה] גדולת יקרה [/יקר] לבשה המלכה
הלכה לבקש יבוא גדול משנהו
משתה גדולה יעשה לפני המלך [/המן]
המן למשתה יבוא גזר מלך
מרום גזר ינדד לאחשורוש השינה
הזכרונות לפניו יביאו גזר מלך [/מיד]
מצאו [/מצא] גלה יהודי למלך המורדים
הגיע למרדכי יהודי גדולה ממנה
ממלך גדולת יקר לא הגיע
העץ לתלות [/לתליה] יעצו גבוה מאד
מחר גם יבקש לתלות היהודי
המן למחר יצא גינת מלך
מי גדול יבוא לפני העת
הנה לפניו יביא גדול משנהו
מה גדולה יעשה לאיש הנכבד
האהוב לפני יקבל גדולה ממני
מי גדול יש [/יותר] לפני המלך
הן לא יש גדול ממני
מלבושי גאת [/גדולה] ילבישוהו לרכוב הסוס
הגדול לפניו יקרא גדולת ממשלתו [/גודל מעלתו]
מלך גזר יעשה למרדכי היהודי
המן למלך יעץ גדולה מעט [/מאוד]
מרדכי גם יקבל [/יתקבל] לבטל הגזירה
הכבוד למרדכי יעשה גזר מלך
מחר גם ישב למשתה המלך [/המלכה]
הגידי [/הגידה] לי יונתי גבירה [/גבירתי] מבוקשתך [/מבוקשך]
מלכי גזרת יהודים להשמיד הייטב
הן ליהודים יקרא גם מולדתי [/יחשב גזע מולדתי]
מי גזר ישמיד ליהודים [/יהודים להשמיד] המן
המלך לשכך יצא גנת מלכותו
מלאך גדול ירד להפיל המן
הזעיקה למלך יבוא גם מהרה [/יראה גאוה מהמן]
מה גבר יצרך [/מי גבר יחפוץ] לכבוש המלכה
העץ לתלות [/לתליה] יצא גם מחרבונה
המלך לתלות יוד גזר מבניו
מלך גזר יהפך לעמלקים הגזירה [/יעשה ליהודים הפורים]
השמיעו לכל ישראל גדולת מרדכי
מרדכי גזר יכתב ליהודים השמחה
הם לאביונים ישלחו גם מתנות
מגילה גם יקראו לעולם היהודים
הבית לאסתר ינתן גזר המלך
מועדים גדולים יתבטלו לימות המשיח
הפורים לא יבטל גם משיח
רמיזה בתורה קריאת המגילה
הציווי קדומה במלחמה ראשונה

כפי שניתן לראות כל השורות בנויות מראשי התיבות "מגילה", פעם ישר ופעם הפוך.

לעתים השינויים בין המהדורות הם משמעותיים, כמו לדוגמה:

"המן למלך יעץ גדולה מעט" לעומת: "המן למלך יעץ גדולה מאד".

ראשי התיבות של שתי השורות האחרונות הם: רבקה. אינני יודע מדוע. ייתכן והוא שמה של אשת הגביר ר' שלמה זלמן סג"ל זינצהיים, לכבודו נכתב השיר.  בכתב היד, בשונה מהנדפס, שתי שורות אלו נכתבו בשולי הדף ולא כהמשך רציף לשיר. שינוי נוסף בכתב היד לעומת הנדפס נמצא בשורות:
מי גדול יש לפני המלך
הן לא יש גדול ממני
גם שורות אלו לא נכתבו כחלק מהשיר, אלא במרכז הדף, בין שני טורי השיר. למי התכוון ר' יקותיאל בשורות אלו? אתן לכם להחליט.

פורים בבונקר

לרגל חג הפורים, הנה פריט שיוצג במכירה הקרובה של קדם, וראוי לתשומת לב מיוחדת.
מדובר בפתק שנכתב במקום-מסתור בגטו וָאדוֹביצֶה, בעיצומו של יום הפורים תש"ה (1945):

פורים תש"ה לפ"ק פה בונקער וואדאווצע יע"א!

איש אשר שמו "אדום" והוא שחור...

אבל פעולותיו הם נכוחים טוב וישר

ומצא פה מרגוע לנפשות ביתו בהבונקער

ושכר איש אתם חבר יחבר

ומהטור השלישי משפחת אורז איש באו כולם

שמחה וששון (לכם) להם בשובם כולם במהרה לגבולם

והשי"ת יעשה עמנו ניסים ונפלאות כמו שעשה

לאבותינו בימים ההם בזמן הזה!

שמחת פורים, פורים - כיפורים דהאי שתא
ונזכה במהרה לראות אור הגדול אשר יזרח עלינו ועל כל אחינו ב"י

ונצא לחירות עולם ב"ב אמן!

בד"ש ידידכם הנאמן מש--

מן החידודים הלשוניים עולים שמותיהן של שתי משפחות שהסתתרו בבונקר: רוט ("אדום") ו-רייזמן ("משפחת אורז איש").

על-פי "מרכז מורשת יהדות פולין", רק בידי עשרה יהודים עלה להסתתר ולהינצל בעיר ואדוביצה עצמה בתקופת המלחמה. יתר היהודים הסתתרו בערים שכנות או נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ באקציית חיסול הגטו באוגוסט 1943.

על חגיגות פורים בגטאות, ראו כאן (מהאתר זכור - אמונה בימי השואה של המרכז ללימודי השואה ב"מכללה ירושלים"). 

שירי "תזכורת" לפרשיות התורה

שימו לב לשיר הבא:

בראשית מנוחתי הלכתי ראיתי חיי ותולדותי

בצאתי משולח מהישוב קצי נגש להחיות

השם נראה בבוא שילוחו ביתר משפטים

ורמו מצוותיו לשאת קהילת הנפקדים

נקרא מצווה בשמיני הזרוע כמצורע

אחר יתקדש יתאמר בהרי החוקות

במדבר הנשיאות יתעלה המשלח קרח

המחוקק המבולק וכפנחס במטות מסעו

בדברים אתחנן עקב אראה השופט

יוצא ובא ואצב בלכתי להאזין ברכה

שיר חסר פשר, הלא כן?! (כמו הרבה שירים, יהיו מי שיגידו). מה זה למשל "קצי נגש להחיות", מי זה "המחוקק המבולק", ומהי "קהילת הנפקדים"?

אבל האמת שהשיר הזה הוא "שיר מלאכותי", אם אפשר לקרוא לו כך, או "שיר תזכורת" על כל פרשיות התורה. הנה כך:

בראשית (בראשית) מנוחתי (נח) הלכתי (לך לך) ראיתי (וירא) חיי (חיי שרה) ותולדותי (תולדות)

בצאתי (ויצא) משולח (וישלח) מהישוב (וישב) קצי (מקץ) נגש (ויגש) להחיות (ויחי)

וכך הלאה...

השיר הזה נדפס בכמה מהדורות חומשים, בעיקר כאלו שנדפסו באמסטרדם. הוא נדפס לראשונה ב"תיקון סופרים" אמשטרדם תכ"ו (1666) וכתב אותו ר' שלמה די אוליוירה - מרבני הקהילה הספרדית-פורטוגזית באמסטרדם. בעבר הבאתי (כאן) שיר דומה שכתב ר' שלמה די אוליוירה על שמות ספרי הרמב"ם ("שיר הקשרים אשר לשלמה").

אך זה אינו השיר היחיד. מתברר שרבים במשך הדורות כתבו שירי "תזכורת" כאלה. אפרט כאן את השירים שמצאתי.

שיר קדום בהרבה נדפס בסוף מחזור כמנהג בני רומא, שהדפיס גרשום שונצינו בפאנו בשנת רס"ד-רס"ה. שיר זה נדפס גם במחזורי מנהג רומא שנדפסו בבולוניה בשנת ש' ובמנטובה בשנת ש"כ:

 סימן לסדר הפרשיות

ספר ראשון: בראשית נח לך באלוני שרה יצחק יצא ישלח וישב מקץ גש לחיים

ספר שני: שמות ראה פרעה בשלח יתרו משפטים תרומה תצוה ותשא קהל הפקודים

ספר שלישי: קרא צו שמיני אשת מצורע אחרי קדושים הכהנים בהר חקות

ספר רביעי: סיני נשא כמת ישלח קרח פרה לבלק פנחס ראש למסעות

הרי אלו חמשים ושלש פרשיות שבתורה...

בשיר זה, חלק מהמילים הן פשוט שמות הפרשיות, ומילים אחרות רומזות באופן אחר לפרשה (לדוגמה: "באלוני" - פרשת וירא (על שם "וירא אליו ה' באלוני ממרא...").

שיר אחר נדפס בחומש סביוניטה שי"ח (1557):

הראשון הנוח לך שיראו חיי מצחק יצא וישלחנו וישב הקץ הגש ונחיה

ובשמותיך הראה ובא לשלח יתרו כמשפטיך הרמים ואתה תשא קהל פקודיך

וקרא צו כיום לזרע תורתך אחריך יתקדשו והאמירם בהר חוקיך

מדברנו נשוא והעליתנו ושלח קרח פרח בלקתנו פן חס מטותינו תסיע

הדברים אתחנן עקב ראית שפטינו ותצא תבוא נציבנו והאזיננו ברכה

הכותרת לשיר זה היא "סימן לראשי פרשיות התורה בלשון תפילת ישראל אל ה'", ומעניין שהוא היה נפוץ בקהילות תימן, ושימש שם כתפילה. הרב יוסף קאפח כותב על שיר זה: "תפילה ידועה בתימן" (כתבים ב', ירושלים תשמ"ט, עמ' 76, הערה 200). וכך כתב בהקדמה לספר "חמדת ימים" לר"ש שבזי (ירושלים תשט"ז): "תפלה נהוגה בפי יהודי תימן מימי קדם אשר אותיותיה נושאות את סדר פרשיות התורה".

במחזור "הדרת קודש" שנדפס בונציה בשנת שנ"ט-ש"ס (1599-1600), מופיע שיר נוסף פרי עטו של רבי יששכר ן' סוסאן:

בראש התולדות אברם ראה ומשרה יצחק הוציא ומלאכים וישב מקץ ליהודים בחייהם

ואלה שרי פרעה שלח יתר ומשפטים ותרומה צוה לשאת קהלת פקודיהם

קראם וצום בשמוע הנשים יטהרו אחרי התקדשם כאומרו בהר חקתיהם

במדבר נתנשאו ונתעלו האנשים וקרח בפרתו בלק ופנחס בראשי מסעיהם

דברו בתחנונים ונמעו [?] וברבותם שוטרי מלחמותיהם באים ונציביהם ילכו ויאזינו ברכותיהם

רבי יהודה אריה ממודינה, בספרו "לב האריה" (ונציה שע"ב) העוסק בעצות לחיזוק הזכרון (שער ב, פרק ב), מביא שיר נוסף, עליו כותב: "אצלי בקבלה מרבותי, לא ראיתי בדפוס" (על פי קטלוג המכון לתצלומי כת"י עבריים, שיר זה מופיע בכמה כתבי יד):

ראשית תולדות אברהם בראותו שרה יצחק לחרן שלח יעקב ולקץ נגש מצרים

שמות ראה פרעה בשלחם שמע משפטים ולקחת צוה שקלים ולקהל הפקודים

קרא וצוה בשמיני זרע מצורע אחר יקדשנו הכהן סיני חקה

במדבר נשאו נרות שלח קורח פרה לבלק פנחס במטה הסיעה

דברים ותחנונים שומע אנכי שופט למלחמה באתי אתם תלכון ומהשמים תבורכנן

והנה שיר נוסף (מאוחר הרבה יותר) שכתב באותו סגנון גם האדמו"ר ר' חנוך העניך הכהן מאלכסנדר:

נדפס בספר "אגרת מוסר" פיוטרקוב תרע"ב

בראשונה תנוח הלכלוך, מיראת החיים, תולדותיך היוצאים תשלחם בתשובה, הקץ תגש ותחי

שמות תראה בבוא משלחך המותרים, השופט הרם יצוה להשיא ולהקהל הפקודים

תקרע צותיך השמנים הנזרעים בצרעתך, אחר תקדש תאמר סיני ותחוקקה

סיני בהנשאך תעלה ותשלח קרחך כחוקה בן צפור בן אהרן יטה לסייעך

בהתדברך בתחנון ובעקב, ביראת השופט תצא ותבא תתיצב למלך להאזין ברכותיך

ומעניין שאחד מרבני בוכרה, הרב משה ברוך, בנה על השיר הראשון שהבאנו ("בראשית מנוחתי...") את הקדמת ספרו "תיבת משה" (ירושלים תרנ"ט):

כל העניים - בצבע אחד!

הנה קטע מתוך הכרונולוגיה ההיסטורית "צמח דוד", בו מתאר המחבר, ר' דוד גנז, את בן עירו הנדיב ר' מרדכי מייזל.

אותי תפסו השורות האחרונות: "הוא מלביש ערומים, פעמים רבים רוב עניי עירנו כולם בצבע אחד...".

מה פירוש? נדמה לי שהכוונה היא שלעתים היה תופר בגדים לכל עניי העיר, ומאחר וכל הבגדים היו מאותו בד, היה נראה כאילו כל עניי העיר לבושים באותו צבע. האם זה נכון?



תעלומת הדפים הריקים

לאחרונה הגיע ל"קדם" פנקס חברא קדישא גדול ומפואר, מקהילת סאלקע (מאטאסאלקא Mátészalka, הונגריה). הרישומים בפנקס, שמכיל למעלה מ-400 דף, מתחילים בשנת תקנ"ז (1797) ומסתיימים בשנים הסמוכות לשואה.

אחד הדפים בפנקס



על כל דף מדפי הפנקס נרשם שם של אחד מתושבי הקהילה, ומתחתיו התאריך בו הצטרף לאגודה. במהלך השנים נרשמו בדף האישי של החבר פרטים שונים אודותיו, כגון תדירות התרומות שלו לאגודה, עזיבתו את העיר, פטירתו, מקום קבורתו וכדומה.

בראש הפנקס אוייר שער מיוחד ואחריו באו דפי ה"תקנות" של ה"חברה". בסוף דפי התקנות מצאתי דף, שבולט לעין כי נוסף לפנקס מאוחר יותר, ועליו נרשם:

"שני דפים נומרע [=מס'] 75 ונומרע [=מס'] 77 לא נכתב עליהם שמות החבורה ולפניהם ואחריהם נכתבו שמות בני החבורה ולפני ח"מ היו הסיכך[?] בין בני החבורה על זה ומוסכם במסכים כולם ע"פ פשר דבר שמהיום והלאה אין לשום אחד מבני החבורה טענה ומענה על זה שנשארו ריקים מחמת טעמים הכמוסים וכה יהיו עד עולם. נעשה יום א' כ"ט ניסן י"ד למב"י תקפ"ח לפ"ק פה סאלקא נא' יחיאל כהנא...".

החותם הראשון (וגם כותב נוסח ההחלטה) הוא רבה של סאלקע, הגאון רבי יחיאל הלר כהנא, בנו של הגאון רבי יהודה הלר כהנא אב"ד סיגט ובעל "קונטרס הספיקות".

ואכן, דפים 77 ו-75 נותרו ריקים. בראשם נרשמה רק כתובת ביידיש:

"על דף זה דערף קיין שום אדם און גשריבען ווערען ניט פר כל הון דעלמא".

ובתרגום חופשי: על דף זה אין לרשום כלום, אפילו לא בעד כל הון שבעולם.

בדפים שלפניהם ואחריהם נכתבו כרגיל שמות חברים, ברישומים מהשנים תקס"ה-תקס"ז. מזה אני לומד שההחלטה לא לרשום בדפים אלו היתה כבר בשנים אלו, ורק לאחר מכאן [בשנת תקפ"ח] הועלתה ההחלטה הזו על הכתב ברישום שהבאנו קודם.

מהם אותם "טעמים כמוסים" שבגללם נותרו הדפים ריקים? אינני יודע.

אוסיף רק כי בהמשך הפנקס, בשנים מאוחרות יותר, מצאתי שוב שני דפים, עליהם נכתב: "איסור גמור לכתוב אל דף זה".

נסיון הקולמוס

בכתבי-יד רבים ולעתים גם בדפי כריכה של ספרים מודפסים ניתן לראות "נסיונות קולמוס" של הסופרים או המגיהים. לעתים מדובר בשירבוטים חסרי פשר, ולעתים נכתב במפורש: "נסיון הקולמוס".

עם הזמן נפוץ מאד החרוז:

אנסה הקולמוס אם ילך בנימוס.

למליצה זו כמה ואריאציות. משה שטיינשיידר בחיבורו "הרצאות על כתבי יד עבריים" (ירושלים תשכ"ה, עמ' 36, הערה 27) מביא את הנוסח הזה:

אנסה את הדיו ואראה מה טובו ויפיו.

והנה וואריאציה מורחבת יותר של "אנסה הקולמוס" שמצאתי כעת:

אנסה הקולמוס אם ילך בנימוס, למחר אשתה בכוס אני ואנטונינוס

בכתב-יד ממרוקו (מהמאה ה-19) מצאתי נוסח:

אנסה הקולמוס בספר בן עמוס

אגב, רבי יהודה החסיד אסר לנסות את הקולמוס על גבי הספר:

...ולא יכתוב אדם חשבונות בספר, ולא יאמר אנסה הדיו או אנסה הקולמוס כי אסור להוסיף על הספר (ספר חסידים, תתקז).

הקדמות רבי אליהו בחור - ועוד

את ספרו של "הבחור" - המדקדק ר' אליהו האשכנזי, "מסורת המסורת", הזכרתי פה ופה. כהשלמה בחרתי להביא כאן מן ההקדמות לספר, הכוללות בין היתר פרטים מרתקים על חייו של רבי אליהו.
לספר שלוש הקדמות. "הראשונה בשיר והשנית בחרוזה והשלישית בהלצה", כפי שכותב המחבר ב"הקדמה" שהקדים לשלוש ההקדמות (כן!).
[דרך אגב, המדקדק ר' שלמה זלמן הנאו הקדים לספרו "בנין שלמה" (פרנקפורט דמיין תס"ח) גם כן שלוש הקדמות, האחת "בשירה" האחת "בחרוזה" והאחת "בהלצה" ודי ברור שהלך בזה בעקבות ר' אליהו בחור].
כיון שההקדמה השלישית מתחילה לעסוק בנושא הספר, והיא כתובה בפרוזה ולא בשיר, הבאתי כאן רק את השתיים הראשונות. הסריקה (מתחילה מסוף ה"הקדמה" להקדמות) היא מתוך המהדורה השניה - המנוקדת (באזל רצ"ט). תהנו.

לתצוגת מסך מלא - לחץ על הסמל שבפינה הימנית-תחתונה

פטרונו הנוצרי של ר' אליהו בחור (ויקיפדיה) Aegidius of Viterbo

עליו כתב בהקדמה השניה:

"כי גוי אחד נוצרי, אשר היה תלמידי, וכעשר שנים תמידי,

בביתו עמדתי, ועמו למדתי, ועל זה גדלה עלי הצעקה...".

והנה כתב-ידו של ר' אליהו בחור מ"ספר הזכרונות" שלו שנמצא בכתב-יד מינכן:

 

דרך אגב, הרקע ל"באנר" שבראש הבלוג הזה, הוא מתוך ספר אחר של ר' אליהו בחור, ספר התשבי, בערך נטריקון (מהדורת באזל שס"א 1601). גם בקטע זה הוא מזכיר את דה ויטרבו ("הקרדינאל"):

לסיום, ראו בבלוג המקסים OnTheMainLine - על טענה נוצרית לא-נכונה כי ר' אליהו בחור המיר את דתו (אנגלית).

ספר בלי הקדמה - כגוף בלי נשמה

הפתגם "ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה" מצוי בפתחיהם של ספרי-קודש רבים מן הדורות האחרונים (עשרות רבות של ספרים - לפי חיפוש ב"אוצר החכמה").

זהו פתגם מעט מוזר, מאחר והוא מעניק חשיבות יותר גדולה להקדמה (נשמה) מאשר לספר עצמו (הגוף). בנוסף, לא ידוע לי מי הוא ממציא הפתגם ומתי והיכן נזכר לראשונה (בספרים שראיתי הוא מובא בשם "קדמונים" "אמרי אינשי", "אמרו המושלים" ועוד), ויש לי תחושה שהוא נולד בעיקר בגלל החרוז (הקדמה – נשמה).

בפתגם זה נעשה שימוש כפול: מחברים רבים השתמשו בו כ"התנצלות" על כך שכתבו הקדמה (!), ואילו אחרים נופפו בו בכדי להדגיש את חשיבותה של ההקדמה שכתבו ועל מנת להמריץ את הקורא לקוראה.

גירסה מורחבת יותר לפתגם ראיתי בספר "עלי תמר" (לר' ישכר תמר, תל אביב תשמ"ב, סדר נשים, עמ' קצט):

ספר בלי שער הסכמה והקדמה - כגוף בלי נשמה.

ויש שגרסו רק:

ספר בלי הסכמה – כגוף בלי נשמה.

והנה וריאציה נוספת בספר "עמודי בית יהודה" (לר' יהודה הורוויץ, אמשטרדם תקכ"ו), שמגנה את הקורא ספר בלי ההקדמה [ומתברר שבמקרה כזה, הקורא עצמו הוא "נפש בלי נשמה" – לא הספר!]:

קורא ספרי בלי הקדמה, נדמה לבעל נפש בלי נשמה, וכעיר פרוצה בלי חומה

מחבר הספר "עמודי שמים" (ר' אברהם ליכטנשטיין, ורשה תקס"ג), חורז אף הוא בגנותו של המדלג על ההקדמה: 

כידוע, לספרים יש בדרך כלל "שער", ומכאן שהספר דומה לבית, ולכן יש לו גם "מבוא" או "פרוזדור" לפני ה"טרקלין", או במונחים של בית המקדש - "אולם" לפני ה"דביר":

כאולם לפני הדביר - כן הקדמה בראש כל ספר.

פתגם זה מצאתי בכמה מקורות. הגאון בעל "פרדס יוסף" (ר' יוסף פצנובסקי מפבאייניץ), משלב אותו עם הפתגם שפתחנו בו לעיל:

קיימו וקבלו המחברים עליהם לחוק ולא יעבור, לבנות יציע ההקדמה סביב למחברתם, ומאמר העולם: כאולם לפני הדביר, כן הקדמה בראש כל ספר, וספר בלי הקדמה, כגוף בלי נשמה... (פרדס יוסף, חלק א, פיוטרקוב תרצ"א, הקדמה).

על הדימוי ספר=בית בנוי גם הפתגם הבא (שאף מקורו "עממי"):

ספר בלי מפתח כבית נעול הוא.

וכן מופיע דימוי מסוג זה בשער חיבורו של ר' משה מזאלשין, "משפט צדק" על תהלים (ברסלוי תק"צ), בשם ספר הברית (לר' פנחס אליהו הורוויץ):

וכתב בספר הברית כאשר ראוי שלא לכנוס לבית חבירו פתאום בלתי ינקש תחילה על הדלת, כך אין לקרוא בספר בלתי יקרא בו קודם ההקדמה.

אמנם הנוסח בספר הברית מעט שונה, והוא מכוון אל הקדמות ספר הברית עצמו, ולא על כל הקדמות הספרים בכלל: 

וכאשר מהראוי שלא לכנוס לבית חבירו פתאום בלתי ינקש תחלה על הפתח והדלת, כך אין לקרוא בספר הזה בלתי יקרא בו מקודם ההקדמה הראשונה עם השניה.

(הדבר קשור לפרשיה מצערת שאירעה למחבר הספר, כאשר חלקו נדפס ללא רשותו בברין תקס"א – ראה על כך ההקדמה השניה של הספר ממהדורת זולקווא תקס"ז ואילך, ואכמ"ל).

ויש וריאציות חריפות יותר. יצחק בר לוינזון (ריב"ל) כותב בהקדמה לספרו "ימין צדקי":

הקורא ספר ולא עיין בהקדמתו, כגנב הנכנס דרך החלון.

ובספר "משלי עין בין משק" (ר' ישראל נחום קווארט, ניו-יורק 1941, עמ' 149) גורס:

הקורא ספר ולא הקדמתו – כגנב במחתרת יסכן ראשו.

מליצות אלו מצטרפות למאמצים רבים שעשו מחברי ספרים במטרה לשכנע את הקוראים לעיין תחילה בהקדמת ספרם.

האמצעים בהם נקטו המחברים היו שונים ומגוונים, החל באזהרות והשבעות וכלה בתחנונים ובקשות. נביא כאן רק שתי דוגמאות:

המדקדק ר' אליהו בחור הקדים לספרו "מסורת המסורת" שלוש הקדמות ("הראשונה בשיר והשנית בחרוזה והשלישית בהלצה"). ב"הקדמה" לשלוש ההקדמות כתב:

...ואלו הייתי כדאי להשביע איש מישראל, הייתי משביע את כל הבא ללמוד הספר הזה שלא ילמדהו עד שיקרא ההקדמות האלה, אך מפיל אני תחינתי ובקשתי לפניהם על ככה, והעושים כן תבוא עליהם ברכה, ומובטח אני כי לא איש יתחרט ובן אדם ויתנחם באבוד זמן בקריאה זו, אך יגיע תענוג נמרץ לקוראיו כאשר ימצאו בם דברים טובים וחידושים, אשר לפנים לא ידעום ומאז ומקדם לא שמעום...

בספר הביבליוגרפי "שפתי ישינים" של רבי שבתי משורר בס, מוצבת כבר בשער בקשתו של המחבר:

שפתי ישינים... אשר אוה... יגע ואסף...

כהר"ר שבתי משורר בס...

ואחת היא שאלתו ואותה הוא מבקש,

מאת כל איש אשר על דלתות הספר ינקש

יקרא בראשונה ההקדמה כולה,

ויראה תועליות הספר יקרים מכל אבני סגולה.

בפתח הקדמתו מאריך רבי שבתי בעניין זה, ומנסה למשוך את לב הקורא בדרכי נועם:

ברוך הבא בשם ה' צבא-ות

לקרוא ההקדמה בעיון כל תיבה ואות

ראיתי בכמה ספרים שהמחברים משביעים בשמות הקדושים שלא יקרא הקורא בספר עד שיקרא ההקדמה, אבל לא כן אנכי, והנני יושב פתח האהל לראות אם יש עובר ושב להכניסו בדלתות ביתי בדברים נאים המפתים ואומר בא ברוך ה' אשריך שזכית לדפוק ולכנוס בשער... ולקטן כגדול אני אומר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור עד שתקרא ההקדמה מתחלתה ועד סופה, כי בזולתה יהיה לך ספר זה כדברי ספר החתום אשר יתנו אותו אל יודע ספר לאמר קרא נא זה ואמר לא אוכל כי חתום הוא, אמם בהקדמה תמצא מרגוע לנפשך להבין כל הסימנים וכל ענייני הספר, ואחר תעבור ותלך מחיל אל חיל...

נחתום בחיבור נוסף של רבי משה מזאלשין, ספר "תיקוני שבת", שבשער מהדורתו הראשונה (וורשא 1827), מדובר על "חיוב" ש"מבואר בספרים" לקרוא תחילה את הקדמת הספר:

בקשתי מאת כל מעיין בסידור הזה שיעיין מקודם ההקדמה ומלבד זה מבואר בספרים החיוב לקרות הקדמת הספר.

***

בשם הרבי מקוצק אמרו:

לכל ספר יש הקדמה, מהי ההקדמה לתורה, והרי העולם אומרים כי "ספר בלי הקדמה הוא כגוף בלי נשמה"?
גם השי"ת חבר הקדמה לתורה והיא... הדרך ארץ, כמו שאמרו חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה".

(אמת מקאצק תצמח, בני ברק תשכ"א, עמ' פג).

שירי עצים לט"ו בשבט

לכבוד ט"ו בשבט, ובהמשך לשירים ה"גרפיים" שהבאתי כאן וכאן, הנה שני שירים, המעוצבים בדמות אילנות, שכתב המשורר טָדרוס בן יהודה אבועלפיא (חי בספרד במחצית השניה של המאה ה-13), ונדפסו באוסף שיריו "גן המשלים והחידות" (מהדורת דוד ילין, ירושלים תרצ"ב; חלק א, עמ' 180; חלק ב', עמ' 79).






עֵת לִנְטֹעַ עֵץ הַחַיִים – לִבִּי נִמְלַך וַיִוָעֵץ

מִן הַשִּׁיר לָקְטוּ שַׂרְעַפַּי – אֵת הַמָּן, תָּלוּ עַל עֵץ

[בעת שנמלך לבי לנטוע עץ החיים, לקטו שרעפי את המן, לחם השמים (כלומר, השיר), ותלו אותו (את השיר) על העץ (בצורת עץ) - ביאור דוד ילין שם].

והנה שני השירים, כפי שהם מופיעים בכתב-יד (כת"י שוקן, הצילום מובא בראש הכרך השני של המהדורה הנ"ל):

אלה במגדלי אש הפורחים באויר (מטוסים?) ואלה בסוסים

תפלה בעד נצחון צבאותינו - נדפסה ברומניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה

"...אלה בחיל-רב ואלה בכלי תותח

אלה ברכבי-ברזל ואלה במגדלי-אש הפורחים באויר

ואלה בסוסים.

ואנחנו בשם אלקים נזכיר..."

וכמובן, בקשה "פטריוטית" להרחבת גבולות האימפריה:

"תאוות נפש אדוננו מלכנו תתן...כי גבולי ארצנו יתרחבו ושבו כל בניה לגבולה, והיתה לרומניה גדולה..."

לפי ויקיפדיה מצבה הצבאי של רומניה במלחמת העולם הראשונה לא היה מעודד, בלשון המעטה, וזאת על אף שלרשות הצבא הרומני עמדו לא פחות מ-281,240 סוסים!