הפתגם "ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה" מצוי בפתחיהם של ספרי-קודש רבים מן הדורות האחרונים (עשרות רבות של ספרים - לפי חיפוש ב"אוצר החכמה").
זהו פתגם מעט מוזר, מאחר והוא מעניק חשיבות יותר גדולה להקדמה (נשמה) מאשר לספר עצמו (הגוף). בנוסף, לא ידוע לי מי הוא ממציא הפתגם ומתי והיכן נזכר לראשונה (בספרים שראיתי הוא מובא בשם "קדמונים" "אמרי אינשי", "אמרו המושלים" ועוד), ויש לי תחושה שהוא נולד בעיקר בגלל החרוז (הקדמה – נשמה).
בפתגם זה נעשה שימוש כפול: מחברים רבים השתמשו בו כ"התנצלות" על כך שכתבו הקדמה (!), ואילו אחרים נופפו בו בכדי להדגיש את חשיבותה של ההקדמה שכתבו ועל מנת להמריץ את הקורא לקוראה.
גירסה מורחבת יותר לפתגם ראיתי בספר "עלי תמר" (לר' ישכר תמר, תל אביב תשמ"ב, סדר נשים, עמ' קצט):
ספר בלי שער הסכמה והקדמה - כגוף בלי נשמה.
ויש שגרסו רק:
ספר בלי הסכמה – כגוף בלי נשמה.
והנה וריאציה נוספת בספר "עמודי בית יהודה" (לר' יהודה הורוויץ, אמשטרדם תקכ"ו), שמגנה את הקורא ספר בלי ההקדמה [ומתברר שבמקרה כזה, הקורא עצמו הוא "נפש בלי נשמה" – לא הספר!]:
קורא ספרי בלי הקדמה, נדמה לבעל נפש בלי נשמה, וכעיר פרוצה בלי חומה
מחבר הספר "עמודי שמים" (ר' אברהם ליכטנשטיין, ורשה תקס"ג), חורז אף הוא בגנותו של המדלג על ההקדמה:
כידוע, לספרים יש בדרך כלל "שער", ומכאן שהספר דומה לבית, ולכן יש לו גם "מבוא" או "פרוזדור" לפני ה"טרקלין", או במונחים של בית המקדש - "אולם" לפני ה"דביר":
כאולם לפני הדביר - כן הקדמה בראש כל ספר.
פתגם זה מצאתי בכמה מקורות. הגאון בעל "פרדס יוסף" (ר' יוסף פצנובסקי מפבאייניץ), משלב אותו עם הפתגם שפתחנו בו לעיל:
קיימו וקבלו המחברים עליהם לחוק ולא יעבור, לבנות יציע ההקדמה סביב למחברתם, ומאמר העולם: כאולם לפני הדביר, כן הקדמה בראש כל ספר, וספר בלי הקדמה, כגוף בלי נשמה... (פרדס יוסף, חלק א, פיוטרקוב תרצ"א, הקדמה).על הדימוי ספר=בית בנוי גם הפתגם הבא (שאף מקורו "עממי"):
ספר בלי מפתח כבית נעול הוא.
וכן מופיע דימוי מסוג זה בשער חיבורו של ר' משה מזאלשין, "משפט צדק" על תהלים (ברסלוי תק"צ), בשם ספר הברית (לר' פנחס אליהו הורוויץ):
וכתב בספר הברית כאשר ראוי שלא לכנוס לבית חבירו פתאום בלתי ינקש תחילה על הדלת, כך אין לקרוא בספר בלתי יקרא בו קודם ההקדמה.
אמנם הנוסח בספר הברית מעט שונה, והוא מכוון אל הקדמות ספר הברית עצמו, ולא על כל הקדמות הספרים בכלל:
ויש וריאציות חריפות יותר. יצחק בר לוינזון (ריב"ל) כותב בהקדמה לספרו "ימין צדקי":
וכאשר מהראוי שלא לכנוס לבית חבירו פתאום בלתי ינקש תחלה על הפתח והדלת, כך אין לקרוא בספר הזה בלתי יקרא בו מקודם ההקדמה הראשונה עם השניה.(הדבר קשור לפרשיה מצערת שאירעה למחבר הספר, כאשר חלקו נדפס ללא רשותו בברין תקס"א – ראה על כך ההקדמה השניה של הספר ממהדורת זולקווא תקס"ז ואילך, ואכמ"ל).
ויש וריאציות חריפות יותר. יצחק בר לוינזון (ריב"ל) כותב בהקדמה לספרו "ימין צדקי":
הקורא ספר ולא עיין בהקדמתו, כגנב הנכנס דרך החלון.
ובספר "משלי עין בין משק" (ר' ישראל נחום קווארט, ניו-יורק 1941, עמ' 149) גורס:
הקורא ספר ולא הקדמתו – כגנב במחתרת יסכן ראשו.
מליצות אלו מצטרפות למאמצים רבים שעשו מחברי ספרים במטרה לשכנע את הקוראים לעיין תחילה בהקדמת ספרם.
האמצעים בהם נקטו המחברים היו שונים ומגוונים, החל באזהרות והשבעות וכלה בתחנונים ובקשות. נביא כאן רק שתי דוגמאות:
המדקדק ר' אליהו בחור הקדים לספרו "מסורת המסורת" שלוש הקדמות ("הראשונה בשיר והשנית בחרוזה והשלישית בהלצה"). ב"הקדמה" לשלוש ההקדמות כתב:
...ואלו הייתי כדאי להשביע איש מישראל, הייתי משביע את כל הבא ללמוד הספר הזה שלא ילמדהו עד שיקרא ההקדמות האלה, אך מפיל אני תחינתי ובקשתי לפניהם על ככה, והעושים כן תבוא עליהם ברכה, ומובטח אני כי לא איש יתחרט ובן אדם ויתנחם באבוד זמן בקריאה זו, אך יגיע תענוג נמרץ לקוראיו כאשר ימצאו בם דברים טובים וחידושים, אשר לפנים לא ידעום ומאז ומקדם לא שמעום...
בספר הביבליוגרפי "שפתי ישינים" של רבי שבתי משורר בס, מוצבת כבר בשער בקשתו של המחבר:
שפתי ישינים... אשר אוה... יגע ואסף...
כהר"ר שבתי משורר בס...
ואחת היא שאלתו ואותה הוא מבקש,
מאת כל איש אשר על דלתות הספר ינקש
יקרא בראשונה ההקדמה כולה,
ויראה תועליות הספר יקרים מכל אבני סגולה.
בפתח הקדמתו מאריך רבי שבתי בעניין זה, ומנסה למשוך את לב הקורא בדרכי נועם:
ברוך הבא בשם ה' צבא-ותלקרוא ההקדמה בעיון כל תיבה ואותראיתי בכמה ספרים שהמחברים משביעים בשמות הקדושים שלא יקרא הקורא בספר עד שיקרא ההקדמה, אבל לא כן אנכי, והנני יושב פתח האהל לראות אם יש עובר ושב להכניסו בדלתות ביתי בדברים נאים המפתים ואומר בא ברוך ה' אשריך שזכית לדפוק ולכנוס בשער... ולקטן כגדול אני אומר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור עד שתקרא ההקדמה מתחלתה ועד סופה, כי בזולתה יהיה לך ספר זה כדברי ספר החתום אשר יתנו אותו אל יודע ספר לאמר קרא נא זה ואמר לא אוכל כי חתום הוא, אמם בהקדמה תמצא מרגוע לנפשך להבין כל הסימנים וכל ענייני הספר, ואחר תעבור ותלך מחיל אל חיל...
נחתום בחיבור נוסף של רבי משה מזאלשין, ספר "תיקוני שבת", שבשער מהדורתו הראשונה (וורשא 1827), מדובר על "חיוב" ש"מבואר בספרים" לקרוא תחילה את הקדמת הספר:
בקשתי מאת כל מעיין בסידור הזה שיעיין מקודם ההקדמה ומלבד זה מבואר בספרים החיוב לקרות הקדמת הספר.***
בשם הרבי מקוצק אמרו:
לכל ספר יש הקדמה, מהי ההקדמה לתורה, והרי העולם אומרים כי "ספר בלי הקדמה הוא כגוף בלי נשמה"?(אמת מקאצק תצמח, בני ברק תשכ"א, עמ' פג).
גם השי"ת חבר הקדמה לתורה והיא... הדרך ארץ, כמו שאמרו חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה".
תודה על הרשימה המעניינת.
השבמחקלפתגמו של ריב"ל, קיימת גירסה מחורזת (מאוחרת יותר, כנראה): "הקורא בספר ולא במבוא / הרי הוא כגנב בחלון יבוא". איחורו של הפתגם הוא מהשימוש ב'מבוא', שהוא כנראה מחידושי השפה העברית. את הפתגם ראיתי, לפני שנים, ב'בתי מדרשות', לר' אברהם יוסף ורטהימר, חלק א, בראש המבוא, ולא שבתי לבדוק עכשיו אם אני זוכר נכון.
תודה לך יעקב ס. קוראי הנאמן.
השבמחקכעת מצאתי נוסח זה בראש המבוא לספר תהלים דגלי הודיה והמצוה, פיוטרקוב תרנ"ט: "קרא בספר ולא קרא בהקדמה ובמבוא, נתפס כגנב בחלון יבוא.
מחקכותב אלי שטרן: "זהו פתגם מעט מוזר, מאחר והוא מעניק חשיבות יותר גדולה להקדמה (נשמה) מאשר לספר עצמו (הגוף). בנוסף, לא ידוע לי מי הוא ממציא הפתגם ומתי והיכן נזכר לראשונה (בספרים שראיתי הוא מובא בשם "קדמונים" "אמרי אינשי", "אמרו המושלים" ועוד), ויש לי תחושה שהוא נולד בעיקר בגלל החרוז (הקדמה – נשמה)."
השבמחקאלי היקר, להבנתי אין כלל מוזרות בפתגם ולבטח לא שיבוש ולא אי רגילות. ההפך הוא הנכון, תרבות היהודית ספוגה ברעיונות רוחניים, קבליים המצויים בתורת הסוד, היא פנימיות התורה. הגוף הוא לבוש גשמי של הנשמה הרוחנית שהיא הסיבה והשורש לו. אין זה אומר כי אחד חשוב יותר מהשני כפי שיד ימין איננה חשובה יותר מיד שמאל. הסופרים הרבים שהדגישו את חשיבות ההקדמה לספר לא התכוונו לטעון כי האחד חשוב יותר מהשני. התכוונו להשתמש באנלוגיה של רצף-גוף נשמה, קרי שמבחינה רוחנית אי אפשר להגיע לנשמה מבלי כניסה דרך הגוף. ומבחינה מעשית הלכתית לא יאה להיכנס לבית דרך החלון ולא דרך שער הבית. או לאולם המרכזי של המלך תמיד נעבר תחילה דרך פרוזדור ואו חדר משני. וגם לתורה הותקן פרוזדור הוא דרך ארץ שנאמר דרך ארץ קדמה לתורה. כפי שהחיים הגשמיים הם פרוזדור לעולם הבא.
בידידות, והערכה למפעלך, אברהם