28.10.2013

'אז ירננו כל עצי היער' ומליצות אחרות בגנות מחברי ספרים

מחברי ספרים, מדפיסים ומו"לים, בעלי רגישות סביבתית, חסים בימינו על כריתת העצים המסיבית המשמשת לתעשיית הנייר ולכן משתדלים להשתמש בנייר ממוחזר. אך כבר שנים רבות לפני המודעות הסביבתית בת זמננו, היתה שגורה מליצה בפי העם על הפסוק "אז ירננו כל עצי היער" (תהלים צו, יב). יבוא יום, נהגו לומר, בו "ירננו עצי היער" - כאשר יפסיקו לכרות אותם לשם ייצור נייר.
ומדוע יפסיקו לכרות עצים לעתיד לבוא?
מפני שכל רבבות הספרים שבהם נכתבו שטויות על גבי שטויות, דברי הבל ורעות רוח, ישמשו כמקור בלתי נדלה של חומרי בעירה ולא יזדקקו יותר לעצים. או אז, "ירננו כל עצי היער".

כך למשל מסופר על הגאון הנודע ר' אייזיל חריף, שבשמו נהגו לתלות חידודים רבים (יהודה לייב לוין, 'רבי אייזיל חריף', ירושלים תשל"א, עמ' 141):

בכל עת שרצו לזלזל במחבר ספר נהגו להשתמש במליצה הנזכרת, ודי היה למלעיג להפטיר בקצרה: "אז ירננו כל עצי היער", וכבר יודעים היו כל הסובבים את כוונתו.

כך לדוגמה כותב ר' דוד זאלר בהקדמה לספרו 'כנסת דוד' (ירושלים תר"ס):
בכל דור ודור, מי שיוציא ספר לאור, בטרם שיפתחו החיבור, ואינם יודעים מהות הספר, פיהם עליהם יתגבר, והאתון מתחיל לדבר, מי הוא זה המחבר? ואחרי שהמה פותחים רק השער, אומרים שהוא עם הארץ ובור, וכל דבריו נגנב מספר אחר, ומה שהוא מחדש הכל הבל ושטות אין להם שחר... מדוע השחית הוא הנייר, והאותיות אשר כל אות מאל"ף-בי"ת קדוש וטהור, הלא אין ראוי עתה הנייר, אך להשליך תחת הסיר, ואומרים אז ירננו כל עצי היער, מה בא הלזה לנו לבאר? הלא די לנו ספרים אין לשער, אין זה כי אם הוא רוצה ליטול שם שהוא מחבר...
השורה שהדגשתי בדבריו, אינה מובנת כיום למי שאינו מכיר את המליצה, אך בזמנו של המחבר היתה כנראה ידועה לכל.

כפי שכותב ר' דוד זאלר, מאז ומתמיד סבלו מחברי ספרים מזלזול. נגד תופעה זו יצא באופן מיוחד הגאון רבי יוסף תאומים בעל "פרי מגדים" (תפ"ז-תקנ"ב), שמתמרמר במקומות רבים בחיבוריו על אנשים שמזלזלים במחברי ספרים ומעודד מאד את מה שהוא מכנה "מדפיסי הזמן":
"מלמדי הזמן המה מקרי דרדקי בכל אתר ואתר, שלמא יסגא לכון. תזכו להרביץ תורה בישראל... ועשות ספרים ולהדפיסם כל אחד כפי יכולתו, ואל תחושו להמלעיגים על עשות ספרים חדשים... והנה אשרי מי שנתגדל בכפר ועיר קטנה ומפרנס עצמו במעשה ידיו, ולומד ומרביץ תורה, ומדפיס ספריו, אשריו, גם שלא לבייש מחבר קטן בוגין אחד, מנחה, ונפש כי תקריב, הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" (הקדמה ב' לספרו 'אם לבינה').
"...ואומר יישר כח למדפיסי הזמן, ויש להם שכר טוב בעמלם... ומה להם למלעיגים על מחברי הזמן, החדש ישן יהיה בעזה"י..." ('נטריקן', קו יז).

באחד המקומות בדבריו אנו קוראים על אמירות נוספות שכוונו נגד מחברי הספרים, למשל שהיו נוהגים לומר כי אותיות "מדפיס" הם אותיות "מפסיד", ועל כך עונה ה"פרי מגדים":
"ועתה בנים בוני ישראל שמעו לי, כי כפי דעתי 'כל המדפיס אינו מפסיד', לא כיש אומרים 'כל המדפיס מפסיד' (אתוון באתוון) [=אות באות], וכשרואין תלמיד חכם עני רוצה להדפיס... אומרים עליו 'קרדום לחתוך', 'ענקתמו גאווה', 'לא יוכל אדם לומר פשט כי יאמרו כבר נדפס', 'מתיר אסורים' או 'מחמיר ביותר', ואלה דברים עושים להבדילו ולהפרידו מדפוס..." (הקדמה א' לספרו 'אם לבינה').
בהקדמה לחיבורו המפורסם 'פרי מגדים' מזכיר רבי יוסף תאומים ספר בשם 'עת רצון' שמצטט את דברי המלעיגים. הכוונה לספר עת רצון מאת רבי בנימין זאב וולף ב"ר יעקב בן ציון הלוי משעברשין, שנדפס בזולקווה תקל"ז, ושם בהקדמה השלישית כותב: 
"...הגם שכבר חברו הקדמונים המפורסמים ספרי מוסר, אשר חיבור שלי הזה נחשב כקליפת השום נגד ערך ספרים הקדושים, אך אמר החכם שלמה המלך עליו השלום עשות ספרים הרבה אין קץ, ואשר שמעתי מהרבה בני אדם הנותנים טעם לפגם על מחברי ספרי קודש, אך לא שמתי לבי לדבריהם כי ראיתי שרק מחמת רוע לבם ויצרם הרע אשר התגבר עליהם הם מלעיגים על המחברים ומצא יצרם הרע ליתן טענה תמיד, אם על חיבור איסור והיתר - הם אומרים: די לנו בחומרת ראשונ[ו]ת והבו דלא להוסיף עליהם, ועוד אומרים על המחברים 'וחלופיהן בגולם' כי אסר את ההיתר והתיר את האסור, ועל חיבור גמרא ותוספת [גפ"ת] אומרים על המחבר שלא הבין את דברי המקשן ותרצן ולא ידע סוגיא דשמעתתא, ואם יהיה החיבור על הקבלה אומרים שהמחבר קיצץ בנטיעות, ועל חיבור מיוסד על מוסר ותוכחה אומרים הלא יש הרבה ספרי מוסר המונחים בקרן זויות [!] ואין רואה אותם, ואומרים למחבר בוא וראי [!] אצלי ספרי מוסר אשר עלה עליהם אבק ועפר כזיקא דבתר מטרא, ובודאי על אלו אמר שלמה המלך עליו השלום אל תען כסיל כאולתו...".
[למקורות נוספים בנושא זה בחיבורי ה"פרי מגדים", ראו: הרב יהודה יודל דנצינגר, 'מעלת הדפסת חידושי תורה במשנת הגה"ק הפרי מגדים זצוק"ל', קובץ זרע יעקב (סקווירא), כה, עמ' יג ואילך].

והנה מקור שדורש את הפסוק 'אז ירננו' דווקא לשבח הדפסת ספרים ולא לגנאי:


הכותב הוא, הרב צפניה הלוי בספרו צדה לדרך שנדפס בירושלים תש"ז. את הדברים מביא בשם רבי יעקב יצחקי, הרב הראשי של מדינת דגסטאן.

נמשיך מכאן למליצה נוספת בגנות ההדפסה: "סימן לעבירה - הדרוקן".

מקורו של משפט זה בתלמוד (שבת לג, א; יבמות ס, ב), וכך פירושו:

הדרוקן - הוא שמה של מחלת מעיים. חכמי התלמוד אמרו שהופעת המחלה היא סימן שהחולה עבר עבירה (אם כי אינו סימן מובהק, כי הדרוקן מופיע גם מסיבות אחרות, ראו שבת שם).

במשפט זה נעשה כאמור שימוש בגנות הדפסת ספרים באשר היא, וזאת באמצעות דמיון המילה "הדרוקן" למילה "דרוק" = דפוס בשפת היידיש, וברבים: דרוקן = דפוסים. ועל כן המליצו:
סימן לעבירה - הַדְרוּקְן. דהיינו, להדפיס ספרים הוא סימן לעבירה.

במליצה זו נתקלתי לראשונה במהדורה השניה של ספר 'זרע קודש' לרבי נפתלי מרופשיץ.
הספר 'זרע קודש', חידושים על התורה והמועדים מאת האדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ (תק"כ-תקפ"ז), נדפס לראשונה בלבוב בשנת תרכ"ח, זמן רב לאחר פטירתו. הסיבה שהספר לא יצא עד אז היתה התנגדות המחבר כי ידפיסו מתורתו. המדפיסים, ר' אשר שטראס ור' אורי זאב סאלאט, שקנו את כתב היד של החיבור, קבלו את ברכת האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז להדפסת הספר, על אף שהתנגדות המחבר להדפסת ספרו היתה ידועה, וכפי שכתב בהסכמתו:
"...והנה אם כי בימי קדם לא צויתי להדפיס חידושי תורתו של אדמו"ר הקדוש הנ"ל כי ידעתי שגם המחבר הקדוש בחיים חיותו לא הסכים שידפסו חי'[דושי] תורתו, אולם לאח"ז [לאחר זה] עלה בלבי שיפה עשו המדפיסים הנ"ל שהוציאו לאור כתבי קודש האלו, כי ידוע שגם הרב מהרח"ו [רבי חיים ויטאל] מנע מלהוציא לאור חידושיו ומה שקיבל מרבו האר"י זלה"ה ולא הניח לתלמידיו לכותבם ואעפ"כ [ואף על פי כן] עשו צדיקי הדור כמה תחבולות והתפעלות להעתיקם ולכותבם ולהוציאם לאורה והארץ האירה מכבודו...".
רבי חיים מצאנז אף נתן לספר את שמו 'זרע קודש', כפי שכותב "המלבה"ד" [המביא לבית הדפוס] בדף שאחרי השער.

הספר הובא לדפוס בפעם השניה בפשמישל ע"י ר' אברהם ב"ר גדליה ארים [החותם גם בראשי התיבות: אב"ג = אברהם בן גדליה]. במפעל הביבליוגרפיה נרשם שמהדורתו נדפסה בשנת תרס"ו, אך לפניי היה עותק מהדפסה קודמת יותר, משנת תרס"ד (ראו כאן).
זרע קודש, פשמישל תרס"ד
בסוף הספר, לאחר "לוח הטעות", נוסף קטע מאת המו"ל, שבו מספר על השתלשלות העניינים בהדפסת המהדורה הראשונה, וכן מגלה את נימוקיו של המחבר בהתנגדותו להדפסת ספרו. 
הנימוק הראשון הוא: "סימן לעבירה הדרוקן". הנימוק השני היותו של המחבר נכדו של "הרבי ר' העשיל" הידוע:




הספר הקדוש זרע קודש אשר מחברו היה איש נורא וקדוש למאוד... וכבר יצא לאור בשנת תרכ"ח, אולם יען אשר המדפיסים הראשונים עשו במחשך מעשיהם, לא יצא מתוקן מתחת ידיהם, וגופא דעובדא הכי הוה [גוף המעשה כך היה], הצדיקים הקדושים בני המחבר הקדוש ז"ל לא נתנו לקבעו בדפוס, מפני ב' טעמים. הטעם האחד הוא מפורסם לכל, יען כי מרגלא היה בפומיה [רגיל היה בפיו] דהמחבר הקדוש ז"ל לומר סימן לעבירה הדרוק"ן (בהשתנות החולם למלאפום), והטעם הב' גילה לי הה"צ [הרב הצדיק] המפורסם בו"ק חו"פ [בוצינא קדישא חסידא ופרישא] האבד"ק ראזוואדאב שליט"א [רבי הירש הורוויץ], נין ונכד להרב הקדוש המחבר ז"ל, יען שהיה נין ונכד להגאון הקדוש רבי ר' העשיל ז"ל, וכבר מפורסם להעולם את אשר נעשה עמו ע"י הקפדת הגאון רבינו מהרש"א ז"ל... ומפני ב' טעמים הנ"ל לא נגה אור הדפוס עליו, אולם בניו הקדושים ז"ל ותלמידיו, חשק לבם להנות מאורו ועשו להם כל אחד העתקות מכי"ק ומודעת זאת כי בהעתקות מורגל ליפול טעותים, ומה גם בהעתקה המועתקת מהעתקה, עד כי חדל לספור הטעותים והחסרים שנפלו בההעתקות, וכאשר נתפרסם הסהפ"ק [הספר הקדוש] הזה על פני תבל [כלומר, בכתבי-יד] רבים קמו להפציר להמדפיסים להדפיס אותו, ונעתרו לדבריהם, וקנו איזה העתקה אשר נער יכתבו, והדפיסו מהעתקה זו אשר הי'[ה]  מלאה שיבושים וחסרים לאלפים ולרבבות, ונראים הדברים אשר יען כי היו יראים פן ירגישו בני המחבר הקדוש בהתוודע להם אשר הם עושים נגד רצונם ויפריעו אותם ממעשיהם על כן לא לקחו להם בעל מגיה להגיה אותו מהטעותים שנפלו בהעתקה ובבית הדפוס, או שהבעל מגיה לא היה בקיא בשותא דרבנן, כי הספר הזה עמוק עמוק הוא...
הסיפור עם המהרש"א שאליו מתכוין הכותב, הוא כנראה הסיפור ששמע החיד"א מרבי הירש מבאלחוב ותיעד בספר מסעותיו 'מעגל טוב':
סיפר לי הרב הירש מבאלחוב ששמע מפי מגידי אמת... ועוד סיפר כי ה' העשל היה לומד בהלכה וראה דברי מהרש"א וכעס וזרק הספר לארץ והיה מצטער איך אומרים על מהרש"א גדולות ואיך טעה ונזדמן שם בחור אחד ונכנס עמו בדברים עד שהיה אומר לו דברי מהרש"א וענה אותו הבחור אפשר שכוונת מהרש"א כך היא, ונתבהל הרב שראה שכיון מהרש"א לאמת, ונשבע שלא לחבר ספר מאחר שאפילו הוא לא כיון בדברי מהרש"א וזלזל בו וכך יעשו לחיבורו...
עדיין לא ברור לי מדוע קרא לזה רבי אברהם ארים "הקפדת הגאון רבינו מהרש"א". ובכל מקרה, מדבריו נראה כי רבי נפתלי מרופשיץ, סבר כי יש בדבר מעין צוואה שהותיר רבי העשיל לכל צאצאיו שלא להדפיס ספרים.

עוד עולה מדבריו כי בני המחבר סירבו להדפיס את ספר אביהם. ובעניין זה מצאתי בשם האדמו"ר רבי אברהם יצחק קאהן מייסד חסידות "תולדות אהרן" שאמר:
הרה"ק ר' אליעזר דזיקועבר זי"ע [רבי אליעזר מדז'יקוב, בנו של רבי נפתלי מרופשיץ] לא נתן להדפיס את הספר זרע קודש, כי אמר דעם טאטענס ספר איז מיין הארץ, או א הארץ קען מען נישט דריקען..." [תרגום מיידיש: ספרו של אבי הוא לבי, ולב לא ניתן להדפיס]. (דברי אמונה - ליקוטים, ירושלים תש"ס, דף יג, ב)
ומעניין לציין, כי במהדורה חדשה של הספר שנדפסה ע"י הרב יהודה צבי הורוויץ מצאצאי המחבר, בירושלים תשי"ד, מתנצל המו"ל על כך שהעיז להוציא את הספר, ומספר כי עשה זאת רק בעקבות חלום שחלם:


כעת נחזור למליצה: "סימן לעבירה הדרוקן".
בספרו 'טעם זקנים' מאת רבי אשר זאב ורנר, רבה של טבריה, מובאת מליצה זו בשם רבי אברהם מקליסק, אך כנראה שהיתה נפוצה וידועה והשתמשו בה גם אחרים.

לסיום, הנה הקדמה שבה מופיע לצד "סימן לעבירה הדרוקן" גם המליצה שבה פתחנו: "אז ירננו כל עצי היער" (הקדמה לספר 'פני חמה', מאת רבי משה שולמאן, סלוצק תר"ע):
"...והנה ידעתי אשר בנוהג שבעולם, בזמן הזה, בהגלות נגלות ספר חדש בעולם, יש דורשין לשבח כבוד עצמו, ומתוך שבחו בא לידי גנות של הספר והמחבר... הן הן ליצני הדור המלעיגים ומלגלגים ואומרים: מה ה'אבידה' הזאת לכם, לאבד מעותיכם במחיר ספרים כאלו? ובנין אב לכולם השנאה, ותולדתו קנאה, וחץ שחוט לשונם... כי באמת כעת גבר מאד בזיון התורה בארץ, ובעיני ההמון כל מחבר עברי בעניני תורה - אם לא בספרי רמונים [=רומנים] - כגונב סוסים, וכשולח יד על כיס יחשב, כי מרבים מאד המחברים להדפיס ולהביא, על כן ילעגו להם בשאט נפש, זה יאמר: סימן לעבירה הדרוקן, וזה יאמר: אז ירננו כל עצי יער, כי לעתיד לבוא כשיתגלה האמת ישיקו [יסיקו] בספרים ולא בעצים...".

23.10.2013

התנצלות המגיהים - עץ חיים, קוריץ תקמ"ב

ספר "עץ חיים" מאת רבי חיים ויטאל [בעריכתו של רבי מאיר פופרש], נדפס לראשונה בקוריץ תקמ"ב (1782).
בסוף מהדורה זו, באה כנהוג "התנצלות המגיהים", אך נפלה בה טעות מסוימת שלא הצלחתי לבררה:
"בקשתינו שטוחה לפני מעיין בס"ה [בספר הקדוש] הזה שידיננו לכף זכות אם ימצא איזה טעות... ובפרט בספר הקדוש הזה שהועתק כמה וכמה פעמים והכל בכתב זללהה [?] כתב מפי כתב"

המילה שהדגשתי אינה ברורה לי.

בטופס שבספריה הלאומית וכן בטופס שבאתר HebrewBooks השורה הזו מופיעה כך:


9.10.2013

הוראות מצולמות להנחת תפילין - פילדלפיה, 1904

להלן הוראות מצולמות להנחת תפילין, מתוך סידור "פאלשטענדיגער ליניען־סדור לבתי־ספר ולעם", שנדפס בפילדלפיה בשנת 1904.
סביב התמונות, הוראות בשפות הנפוצות בין יהודי ארה"ב אז: יידיש, רוסית וגרמנית (מלבד אנגלית). 

סריקה של הסידור נמצאת באתר HebrewBooks, אך באיכות לא כ"כ טובה.

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...