3.5.2016

קליגרפיה מרוקאית

כהמשך למה שכתבתי פה ופה,
להלן כתיבה קליגרפית מתוך 'ספר הכוונות' לרבי חיים ויטאל, שנכתב בצפון-אפריקה במאה ה-18:
אלהי נשמה שנתת בי וגו'

26.4.2016

הדפסה שהסתיימה ב"אור לארבעה עשר" וקולופון משובש

לאחרונה הגיעו ל'קדם - בית מכירות' דפים ממסכתות בבא קמא ובבא מציעא של התלמוד הבבלי, שנדפסו בעיר פיזארו בסביבות שנת רמ"ט (1489), כחלק מן ההדפסה הראשונה של התלמוד ע"י המדפיסים הנודעים ממשפחת שונצינו. מסכתות אלו כמעט ולא שרדו בשלמותן ודפים כאלה נדירים מאד. מקורם של הדפים באוסף ר' דוד ששון, הנגיד והאספן הנודע.
בסוף מסכת בבא קמא מופיע קולופון (שורות הסיום) המשותף גם למסכת בבא מציעא, מאת מגיה המהדורה - רבי "דוד בן מהר"ר אברהם הלוי ס"ל ז"ל". מן הקולופון עולה כי אותו רבי דוד, שזוהה ע"י החוקרים עם רבי דוד פיציגטון שהיה מגיה ספרים בוונציה, לא שימש במהדורה זו רק כמגיה, אלא היתה לו מעורבות עמוקה יותר בהדפסתה, שכן לפי דבריו "נשתעבד" לקוני המהדורה לסיים את המהדורה קודם חג הפסח. בפועל הוא אכן עמד בהתחייבותו, והגיע ממש עד ל"דד-ליין" האחרון, כשסיים את ההדפסה ב"אור לארבעה עשר".
המעניין הוא שב"מפעל הביבליוגרפיה", נרשם קולופון זה עם שני שיבושים בתחילתו. אינני יודע היכן נמצא הדף שממנו הועתק הרישום שם (שרידי דפים ממהדורה זו מפוזרים בכמה ספריות בעולם), אך השיבושים מופיעים במקור, כפי שמעידים סימני הקריאה שהוסיפו המעתיקים (ההדגשה היא שלי):
"מסכתות אילו שהם בבא קמא ובבא מציעא, היגהתים ודקדקקים [!] באופן שודעתי [!] שהם מדוייקות מאד, לבד מבמקומות מועטות שנסתפק לי ועשיתים כאשר היה בספרים שלפני. ובהיות הקונים ממני מסכתות אילו נשתעבדתי להם בשבועה וקנסות לגמרם קודם הפסח, ובסיבת מאורעו’ רעות התמהמהתי בסיומם עד אור לארבעה עשר עם יגון ועמל גדול, לא היה לי פנאי להודיע המקומות נסתפקתי בהם, כאשר עשיתי במסכתות עשיתי בשכבר. אמנם תדעון שטובות הם מאד מאד ולא תמצאו בהם חסרון, אם לא ב’ בחילוף כ’ וכיוצא בו. נאום דוד בן מהר"ר אלעזר הלוי ס"ל ז"ל".
אפשר להבין את השיבושים האלה, למרות שנפלו בדיוק במקום שבו הוא מודיע על כך שהגיה את המהדורה היטב. בכל אופן, ההדפסה נגמרה בחפזון ובלחץ גדול, וטבעי שיפלו כאלה שיבושים.



אך המעניין שבין הדפים שהגיעו ל'קדם' מופיע גם הדף עם הקולופון, אלא שכאן נוסח הקולופון מתוקן. ראו בעצמכם:
דף ממסכת בבא מציעא - פיזארו רמ"ט

הוספה (1/5):
ערן רביב העיר לי כי טעות נוספת נפלה בסיומה של מסכת בבא קמא. בשורות המסיימות: "הדרן עלך הגוזל בתרא...", נכתב  בטעות "מסכה בבא קמא" (באות ה"א), במקום "מסכת".

24.4.2016

מכתב מערב פסח ת"ש - בילקה, הונגריה, 1940

במרכזו של חג הפסח עומדת נקודת המפגש בין הדורות - "והגדת לבנך". יחסי אבות-בנים הם לרוב יחסים מורכבים ולא פשוטים. בדורות האחרונים בולט לעין הפער הנוצר בין הדורות והניכור החריף שמתפתח לעתים בין אב לבנו. לפי הנביא, המשימה המוטלת לפתחו של מבשר הגאולה - אליהו הנביא - היא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג). כידוע, בליל הסדר אנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא, ואולי יש כאן הבעת תקוה שיבוא לביתנו ויוסיף לחיבור בין הדורות.
בדור שלפני השואה עזבו צעירים רבים את בתיהם, את הוריהם ואת דרך החינוך המסורתית, "טרקו את הדלת" אחריהם בהפגנתיות ועלו ארצה להגשים את חזון הציונות. אחר כך הגיעה השואה וטרפה הכל - רבים מהם נשארו אז עם אשמה גדולה על העזיבה את הבית ומה שהם חוו כהפקרת משפחתם לגורלה המר (נזכיר כאן את המשורר 'אבות ישורון' ששירתו יונקת מאותה אשמה). המרידה או הקריעה מן הבית ומן המסורת הפכה לחלק משמעותי בסיפור העליות שקדמו להקמת המדינה, וכדאי לחזור וללמוד את הזווית הזו של הסיפור. לפי דעתי, מבט חוזר על תופעה זו, יכול ללמד אותנו משהו גם על דורנו, מאחר ומערכת היחסים המורכבת הזו חוזרת בכל דור, וכולנו מכירים תופעות דומות של התרחקות וניכור בין הורים לילדיהם.


בהקשר זה ברצוני להביא כאן מכתב שנשלח מהעיירה בִּילְקֶה (Bilky) - אז חלק מהונגריה הגדולה וכיום באוקראינה - בערב פסח של שנת ת"ש. המכתב נשלח על ידי סב סבי, ר' משה שטרן, אל בנו החלוץ יואל שעלה לארץ ישראל. על ר' משה שטרן וצוואתו כתבתי בעבר (כאן), וכך תיארתי אותו (אם יורשה לי לצטט את עצמי): "דמות אופיינית בין יהודי הקרפטים של תלמיד חכם צנוע המתפרנס מעבודת אדמה ועיבוד עורות, ראש חברת ש"ס וממנהיגי הקהילה בעיירה בילקה".
בילקה - תחנת הרכבת

ממש לאחרונה הגיעו אליי צילומים של כמה מכתבים ששלח ר' משה שטרן לבנו יואל. אינני יודע היכן מצויים המכתבים המקוריים, ואלו שמצויים בידי קטועים בחלקם. אביא כאן את המכתב שנשלח כאמור בערב פסח. לפי השערתי מדובר בשנת ת"ש 1940 - כאשר מסביב כבר בערה אש התופת והעקדה, ורק בהונגריה עוד חיו היהודים בשקט יחסי. בסוף השנה שלאחר מכן (בחודש אלול ת"ש) נפטר ר' משה שטרן, וכך נחסך ממנו הגורל המר של רוב משפחתו, בניו ונכדיו, שנרצחו על קידוש ה' באושוויץ, הי"ד.
המכתב נכתב ביידיש, והוא מובא כאן תחילה בנוסחו המקורי, ולאחר מכן בתרגומו לעברית (אשמח להערות על התרגום). אני מודה לידידי הר"ר יעקב דוב מילר (בעל הבלוג 'מורשת חכמי אמעריקא') על עזרתו בתרגום.
בעזהשי"ת יום ב' ערב פסח פה בילקע יע"א
פיעל געליבטער זאהן יואל נ"י, גראדע יעצט בין איך געקומען פאן מקוה האבען מיר דיא קינדער געזאגט א בשורה דאס דיא האסט געשריבן א בריעף וועלכער איך שווער גיווארט. געלויבט השי"ת קודם דאס איך הער דאס די לעבסט, איך לעב אויך נאך ב"ה. דיין בריעף פערשאפט מיר ליידער קיין גרויסע פרייד דאס די מיסט נעבעך אזוי שווער זיך פלאגען פאר דען ביסעל עסן, און די ביסט נאר הערשט 2 נפשות וואס קען זיין ווייטער.
איך וויל דיך נישט סאקירען ח"ו ווארען וואס האב איך דען צו דיר דערלייגט זייט דיא ביסט פאן מיר אוועק, נאר אבער דאך מיין קינד האסטי אליין דאס שווערע לעבן דיר געזיכט נאך ווען די ביסט אין דער היים געווען, האסטו נאר געוואלט שווערע לעבן, דיא האסט ניכט גיוואלט גלייבען דאס אלעס גייט בהשגחת הבורא, יעצט ביסטי שוין איבער גיצייגט גיווארען.
נאר איך ווינדער נישט אויף דיר ווייל די שלעכטע חברים ברענגען צו אלעם, מען גייט נאך היינט אויך פון אלע זייטן נאר אויף פאלעסטינא, מען מיינט דאס דארט איז איין עיר מקלט פאן בילקע, איז אויך ארויס געגענגען עטליכע בחורים, משולם זאהן, ר' לייביש'ס זאהן, שבע'ס זאהן, אזעלכע יונגע לייט גייען ארויס און טוען דארט כל התועבות. קען ארץ ישראל נישט צו נעמען, נאר פאן דען האבן ווערן ניכט צו שמיסן דאס איך שוין אראפאלען, מה דהוה הוה, לאמיר זיך אום קערן צום ערשטן שויס.
איך האב ערהאלטן פון דיר איין בריעף דאס פאריגע מאל, דעם ווינטער, איך האב דיר געשריבן אנטווארט אויך די קינדערליך האבן ערגעץ פארווארפן די אדרעסע האב איך נישט געקענט אוועק שיקן, דער בריעף שטייט נאך יעצט אויף דאס געשריבענערהייט.
ווי אזוי די לאגע איז ביי אונז קען איך דיר נישט שרייבן, דאס הערט מען אין אויסלאנד נאך בעסער, וואס עס ווירט מיך מאכן ווייסט השי"ת, מען גרייט זיך דא אויך אויף עטוואס מלחמה מען האט זיך יעצט יעדער געמוסט מעלדן ביז 70 יאר און אפי' ווייבער ביז 50 יאר און דא זענען מיינע אלע קינדער בעלי מלחמות וואס עס וועט מיך מאכן ווייסט השי"ת.
קודם לע"ע איז דארך געגאנגען שטיל נאר מיר האבן זייער א שווערן ווינטער איבער געלעבט וואס איז געווען זייער גרויסע קעלטן אין צו דעם אלעם טייערקייט, מיר האבן באקומען די נייער שרים איז מיט זיי מיט געקומען דאס יקרות און די פרנסה איז ליידער זייער שוואך, איך האב אפי' דעם ווינטער ב"ה יא פארדינט נאר עס איז נישט מספיק.
מיר זענען ב"ה אנגעבינדן פאן די מענטשן אין שטוב [...].

תרגום:
בעזהשי"ת יום ב' ערב פסח פה בילקע יע"א
בני האהוב יואל נ"י, זה עתה באתי מהמקוה באו אלי הילדים עם הבשורה ששלחת לי מכתב שעליו חיכיתי מאד. קודם כל, תודה להשי"ת שאני שומע שעוד הנך חי, גם אני עדיין הנני בחיים ב"ה.
מכתבך, לדאבוני, אינו מספק לי הרבה שמחה, בשמעי שאתה נצרך לעבוד כה קשה בכדי להשיג מעט מזון, וזאת על אף שהנכם רק שתי נפשות, ומה יהיה הסוף.
איני מתכוין בזה לצערך ח"ו, שהרי כל כך אבדתי מעת שעזבת אותי, בני, את כל זה, את חיי הצער בחרת מעת שעדיין היית בבית, מעולם רק רצית את החיים הקשים האלה, לא רצית להאמין שהכל הולך בהשגחת הבורא, עכשיו כבר אתה מכיר בזה.
אין זה פלא בעיני, כי הכל נובע מהתחברות עם חברים הרעים, עד היום נוסעים צעירים מכל המקומות לפלסטינה, חושבים ששם הוא עיר מקלט מבילקע, זה עתה יצאו לשם עוד בחורים: בנו של משולם, בנו של ר' לייביש ובנו של שבע, הצעירים הולכים מפה ועושים שם את כל התועבות, וזאת אין ארץ ישראל סובלת. מכל מקום אל תחשוב עכשיו שהכל נאבד, מאי דהוה הוה, נשוב אל החיק הראשון.
קבלתי ממך מכתב אחד בפעם האחרונה, בחורף שעבר; כתבתי לך תשובה, אך הילדים זרקו את הכתובת ולכן לא היה בידי לשלחה, המכתב עדיין נמצא בידי כפי שנכתב.
את המצב פה אי אפשר לי לתאר, את זה שומעים מחוץ לארצינו יותר טוב ממה שאנחנו שומעים, השי"ת יודע מה יהיה פה לבסוף, עכשיו מתכוננים למלחמה, כל הגברים עד גיל שבעים ואף הנשים עד גיל חמישים הוצרכו להירשם לצבא, ועכשיו כל צאצאי יהיו בעלי מלחמות, רק השי"ת יודע מה יהיה פה לבסוף.
לעת עתה עבר הכל בהשקט, היה לנו חורף קשה מאד, קור גדול ועל כל זה היוקר, עם השרים חדשים שעלו עלינו בא גם היוקר, והפרנסה לדאבונינו קשה למדי, ואפילו שבחורף שעבר נשכרתי למעט, אבל כל זה לא היה מספיק לנו. 
אנחנו ב"ה בקשר עם האנשים מהבית [...]
להלן קטע נוסף, שיתכן והוא המשכו של מכתב זה:
דיין שוועסטער ברכה זאל לעבן האט 8 קינדערליך, און דאס 9טע קומט נאך היינט מארגן אי"ה, און דוד זאל לעבן איז אויך אין דער היים לע"ע, ווייסט השי"ת ווי לאנג מען וועט זיי ח"ו איין רופן. מיר האלטן היינט אזוי ווי עס שטייט אין די תוכחה והיו חייך תלואים לך מנגד מען ווייסט נישט ווי לאנג מען וועט לאזן מנוחה, קודם געבן מיר אב א שבח צו השי"ת וואס האט געהאלפן ביז אהער און מיר בעטן אים ער זאל אונז ווייטער אויך ח"ו נישט פארלאזן און זאל האלטן איבער אונז זיין רעכטע האנט.
נעבעך נעבעך, שווערע טויזנטער אידן זענען נעבעך צו גרונד געגאנגען, גאנצע מדינות ווי דייטשען לאנד, פוילן עסטרייך טשעכיי און סלאוואקיי. דא אין דער ווינקל איז נאך ב"ה דורך געגאנגען מיט חסד, אויך האט מען נעבעך צוגענומען די אידישע פרנסות, ווירטצהייזער טראפיקען און [?] פון די געוועלבער, און פארביטן די שחיטה. אין אלט אונגארן שחט מען נאך עטוואס און נאך נאך פארשידענע יודען פראגעס. אויך אידישע פעלדער האבן זיי אויך אין אויג געווארפן, הפר עצת אויבינו, יעצט האט אויך די [?] איז שוין שווער עטוואס צו פארדינען. השי"ת זאל זיך מרחם זיין.
פישל זאל לעבן האט ב"ה דעם ווינטער ביז יעצט שיין פארדינט, ווייטער ווייסט השי"ת וועס אזוי עס וועט זיין, און ער איז ב"ה א גרויסע געברויכער ער האט ב"ה 9 קינדערליך. ישראל האט ב"ה אויך פארדינט כמעשה, ער האט אויך געשיקט עטליכע מאל פער 30 פענגא, און פאר חוה אסתר אויך פער 30 קרונע. השי"ת זאל עס עם ממלא זיין בכפלי כפלים.
דוד פארדיענט אמאל צוביסליך מיט דער פערד, אזוי פיל פאר זיך אויף עטוואס מלבושים, ער איז ב"ה אויס געקליידט, פריידא העלפט צו פאר ברכה'ן ארדענונג צו האלטן אין דערהיים, די איבריגע משפחה לעבן נעבעך אויך שווער.
דער פעטער אברהם שמחה איז שוין נישט מער אויף דעם עולם, די מומע רבקה איז שוין נעבעך אן אלמנה, איך קען נישט אלעס ארויסשרייבן פון יעדן עקסטער, נאר אזוי פיעל קען איך דיר שרייבן דאס מיר זעהן יעדן טאג די נסים פון השי"ת וואס ער טוט מיט אונז און דאס וויל נישט זעהן און גלייבט דאס אלעס [...]

תרגום:
אחותך ברכה שתחיה יש לה 8 ילדים והתשיעי אי"ה בקרוב, דוד שיחיה גם הוא בבית לעת עתה, השי"ת יודע מתי ייקרא לצבא ח"ו. אנחנו נמצאים היום במצב של התוכחה - "והיו חייך תלואים לך מנגד", אין אנו יודעים מתי תהיה לנו מנוחה, כעת אנחנו מביעים שבח להשי"ת על מה שעזר לנו עד היום, ומבקשים ממנו הלאה שלא יטוש אותנו, ויפרוס עלינו את זרוע ימינו.
וויי וויי, אלפי ישראל הלכו כבר שולל, מדינות שלימות כמו גרמניה, פולין, אוסטריה, צ'כיה וסלובקיה, כאן בפינה שלנו עדיין המצב ב"ה בחסד, גם פה לקחו הפרנסות מישראל, בתי מרזח וחנויות סגרו ואסרו השחיטה. רק ב"הונגריה-ישן" שוחטים עדיין משהו, וכן יש עוד ועוד צרות ליהודים. גם על שדות ישראל נתנו עיניהם, הפר עצת אויבינו, מאד קשה להרויח כהיום, השי"ת ירחם עלינו.
פישל שיחיה הרויח ב"ה בחורף באופן נאה, השי"ת יודע מה יהיה הלאה, והוא ב"ה נצרך להרבה מאחר ויש לו ב"ה תשעה צאצאים, גם ישראל הרויח כמעשה[?], שלח לנו איזה פעמים 30 פענגא (שם מטבע) וגם לחוה אסתר שלח 30 כתרים, השי"ת ימלא לו בכפלי כפלים. דוד מרויח מפעם לפעם עם הסוס, מספיק להלביש את עצמו, פרידא עוזרת את ברכה בארגון הבית, וגם שאר בני המשפחה חיים בקושי.
הדוד אברהם שמחה כבר אינו בחיים, והדודה רבקה נשארה אלמנה. קשה לי לכתוב בפרטיות מכל אחד, את זה אני יכול לכתוב, בכל יום רואים אנו נסים שהשי"ת עושה אתנו, ומי שאינו רוצה לראות ומאמין את כל[...]

19.4.2016

חרוזים לסימני הסדר בהגדות עתיקות

במהדורות רבות של הגדות עתיקות, מופיעים חרוזים ביידיש בצמוד לסימני "קדש ורחץ". בדרך כלל הופיעו הסימנים והחרוזים ביידיש יחד עם איורים קטנים בתוך מסגרות. מבנה זה מופיע בדפוסים המאה ה-16 וה-17 ובמאה ה-18 הועתק לכתבי-היד המאויירים (כמו שהועתקו איורי הגדת אמשטרדם אל כתבי-היד). המעניין הוא שלחרוזים אלו וורסיות שונות, בחלוף השנים נשתבשו חלקם ובהמשך אף נעלמו לגמרי, עם היעלמות היידיש מן ההגדות. מקוצר הזמן בחרתי כעת רק להצביע על התופעה, ואביא כאן שתי דוגמאות. העתקתי להלן רק את שני החרוזים הראשונים (קדש ורחץ) בכל דוגמה. ניתן לשים לב שלמרות שמסגרת החרוז דומה, המבנה הפנימי משתנה לעתים. כאמור, חרוזים אלו מופיעים בעשרות מהדורות מתקופות שונות.


דוגמה ראשונה, מתוך הגדת ונציה שפ"ט:
קדש - פויר אלן זאכן / זולשטו קידוש מאכן
ורחץ - אונ'טו ניט ור געשן / תיכף דר טך דייני הענד צו וועשן

דוגמה שניה מהגדה של פסח - בכתב-יד משנת תקי"א (1751), מאת הסופר אהרן בן בנימין זאב הרלינגן מווינה, מספריית JTS  בניו יורק:
קדש - פאר אלי' זאכין / זאל מן זא מן אן י"ט פסח - אויג די שול קומט מיט כוונה קידוש מכין
ורחץ - נאך דעם אויך ניכט צו פר געשן / דיא הענד אהני ברכה ענ"י צו וועשן


המעניין הוא שבכמה הגדות מן המאה ה-18 (בדפוס ובכת"י) מופיעים חרוזים דומים גם בעברית. אני משער שהם נעשו בעקבות החרוזים ביידיש.
אביא דוגמה מתוך הגדה שנדפסה ב-מץ (Metz) בשנת תקכ"ה (1765):

מי שישים לב, יוכל לגלות חרוזים אלו, או שאריות שלהם, שמופיעים עדיין בהגדות הנדפסות בימינו, בדרך כלל בצורה לא עקבית (דהיינו שאין חרוזים בכל הסימנים), ולעתים בשיבוש שהעלים את החרוז.

17.4.2016

באמשטרדם?

מנהגם של מדפיסים בדורות קודמים להשביח את מקחם בכך שהבליטו בשער הספר את המילה "אמשטרדם", על אף שבית הדפוס היה ממוקם בעיר אחרת. הסיבה לכך היתה עניין של מיתוג. העיר אמסטרדם היתה מעצמה כלכלית וטכנולוגית, ובתי הדפוס שבה נודעו באיכותם ושכלולם.
זו תופעה נפוצה ומוכרת אצל העוסקים בספרים עבריים. למעשה, תופעה זו מופיעה לא רק בנוגע לעיר אמסטרדם, אלא גם לגבי ערים אחרות, כמו ירושלים, סלאוויטא, ועוד.
המדפיסים נקטו בשיטות שונות להצניע את העובדה שהספר לא ממש נדפס באמשטרדם, אך בלי לשקר ממש. אחת השיטות היתה לכתוב שהספר נדפס "באותיות אמשטרדם", להבליט את המילה 'אמשטרדם' ולהשאיר את המילה 'באותיות' בקטן. שיטה מפורסמת אחרת היתה לכתוב "כמו שנדפס באמשטרדם", וגם כאן הושארו המילים "כמו שנדפס" בקטן. במקרים רבים נכתבו המילים "כמו שנדפס" בראשי תיבות: "כש"נ" או "כ"ש", ובדרך כלל בגודל זעיר שקל לפספס.
להלן דוגמה לספר שנדפס בשתי גרסאות של שער, ובשתי שיטות הסוואה.
ספר ברכת יעקב, חידושים על חושן משפט, מאת רבי יעקב ב"ר ברוך אב"ד טוטשין. הספר נדפס בלבוב (למברג) בשנת תקמ"ד (1784). 
במרכז השער נכתב "נדפס פה ק"ק לבוב הבירה", אך בתחתיתו נדפסה המילה "באמשטרדם" בענק. אם נקרא כמה מילים לפני מילה זו , נראה שפורמלית אין כאן שקר: "בדפוס ה"ה התורני מוהר"ר חיים דוד במוהר"ר אהרן הלוי ז"ל, נכד של הר"ר אורי וייביש שהיה מקודם בעל מדפיס ב-אמשטרדם". 




כשנתיים לאחר מכן, בשנת תקמ"ו (1786) בהדפסה נוספת של הספר, מופיע שער דומה אך עם מספר שינויים, ביניהם שינוי בתעלול אמשטרדם: 
"בדפוס ה"ה התורני מוהר"ר חיים דוד במוהר"ר אהרן הלוי ז"ל, באותיות אמשטרדם".



והנה דוגמאות נוספות:
כרתי ופלתי - זולקווא תקנ"ט - "באותיות אמשטרדם"
גינת ורדים - פרנקפורט דאודר תקכ"ז - "באותיות אמשטרדם"
באר רחובות - פיורדא תקכ"ב - "כאמשטרדם"
המבקש - האג תקל"ט - "האג הבירה סמוך לק"ק אמשטרדם"

17.3.2016

למען לא ימוש הספר מאשר לו

כתבתי בעבר שאני אוסף מליצות ברישומי בעלים, בתקווה להוציאם פעם בצורה מסודרת. בינתיים אעלה כאן ארבעה רישומים, שהמשותף להם הוא שימוש מליצי בפסוקים:

1.
על ספר 'עמק ברכה', לאביו של השל"ה, שנדפס בקראקא, בשנת שנ"ז (1597), חתם הבעלים:
"חתום תורה בלמודי הק' ישראל ---".
המקור הוא לשון הפסוק בישעיהו (ח, טז): "צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי".

2. 

על ספר שבות יעקב, חלק שני, שנדפס באופנבך, בשנת תע"ט (1719).
הרישום קטוע בחלקו השמאלי, הנה מה שפענחתי בינתיים:
"והיה אמונת עט"י חותם תעודה, ודבר בעט"ו מה טוב, לכן גם אני באתי --- ומעיד ששייך ל-- געציל שפיץ סג"ל מפרעשבורג, ולראי'[ה] בעה"ח [באתי על החתום] אע"פ שאדם קרוב לעצמו -- מלהעיד, אבל לעדות ---".
כאן נעשה שימוש בשלושה פסוקים: 
האחד, מישעיה (לג, ו) "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת", כשהכותב משנה לשם המליצה מ"עת" (זמן) ל"עט" (שחותמת את השם).
השני, הפסוק הנזכר "צור תעודה חתום תורה בלימודי".
והשלישי, בהמשך הרישום, על פי הפסוק במשלי (טו, כג): "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב", וגם כאן נעשה שינוי מליצי מ"עת" ל"עט".

3. 
בספר אחד (שאיני זוכר כרגע מהו), מצאתי את הרישום הבא:
למען לא ימוש הספר מאשר לו, באתי להחתים שם בעליו עליו, ששייך לרב ה-- והגדול החריף ובקי רכב"ה לה"ו אברהם יצחק ווינבערגער אב"ד ור"מ דק"ק וו"ק יע"א,
אני תלמידו השואב מים מבאר תורתו הקדושה, צבי ליכטמאן מ---
השימוש כאן הוא בפסוק הידוע (יהושע א, ח): "לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ".

(רבי אברהם יצחק וויינברגר, נפטר תרמ"ה, היה רב העיר קליינווארדיין [קוו"ד] שבהונגריה)

4.
בספר "אפי רברבי" - שולחן ערוך עם מפרשים, שנדפס בפיורדא בשנת תקכ"א (1761), ונמכר בעבר בקדם בית מכירות, בכריכה האחורית של הספר, נמצא הרישום הבא:
"אם לא יגיד ונשא עונו, ע"כ [על כן] באתי להגיד שהספר שייך להרבני... כש"ת מה"ו שמשון סטופווע נ"י, אני הכותב הק'[טן] משה ליב דוייטש מפ"ב [מפרשבורג]".
כאן נעשה שימוש בפסוק מספר ויקרא (ה, א): "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ".

 (רבי שמשון סטופאווי היה דיין בעיר סעמניץ בסביבות השנים תקצ"ב-תר"ו).

3.3.2016

מי היו הבחורים "המשוחררים"?

המהדורה הראשונה של הספר 'כרתי ופלתי', מאת רבי יהונתן אייבשיץ, נדפסה באלטונה בשנת תקכ"ג (1763). לפניי מונח עותק שהגיע לבית המכירות 'קדם'. בדפי הכריכה רישומים ושרבוטים רבים, חתימות ו"נסיונות קולמוס".
ביניהם "הקדשה עצמית" של הבעלים:
"אמת ניתן לכתוב שקבלתי ס'[פר] הנחמד הלז לדור[ו]ן דרשה מקופת המשוחררים בעיר פיורדא יע"א היום יום ה' ד' --? תק"מ פה שאטלאנד, הק'[טן] מרדכי סגל מליסא".
ורישום נוסף:
"כלי חמדה ניתן לידי"נ [=לידיד נפשנו] אהובת מחברתנו ה"ה [=הלא הוא] הבח'[ור] החתן הנחמוד[!] המופלא ומשכיל ח"ו וי"א כש"ת כ"ה מרדכי ליסא סג"ל, מקופת המשוחררים לדורון דרשה שיהי לו זכרוננו בזה לטובה כמו שיהי'[ה] זכרונו בינינו המשוחררים, אני הכותב והחותם בפקודת כולם, הק'[טן] זעקלי בלאא"ו [בן לאבי אדוני ומורי] כ"ה פייבלמן[?]


מן הרישומים עולה כי בעלי הספר, מרדכי סג"ל מליסא, שלמד בעיר פיורדא (פירט, גרמניה), קיבל את הספר כמתנה ליום חתונתו מחבורה בשם "המשוחררים", שאליה השתייך.
מי הם "המשוחררים"?
ובכן, הרב בנימין שלמה המבורגר הפנה אותי להערת שוליים בספרו "הישיבה הרמה בפיורדא", כרך שלישי, עמ' 207, שבה אסף את המקורות בעניין:

בקובץ 'כרם שלמה' (כרך טז, קונטרס ה, עמ' מד) מובא "כתב סמיכה" מאת רבי פנחס הלוי הורביץ בעל "ההפלאה", וכך כותב על התלמיד, שלמד אצלו בפרנקפורט דמיין:
"...הבחור המשוחרר, המופלא המושלם, זית רענן, כ' שמואל בן התורני כ"ה יונה מק"ק פראג, אשר היה אתנו זמן זמנים טובא בישיבתנו הרמה...".

1.3.2016

לחובבי הקליגרפיה

להלן תמונות מתוך ספר שמצאתי בפרוייקט הסריקה של "Google ספרים".
מדובר בספר בשפה האיטלקית שנדפס ברומא בשנת 1548, מאת מחבר בשם M. Giouanbattista Palatino, והוא עוסק באמנות הכתיבה ואותיות האלף-בית בשפות שונות, בהן גם עברית:


והנה קישור לספר דומה נוסף.

22.2.2016

למען (לא) תספר באזני בנך...

אמנם אנחנו רחוקים מפסח, אבל מאחר ואני עובר על אוסף ענק של אלפי הגדות בשבועות האחרונים, ארשה לעצמי להעלות כאן משהו קטן, ותסלחו לי...
בהגדה שנדפסה בפרנקפורט דמיין (גרמניה), על ידי "מרכז הנוער היהודי", בשנת 1964, לפני הקטע "שפוך חמתך על הגוים", מופיע נוסח מעניין על השואה:
מה שתפס את העין שלי, היא האמירה שצריך למעט בסיפור מאורעות השואה. להבדיל מסיפור יציאת מצרים ש"כל המרבה לספר... הרי זה משובח", כאן לעומת זאת: "לא נרבה לספר ברוע מעלליהם פן נחלל את צלם אלהים אשר בו נברא האדם".

סמוך לקטע זה מופיעים שני איורים מאת ניצולת השואה לובה גורדוס (קרוגמן):
ליל הסדר בגטו - לובה קרוגמן-גורדוס
לוחם בגטו - לבה קרוגמן-גורדוס

2.2.2016

הקורא ספר בלי הקדמה

כתוספת לפוסט שפעם פרסמתי פה (קישור), הנה קטע נוסף, המופיע בראש הספר 'מגד מישרים', פירוש על השירים 'אחד מי יודע' ו'חד גדיא', מאת ר' משה בלומנפלד, שנדפס בהנובר (גרמניה), בשנת תרי"א (1851).
במליצה נרמזו גם חמשת חומשי התורה, וגם שם המחבר - משה:


6.12.2015

על יחסו של ר' יעקב ליפשיץ להיתר המכירה - מצבה קטנה להרב איתם הנקין הי"ד

לפני כחודשיים, בחול המועד סוכות, נרצחו באכזריות לעיני ילדיהם הרב איתם הנקין ורעייתו נעמה, באירוע שהתברר בהמשך כפתיח עצוב לגל טרור עקוב מדם ששטף אותנו כחלום בלהות.
איתם הנקין הי"ד
כרבים הכרתי את איתם בעיקר דרך מאמריו, בהם השתקפה דמותו הייחודית, ששילבה תלמיד חכם השקוע בעולמה של תורה, וחוקר משכמו ומעלה (את מאמריו הרבים כינס בבלוג שלו - כאן).
איתם כתב לא מעט על הפולמוסים שהתעוררו על "היתר המכירה" בשנות השמיטה. כדרכו עשה זאת ביסודיות, בניתוח מקורי ואובייקטיבי של המקורות ובניסיון כנה לרדת לחקר האמת. המאמר האחרון שלו שפרסם בכתב העת "המעיין" - "עוללות בעניין פולמוסי השמיטה" (תמוז תשע"ה, עמ' 28-39), היה מאמר השלמה בעניין זה, שכלל מספר סעיפים עם בירורים שונים בנושא.
הפולמוס על מכירת קרקעות לנוכרים בשנת השמיטה ("היתר המכירה"), מורכב משני חלקים - חלק הלכתי וחלק היסטורי - אשר פעמים רבות כרוכים ושלובים זה בזה. בשל אופיו של הנושא והשלכותיו, נטו רבים מהכותבים על תולדות הפולמוס להציג את הדברים באור מסוים שיתאים לשיטתם. כמו למשל להמעיט בחשיבותם - או במספרם - של הרבנים המתירים או הרבנים האוסרים; להדגיש נקודות מסוימות על פני האחרות בסיפור השתלשלות הפולמוס, וכדומה.
מן הראוי להביא את שורות החתימה במאמרו של איתם, המאפיינות במידה רבה את אישיותו המיוחדת וחתירתו לאמת:
" ...ייתכן שהקורא שואל כעת את עצמו, אם כן מה היוצא מכאן, בעד או נגד היתר מכירה? שאלה זו אינה רלוונטית לנכתב כאן. דעתו הפרטית של כותב שורות אלו בנוגע להיתר המכירה, כסוגיה הלכתית כלל ציבורית, אינה מועילה ואינה מורידה כהוא זה. המסר כאן, כמו גם במאמרים הקודמים שכתבתי בנושא זה, הוא אחר: את העובדות יש לברר בצורה מדוייקת ומהימנה ככל האפשר, ולהיזהר מהטייתן בכוונה או שלא בכוונה על מנת שישרתו את העמדה הרצויה – כפי שניתן למרבה הצער למצוא בחלק גדול מהחומרים שנכתבו (ועודם נכתבים) בנושא השמיטה. המציאות נוטה מטבעה להיות מורכבת, וממילא הנטייה לתאר את הנתונים ההיסטוריים כאילו כולם עד האחרון שבהם אמורים לתמוך בעמדה הרצויה בהווה, הריהי רחוקה מרחק רב מבקשת האמת הראויה".
אחד מסעיפי מאמרו של איתם עסק בשאלת מעורבותו של ר' יעקב ליפשיץ, מזכירו המפורסם של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, ב"היתר המכירה". להלן אפרסם מסמך חשוב בעניין, אך ראשית אקדים כמה מילות רקע (מובן שלא ניתן במסגרת זו להכנס למגוון הפרטים והדקויות):
במהלך שנת תרמ"ח החל הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור אב"ד קובנה לעסוק בשאלת היתר מכירת קרקעות לנכרים בארץ ישראל, לקראת שנת השמיטה תרמ"ט, וזאת בעקבות פניות של כמה גורמים אליו שיחווה דעתו בעניין. בראשית חודש אדר תרמ"ח, הובא בפני רבי יצחק אלחנן כתב היתר שעליו חתמו הגאונים רבי ישראל יהושע מקוטנא (בעל "ישועות מלכו"), רבי שמואל מוהליבר מביאליסטוק ורבי שמואל זנוויל קלעפפיש מו"צ בוורשא, אשר התנו את היתרם בהסכמתו של גדול הדור - רבי יצחק אלחנן. לאחר ששקל את הדברים ולאחר חליפת מכתבים שניהל עם רבני ירושלים ואחרים (ראה: תשובות רבינו יצחק אלחנן, מכון ירושלים, תש"ע, עמ' רכא-רלז), החליט רבי יצחק אלחנן להתיר את הדבר והצטרף לפסקם של הרבנים המתירים, בהגבלות ובתנאים מסוימים.
ר' יעקב ליפשיץ היה מזכירו ונאמן ביתו של רבי יצחק אלחנן במשך למעלה מעשרים שנה, והיה מעורב במגוון  הפעילויות שיצאו מביתו של רבי יצחק אלחנן, שהיה אז מנהיג הדור. עם זאת, ידוע כי לליפשיץ היו דעות עצמאיות משלו, שלא בהכרח תאמו את דעתו של רבי יצחק אלחנן. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, היא היחס לתנועת "חיבת ציון" שליפשיץ היה מראשי הלוחמים בה, בעוד שרבי יצחק אלחנן עצמו לא התנגד ואף תמך בהם במידה מסוימת. לאחר פטירת רבי יצחק אלחנן הקים ליפשיץ ועד שהקדיש מלחמת-חורמה בציונים, ואשר כונה בפי מתנגדיו "הלשכה השחורה".
בפעולותיו של ליפשיץ רב הנסתר על הנגלה, מלבד הדברים שבחר להציג בזכרונותיו - ספר "זכרון יעקב", שנדפס בשלושה חלקים ע"י בנו לאחר פטירתו (בפרנקפורט דמיין ובקובנה, תרפ"ד-תר"צ). אחת החידות המעניינות היא עמדתו בעניין "היתר המכירה" בשביעית. זאת לאור העובדה שרבי יצחק אלחנן היה הסמכות העליונה שנתנה גושפנקה ל"היתר המכירה", והדבר נעשה מתוך התחשבות במושבות החדשות בארץ ישראל.
יעקב ליפשיץ

ניתן היה לנחש כי עמדתו של ליפשיץ בעניין הזה היתה התנגדות להיתר, שכן ההיתר חיזק במידה ידועה את ידיהם של "חובבי ציון", אך עמדתו בעניין לא תועדה, ובשלושת כרכי ספר זכרונותיו עובר ליפשיץ בשתיקה גמורה על כל פרשת "היתר המכירה". העדות היחידה בנושא היתה עד כה עדותו של הסופר הציוני יעקב מרק (תרי"ז-תרפ"ט) בספרו "במחיצתם של גדולי הדור" (גדולים פון אונזער צייט, ניו-יורק 1927), ספר שמידת דייקנותו צריכה בדיקה. מרק מספר כי פגש בעצמו את ליפשיץ, ולמרבה הפלא סיפר לו הלה שהוא דווקא תמך בהיתר, כשבפיו טיעון מפתיע:
"ר' יעקב ליפשיץ... גילה לי סוד, שלו חלק גדול בהיתר שהוציא רבי יצחק אלחנן, מפני שהוא הפציר בו שיתן היתר; ואם תאמר, איך זה מתיישב שיענקל ליפשיץ ישתדל עבור הציונים? מפזם לו ליפשיץ בניגון של גמרא: 'העניין הוא: שהציונים עשו נזק לעצמם בזה שחיפשו היתר יותר משהיה יכול להזיקם כל מתנגד שהוא. שער בנפשך, אלו היו הסטודנטים מכרכוב [=חרקוב; אנשי ביל"ו שעלו ארצה, הקימו את המושבה גדרה ועוד] חוזרים ומקיימים את מצות השביעית אחרי אלף ושמונה מאות שנה [...] היו מטילים על יענקל ליפשיץ כל האבנים הנמצאות ברחובות קובנה, כיצד הוא העיז לדבר על צדיקים כאלו? ומלבד זאת איזו פרסומת טובה היתה יוצאת מזה: כל העולם החרדי היה נושאם על הידים [...] אבל יצרם הרע דחפם לבוץ ואני סייעתי בו'".
במאמרו טען איתם שסיפור זה אשר מביא מרק, כביכול פעל ליפשיץ בדרך של "הפוך על הפוך" ודווקא תמך ב"היתר המכירה", הנו מוזר ואינו מתיישב עם ההגיון. לצד זאת, ציטט איתם מכתב (שפרסם שם לראשונה) מאת רבי יהונתן עליאשברג אל רבי יחיאל מיכל פינס, ודייק מתוכו כי ליפשיץ למעשה התנגד למתן ההיתר, ובכך סתר את סיפורו של מרק.
והנה, זמן קצר לפני חג הסוכות האחרון, תוך כדי מיון של ארכיון מכתבים ומסמכים שהגיע ל"קדם - בית מכירות" גיליתי מכתב ארוך בכתב ידו של ליפשיץ, אל נמען בלתי ידוע, ובין הדברים מספר מפורשות על פעילותו מאחורי הקלעים נגד "היתר המכירה". המכתב יוצג במכירה הבאה של "קדם בית מכירות". כשגיליתי את המכתב עלה בדעתי לספר על כך לאיתם, אך בינתיים נטרפה השעה.
קטע מהמכתב

רובו של המכתב עוסק בפעילות של ליפשיץ נגד "חובבי ציון", ובעיקר נגד הגביר אהרן יהושע שפירא מביאליסטוק (חתנו של רבי הלל בישקא מקיידאן) שתמך כספית ב"חובבי ציון". ליפשיץ כותב את הדברים בחשאיות, ומדגיש כי מעורבותו ופעילותו צריכים להיות חסוים - "מחשש סכנה", ומבקש בכל תוקף: "וע"כ יזהר הדר"ג לבלי לפרסם שמי בשום אופן...".
בחלקו האחרון של המכתב מופיעה התייחסותו המפורשת לנושא "היתר המכירה", וכך כותב ליפשיץ:
"...תמול הראני הגאב"ד יחי' [=רבי יצחק אלחנן] המכתבים שהשיג מאה"ק [מארץ הקודש] בעסק השביעית וקראתיו לפניו בניגון וטעמים כראוי, אין פה המקום לבאר להדר"ג [להדרת גאונו] עמלי הרב והעצום כמעט במר"נ [במסירות נפש] בעסק השביעית לעצור בעד ההיתר, וכמעט עלתה בידי עצהי"ט [על צד היותר טוב], אפס כי עזרא הכוזב מביאליסטאק בתחבולותיו שצרף אליו את הרה"ג כו' מקוטנא (בטח ישנו ערמה ומזימה, ושגיאה עצומה מצד הקוטנער, כי חתנו ה"ג וואקס נ"י מכירו לעזרא הכוזב מביאליסטאק כראוי ושונאו בתכלית ולא לבו הלך אתו הפעם), ובעזרת הקוטנער הכריע הכף והנפיק היתר מהגאב"ד יחי' דפה, רבות לי לדבר אך בענין הזה ראוי וההכרחי לי להזהר ביותר. בקצרה, הקול קורא נכתב ונסדר בסגנון כביר יפה ונמרץ להפליא מעשה אומן נפלא מאד ואקוה כי יהי' להועיל הרבה בע"ה. עליהם לדעת כי הרה"ג מבריסק ובנו הגר"ח נ"י [=רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בעל "בית הלוי" ובנו הגאון רבי חיים מבריסק] וחותנו הרה"ג רנצה"ב [=הנצי"ב] נ"י מוואלאזין, ה"ג רמ"ג מראזינאי [=רבי מרדכי גימפל-יפה אב"ד רזינאיי ולאחר מכן רבה של יהוד], הרה"ג מקארלין [=רבי דוד פרידמן] מנגדים לההיתר גלוי בזה, ובטח אתם הרבה והרבה. הוא אשר אמרתי כי רק ע"י וועד יקום דבר. הנני עבד לעבדי ה' המצפה בהקדם לתשובתו הרמה בבטחון קבלתו ודעתו הרחבה, יעקב הלוי ליפשיץ".
במכתב לא מופיע שם הנמען ותאריך, ואני משער שהוא נכתב סמוך לאחר חתימת ההיתר ע"י רבי יצחק אלחנן (ג' אדר תרמ"ח), אך הדברים צריכים בדיקה. יתכן כי ה"קול קורא" שעליו כותב ליפשיץ הוא הכרוז שפרסמו רבני ירושלים נגד ההיתר ("וזה דבר השמיטה", ירושלים תרמ"ח), וכי טיוטת הכרוז נשלחה קודם לליפשיץ ועליה הוא מגיב במכתבו.
כפי הנראה, הכינוי "עזרא הכוזב מביאליסטוק", החוזר במכתב מספר פעמים, הוא כינוי גנאי לרבי שמואל מוהליבר, רבה של ביאליסטוק, שנמנה על "חובבי ציון" והיה כידוע מהיוזמים המרכזיים של ההיתר.
הנה לנו כי כן, כי ר' יעקב ליפשיץ נלחם בכל מאודו ב"היתר המכירה", ניסה "במסירות נפש" להניא את רבי יצחק אלחנן מלחתום על כתב ההיתר, ואף לאחר מכן הוסיף לפעול בחשאי נגד ביצועו של ההיתר בפועל.
אכן, צדק איתם בהשערתו וחושי המחקר המחודדים שלו היו לצדו אף הפעם.

2.12.2015

עוד שני רישומי בעלות

ידידי ר' שמואל גרינוולד זיכה אותי בעוד שני רישומי-בעלות מעניינים הנמצאים באוצרותיו.
הראשון, נכתב על כריכת ספר בעיר שאלוניקי, בסביבות שנת ת"ר (הכריכה פגועה מעש ואת כמה מן המילים לא הצלחתי לקרוא בבירור):

מתנה לי נתונה מאת היקיר שלמה אלמולי נר"ו בן להישיש חכם חסיד ועניו כה"ר קאלמי אלמולי נ"ע מסאראי דמן בוסנא יע"א שנת הת"ר היה לשרפת אש בעיר שאלוניקי יע"א בליל ראש השנה וה' הט[י]ב חסדו עמו[?] [--] בב[י]תי[?] ואמו הזקנה והציל איזה ממלבושיו וספריו במערת צורים, ובעונותינו הרבים שנצרף[!] גם בתינו וה[י]כלנו ולא נשאר לנו כי אם דוקא זה המערה ותל"י [ותהלה לשם יתברך] שבדין הוא כשם שמברכין על הטובה.

שלמה אלמולי מן העיר "סאראי דמן בוסנא" [=סראייבו שבבוסניה], הוא בנו של ר' קאלמי [=קלונימוס] אלמולי, שהיה תלמיד רבי יעקב פארדו [בנו של רבי דוד פארדו בעל "שושנים לדוד"] בעל "קהלת יעקב", "מנחת אהרן", "מסכנות יעקב", ועוד חיבורים. ר' שלמה ואביו הדפיסו בליוורנו בשנת תקצ"ז את הספר "מזבח כפרה" לרבי יעקב פארדו.

המגיב "דב הכהן" הפנה אותי לספרו של רבי יהודה אלקלעי, "שלום ירושלים" (אופן ת"ר), שבהקדמתו מספר הרב אלקלעי על השריפה בשאלוניקי בשנת ת"ר (1840): 
"מזה זמן רב היה לבי חרד ששנה זו הר"ת [=ה'ת"ר] עולם לא תהיה טובה, הואיל והיתה שגורה הרבה בפי העולם. וכן אמרתי בדברי כיבושים בתוך קהלתי, ביום ראש השנה קודם תקיעת שופר כנהוג, היום הר"ת עולם היום יעמיד במשפט... ומי יכול לעמוד בפני משפט זה... ובעוונותינו הרבים לא עברו ימים מעטים, ותשיג אותנו השמועה של השרפה המרה אשר שרף ה' בליל ראש השנה, את שאלוניקי עיר ואם בישראל יע"א, המקום ימלא חסרונם. לא יצאנו את תשרי, השיגתנו רעה שניה: שמועה שכבה נר ישראל, על הלקח ארון האלהים מאור גלותנו, אבי התעודה רבינו משה סופר [=בעל "חתם סופר", שנפטר בכ"ה תשרי ת"ר]...".

[עוד על שריפות - ראו מה שכתבתי כאן כאן וכאן]. 

הרישום השני, מצטרף לאוסף רישומי-הבעלות המליציים שהבאתי ב'נוטריקון' בפעמים הקודמות (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, ועוד):


חנני הי"ת [ה' יתברך] בזה,
ויען רוחי ידוֹן
פן יבא איש זדון
ויאמר אני אני האדון
ולמען להשקיט המדון
אקרא בהם שמי ושם אבותי,
אברהם יצחק בן ה"ר דוד מאיר דזובאס נ"י
אור ליום ו' עש"ק שמות [תר]ס"ג נשלסק

הכותב, ר' אברהם יצחק דזובאס (תרמ"ה-תש"ח), תלמיד חכם וסופר פורה. ישב בנשלסק (פולין), ולאחר מכן בהולנד ובאנגליה. מחבר ספרים רבים: מלין דרבנן, מלין חדתין, מלין יקירין, דגן בחורים, זכרון אברהם, מיקירי ירושלמי, ועוד. ראו אודותיו בספר זכרונותיו: "זכורות מנעורי ועד הנה", לונדון תש"ד.


1.12.2015

צנזורה בספר "זרע ישראל" לרבי ישראל ליפשיץ

לפני מספר חודשים הגיע למשרדי "קדם - בית מכירות" כרך משניות קטן, שנדפס באמשטרדם תע"ג (1713), בדפוס שלמה פרופס. הכרך כולל את כל ששת סדרי המשנה, עם הפירוש הקצר "קב ונקי" לרבי אלישע ב"ר אברהם.


דפי כרך זה מלאים באלפי הגהות שנכתבו בכתב-יד צפוף וזעיר. לאחר בדיקה קצרה התברר לי שמדובר בכרך המשניות שהיה שייך לרבי ישראל ליפשיץ, הגאון הנודע בעל פירוש "תפארת ישראל" על המשניות, וההגהות מכילות את תוכן חיבורו האחר על המשנה - "זרע ישראל". [הכרך יוצג למכירה מחר - ראו כאן].

החיבור "זרע ישראל" - בשונה מ"תפארת ישראל" - פחות מפורסם וידוע, וזאת על אף שנדפס מספר פעמים[1]. מדובר בפירוש קצר ותמציתי על ששה סדרי משנה, כפי שנכתב בשער המהדורה הנדפסת: "פירוש קצר ומספיק, המכלכל בתוכו תמצית כל פירושי המפרשים הרע"ב והתויו"ט והגר"א וכו' בקיצור נפלא ולשון מדוקדק, באותיות קטנות וציונים איש על דגלו חונים".
אף חיבור זה, בדומה לחברו, מסודר באמצעות אותיות המסומנות בתוך טקסט המשנה, ואשר מפנות לפירוש שבשוליים.
בהקדמה לפירושו מציין המחבר מספר תועלות בחיבור זה: א. "למתחילים אשר עדן לא נסתה כף רגלם הצג בקשרי מלחמתה של תורה… ללמוד כל התורה על רגל א' כמשחל בניתא מחלבא ודמי ליה כמאן דמנחה בכיסתיה". ב. לתלמידי חכמים - החיבור ישמש כתזכורת לדברים שהם כבר יודעים. ג. להולכי דרכים - "לכל הולכי על דרך שיחו, אשר ישאהו בחיקו, ותהי לו אומנת... בלכתו בדרך...".
לפנינו כרך המשניות שאותו נשא המחבר רבי ישראל ליפשיץ, ובו כתב (אולי בנסיעותיו?) תוך כדי לימודו את הגהותיו שהפכו לבסוף לחיבור "זרע ישראל". יחד עם זאת, ההגהות שבכתב-יד אינן תואמות במדויק את הנוסח שנדפס.
רבי ישראל ליפשיץ החשיב מאד את חיבורו זה, עד שבצוואתו הורה לבניו ללמוד ממנו בקביעות: "אתם בני... הזהרו ללמוד כל יום בשחרית לכה"פ דף א' במשניות עם חיבורנו זרע ישראל, ולחזור עליו בערב...".
בהמשך, כותב רבי ישראל לבניו כי במהדורה שנדפסה בווילנא שלטה יד הצנזור הרשע: "בספרי זרע ישראל נזחלו כמה שגיאות וחסרונות מהרשע צענזור בווילנא על כן כל א' מכם יזדרז להעתיק התקונים שתקנתי משגיאות וחסרונות ההם, בספר זרע ישראל שאני לומד בתוכו...". כפי הנראה, כוונתו שיבדקו את התיקונים שתיקן בטופס המודפס של המהדורה שהיה ברשותו (ולא בהגהותיו שבכתב-יד הנמצאים לפנינו)[2].
להלן מספר דוגמאות של התערבויות צנזורה, שמצאתי בבדיקה מהירה במקומות שבדרך כלל מועדים לפורענות (אם כי יתכן כמובן שישנן התערבויות נוספות, ואולי קשות מאלה):
1. ב'פעמוני זהב' - בראש סדר זרעים, אות ט: "לא היו ב"ד בזמן הבית יכול לבטל דברי ב"ד חברו....".
2. עירובין, פרק ו, משנה א:  "הדר עם עובד כוכבים בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב" = ב'זרע ישראל' שם, אות א: "כותי או צדוקי ואפיקורס בזמן הבית".
3. בבא קמא, פרק א, משנה ב: "נכסים של בני ברית" = אות יז: "לאפוקי עובדי גלולים".
4. שם, משנה ג: "וע"פ עדים בני חורין ובני ברית" = סימון לאות יז הנ"ל.
5. שם, פרק ו, משנה ה: "נגח עבד או אמה" = אות טז: "כנענים בימי הבית שטבלו לקבל דת יהדות".
6. שם, פרק י, משנה ב: "המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הליסטים" = אות יא: עובדי גילולים.
7. גיטין, פרק ד, משנה ט: "המוכר את שדהו לעובד גלולים וחזר ולקחה ממנו ישראל, הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם" = אות מג: "אפי' גדלו ברשות עובדי גילולים, מדאו'[רייתא] לא היה קניין לעובדי גילולים בא"י".
8. עבודה זרה, משנה א: "לפני אידיהן של עובדי כוכבים" = אות א: "איד בל'[שון] רומי יום ט"ו או י"ג בחודש והוא היה לאבן פנה במספר החדשים של הרומיים, ויען כי מדבר במסכת זו מדיני ישראל בימים האלה נגד הרומים ושאר עובדי גלולים של זמניהם, לכן מתחיל במלה זאת, וגם כל ימים טובים שנמצאים במסכת זו הם חגי רומים...".
9. שם, פרק ב, משנה א: "אין מעמידים בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים" = אות א: "יען כי חבור המשנה או חכמי התנאים הראשונים התחילו שלש מאות שנה טרם הגלות הדת החדשה של אחינו הנוצרים, אשר הפיצה מוסר ומדות טובות על פני כל הארץ, והעמים העו"ג [העובדי גלולים] אשר בימים הראשונים של חבור [ה]משנה היו שטופי זמה, חשודים אשפיכות דמים, ואת ה' לא ידעו, לכן נתנו דיני שמירה האלו במסכתא זו לבני דורם, אבל אחרי כן כאשר רחם ה' על הארץ, וכל האומות, הן הנוצרים והן הישמעאלים התנדבו לתת כבוד לתורת אלהינו, ולעשותה ליסוד גם לדתיהם, כל המפרשים של המסכתא זו פה אחד יאמרו כי אין הדינים האלו נוהגים בזמן הזה"[3].

רשימת זמני התחלת הלימוד והסיומים בסוף כרך המשניות:
"התחלתי בעזה"י ו' עש"ק.... סיימתי זרעים... סיימתי מועד... סיימתי ת"ל [תהלה לאל] טהרו'[ת] ב'[יום] טו"ב אדר ביא"צ [ביאר-צייט] של ע"ר [עטרת ראשי] הגאון זצוק"ל תנצב"ה" [אביו, הגאון רבי גדליה ליפשיץ, נפטר בי"ז אדר א' תקפ"ו].
לסיום, אעיר הערה נוספת:
כפי שראינו, את חיבורו 'זרע ישראל' כתב רבי ישראל ליפשיץ על כרך משניות עם הפירוש המפורסם 'קב ונקי', אף הוא פירוש קצר מאד ותמציתי. והנה, המהדורה הראשונה של 'זרע ישראל' שיצאה בחיי המחבר (ווילנא תרי"ד), נדפסה אמנם ללא הפירוש 'קב ונקי', אך מאז נדפס החיבור באופן עקבי לצד הפירוש 'קב ונקי'. האם היה זה במכוון, מתוך ידיעה שהפירוש 'זרע ישראל' נכתב במקור לצד הפירוש 'קב ונקי'? ואולי יש כאן רק העדפתם של המדפיסים להכניס שני פירושים קצרים זה לצד זה?



[1] בפעם הראשונה - בווילנא תרי"ד בחיי המחבר; ולאחר מכן, בווילנא תרמ"ו, תרמ"ט, תרנ"ז, תרס"ב; ווארשא תרס"ה, תרע"ז; ולאחר מכן מספר מהדורות בארץ ישראל (ומכאן שטעות מה שכתב הרב מרדכי מאיר, במאמרו המקיף 'ר' ישראל ליפשיץ זצ"ל – תולדותיו וכתביו', ישורון לב [ניסן תשע"ה], עמ' קסא, שמצאת המהדורה הראשונה לא יצא הספר לאור בשנית).
[2] הרב מאיר במאמרו הנ"ל, כותב כי בשנת תשס"א החלו להוציא לאור מחדש את הספר 'זרע ישראל', ומציין כי "המוציאים לאור לא מזכירים את הצנזורה שהייתה במהדורה הראשונה". נקווה שהמולי"ם תקנו לפחות את שיבושי הצנזורה הבולטים כגון אלו המובאים בדוגמאות להלן.
[3] בולט לעין כי שתי הדוגמאות האחרונות הן הערות ארוכות במיוחד, שאינן אופיינות כלל לסגנון החיבור הקצר והמתומצת.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...