2.2.2016

הקורא ספר בלי הקדמה

כתוספת לפוסט שפעם פרסמתי פה (קישור), הנה קטע נוסף, המופיע בראש הספר 'מגד מישרים', פירוש על השירים 'אחד מי יודע' ו'חד גדיא', מאת ר' משה בלומנפלד, שנדפס בהנובר (גרמניה), בשנת תרי"א (1851).
במליצה נרמזו גם חמשת חומשי התורה, וגם שם המחבר - משה:


6.12.2015

על יחסו של ר' יעקב ליפשיץ להיתר המכירה - מצבה קטנה להרב איתם הנקין הי"ד

לפני כחודשיים, בחול המועד סוכות, נרצחו באכזריות לעיני ילדיהם הרב איתם הנקין ורעייתו נעמה, באירוע שהתברר בהמשך כפתיח עצוב לגל טרור עקוב מדם ששטף אותנו כחלום בלהות.
איתם הנקין הי"ד
כרבים הכרתי את איתם בעיקר דרך מאמריו, בהם השתקפה דמותו הייחודית, ששילבה תלמיד חכם השקוע בעולמה של תורה, וחוקר משכמו ומעלה (את מאמריו הרבים כינס בבלוג שלו - כאן).
איתם כתב לא מעט על הפולמוסים שהתעוררו על "היתר המכירה" בשנות השמיטה. כדרכו עשה זאת ביסודיות, בניתוח מקורי ואובייקטיבי של המקורות ובניסיון כנה לרדת לחקר האמת. המאמר האחרון שלו שפרסם בכתב העת "המעיין" - "עוללות בעניין פולמוסי השמיטה" (תמוז תשע"ה, עמ' 28-39), היה מאמר השלמה בעניין זה, שכלל מספר סעיפים עם בירורים שונים בנושא.
הפולמוס על מכירת קרקעות לנוכרים בשנת השמיטה ("היתר המכירה"), מורכב משני חלקים - חלק הלכתי וחלק היסטורי - אשר פעמים רבות כרוכים ושלובים זה בזה. בשל אופיו של הנושא והשלכותיו, נטו רבים מהכותבים על תולדות הפולמוס להציג את הדברים באור מסוים שיתאים לשיטתם. כמו למשל להמעיט בחשיבותם - או במספרם - של הרבנים המתירים או הרבנים האוסרים; להדגיש נקודות מסוימות על פני האחרות בסיפור השתלשלות הפולמוס, וכדומה.
מן הראוי להביא את שורות החתימה במאמרו של איתם, המאפיינות במידה רבה את אישיותו המיוחדת וחתירתו לאמת:
" ...ייתכן שהקורא שואל כעת את עצמו, אם כן מה היוצא מכאן, בעד או נגד היתר מכירה? שאלה זו אינה רלוונטית לנכתב כאן. דעתו הפרטית של כותב שורות אלו בנוגע להיתר המכירה, כסוגיה הלכתית כלל ציבורית, אינה מועילה ואינה מורידה כהוא זה. המסר כאן, כמו גם במאמרים הקודמים שכתבתי בנושא זה, הוא אחר: את העובדות יש לברר בצורה מדוייקת ומהימנה ככל האפשר, ולהיזהר מהטייתן בכוונה או שלא בכוונה על מנת שישרתו את העמדה הרצויה – כפי שניתן למרבה הצער למצוא בחלק גדול מהחומרים שנכתבו (ועודם נכתבים) בנושא השמיטה. המציאות נוטה מטבעה להיות מורכבת, וממילא הנטייה לתאר את הנתונים ההיסטוריים כאילו כולם עד האחרון שבהם אמורים לתמוך בעמדה הרצויה בהווה, הריהי רחוקה מרחק רב מבקשת האמת הראויה".
אחד מסעיפי מאמרו של איתם עסק בשאלת מעורבותו של ר' יעקב ליפשיץ, מזכירו המפורסם של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, ב"היתר המכירה". להלן אפרסם מסמך חשוב בעניין, אך ראשית אקדים כמה מילות רקע (מובן שלא ניתן במסגרת זו להכנס למגוון הפרטים והדקויות):
במהלך שנת תרמ"ח החל הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור אב"ד קובנה לעסוק בשאלת היתר מכירת קרקעות לנכרים בארץ ישראל, לקראת שנת השמיטה תרמ"ט, וזאת בעקבות פניות של כמה גורמים אליו שיחווה דעתו בעניין. בראשית חודש אדר תרמ"ח, הובא בפני רבי יצחק אלחנן כתב היתר שעליו חתמו הגאונים רבי ישראל יהושע מקוטנא (בעל "ישועות מלכו"), רבי שמואל מוהליבר מביאליסטוק ורבי שמואל זנוויל קלעפפיש מו"צ בוורשא, אשר התנו את היתרם בהסכמתו של גדול הדור - רבי יצחק אלחנן. לאחר ששקל את הדברים ולאחר חליפת מכתבים שניהל עם רבני ירושלים ואחרים (ראה: תשובות רבינו יצחק אלחנן, מכון ירושלים, תש"ע, עמ' רכא-רלז), החליט רבי יצחק אלחנן להתיר את הדבר והצטרף לפסקם של הרבנים המתירים, בהגבלות ובתנאים מסוימים.
ר' יעקב ליפשיץ היה מזכירו ונאמן ביתו של רבי יצחק אלחנן במשך למעלה מעשרים שנה, והיה מעורב במגוון  הפעילויות שיצאו מביתו של רבי יצחק אלחנן, שהיה אז מנהיג הדור. עם זאת, ידוע כי לליפשיץ היו דעות עצמאיות משלו, שלא בהכרח תאמו את דעתו של רבי יצחק אלחנן. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, היא היחס לתנועת "חיבת ציון" שליפשיץ היה מראשי הלוחמים בה, בעוד שרבי יצחק אלחנן עצמו לא התנגד ואף תמך בהם במידה מסוימת. לאחר פטירת רבי יצחק אלחנן הקים ליפשיץ ועד שהקדיש מלחמת-חורמה בציונים, ואשר כונה בפי מתנגדיו "הלשכה השחורה".
בפעולותיו של ליפשיץ רב הנסתר על הנגלה, מלבד הדברים שבחר להציג בזכרונותיו - ספר "זכרון יעקב", שנדפס בשלושה חלקים ע"י בנו לאחר פטירתו (בפרנקפורט דמיין ובקובנה, תרפ"ד-תר"צ). אחת החידות המעניינות היא עמדתו בעניין "היתר המכירה" בשביעית. זאת לאור העובדה שרבי יצחק אלחנן היה הסמכות העליונה שנתנה גושפנקה ל"היתר המכירה", והדבר נעשה מתוך התחשבות במושבות החדשות בארץ ישראל.
יעקב ליפשיץ

ניתן היה לנחש כי עמדתו של ליפשיץ בעניין הזה היתה התנגדות להיתר, שכן ההיתר חיזק במידה ידועה את ידיהם של "חובבי ציון", אך עמדתו בעניין לא תועדה, ובשלושת כרכי ספר זכרונותיו עובר ליפשיץ בשתיקה גמורה על כל פרשת "היתר המכירה". העדות היחידה בנושא היתה עד כה עדותו של הסופר הציוני יעקב מרק (תרי"ז-תרפ"ט) בספרו "במחיצתם של גדולי הדור" (גדולים פון אונזער צייט, ניו-יורק 1927), ספר שמידת דייקנותו צריכה בדיקה. מרק מספר כי פגש בעצמו את ליפשיץ, ולמרבה הפלא סיפר לו הלה שהוא דווקא תמך בהיתר, כשבפיו טיעון מפתיע:
"ר' יעקב ליפשיץ... גילה לי סוד, שלו חלק גדול בהיתר שהוציא רבי יצחק אלחנן, מפני שהוא הפציר בו שיתן היתר; ואם תאמר, איך זה מתיישב שיענקל ליפשיץ ישתדל עבור הציונים? מפזם לו ליפשיץ בניגון של גמרא: 'העניין הוא: שהציונים עשו נזק לעצמם בזה שחיפשו היתר יותר משהיה יכול להזיקם כל מתנגד שהוא. שער בנפשך, אלו היו הסטודנטים מכרכוב [=חרקוב; אנשי ביל"ו שעלו ארצה, הקימו את המושבה גדרה ועוד] חוזרים ומקיימים את מצות השביעית אחרי אלף ושמונה מאות שנה [...] היו מטילים על יענקל ליפשיץ כל האבנים הנמצאות ברחובות קובנה, כיצד הוא העיז לדבר על צדיקים כאלו? ומלבד זאת איזו פרסומת טובה היתה יוצאת מזה: כל העולם החרדי היה נושאם על הידים [...] אבל יצרם הרע דחפם לבוץ ואני סייעתי בו'".
במאמרו טען איתם שסיפור זה אשר מביא מרק, כביכול פעל ליפשיץ בדרך של "הפוך על הפוך" ודווקא תמך ב"היתר המכירה", הנו מוזר ואינו מתיישב עם ההגיון. לצד זאת, ציטט איתם מכתב (שפרסם שם לראשונה) מאת רבי יהונתן עליאשברג אל רבי יחיאל מיכל פינס, ודייק מתוכו כי ליפשיץ למעשה התנגד למתן ההיתר, ובכך סתר את סיפורו של מרק.
והנה, זמן קצר לפני חג הסוכות האחרון, תוך כדי מיון של ארכיון מכתבים ומסמכים שהגיע ל"קדם - בית מכירות" גיליתי מכתב ארוך בכתב ידו של ליפשיץ, אל נמען בלתי ידוע, ובין הדברים מספר מפורשות על פעילותו מאחורי הקלעים נגד "היתר המכירה". המכתב יוצג במכירה הבאה של "קדם בית מכירות". כשגיליתי את המכתב עלה בדעתי לספר על כך לאיתם, אך בינתיים נטרפה השעה.
קטע מהמכתב

רובו של המכתב עוסק בפעילות של ליפשיץ נגד "חובבי ציון", ובעיקר נגד הגביר אהרן יהושע שפירא מביאליסטוק (חתנו של רבי הלל בישקא מקיידאן) שתמך כספית ב"חובבי ציון". ליפשיץ כותב את הדברים בחשאיות, ומדגיש כי מעורבותו ופעילותו צריכים להיות חסוים - "מחשש סכנה", ומבקש בכל תוקף: "וע"כ יזהר הדר"ג לבלי לפרסם שמי בשום אופן...".
בחלקו האחרון של המכתב מופיעה התייחסותו המפורשת לנושא "היתר המכירה", וכך כותב ליפשיץ:
"...תמול הראני הגאב"ד יחי' [=רבי יצחק אלחנן] המכתבים שהשיג מאה"ק [מארץ הקודש] בעסק השביעית וקראתיו לפניו בניגון וטעמים כראוי, אין פה המקום לבאר להדר"ג [להדרת גאונו] עמלי הרב והעצום כמעט במר"נ [במסירות נפש] בעסק השביעית לעצור בעד ההיתר, וכמעט עלתה בידי עצהי"ט [על צד היותר טוב], אפס כי עזרא הכוזב מביאליסטאק בתחבולותיו שצרף אליו את הרה"ג כו' מקוטנא (בטח ישנו ערמה ומזימה, ושגיאה עצומה מצד הקוטנער, כי חתנו ה"ג וואקס נ"י מכירו לעזרא הכוזב מביאליסטאק כראוי ושונאו בתכלית ולא לבו הלך אתו הפעם), ובעזרת הקוטנער הכריע הכף והנפיק היתר מהגאב"ד יחי' דפה, רבות לי לדבר אך בענין הזה ראוי וההכרחי לי להזהר ביותר. בקצרה, הקול קורא נכתב ונסדר בסגנון כביר יפה ונמרץ להפליא מעשה אומן נפלא מאד ואקוה כי יהי' להועיל הרבה בע"ה. עליהם לדעת כי הרה"ג מבריסק ובנו הגר"ח נ"י [=רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בעל "בית הלוי" ובנו הגאון רבי חיים מבריסק] וחותנו הרה"ג רנצה"ב [=הנצי"ב] נ"י מוואלאזין, ה"ג רמ"ג מראזינאי [=רבי מרדכי גימפל-יפה אב"ד רזינאיי ולאחר מכן רבה של יהוד], הרה"ג מקארלין [=רבי דוד פרידמן] מנגדים לההיתר גלוי בזה, ובטח אתם הרבה והרבה. הוא אשר אמרתי כי רק ע"י וועד יקום דבר. הנני עבד לעבדי ה' המצפה בהקדם לתשובתו הרמה בבטחון קבלתו ודעתו הרחבה, יעקב הלוי ליפשיץ".
במכתב לא מופיע שם הנמען ותאריך, ואני משער שהוא נכתב סמוך לאחר חתימת ההיתר ע"י רבי יצחק אלחנן (ג' אדר תרמ"ח), אך הדברים צריכים בדיקה. יתכן כי ה"קול קורא" שעליו כותב ליפשיץ הוא הכרוז שפרסמו רבני ירושלים נגד ההיתר ("וזה דבר השמיטה", ירושלים תרמ"ח), וכי טיוטת הכרוז נשלחה קודם לליפשיץ ועליה הוא מגיב במכתבו.
כפי הנראה, הכינוי "עזרא הכוזב מביאליסטוק", החוזר במכתב מספר פעמים, הוא כינוי גנאי לרבי שמואל מוהליבר, רבה של ביאליסטוק, שנמנה על "חובבי ציון" והיה כידוע מהיוזמים המרכזיים של ההיתר.
הנה לנו כי כן, כי ר' יעקב ליפשיץ נלחם בכל מאודו ב"היתר המכירה", ניסה "במסירות נפש" להניא את רבי יצחק אלחנן מלחתום על כתב ההיתר, ואף לאחר מכן הוסיף לפעול בחשאי נגד ביצועו של ההיתר בפועל.
אכן, צדק איתם בהשערתו וחושי המחקר המחודדים שלו היו לצדו אף הפעם.

2.12.2015

עוד שני רישומי בעלות

ידידי ר' שמואל גרינוולד זיכה אותי בעוד שני רישומי-בעלות מעניינים הנמצאים באוצרותיו.
הראשון, נכתב על כריכת ספר בעיר שאלוניקי, בסביבות שנת ת"ר (הכריכה פגועה מעש ואת כמה מן המילים לא הצלחתי לקרוא בבירור):

מתנה לי נתונה מאת היקיר שלמה אלמולי נר"ו בן להישיש חכם חסיד ועניו כה"ר קאלמי אלמולי נ"ע מסאראי דמן בוסנא יע"א שנת הת"ר היה לשרפת אש בעיר שאלוניקי יע"א בליל ראש השנה וה' הט[י]ב חסדו עמו[?] [--] בב[י]תי[?] ואמו הזקנה והציל איזה ממלבושיו וספריו במערת צורים, ובעונותינו הרבים שנצרף[!] גם בתינו וה[י]כלנו ולא נשאר לנו כי אם דוקא זה המערה ותל"י [ותהלה לשם יתברך] שבדין הוא כשם שמברכין על הטובה.

שלמה אלמולי מן העיר "סאראי דמן בוסנא" [=סראייבו שבבוסניה], הוא בנו של ר' קאלמי [=קלונימוס] אלמולי, שהיה תלמיד רבי יעקב פארדו [בנו של רבי דוד פארדו בעל "שושנים לדוד"] בעל "קהלת יעקב", "מנחת אהרן", "מסכנות יעקב", ועוד חיבורים. ר' שלמה ואביו הדפיסו בליוורנו בשנת תקצ"ז את הספר "מזבח כפרה" לרבי יעקב פארדו.

המגיב "דב הכהן" הפנה אותי לספרו של רבי יהודה אלקלעי, "שלום ירושלים" (אופן ת"ר), שבהקדמתו מספר הרב אלקלעי על השריפה בשאלוניקי בשנת ת"ר (1840): 
"מזה זמן רב היה לבי חרד ששנה זו הר"ת [=ה'ת"ר] עולם לא תהיה טובה, הואיל והיתה שגורה הרבה בפי העולם. וכן אמרתי בדברי כיבושים בתוך קהלתי, ביום ראש השנה קודם תקיעת שופר כנהוג, היום הר"ת עולם היום יעמיד במשפט... ומי יכול לעמוד בפני משפט זה... ובעוונותינו הרבים לא עברו ימים מעטים, ותשיג אותנו השמועה של השרפה המרה אשר שרף ה' בליל ראש השנה, את שאלוניקי עיר ואם בישראל יע"א, המקום ימלא חסרונם. לא יצאנו את תשרי, השיגתנו רעה שניה: שמועה שכבה נר ישראל, על הלקח ארון האלהים מאור גלותנו, אבי התעודה רבינו משה סופר [=בעל "חתם סופר", שנפטר בכ"ה תשרי ת"ר]...".

[עוד על שריפות - ראו מה שכתבתי כאן כאן וכאן]. 

הרישום השני, מצטרף לאוסף רישומי-הבעלות המליציים שהבאתי ב'נוטריקון' בפעמים הקודמות (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, ועוד):


חנני הי"ת [ה' יתברך] בזה,
ויען רוחי ידוֹן
פן יבא איש זדון
ויאמר אני אני האדון
ולמען להשקיט המדון
אקרא בהם שמי ושם אבותי,
אברהם יצחק בן ה"ר דוד מאיר דזובאס נ"י
אור ליום ו' עש"ק שמות [תר]ס"ג נשלסק

הכותב, ר' אברהם יצחק דזובאס (תרמ"ה-תש"ח), תלמיד חכם וסופר פורה. ישב בנשלסק (פולין), ולאחר מכן בהולנד ובאנגליה. מחבר ספרים רבים: מלין דרבנן, מלין חדתין, מלין יקירין, דגן בחורים, זכרון אברהם, מיקירי ירושלמי, ועוד. ראו אודותיו בספר זכרונותיו: "זכורות מנעורי ועד הנה", לונדון תש"ד.


1.12.2015

צנזורה בספר "זרע ישראל" לרבי ישראל ליפשיץ

לפני מספר חודשים הגיע למשרדי "קדם - בית מכירות" כרך משניות קטן, שנדפס באמשטרדם תע"ג (1713), בדפוס שלמה פרופס. הכרך כולל את כל ששת סדרי המשנה, עם הפירוש הקצר "קב ונקי" לרבי אלישע ב"ר אברהם.


דפי כרך זה מלאים באלפי הגהות שנכתבו בכתב-יד צפוף וזעיר. לאחר בדיקה קצרה התברר לי שמדובר בכרך המשניות שהיה שייך לרבי ישראל ליפשיץ, הגאון הנודע בעל פירוש "תפארת ישראל" על המשניות, וההגהות מכילות את תוכן חיבורו האחר על המשנה - "זרע ישראל". [הכרך יוצג למכירה מחר - ראו כאן].

החיבור "זרע ישראל" - בשונה מ"תפארת ישראל" - פחות מפורסם וידוע, וזאת על אף שנדפס מספר פעמים[1]. מדובר בפירוש קצר ותמציתי על ששה סדרי משנה, כפי שנכתב בשער המהדורה הנדפסת: "פירוש קצר ומספיק, המכלכל בתוכו תמצית כל פירושי המפרשים הרע"ב והתויו"ט והגר"א וכו' בקיצור נפלא ולשון מדוקדק, באותיות קטנות וציונים איש על דגלו חונים".
אף חיבור זה, בדומה לחברו, מסודר באמצעות אותיות המסומנות בתוך טקסט המשנה, ואשר מפנות לפירוש שבשוליים.
בהקדמה לפירושו מציין המחבר מספר תועלות בחיבור זה: א. "למתחילים אשר עדן לא נסתה כף רגלם הצג בקשרי מלחמתה של תורה… ללמוד כל התורה על רגל א' כמשחל בניתא מחלבא ודמי ליה כמאן דמנחה בכיסתיה". ב. לתלמידי חכמים - החיבור ישמש כתזכורת לדברים שהם כבר יודעים. ג. להולכי דרכים - "לכל הולכי על דרך שיחו, אשר ישאהו בחיקו, ותהי לו אומנת... בלכתו בדרך...".
לפנינו כרך המשניות שאותו נשא המחבר רבי ישראל ליפשיץ, ובו כתב (אולי בנסיעותיו?) תוך כדי לימודו את הגהותיו שהפכו לבסוף לחיבור "זרע ישראל". יחד עם זאת, ההגהות שבכתב-יד אינן תואמות במדויק את הנוסח שנדפס.
רבי ישראל ליפשיץ החשיב מאד את חיבורו זה, עד שבצוואתו הורה לבניו ללמוד ממנו בקביעות: "אתם בני... הזהרו ללמוד כל יום בשחרית לכה"פ דף א' במשניות עם חיבורנו זרע ישראל, ולחזור עליו בערב...".
בהמשך, כותב רבי ישראל לבניו כי במהדורה שנדפסה בווילנא שלטה יד הצנזור הרשע: "בספרי זרע ישראל נזחלו כמה שגיאות וחסרונות מהרשע צענזור בווילנא על כן כל א' מכם יזדרז להעתיק התקונים שתקנתי משגיאות וחסרונות ההם, בספר זרע ישראל שאני לומד בתוכו...". כפי הנראה, כוונתו שיבדקו את התיקונים שתיקן בטופס המודפס של המהדורה שהיה ברשותו (ולא בהגהותיו שבכתב-יד הנמצאים לפנינו)[2].
להלן מספר דוגמאות של התערבויות צנזורה, שמצאתי בבדיקה מהירה במקומות שבדרך כלל מועדים לפורענות (אם כי יתכן כמובן שישנן התערבויות נוספות, ואולי קשות מאלה):
1. ב'פעמוני זהב' - בראש סדר זרעים, אות ט: "לא היו ב"ד בזמן הבית יכול לבטל דברי ב"ד חברו....".
2. עירובין, פרק ו, משנה א:  "הדר עם עובד כוכבים בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב" = ב'זרע ישראל' שם, אות א: "כותי או צדוקי ואפיקורס בזמן הבית".
3. בבא קמא, פרק א, משנה ב: "נכסים של בני ברית" = אות יז: "לאפוקי עובדי גלולים".
4. שם, משנה ג: "וע"פ עדים בני חורין ובני ברית" = סימון לאות יז הנ"ל.
5. שם, פרק ו, משנה ה: "נגח עבד או אמה" = אות טז: "כנענים בימי הבית שטבלו לקבל דת יהדות".
6. שם, פרק י, משנה ב: "המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הליסטים" = אות יא: עובדי גילולים.
7. גיטין, פרק ד, משנה ט: "המוכר את שדהו לעובד גלולים וחזר ולקחה ממנו ישראל, הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם" = אות מג: "אפי' גדלו ברשות עובדי גילולים, מדאו'[רייתא] לא היה קניין לעובדי גילולים בא"י".
8. עבודה זרה, משנה א: "לפני אידיהן של עובדי כוכבים" = אות א: "איד בל'[שון] רומי יום ט"ו או י"ג בחודש והוא היה לאבן פנה במספר החדשים של הרומיים, ויען כי מדבר במסכת זו מדיני ישראל בימים האלה נגד הרומים ושאר עובדי גלולים של זמניהם, לכן מתחיל במלה זאת, וגם כל ימים טובים שנמצאים במסכת זו הם חגי רומים...".
9. שם, פרק ב, משנה א: "אין מעמידים בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים" = אות א: "יען כי חבור המשנה או חכמי התנאים הראשונים התחילו שלש מאות שנה טרם הגלות הדת החדשה של אחינו הנוצרים, אשר הפיצה מוסר ומדות טובות על פני כל הארץ, והעמים העו"ג [העובדי גלולים] אשר בימים הראשונים של חבור [ה]משנה היו שטופי זמה, חשודים אשפיכות דמים, ואת ה' לא ידעו, לכן נתנו דיני שמירה האלו במסכתא זו לבני דורם, אבל אחרי כן כאשר רחם ה' על הארץ, וכל האומות, הן הנוצרים והן הישמעאלים התנדבו לתת כבוד לתורת אלהינו, ולעשותה ליסוד גם לדתיהם, כל המפרשים של המסכתא זו פה אחד יאמרו כי אין הדינים האלו נוהגים בזמן הזה"[3].

רשימת זמני התחלת הלימוד והסיומים בסוף כרך המשניות:
"התחלתי בעזה"י ו' עש"ק.... סיימתי זרעים... סיימתי מועד... סיימתי ת"ל [תהלה לאל] טהרו'[ת] ב'[יום] טו"ב אדר ביא"צ [ביאר-צייט] של ע"ר [עטרת ראשי] הגאון זצוק"ל תנצב"ה" [אביו, הגאון רבי גדליה ליפשיץ, נפטר בי"ז אדר א' תקפ"ו].
לסיום, אעיר הערה נוספת:
כפי שראינו, את חיבורו 'זרע ישראל' כתב רבי ישראל ליפשיץ על כרך משניות עם הפירוש המפורסם 'קב ונקי', אף הוא פירוש קצר מאד ותמציתי. והנה, המהדורה הראשונה של 'זרע ישראל' שיצאה בחיי המחבר (ווילנא תרי"ד), נדפסה אמנם ללא הפירוש 'קב ונקי', אך מאז נדפס החיבור באופן עקבי לצד הפירוש 'קב ונקי'. האם היה זה במכוון, מתוך ידיעה שהפירוש 'זרע ישראל' נכתב במקור לצד הפירוש 'קב ונקי'? ואולי יש כאן רק העדפתם של המדפיסים להכניס שני פירושים קצרים זה לצד זה?



[1] בפעם הראשונה - בווילנא תרי"ד בחיי המחבר; ולאחר מכן, בווילנא תרמ"ו, תרמ"ט, תרנ"ז, תרס"ב; ווארשא תרס"ה, תרע"ז; ולאחר מכן מספר מהדורות בארץ ישראל (ומכאן שטעות מה שכתב הרב מרדכי מאיר, במאמרו המקיף 'ר' ישראל ליפשיץ זצ"ל – תולדותיו וכתביו', ישורון לב [ניסן תשע"ה], עמ' קסא, שמצאת המהדורה הראשונה לא יצא הספר לאור בשנית).
[2] הרב מאיר במאמרו הנ"ל, כותב כי בשנת תשס"א החלו להוציא לאור מחדש את הספר 'זרע ישראל', ומציין כי "המוציאים לאור לא מזכירים את הצנזורה שהייתה במהדורה הראשונה". נקווה שהמולי"ם תקנו לפחות את שיבושי הצנזורה הבולטים כגון אלו המובאים בדוגמאות להלן.
[3] בולט לעין כי שתי הדוגמאות האחרונות הן הערות ארוכות במיוחד, שאינן אופיינות כלל לסגנון החיבור הקצר והמתומצת.

12.11.2015

"כתב האשכנזים" בדפוס - אמסטרדם, 1714 / ספרות ה"אגרונים"

בשנת תע"ד (1714) נדפס באמסטרדם הספר 'תקון סוחרים ותקון חלופים', הכולל נוסחאות לדוגמה של שטרות וחוזים עסקיים, ב"אשכנזית-יהודית" (יידיש).
ספר זה הוא חלק מז'אנר ספרותי גדול של ספרים הנקראים 'אגרונים' (בריוונשטעלערס), המכילים דוגמאות לכתיבת מכתבים ואגרות, שטרות, חוזים והסכמים (ראו קישורים בסוף).
את הספר חיבר וליקט יוסף מארשן, ואליו חברוּ משה בענדין וצבי הירש שעברשין.


וזה לשון השער:
תקון סוחרים ותקון חלופים
אשר הביאו לבית הדפוס המשותפי"ם, הלא המה כהר"ר הירש שעברשין וכה"ר משה בענדין ויוסף מארשן; וע"י השלישי נלקט ונחבר ולא על ידו לבדו, כי אם מכמה וכמה ספרי אומות העולם אשר כתבו תקונא ודינא דמלכותא, הכל באר היטב, כאשר עיניכם במשרים תחזינה.
נדפס ע"י הנ"ל באמשטרדם
בשנת תעד לפ"ק
המיוחד במהדורה זו הוא שכל הספר נדפס בגּוֹפָן (פוֹנט) של כתב-אשכנזי רהוט.
הנה דוגמה מעמודי הספר (סריקה של הספר במלואו ניתן למצוא כאן):

בראש הספר מופיעה הסכמה (באותיות מרובעות!) של רבה האשכנזי של אמסטרדם באותם ימים, רבי צבי הירש אשכנזי, הלא הוא ה"חכם צבי", אשר מגן על זכות היוצרים של המו"ל ואוסר על שימוש בגוֹפן הזה ללא רשותו.


וכך כתב בהסכמתו:
"עיני ראו דמות תבנית הכתב והמכתב הנהוג בין אחינו האשכנזים ה"י דָפוּס ע"י הנעלה כהר"ר משה במהור"ר יוסף מבענדין... אמרתי כי טוב לגזור בתוקף גזרתינו, עד מקום שהיא מגעת, על כל אשר בשם ישראל יכונה, לבל ידפיס כתבנית כתב האשכנזים הנ"ל שום אגרת ואפילו באל"ף בי"ת או תשר"ק או שאר אופני הכתיבה, לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים בלתי רשות כהר"ר משה...".
ה"חכם צבי"

עשרים שנה לאחר מכן, בשנת תצ"ד (1734), נדפס באמשטרדם, ספר נוסף שחיבר יוסף מארשן, אף הוא ב"כתב האשכנזים". ספר זה נקרא "לשון זהב" (סריקה שלו נמצאת כאן). [ספר זה הוא 'חלק שני' של הספר 'חנוך לנער' שנדפס אחריו - ראה להלן].
להבדיל מהספר הקודם שיועד לסוחרים, החלק הזה שווה לכל נפש.

חלק זה הוא מעניין ו"צבעוני" במיוחד, שכן בו אנו מוצאים דוגמאות למכתבים בתקופת השידוכין והאירוסין, מכתבים בין המחותנים, בין החתן לכלה, הזמנה לחתונה, ברכות לברית מילה ולפדיון הבן, מליצות פתיחה למכתבים, ועוד.



בשנת תק"ג (1743) נדפס החלק הראשון של ספר זה, שנקרא 'חנוך לנער', אף הוא באותיות כתב אשכנזי, אך אותו לא ראיתי.

--
על ז'אנר ספרות האגרונים, ראו: דב רפל, "ביבליוגרפיה של אגרונות יהודיים", סיני, כרך קיג, תשנ"ד, עמ' נג-עט; יהודית הלוי צוויק, תולדות ספרות האגרונים (הבריוונשטעלערס) העבריים (מאה 16 - מאה 20), תל אביב 1990. (וראו גם בבלוג 'עם הספר' - כאן). על יוסף מארשן ופועלו כתב בפירוט י' שאצקי, "די הקדמות צו יוסף מארשנס חיבורים", ייווא בלעטער 13, ווילנא 1938, עמ' 377-389 (תודה ליעקב מאיר על ההפניה).
 
להלן מבחר קישורים ל'אגרונים' שסריקה שלהם נמצאת ברשת:

אגרות שלומים - אוגסבורג רצ"ד

לכל חפץ - ונציה שי"ב

סדר תקוני שטרות - פיורדא תנ"ה

סדר תקוני שטרות - אלטונה תקנ"ב

סדר תקוני שטרות - המבורג תקל"ג

תקון סופרים - ליוורנו תקמ"ט

עטור סופרים - הוראדנא תקנ"ז

עט סופר השלם - ווילנא והוראדנא תקצ"ג

צחות המליצה - ווילנא והוראדנא תקצ"ה

קרית ספר - ווילנא תקצ"ה

קרית ספר - ווילנא תר"ח

עט סופר החדש - ווילנא תרי"ד

מכתבי עברית - ווילנא תרט"ז

קרית ספר - ווילנא תרי"ט

חליפות אגרות - ווארשא תרל"א

מכתבים בספר - ווארשא תרל"א

עטור סופרים - לבוב?

21.10.2015

הקיסר, האפיפיור והמלך - מתוך מחזור בכתב-יד - רומא, 1818

ל"קדם בית מכירות" הגיע כתב-יד, ובו מחזור תפילות ופיוטים, "כפי מנהג ק"ק [קהילת קודש] ספרדים של בני כנסת קאטאלאני". כתב-היד נכתב ברומא, בשנת תקע"ב - 1818. בראש כתב-היד שער מאוייר נאה.
היהודים ברומא, כמו בערים אחרות באיטליה, היו מאורגנים בקהילות קטנות - לפי ארצות מוצאם: אשכנזים, "איטליאנים" (איטלקים), "קאטאלנים" (ספרדים), ו"לוואנטינים" (מזרחיים. מלשון: Levant). 
הנוסח והפיוטים במחזור זה הוא, כאמור, לפי מנהג הספרדים - "קאטאלאנים".

כשבדקתי את כתב-היד מצאתי משהו מעניין:
בנוסח "אלהינו שבשמים" שנאמר לאחר חזרת הש"ץ בשחרית של יום הכפורים, מופיעה בין היתר הפסקה: "א"ש [אלהינו שבשמים] תן בלב הקיסר ובלב כל יועציו ושריו, ומנהיגיו וחשמניו, רחמנות להיטיב אלינו".
והנה, בשלב מאוחר יותר, הסגיר מישהו בסוגריים (כסימן מחיקה) את המילים "הקיסר" ו"חשמניו", וכתב בשולי העמוד: "האפיפיור".
זמן מה לאחר מכן, נמחקה גם המילה "האפיפיור" בהעברת קו, ותחת זאת נכתב (מעל המילה "הקיסר"): "המלך". 

ההסבר לכך פשוט, ומשקף בצורה יפה את אירועי המאה ה-19 באיטליה. 
בשנת 1818 - שנת כתיבת המחזור - היתה רומא (ואיטליה בכלל) תחת חסותו של נפוליאון, ולכן נכתב בנוסח התפילה: "הקיסר".
אולם, לאחר תבוסתו של נפוליאון, ובעקבות קונגרס וינה שהתקיים בשנים 1814-1815, חזרה רומא לחסותו של האפיפיור, כחלק ממדינת האפיפיור, ואז תוקן הנוסח בכתב-היד ל"האפיפיור". 
כמה עשורים לאחר מכן, בשנת 1870, סופחה רומא לאיטליה המאוחדת, תחת שלטונו של המלך ויטוריו אמנואלה השני, ושוב הוצרך בעל כתב-היד לתקן את הנוסח שבמחזור.


19.10.2015

רישום מעניין על גמרא - קיבוץ "חפץ חיים" בברגן בלזן

יהודי יקר, החפץ בעילום שמו, מחזיק בספרייתו כרך גמרא, מסכת בבא מציעא, שנדפסה לאחר השואה בגרמניה, באוגסבורג תש"ו.
הגמרא הייתה שייכת ל"קיבוץ חפץ חיים" של פועלי אגודת ישראל, במחנה העקורים ברגן-בלזן, כפי שמלמד הרישום הבא:
לצד רישום זה, מופיע רישום מליצי ומבודח, המלמד כיצד התגלגלה הגמרא אל ה"קיבוץ" (בסופו של הרישום, רמז לשם הכותב):
הגמרא הזאת היתה עזובה מעין כל
מיום שנדפסה עד עכשיו לא נשמע עלי'[ה] קול
ואין איש למֵד בה לא בשבת ולא בחול
אם רצונכם לידע, איך היתה המעשה?
בשבילכם שתדעו, את הכל אעשה...
בהיותי בעיר צ. לבית המדרש נכנסתי
אבל לדאבוני הגדול הרבה התאכזבתי
כשהוצרך לתפלה בצבור כמנין עשרה
כשעה נתארכה עד שנאספו ארבעה
והספרים מאין לומד מונחים גלמודים
אעפ"י שנמצאו שם הרבה חרדים
כי בהבלי הבלים הם תמיד טרודים
ובעת שבקיבוצנו הם כולם נחוצים...
וכדי לתקן לכל הפחות גמרא אחת
לקחתי'[ה] תחת זרועי והלכתי לדרכי בנחת
זה הכל מה שלכם סיפרתי
לא מקצת חסרתי ולא כלום שקרתי
רצונכם לידע מי הוא המחבר
בהזדמנות שני'[ה] לכם אספר

ואם דוקא אתם רוצים לידע שמי
תחשבו כמה הוא מאה וחמישים ושש
וגם שלש מאות ושתים עשרה

10.9.2015

סדר אכילת הסימנים בליל ראש השנה - קוני, איטליה

ל"קדם בית מכירות" הגיעו בזמן האחרון מספר כתבי יד של מחזורי תפילות ופיוטים, שנכתבו בעיר קוני (קוּ‏נֵאוֹ‏ Cuneo), אשר במחוז פיימונטה בצפון-מערב איטליה, במאה ה-19 בערך. בכמה מכתבי היד מצאתי נוסח מעניין ולא מוכר של סדר אכילת הסימנים בליל ראש השנה.
לא נאריך כאן במקורותיו של המנהג, רק נציין כי בין סוגי הירקות והפירות הנאכלים בליל ראש השנה לסימן טוב, חלקם משותפים לכל הקהילות (כגון תמר, דבש), ומהם שהיו ייחודים למקום מסוים.
כך לדוגמא כותב הטור (הלכות ראש השנה, סימן תקפג): "ומה רבו המנהגים, כל מקום ומקום לפי מנהגו. באשכנז, רגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש, לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה, ובפרובינצא (=פרובנס) נוהגין להביא על השולחן כל מיני חידוש, ואוכלין ראש כבש והריאה. ראש כבש - לומר נהיה לראש ולא לזנב, והריאה - לפי שהיא קלה...".

בעניין מנהג אכילת הריאה נאמרו טעמים רבים: לדוגמא, לפי ה"כל בו" היא נאכלת "משום שמאירה את העינים", ואילו רבי חיים פאלאג'י כותב (בספרו 'מועד לכל חי'): "ואני נהוג לאכול ריאה אחר כל היהי רצון, ואני אומר ראה נא בעוניינו...". במשנה ברורה (סימן תקפג, ס"ק א) כתב על דברי השולחן ערוך: "וכשיאכל רוביא יאמר 'יהי רצון שירבו זכיותנו'..." - "והוא הדין מה שנקרא בלשונות אחרים לשון רבייה יאכל, כל מדינה ומדינה כלשונה". 


שנה טובה, נעימה ומתוקה, לכל קוראי הבלוג הנאמנים. אלי

30.8.2015

תפילה לחודש אלול וסגולה למחשבות זרות בתפילה - כת"י איטלקי, המאה ה-19

להלן עמוד מתוך כתב-יד שהגיע ל"קדם בית מכירות", עם תפילות לימים נוראים (המאה ה-19 בקירוב).
זו הזדמנות לפגוש בכתיבה האיטלקית היפה, וגם להביא קצת מענייני דיומא.
ב"ה       עמ"י עש"ו [עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ]
בכל חדש אלול בשעת הצ"ת [הוצאת ספר תורה] יאמר ה' ה' אל רחום וכו' ג' פעמים
רבונו של עולם מלא משאלותי לטובה והפק רצוני ותן שאלתי
לי ולבני ביתי חיים טובים וארוכים בכבוד ובמנוחה
ביראתך ובתורתך בשלום ובבטחה ופדני מכל צרה וצוקה
ויגון ומָוֶת ומכל רעות המתרגשות לבׂא בעולם וכפר עונותינו
ואשמותינו אכי"ר [אמן כן יהי רצון] 
סגולה גדולה להעביר מחשבת חוץ בעת התפלה
קודם שיתחיל להתפלל יעביר יד ימינו ג"פ [ג' פעמים] על מצחו ויאמר כל פעם
לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי
ואם נפל מחשבת חוץ בתוך התפלה במקום שאסור לאפסיק [!]:
ישתוק מעט ויעביר יד ימינו על מצחו ויהרהר פסוק הנ"ל
התפילה היא מתוך סידור האריז"ל, והסגולה מובאת בספר קיצור של"ה בשם "מקובל גדול".

18.8.2015

שתי תמונות - הרב קוק ורבי איסר זלמן

לרגל יום השנה לפטירתו של הרב קוק (שחל היום), הנה שתי תמונות שמצאתי לא מזמן בארכיון שהגיע ל"קדם בית מכירות".
לצדו של הרב קוק ניצב ידידו הגאון רבי איסר זלמן מלצר. כפי הנראה, מדובר בטקס כלשהוא (חנוכת הבית?) של בית החולים "ביקור חולים".
את התמונות צילם הצלם הירושלמי הנודע צדוק בסן.

9.8.2015

עוד על רישומי בעלות

על נוסח רישום הבעלות הנפוץ "תנו רבנן לעולם יכתוב אדם שמו על ספרו..." כתבתי בעבר. זהו אחד מרישומי הבעלים הנפוצים ביותר, ואני מוצא אותו בספרים שהגיעו מכל ארצות התפוצה היהודית, בכתיבה ספרדית ומזרחית, בכתיבה איטלקית ובכתיבה אשכנזית.
לאחרונה היה לפניי עותק של הספר Conciliador מאת מנשה בן ישראל (נדפס באמסטרדם בשנת 1650). לעותק זה כריכת קלף רכה, ועליה מצאתי את רצף האותיות הבא:
ת"ר ליאש עס שיא רמה ושה עככ שמעס
אני הצעיר משה בכ"ר שמואל סולטאן יצ"ו

ופענוח ראשי התיבות הוא:
ת"ר ליאש עס שיא רמה ושה עככ שמעס = תנו רבנן לעולם יכתוב אדם שמו על ספרו שמא יבוא אחד רשע מן השוק ויאמר שלי הוא על כן כתבתי שמי על ספרי.

בפנים הכריכה חוזר שוב רישום זה:

להלן רישום-בעלות נוסף בראשי תיבות, שנכתב על ספר 'כוס תנחומים', פרנקפורט דמיין 1867 (תודתי לר' אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם בתל אביב, ששלח לי תמונה זו):
משלעלת"מ אכתוב ואחתום של מי
הק' אברהם באא"ו יוסף ז"ל פראנק

משלעלת"מ = משום לפני עיוור לא תתן מכשול

20.7.2015

"החטא הנורא והאפל ביותר של האדם, לחשוב רעות על עצמו" - מפניני זלדה

ל'קדם - בית מכירות' הגיע לאחרונה צרור מכתבים שכתבה המשוררת זלדה לנער בשם דוד ולבני משפחתו (שהיו כנראה קרוביה של זלדה). חלק מהמכתבים נכתבו לרגל הגיעו של הנער לגיל המצוות.
מן המכתבים דליתי את הפנינים הבאות:

זלדה כותבת אל הנער: "אתה הטוב באמת, הן נוצרת בשביל להעניק אושר ובשביל לקבל אהבה קדושה כשרה", ומבקשת "שרק לא תטעה ותחשוב אחרת על עצמך".
"פעמים אני חושבת", היא ממשיכה, "שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמו 'בעיני השכנים' ולא בעיני האין סוף)".

בראיית האדם את עצמו באור שלילי - "אין בזה ענווה כלל - כי אם רפיון ובריחה מבנין החיים - שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות".

במכתב אחר כותבת זלדה לאותו נער: "החיים יכולים להיות וצריכים להיות יקרים ומפוארים".


19.7.2015

רישום בעלות על ספר - תיעוד מאסיפת נציגי הקהילות היהודיות בפרשבורג, בשנת 1735

בספר מספריה פרטית שהיה למראה עיני, מצאתי רישום בעלים עם תיעוד היסטורי מעניין.
הספר: חידושי ריטב"א על מסכת חולין, נדפס בפראג בשנת תצ"ה (1735).
מן הכיתוב שבראש השער עולה כי הכותב קנה את הספר בעת ששהה בעיר פרשבורג, כשבא להשתתף באסיפת נציגי יהודים מכל המחוזות בהונגריה, לצורך תיאום המסים לקופת המלכות, אשר התקיימה בפרשבורג באותה העת.
"הספר הלז קניתי מהוני בפ"ב [=בפרשבורג] בשעת אסיפת יהודים מכל קומידאטאי [=המחוזות] הדרים שם יהודים בכל מדינת הגר [=הונגריה] להעריך מעות מלכה יר"ה [=ירום הודה] מסך חמשה ועשרים אלפים לשנה, והי'[ה] מכל קומידאט שני משולחים מושבעים מהמלכה להודיע האמת מה שכל אחד בקומידאט יש לו הונו ורכושו, נעשה ההתחלה כאן פ"ב [=פרשבורג] יום א' ר"ח טבת תקט"ו לפ"ק (=15 בדצמבר 1754) ולראי'[ה] בע"ה [=באתי על החתום] הק'[טן] יוסף בהמנוח מוהר"ר ש[']זנוויל ז"ל זלה"ה מק"ק לייפניק וע"ע [=ועת עתה] איתן מושבי בטא[טא]".


המלכה המוזכרת, היא מריה תרזה, שקיבלה את התואר מלכת הונגריה בשנת 1740. מריה תרזה, כידוע, לא היתה נחמדה כל כך ליהודים, בלשון המעטה. בין היתר, מיד לאחר שהוכתרה למלכת הונגריה, דרשה להעלות את מסי היהודים ל-50,000 פלורין. לאחר שהיהודים הקימו קול זעקה, ניתנה ליהודים "הנחה" למשך חמש שנים, בהן נדרשו לשלם "רק" 20,000 פלורין בשנה, אך עם הזמן עלה הסכום בהדרגה, עד שבשנת 1778 כבר חויבו היהודים לשלם 80,000 לשנה! 

ברישום שלפנינו רואים כי בשנת תקט"ו (1754) עמד סכום המס על 25,000.

את זכרו של הכותב, ר' יוסף ב"ר שמואל זנוויל כ"ץ מלייפניק, שהתגורר בעיר טאטא (Tata), מצאתי במאמר 'מקורות לקורות היהודים בהונגריא', מאת ר' ישראל גאלדבערגער, בתוך: הצופה לחכמת ישראל (הצופה מארץ הגר), שנה ז', בודפשט תרפ"ג, שם (עמ' 56) נכתב עליו כי נפטר בשנת תקכ"ד (1764), וכי "היה תלמיד חכם גדול ומופלג ואיש נכבד מאד נעלה", וגם מובא נוסח מצבתו. 
בעמ' 71-74 שם, מובאת צוואתו במלואה (מוזכרת אצל: מאיר בניהו, ו, ירושלים תשמ"ה, עמ' רלד; וראה גם: ר' יקותיאל יהודה גרינוולד, תולדות משפחת ראזענטהאל, בודפשט תר"פ, עמ' 6, הערה 2).

אביו, של ר' יוסף - ר' שמואל זנוויל כ"ץ מלייפניק - היה בין החותמים על כתב הרבנות לרבי דוד אופנהיים [ראה: שו"ת נשאל דוד, חלק ג', ירושלים תשל"ה, במבוא - עמ' כ]. שם חתם גם בקיצור: "ש'זנוויל", כפי שמופיע ברישום על הספר שלפנינו.

14.7.2015

עוד רישומי בעלות

בעלי הספרים היו נוהגים לכתוב על ספריהם איומים על גונב הספר, לצד ברכות על הקורא בו (מבלי לגונבו...). אצל התימנים מצויה מאד המליצה (בכמה גרסאות): "הקורא בו ישמח והגונבו ימח". 
להלן רישום בעלות על ספר 'זרע ישראל', דרשות ב"לשון אשכנז" (גרמנית) מאת ר' ישראל דייטש  (תק"ס-תרי"ג), אב"ד בייטעהן (שלזיה), שסריקה שלו מצאתי כאן.
ברישום משעשע זה מנסה הבעלים לשכנע את הגנב, בחוסר הכדאיות שבגניבה, וגם מאיים עליו במאסר של כמה חודשים:


הסריקה לא ברורה, ועל כן דילגתי על המקומות שלא היו ברורים לי (ההדגשות הן שלי):
זה הספר שייך להבחור המשכיל והחשוב כמר אברהם שמעון --- בלאמזא, דברי המעולים האלה כתבתי למען --- לסמוך אולי יגנב מעמי, למען יודע לי הגנב. גנב יקר באתי לחלות [?] פניך [?] שלא תקח זה הספר ממני כי לקחתיו בעד 2 ז-- ולמה זה לך ליטול -- יקר כזה חוברת עברית בלשון אשכנז מאת הרב הגאון ישראל דייטש, אם יפול בידך הלא -- ולמה זה לך לעשות -- ואם אמצא בידך הלא אמסרך בידי השופט ותלך לבית האסורים על שנים או שלשה חדשים, לכן תניחה [?] בידי גנב יקר ואם לאו -- כזרם מטר -- גם תלך לבית האסורים, ממני ידידך המ--

והנה רישום בעלות נוסף שמצאתי, מליצה על הפסוק "אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א):

אם לא יגיד ונשא עונו, ע"כ [על כן] באתי להגיד
שזה הספר שייך להרבני המופלג בתורה וביראה חיים כש"ת מה"ו שמשון סטופווע נ"י
אני הכותב הק' משה ליב דייטש מפ"ב [מפרשבורג]

על רישומי בעלות נוספים - ראו כאן.

7.7.2015

ברית מילה באמסטרדם ובמושבות ההולנדיות שמעבר לים - המאה ה-18

להלן סריקות מספר 'ברית יצחק' שנדפס באמסטרדם בשנת תקכ"ח (1768), ובו סדר "ליל שמיני" הנאמר בלילה שלפני המילה, עם "סדר תקון המוהל" והוספות שונות.
בספר זה כמה הוספות מעניינות מן ההיסטוריה של יהודי הולנד והמושבות ההולנדיות שמעבר לים במאה ה-18.
בשער הספר תחריט יפה של טקס ברית מילה:

בדף יב מופיע סדר ברית מילה לאנשים גדולים, ביניהם: "אנוסי ישראל הבאים מספרד ופורטוגאל".

בסוף הספר רשימה (בפורטוגזית) של שמות מוהלים מאמסטרדם וערים אחרות בהולנד, ומוהלים הפועלים בקהילות הפורטוגזיות והספרדיות בלונדון, המבורג ובאיון (צרפת), ובמושבות שמעבר לים: קוראסאו וסורינם.



על יהודי האיים הקריביים - ראו כאןכאן וכאן.

11.6.2015

דיוקן "רבינו הקדוש" מחבר המשנה

להלן איור דמיוני של רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, הידוע בכינויו "רבינו הקדוש", בדמות חכם אשכנזי מימים עברו:

האיור מופיע בשער מהדורת משניות, שנדפסה בוינה בשנת תקנ"ג - 1793.

על איורים נוספים של "רבינו הקדוש" - ראו מה שכתבתי כאן.

2.6.2015

ואלה המשפטים - נסיונות קולמוס נוספים

כבר כתבתי בעבר מספר פעמים על הוואריאציות השונות ל"נסיון הקולמוס".
אחד מנסיונות הקולמוס הנפוצים הוא הפסוק "ואלה המשפטים", אותו מצאתי משורבט במקומות רבים, כמו לדוגמה בתמונה הבאה (על כריכה פנימית של ספר).


לעתים היו כותבים את המשך הפסוקים שאחרי "ואלה המשפטים" (שמות, פרק כא), כמו לדוגמה, בתמונה הבאה, מתוך טור חושן משפט ונציה שכ"ז, שעליו ניסוי קולמוס בכתב-ידו של רבי נתן שפירא בעל "מגלה עמוקות", שחתם גם את שמו מעל ניסוי הקולמוס (מתוך מכירת קדם, מרץ 2011).



לאחרונה מצאתי עמוד גדוש בנסיונות קולמוס רבים, בכתיבה אשכנזית עתיקה, באחד מדפי המגן של הספר היידי ברנט שפיגל, מהדורת פראג ש"ע (1610), שנסרק ב-Google Books:


בנסיונות הקולמוס שבעמוד זה, אנו רואים גם את "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם...", גם את "תשרק צפעס נמלך יטחז והדג בא" - שזה אותיות הא"ב בסדר הפוך, עם תוספת בסוף "והדג בא על השולחן, בשר ודגים על השולחן"(ראו גם כאן).
בנוסף, מופיע כאן רצף אותיות שלא הצלחתי לזהות/להבין. זה נראה כמו:
קמודאישרפוטריקלונימוסדותיהן [?]

אגב, כפי הנראה, גם ספר זה היה שייך למרים מירל בת רבי זלמן תאומים מוינה - עליה כתבנו בפוסט הקודם, וזאת על פי החתימה שבראש השער:
-- בת הגאון מהר"ר זלמן שליט [=שיחיה לאורך ימים טובים]

הוספה 4/6/15:
יעקב מאיר (ואחריו המגיב 'ישי') העירו את תשומת לבי למאמר שכתב ד"ר זכריה שוורץ מווינה, בנושא ניסויי קולמוס, בקובץ 'עלים לביבליוגרפיה וקורות ישראל', בעריכת דוד פרנקל, שנה ראשונה - וינה תרצ"ד-ה', עמ' 12-13.
במאמר זה מובא רצף האותיות המוזר הנ"ל, שמתברר כי הוא נפוץ בכמה מקורות, וד"ר שוורץ אף מציע לו פתרון (שאפשר לדון בנכונותו). הנה הוא לפניכם (מתוך HebrewBooks):


בסוף ספר 'שפע טל' שנסרק ב'אוצר החכמה' (הנאו שע"ב; כנראה עותק של הספריה הלאומית), מצאתי נסיונות קולמוס כנ"ל:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...