19/04/14

מעשה ברבי אליעזר

בשתי מהדורות שונות של הגדה עם תרגום להונגרית (או לסלובקית?), מבית דפוסו של יוסף שלזינגר בוינה בשנות השלושים של המאה ה-20, מצאתי את האיורים הבאים, המתארים את רבי אליעזר וחכמים בהיותם מסובים בבני ברק.
בהגדה אחת עיצב המאייר את החכמים בצורתם הדמיונית של חכמי המזרח הראשונים.

הרמב"ם יושב בקצה האחד של השולחן, רבי יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך" בקצהו השני. לצד רבי יוסף קארו יושב כנראה רבי יעקב "בעל הטורים", ומי האחרים?

בהגדה השניה יושבים סביבות השולחן "החתם סופר" ומשפחתו.
משמאל לימין: רבי עקיבא איגר, רבי משה סופר - ה"חתם סופר" (חתן רבי עקיבא איגר), רבי אברהם שמואל בנימין סופר - ה"כתב סופר" (בנו של ה"חתם סופר"), ורבי שמחה בונם סופר - ה"שבט סופר" (בנו של ה"כתב סופר" ונכדו של ה"חתם סופר"). 

בהגדה עם פירוש 'יקו לאור' שנדפסה בבואנוס איירס בשנת תרצ"ד (1934) מצאתי חיקוי לא מוצלח לתמונה של משפחת החתם סופר:

צנזורה בהגדות של פסח

כהמשך לרשימות שלי על הצנזורה כאן וכאן.
באופן טבעי, הייתה ההגדה של פסח "על הכוונת" מבחינת הצנזורה. בחלק מן ההגדות שנדפסו בשטח האימפריה הרוסית הושמט לגמרי הקטע "שפוך חמתך על הגוים", ובכולן נערכו תיקונים ושינויים נוספים.
אחד התיקונים הבולטים היה בנוסח "והיא שעמדה לאבותינו".

במקום: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", תוקן הנוסח ל"שבכל דור ודור היו עומדים עלינו לכלותינו".
ובהמשך, במקום "והקב"ה מצילנו מידם", תוקן הנוסח ל"והקב"ה הצילנו מידם" (בלשון עבר).
מתוך: הגדה של פסח, עם פירוש זכרון אברהם, ווילנא תרי"ט
בהגדה של פסח עם פירוש 'זרוע נטויה' מאת רבי יוסף ב"ר אייזיק חבר, שנדפסה בוורשא תר"ה, ועברה תחת שבט הביקורת של הצנזור טוגנהולד, מלבד שינוי הנוסח כנ"ל, נוספה גם הערת שוליים, המבהירה כי קטע זה "קאי על הדורות שחלפו ועברו אבל בדורות הללו, בפרט בארצות אייראפא חוסים אנחנו בצלם תחת צל כנפי מלכי רחמים".
להלן הערות שוליים נוספות באותה הגדה:
"אשר בחר בנו מכל עם... בין ישראל לעמים..." - "המלות עם, לשון, העמים, קאים רק על הלשונות והעמים הקדמונים אשר לא האמינו בבורא עולם"
"כל גוים סבבוני" - "קאי על האומות שהיו בזמן המשורר".
"ומבלעדיך אין לנו מלך" - "פי' מלך על כל העולם מלך מלכי המלכים הקב"ה".
"יחיד במלוכה" - "ר"ל הקב"ה לבדו מלך על כל העולם".

פסקה נוספת שעברה "טיפול" בהגדות רבות הייתה "הא לחמא עניא".
בהגדה הנ"ל נוספו רק הערות הבהרה על פסקה זו:
השתא עבדי - היינו עבדים לקניינים הזמנים
בני חורין - חירות הנפש מן הבלי העולם הזה

אך היו מהדורות שבהן שונה הנוסח עצמו.
כך למשל בהגדה של פסח, עם פירוש 'זרע גד' מאת רבי צבי הירש ב"ר תנחום אב"ד הוראדנא, ופירוש המגיד מדובנה, שנדפסה בווילנא תר"כ, תוקן הנוסח כך:
"השתא עבדי בדוכתין טובא (=במקומות רבים, כלומר: חוץ מרוסיה!) לשנה הבאה בני חורין כבארעא דידן" (כמו בארץ שלנו - רוסיה).

בתחילת הקטע מופיע תיקון נוסף, במקום "הא לחמא עניא" - "הא כלחמא עניא". אמנם, נוסח זה היה קיים עוד לפני עידן הצנזורה, אך כאן הוא בא כתיקון מכוון. ולא זו בלבד, אלא שהצנזור הוסיף והשחיל את ההסבר לכך לתוך פירושו של המגיד מדובנה.

נביא תחילה את הפירוש המקורי של המגיד מדובנה (מתוך הגדה של פסח 'ברית אבות', ברסלוי תקצ"ט):

"הא לחמא עניא כו' הנראה ההבדל בין נוסחת הא כלחמא ובין נוסחת הא לחמא, ע"פ משל לעני אחד סובב על עיירות ובידו היה איזה סחורות אשר דרך עניים לעשות מסחר בהן, ציצית, מזוזות וכדומה, פעם בא לעיר והתחיל לסבב בעבור עסקו זה, ויהי איש מצליח וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד, ויגמר אומר אשר היום ההוא שבא בו לעיר הזאת לעשותו יום טוב בכל תקופות השנה... והיה קורא את היום ההוא תרמיל י"ט [יום טוב] על כי בא שם אך בילקוטו ובתרמילו, ובהגיע היום טוב הזה היה מנהגו לקחת ילקוטו זה על כתיפו לזכרון, והיה מנהגו אשר היום טוב הזה היה חביב אצלו מכל המועדים, עד כי גם המלבושים הנהוגים לעשותם על המועדים לא עשה בכולם לבד בתרמיל יום טוב הזה עשה לו ולבניו בגדים יקרים. ויהי היום ויקר מקרה להאיש ההוא ואבד את כל הונו ורכושו אשר רכש בעיר הזאת, והיה יושב ודואג לאמור מה נעשה מעתה כי אם תם הכסף ומאין נתפרנס, ותאמר לו אשתו מה לך כי תדאג כל כך הלא עליך לזכור מחייתך תחלה טרם השגנו העושר ההוא, שהיית לבוש בילקוטך ובתרמילך וההכרח לא יגונה, לבוש גם עתה עוד הפעם הילקוט הזה. והנה בני העני הזה היה להם סימן לתבוע מאת אביהם לעשות להם מלבושים בראותם אותו לבוש בילקוטו זה על כתיפו, שזה היה להם לאות על היום טוב ההוא אשר אז דרכו לפזר ולעשות להם מלבושי כבוד, והנה בראותם עתה הילקוט על כתיפו, באו והפצירו בו לעשות להם מלבושים כמנהגו מימים ימימה, אמר להם מה תחשבו כי כאז כן עתה, הלא אז הייתי באמת עשיר, אך היה מנהגי לקחת הילקוט על כתיפי לזכרון החסד וההצלחה והייתי אך כמתחפש בדמות עני, לא כן עתה אני עני באמת וצריך אנכי לשאת את הילקוט על שכמי לא לזכרון - וזה ממש הענין כי בזמן הבית היו אוכלים לחם עוני בלילי פסח לזכרון הנס שנעשה לאבותינו במצרים, והיה זה אך לדוגמא ולזכרון, ע"כ היה נכון לומר אז הא כלחמא עניא כו', כלומר אך דרך דמיון. לא כן אחר חורבן הבית כי חזרנו למעמדינו הראשון, א"כ יאות לומר הא לחמא עניא כו', כי הוא זה ממש די אכלו אבתהנא בארעא דמצרים". 
מפירושו של המגיד מדובנה עולה כי בימינו יש להגיד "הא לחמא עניא" כי חזרנו לאכול לחם עוני של ממש ולא רק זכר ללחם עוני. סיום זה של דברי המגיד קיבל תפנית בהגדה הנ"ל, ובה מבאר הצנזור שליט"א מדוע בימינו יש לחזור ולומר "הא כלחמא...", שימו לב לסיום הקטע כפי שהוא מופיע בהגדה "זרע גד" (וילנא תר"כ):

"...ע"כ היה נכון לומר אז הא כלחמא עניא, פי' כלומר אך דרך דמיון, לא כן אחר חורבן הבית הראשון שהלכו לבבל ששם נתקנה נוסח הא לחמא בלשון בבל שהוא לשון ארמי וכשדית וחזרו אז למעמדם הראשון. ולפ"ז בימינו עתה שאנחנו חוסים בחסד אל תחת צל מלכי החסד באין מחסור כל דבר, נכון לקיים הנוסחא כהא לחמא". 

[חלק מן הדברים שבמאמר זה כבר מופיעים במאמרו של ר"ח ליברמן, קו לדמותה של הצנזורה לספרי יהודים ברוסיא הקסרית, אהל רח"ל, חלק ג' (ניו יורק תשמ"ד), עמ' 632 ואילך].
משפחה בליל הסדר -  מתוך שער 'הגדה של פסח, מיט עברי טייטש, משלים פון דובנער מגיד' (משלים מהמגיד מדובנה), שנדפסה בבוברויסק, [תרפ"ו] 1926

20/03/14

הגהות הצנזור שליט"א

בעבר כתבתי כאן על שיטת הצנזורה המיוחדת של יעקב טוגנהולד הצנזור בוורשא, שנהגה גם בדפוס זיטומיר, "להכשיר" את המילים הבעייתיות (מבחינת הצנזורה) באמצעות הערות שוליים שמספקות הסבר "תקין פוליטית" לנוסח המקורי.
והנה, הגיע לידי מחזור לראש השנה ויום כיפור שנדפס בשנת תר"ב (1842) ביוזפוב, בדפוס שהקימו מחדש בני משפחת שפירא, במקום בית דפוסם בסלאוויטא, שנסגרת בפקודת השלטונות אחרי שנת תקצ"ו (1836). 
(בית הדפוס ביוזפוב פעל תקופה קצרה ונדפסו בו ספרים בודדים. לאחר מכן, עברו המדפיסים לעיר ז'יטומיר, בה הקימו דפוס שפעל בשנים תר"ז-תרכ"ז).
מחזור זה עמוס לכל אורכו בעשרות הגהות מן הסוג הזה, שבהן מפרש הצנזור את מילות התפילות והפיוטים באופן שיהיו "כשרות" מבחינה פוליטית ועל מנת להתאימן לרגישות הגבוהה שהיתה באימפריה הרוסית כלפי כל אמירה אנטי-פטריוטית.
לעתים היה צריך הצנזור לנקוט מידה לא קטנה של יצירתיות. להלן דוגמאות אחדות מן ההגהות הרבות שבמחזור:

המשפט: "ובכן ישלש שופרות ערץ ויפחיד חורי ארץ".
הגהת הצנזור: היינו אותם החורים והשרים שלא יאמינו בה'.

המשפט: דברה אני במלכות ומי יוכל למלוך.
הגהת הצנזור: עול מלכות הרומיים מימי קדם על ירושלים.


המשפט: וכעבור סופה בהלך יחלוף ממלוך.
הגהת הצנזור: וכן היה כי עתה אזלת יד הרומיים.

המשפט: טורח מלכיות.
הגהת הצנזור: קאי על הממונים ששלחו הרומים לארצות אחרות כמו פראקאנסולין פרעטארען. (=פרוקונסול ופריאטור הם שמות תפקידים באימפריה הרומית).

המשפט: יהב משליכים עליו בני מלכים.
הגהת הצנזור: בני מלכים על שמכירין בורא אחד ומלכותו בכל העולם ולא כעובדי האלילים.

המשפט: כלה אל תעשה לשארית בני מלך.
הגהת הצנזור: פי' נקראים בני מלך לפי שמכירים מלכות ד'.

המשפט המקורי: מוטות צרים שבר והכחידם.
המשפט במחזור: מוטות שבר והכחידם. (בנוסף להגהה, הושמטה גם המילה "צרים")
הגהת הצנזור: פי' הנטיה שהיצה"ר והשטן רוצים לנטות אותנו לעבור פי ה'.


18/03/14

רש"ה מה הוא אומר

בסוף הספר שני עפרים מאת רבי צבי הירש ברודא, אב"ד העיר קיצע, שיצא לאור ע"י בן המחבר בפראג בשנת תקפ"ה (1825), באה, כנהוג בימים ההם, רשימת שמות ה"פרענומעראנטן" (פְרֶנוּמֶרַנְטֶן), דהיינו האנשים שהתחייבו מראש לקנות את הספר לכשיצא לאור. באמצע שמות המנויים מן העיר פראג, באה המליצה הזאת:

"רש"ה מה הוא אומר: אל כל עדת ישראל דברו לאמר, ויקחו להם ש"ע לבית, איש ש"ה לבית אבות".

המליצה בנויה כמובן על המאמר ב"הגדה של פסח": "רשע מה הוא אומר...", ועל הפסוק (שמות יב, ג): "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת".
ראשי התיבות "ש"ע" מכוונות לשם הספר: "שני עפרים", שאותו חובה לקחת אל הבית.

תחילה חשבתי ש'רש"ה' הם ראשי התיבות "רבי שמואל הלוי" והכוונה לרבי שמואל לנדא, בנו של ה"נודע ביהודה" וממלא מקומו ברבנות פראג (כשכוונת הדברים שהוא ממליץ על קניית הספר). יש לציין כי בראש הספר מתנוססת גם הסכמתו בין הסכמות רבנים אחרים.
אלא ששמו מופיע כבר בעמוד הקודם, בתחילת רשימת המנויים מפראג (ראה תמונה להלן), ומדוע קטע זה נכתב שלא בצמוד לשמו? על כן אני מסופק בדבר. יש למישהו רעיון אחר?


17/03/14

משלוח מנות - שירו של רבי יקותיאל גורדון על סיפור המגילה

על שיר המגילה של רבי יקותיאל גורדון - תלמיד הרמח"ל, כתבתי כאן לפני הרבה זמן, והנה זה התפתח לקונטרס קטן, ששלחתי השנה כ"משלוח מנות" וירטואלי. אתם מוזמנים לקרוא, ואפשר גם להוריד את הקובץ (בלחיצה על הסמל המתאים בראש המסגרת)

19/02/14

ה"ה ה"ה ה"ה - נוטריקון גמיש

על "נוטריקון" - ראשי תיבות, כתבתי כאן לא פעם (צריך להצדיק את שם הבלוג), והקוריוז הבא מצטרף לאוסף.
רבי מסעוד אלפאסי היה מגדולי המקובלים בארצות המגרב. בשנת תפ"ג הגיע ממרוקו והשתקע בתוניס, שם פעל עד לפטירתו בשנת תקל"ה (1775). מחיבוריו נדפס ספר משחא דרבותא (ליוורנו תקס"ה / 1805). 
בספר מקור ברוך (ליוורנו תק"נ / 1790) לרבי ברוך פייתוסי (אף הוא ממקובלי תוניס באותם ימים), מצאתי (בדף רב, ב) הספד שנשא על אשתו של רבי מסעוד אלפאסי, שנפטרה אחריו.
שימו לב לראשי התיבות שנכתבו כתוארי כבוד לרבי מסעוד:
את זה דרשתי ליקרה צנועה מרים אשת ה"ה ה"ה ה"ה ה"ה כמוהר"ר מסעוד אלפאסי זצוק"ל.
האמת, אלו ראשי תיבות מאד נוחים, שיכולים לשרת כל תואר כבוד: 
החכם, השלם, הצדיק, המרומם, הנעלה, הנשגב, וכן הלאה...

13/02/14

תפלה (ושירים) עם כל האותיות

על חשיבותה של תפילה הכוללת את כל אותיות האלף-בית, למדנו בתלמוד בבלי מסכת ברכות (ד, ב):
"אמר רבי אלעזר אמר רב אבינא כל האומר 'תהלה לדוד' (מזמור קמה בתהלים, הקרוי 'אשרי') בכל יום שלש פעמים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת (אם משום שסדר הפסוקים בו הוא לפי האלף-בית) נימא 'אשרי תמימי דרך' דאתיא בתמניא אפין (מזמור קיט בתהלים, שבו נכפלות האותיות שמונה פעמים), אלא משום דאית ביה 'פותח את ידך'? נימא 'הלל הגדול'... אלא משום דאית ביה תרתי" ("דאתי באלף-בית ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי" - רש"י שם).
תפילה עם כל אותיות האלף-בית מסמלת שלמות מסויימת. כאילו נטלנו בידינו את כל כלי הביטוי האפשריים ועמדנו להתפלל.
כך כותב רבי משה מטראני - המבי"ט, בספרו 'בית אלהים' בהתייחסו לגמרא דלעיל:
וענין סידור מזמור זה באל"ף בי"ת הוא לשני דברים... הסבה השנית, כי היות סדרם באל"ף בי"ת הוא מורה על היותו כולל בשבח זה כלל שבחים והלולים אשר אין מספיקות רוב האותיות לכלול אותם עד אשר יתחברו כל האותיות בשבח מזמור זה..." (בית אלהים, שער א' - שער התפלה, פרק טו).
ובדומה לו כותבים מפרשים אחרים.
בעקבות זאת נכתבו במשך הדורות תפילות ופיוטים רבים על סדר האלף-בית.
הפעם אכתוב על תפילה קצרה מאד, הכוללת 27 אותיות בלבד: 22 אותיות האלף-בית, עם 'מנצפך' - האותיות הסופיות.

המקובל האיטלקי הרב ארנ"ן [=אליעזר נחמן] פואה (נפטר תי"ט), היה תלמידו של רמ"ע מפאנו, ורבם וידידם של מקובלי איטליה (כדוגמת רבי משה זכות - הרמ"ז, ורבי בנימין הכהן - הרב"ך). פעל בעיר רג'יו (Reggio Nell’ Emilia), ושם עמד בראש חבורה שנקראה "חברת העלובים" (כך מספר עליו החיד"א בספרו 'שם הגדולים').
הרב ארנ"ן פואה כתב מספר חיבורים, רובם נשארו בכתב-יד (חלקם נסרקו במלואם וזמינים ברשת) ורק שניים נדפסו. האחד, פירוש על הגדה של פסח - מדרש בחדוש שנדפס בונציה ת"א, והשני, ספרון קטן של תפלות, שנדפס בונציה בשנת ת"ט, ונקרא: בקשות ווידויים כפי הזמן.
בדף [11] בחוברת זו הובאה תפילה קצרה שכוללת את כל אותיות האלף-בית, כולל את מנצפ"ך האותיות הסופיות:
צרוף כל האותיות דרך תפלה 
תַט עַמְךָ זֶה אָסֵף, וְכֵן צָרַת נַפְשָם, דִגְלַי קַבֵּץ

ידידי הרב יעקב ישראל סטל, המלומד ומורגל במחקר הפיוט, שם לב שמדובר כאן בטעות דפוס, ובמקום "תט", צריך לומר: "חט" (שהרי האות ת' מופיעה לאחר מכן, במילה 'צרת'), וכך לדעתו הוא פירוש השיר:
המשורר מבקש מהקב"ה: את "חט [=חטא] עמך זה" - עם ישראל (ע"ש "עם זו קנית"), "אסף" - תאסוף, תכלה, וגם את "צרת נפשם", והוא חותם בבקשה לגאולה: "דגלי" (דגלי ישראל, וזו הוראה פייטנית לכלל ישראל) "קבץ".
[אגב, מוסיף הרב סטל, הכתיב "חט" = חטא, מקובל ביותר בפייטנות הקדומה, ופחות במאוחרת, אך כאן הוכרח לנקוט בכתיב זה כדי שלא לכפול את האל"ף].


המשורר הספרדי טדרוס אבולעפיא כתב אף הוא שירים קצרים, הכוללים את כל האותיות בשורה אחת. במקרה שלו, השירים אף שקולים במשקל מדוייק, כמיטב המסורת הספרדית.

בספר שיריו הגדול "גן המשלים והחידות" שנדפס ע"י דוד ילין (ירושלים תרצ"ב-תרצ"ז), כונסו שירים מתוחכמים מסוג זה בפרק "שירי צעצועים":


תפילות, שירים או פיוטים, במבנים וירטואוזיים שונים ומשונים נכתבו למכביר, אך נסתפק בזה לעת עתה.

(מד"ר יוסף במברגר למדתי כי משפט הכולל בתוכו את כל אותיות האלף-בית מכונה 'פנגרמה' - ראו ערך בויקיפדיה).

10/02/14

וחותם יד כל אדם בו (9) - רבי מנחם ציון רבינו

כבר הבאתי כאן כמה חתימות בעלים בראשי תיבות, והנה חתימה נוספת.
בראש שער הספר 'ילקוט חדש', שנדפס בלובלין ת"ח (1648), בטופס ספריית חב"ד שנסרק באתר HebrewBooks, כתב בעל הספר:

מלכי נא חלציני מרע צד-- ימיני וק-- נחמני
מלך נורא חלציני מצרה ציון ירושלים להקם נופלי'[ם]

ראשי התיבות של כל שורה הם שמו של הכותב: מנחם ציון (שסימן את ראשי התיבות בנקודה מעל האות).
לאחר מכן גם חתם בחתימה רגילה:
הצעיר מנחם ציון רבינו מק"ק קראקא
רבי מנחם ציון רבינו (שע"ה-תל"ט 1615-1679), רב בקהילות: וואדיסלב, קראקא ואלטונה, מחבר הספר נחמות ציון (פרנקפורט דמיין תל"ז).

בתחתית העמוד חתימת בנו "לה' הארץ ומלואה הק'[טן] יצחק אייזיק בן התורני כמהור"ר מנחם ציון רבי[נו]".
בעמודי טופס זה ישנן הגהות רבות בכת"י (מחוקות או מטושטשות בסריקה), בכתב-ידו או בכת"י בנו הנ"ל.

שער הספר 'נחמות ציון' מאת רבי מנחם ציון רבינו - פרנקפורט דמיין, תל"ז


04/02/14

מלחמת רוסיה-יפן - טרגדיה יהודית באיורים

במלחמת רוסיה-יפן (1904-1905) השתתפו כ-30,000 חיילים יהודיים ששירתו בצבא הרוסי. אלפים מהם קיפחו את חייהם בשדות הקטל של מלחמה זו, שבה הובסה האימפריה הרוסית הגדולה.
שני איורים ליטוגרפיים גדולים שנדפסו בווילנא באותה תקופה, הגיעו לא מזמן ל'קדם - בית מכירות' ויוצגו במכירה הקרובה. איורים אלה, מעשה ידי אמן בשם ח. לסקוב (Laskov), מספקים הצצה מיוחדת ונדירה אל הפן היהודי של המלחמה, ומספרים ביותר מאלף מילים על טרגדיה של עם הנלחם במלחמה שאינה שלו.

האיורים מתארים שתי סצנות מחיי משפחה יהודית-רוסית בעת המלחמה. בשני האיורים נראה פנים ביתה של המשפחה, וכך אנו מתוודעים לעיצוב בית יהודי באותם ימים: על הקירות תלויים דיוקנאות של דמויות יהודיות מפורסמות: תיאודור הרצל, משה מונטיפיורי והמלבי"ם. לצד אחד הקירות ארון ספרי קודש (על הכריכות צויירו אותיות עבריות). לידו ניצב סטנדר, עליו מונחים סידור וזוג פמוטות עם נרות. על שולחן בפינת החדר מונחת טלית ועל הקיר תלויה חנוכיה.
כותרת האיור הראשון (ברוסית): "חייל מילואים יוצא לקרב". האיור מתאר את רגע עזיבתו של חייל יהודי את משפחתו בשל צו-גיוס שקיבל (קצין הגיוס עומד מאחורי החייל ובידו הצו). המשפחה כולה נפרדת בצער מן החייל. אשתו מליטה את פניה בבכי, אבי החייל מברכו ב"ברכת הבנים". אחת הבנות מחבקת אותו והשניה מושיטה לו את תיק התפילין.

האיור השני, ששמו "האלמנה הצעירה", מתאר את הרגע בו מתבשרת המשפחה על מותו של החייל. באיור נראה איש צבא מחזיק בידו מכתב. ידו השניה מונחת על כתפה של אם החייל, אשר טומנת פניה בידיה. אשת החייל ובנותיו בוכות. אביו אוחז בידיו תצלום עם הכיתוב "בית החולים שלנו" (ברוסית) וגליון העתון "דער פריינד".
עיצוב דירת המשפחה זהה כמעט לחלוטין לעיצוב הדירה באיור הקודם, עם כמה הבדלים קטנים: כעת לצד דיוקנו של הרצל, תלויים על הקיר דיוקן החייל ומפה של המזרח הרחוק. הסידור אשר הונח פתוח על הסטנדר, מונח כעת סגור.
מעל האיור כיתוב ברוסית: "האלמנה הצעירה". תחתיו הכיתוב: "חבר הביא מכתב מבית החולים המבשר כי החייל נפטר". 

מרים קורנפלד מ"קדם", שחקרה את האיורים האלה, מצאה באוסף ספריית מוסקבה ציור נוסף, אף הוא מעשה ידיו של האמן לסקוב ומאותה תקופה. לא ברור אם ציור זה קשור ישירות לאיורים הקודמים, אך עבורנו הוא משלים את האוירה. החייל היהודי, מכל מקום, אינו נראה בו.

הכותרת העליונה: "מכתב מהמולדת".
בתחתית האיור נכתב: "קריאת מכתבים מהבית בבית החולים הצבאי".
האיש מימין קורא את השבועון הרוסי 'אוגוניוק'.

והנה עוד כמה תמונות באותו עניין:
גליון 'הצפירה' מיום ו' כ"ו שבט תרס"ד (12 בפברואר 1904), עם מפת "מקום מערכות המלחמה"
הציבור היהודי ברוסיה התעניין מאד במלחמה, שכן עשרות אלפים מבניו השתתפו בה. העיתונים היהודיים דאגו לעדכן בתדירות גבוהה על המתרחש בשדות הקרב
גליון 'הצפירה' מיום א' י"ד חשון תרס"ה (23 באוקטובר 1904): "פקודת הרוממות - גיוס חיל המילואים"
"בשנה האחרונה לחיי הצדיק מגור, בעל 'שפת אמת', פרצה מלחמת רוסיה ויפן, ונלקחו לצבא אלפי אברכים מחסידיו, שהיו בגיל הגיוס, ונשלחו לשדות הקרב במזרח הרחוק. הצדיק היה מברך את חסידיו לפני צאתם לדרך הרחוקה והיא אומר להם: 'מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו' - כל מי שהוא ירא שמים ילך וישוב בתשובה, ואז מובטח לו שישוב לביתו מן המלחמה. וגדולה היתה חרדתו לגורלם של אנשי הצבא. כל אותם הימים שנמצאו חסידיו בחזית לא עלה על מיטתו, והיה שוכב על הרצפה, כשחלוקו בלבד מוצע תחתיו, והחלוק היה כולו רטוב מדמעותיו ששפך על צרת ישראל.
וחסידיו היו אף הם נאמנים לו והיו כותבים לו מן החזית, מתוך החפירות, חידושי תורה, והיו מספרים במכתביהם מכל הקורות אותם. ואברך אחד, עילוי, מעיר אוסטרובצה, כתב אליו מן החפירות פלפול ארוך על רבנו יונה. בעל ה'שפת אמת' השיב לו, ואת מכתבו פתח במילים אלו: 'העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ', העידותי - מלשון עדי וקישוט, ורוצה לומר: קשטתי בכם, ביהודים כאלה, את השמים ואת הארץ."
(הרב שלמה יוסף זוין, סיפורי חסידים, תורה, חלק ב', ירושלים תשס"ב, עמ' 325).

חיילים יהודים בצבא הרוסי לפני מלחמת העולם הראשונה
הוספה (יום חמישי 6/2/14):

פרופ' דוד אסף הפנה אותי לגלויה שנמצאת באוסף הגלויות ע"ש יוסף ומרגית הופמן. גלויה זו נדפסה בוורשא, בהוצאת נ. י. רזניקוב, כנראה בראשית שנות העשרים (בין שתי מלחמות העולם). האיור על הגלויה הוא חיקוי של האיור שהבאתי למעלה. הכותרת ברוסית זהה, אלא שכאן נוסף גם כיתוב בעברית: "אחד מחיל המלואים היוצא למלחמה".
מקור: The Joseph and Margit Hoffman Judaica Postcard Collection
במקביל מצאה מרים קורנפלד באתר תמונות רוסי, גרסה לא-יהודית של אותה סצנה! ליטוגרפיה זו נדפסה אף היא בווילנא, בשנת 1914, הכותרת זהה, וגם היא פרי מכחולו של אותו לסקוב שצייר את התמונות הקודמות:
מעניין שגם כאן מניח האב את ידיו על ראש בנו לברכה, האם זה לא מנהג יהודי?

03/02/14

חידה מזרחית

כחובב מושבע של הכתיבה המזרחית הרהוטה (שכבר פסה מן העולם לצערי), אני מגיש לכם חידת קריאה.

מה כתוב כאן?

את התשובה אעלה בהמשך.

הפותרים נכונה יזכו בברכותיי!

--
פתרון:

את הרישום שבתמונה מצאתי בשולי עמוד בספר עתיק, והוא שורה ראשונה משיר שכתב רבי אברהם אבן עזרא:
אשתחוה אפים ארצה כי אין למטה ממנה
והנה השיר המלא (מתוך 'סליחות כפי מנהגי הספרדים', מהדורת יעקב לוי, הוצאת יד הרב נסים, ירושלים תשנ"ה):

29/01/14

דיוקן דמיוני "חדש" של האר"י הקדוש

על תמונות דמיוניות של צדיקים יש הרבה מה לכתוב, הפעם אתמקד ברבי יצחק לוריא - "האר"י הקדוש".
ובכן, בחיפוש קצר מצאתי שהאר"י "זכה" לכמה איורים מפוקפקים. נתחיל בתמונה הבאה, שמעטרת כמה אתרי קבלה:
כפי שניתן לראות כאן, מקור התמונה בתדפיס ישן מצפת, שלא ידועים לי פרטים עליו (ואשמח להחכים).

אחרים דמיינו את האר"י כך:
וגם כך:
(כמדומני שהתמונה האחרונה יוחסה גם לצדיקים אחרים. לי היא מזכירה את התמונה של רבי נפתלי כ"ץ בעל "סמיכת חכמים").

אבל היום מצאתי תמונה נוספת של האר"י. בשער הספר הנודע "שומר אמונים" (המכונה גם "שומר אמונים קדמון" להבדילו מספר מאוחר בשם זה), מאת המקובל רבי יוסף אירגס, במהדורה הראשונה שנדפסה באמסטרדם בשנת תצ"ו (1736):
בראש השער מופיע איור קלאסי של משה רבנו עם לוחות הברית, אלא שמתחתיו הוסיפו המדפיסים את התוית "רבינו הקדוש". כינוי זה שמור על פי רוב לרבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אך בהקשר של הספר הזה, נדמה לי שכוונת המדפיסים היתה להאר"י, שאולי הופך כאן ל"משה רבנו" שני, המוסר את תורת הקבלה.
אני משער שנעשה כאן שימוש חדש בשער קיים (אם כי טרם מצאתי שער זה בספרים אחרים), וכוונת המאייר המקורית היתה באמת למשה רבנו. המדפיסים הוסיפו גם את הפסוק שמעל הדיוקן: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו, ב) הרומז לשם הספר.


27/01/14

הקדשה עצמית מגטו לודז'

בספר שהגיע לא מזמן ל"קדם - בית מכירות", מצאתי "הקדשה עצמית" שנכתבה בגטו לודז' תחת השעבוד הנאצי.
מדובר בספר 'קדושת לוי' (לרבי לוי יצחק מברדיטשוב), מהדורת וורשא תרל"ו (1876), שנכרך עם 'ספר החינוך' שנדפס אף הוא בוורשא בשנת תר"מ (1879).

בעמוד שלפני השער נכתב: 
"זכני השי"ת בזה הספר קדושת לוי וספר החינוך, היום יום ד' שלח כ"ד סיון שנת תש"א זמן מלחמה, יעקב יצחק בהה"צ ר"ב [רבי בנימין] שליט"א מראדושיץ פ"ק [פה קהילת] לאדז, יעקובא 6".
הכותב הוא רבי יעקב יצחק בן האדמו"ר רבי בנימין מראדושיץ (ראה אודותיו: אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות, חלק א, עמ' שנ). על בן זה לא ידועים לי כל פרטים. אביו האדמו"ר רבי בנימין נולד בלודז' (שם כיהן אביו כאדמו"ר לשושלת ראדושיץ), בהמשך קבע את חצרו בראדושיץ, ומשם התפרסם כצדיק בעל סיגופים. נספה בשואה יחד עם בניו הקדושים, ביניהם החותם שלפנינו.

בשער מופיעה חותמת ספריה. החותמת מטושטשת, אך נראה כי מדובר בחותמת הספריה של גטו לודז'.
הספריה בגטו לודז'

23/01/14

"ברכה כשקונים עבדים" - יהודי אמסטרדם במאה ה-17 (לפרשת משפטים)

במאה ה-17 הפכה הולנד למעצמה כלכלית ענקית ולמרכז סחר עולמי. ליהודי אמסטרדם נזקף חלק לא מבוטל בהצלחתה הכלכלית של המדינה. את הקהילה המפוארת באמסטרדם הקימו מגורשי ספרד ופורטוגל, ואליהם הצטרפו בהדרגה אחיהם האנוסים שברחו מאימי האינקוויזיציה. בין יהודי הקהילה נמנו סוחרים מוכשרים שניהלו עסקים חובקי עולם. בעוד הם יושבים בבית הכנסת הספרדי-פורטוגזי בעיר, שייטו ספינותיהם בכל רחבי האוקיינוס האטלנטי, טעונות סחורות אקזוטיות מן המושבות החדשות שמעבר לים, מובילות עבדים מאפריקה אל יבשת אירופה ולעתים אפילו משתתפות בפשיטות נועזות של שוד ימי על ספינות הצי הספרדי שנוא נפשם. באותם ימים הפכה אמסטרדם למרכז סחר העבדים הגדול בעולם, וכמובן שגם אותם סוחרים יהודים נטלו חלק בסחר זה.

בספר מיניאטורי בשם סדר מאה ברכות, שנדפס באמסטרדם בשנים תמ"ז-תמ"ח (1687/8), הכולל ברכות, תפילות ומנהגים לזמנים שונים, מצאתי גם את התפילה הבאה, שהתאימה אז לרוח הזמן והמקום:

ברכה כשקונים עבדים

כשקונה ישראל עבד צריך לברך עליו, ויאמר המברך:

רחום רחם וזכור אדון העבד הזה לשמוח במעשיו ולהשתעבד בו ובבניו אחריו כאמור והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו. ברוך אתה ה' הטוב והמטיב.
מ'אוצר השירה והפיוט' של דוידזון למדתי שלתפילה זו ישנה גם גירסה בארמית (אוצר השירה והפיוט, ערך מספר 851; כרך שלישי, ניו יורק תרצ"א, עמ' 394).
דוידזון כתב את ציון המקור בשיבוש, אך ידידי ד"ר יוסף במברגר מפרנקפורט מצא אותו עבורי. מדובר בסדור כמנהג קהילות ספרד שנדפס בונציה בשנת רפ"ד (1524), ושם בדף תסז/ב, מופיעה התפילה בארמית:
רחמנא לדכריה למארי עבדא דא למחדי בעובדוהי ולאתשעבדוהי ביה ובבניה בתריה כעניינא דאמר קרא... ברוך אתה ה' הטוב והמטיב.

אינני יודע מיהו מחברה של תפילה זו.

[להרחבה בנושא העבדים אצל היהודים, ראו גם: שמחה אסף, 'עבדים וסחר-עבדים אצל היהודים בימי הבינייים', ציון, שנה ד', עמ' 91-125; כונס בספרו 'באהלי יעקב', ירושלים תש"ג, עמ' 223 ואילך].


*

באותם ימים היתה האינקוויזיציה פעילה במלוא עוזה ומדי פעם היו מגיעים לאמסטרדם שמועות מחרידות על אנוסים שנתפסו והועלו על המוקד. במקרים כאלה היו נאמרות תפילות מיוחדות לזכרם ולעילוי נשמתם של אותם אנוסים מקדשי השם. גם תפילות אלה מופיעות בספר:


16/01/14

לנו המים - מספרד בימי הביניים ועד מרוקו של ימינו

סוכנות הידיעות היהודית JTA דיווחה לפני יומיים כי מלך מרוקו ביקש מיהודי ארצו שיתפללו לגשם, וזאת לאור תחזית שצופה כי השנה תהיה שנת בצורת.
כשראיתי זאת נזכרתי בהיסטוריה הארוכה שעומדת מאחורי בקשות מסוג זה, בימים בהם מלכים ושליטים ראו את היהודים כאחראים עיקריים להבאת הגשמים בתפילותיהם.

גשם ביער ירושלים, חורף תשע"ד
צילום: ישעיהו גרין - בלוג קילורין

רבי יוסף סמברי בכרוניקה שלו 'דברי יוסף', מספר כמה סיפורים על חכמי ספרד, בדור הקודם לגירוש, שנדרשו ע"י המלך להתפלל על הגשמים.
את הסיפור על רבי יצחק אבוהב הבאנו פעם ברשימה על "עין הגשר או הנשר", אך נחזור להביאו כאן שוב.
כך מספר רבי יוסף סמברי על שלושה מחכמי ספרד שהיו מוכרחים להתפלל לגשם בשל דרישת המלך, ומסרו את נפשם על כך בהטיחם דברים כלפי מעלה (הצילומים מתוך מהדורת מכון 'אהבת שלום', תשע"א):
על חכם אחר, רבי חסדאי אלמושנינו מהעיר טיטואן שבמרוקו, מסופר שלא השלים את שנתו לאחר בקשת המלך שיתפלל לגשם. כך מביא רבי אברהם כלפון, מחכמי טריפולי (תק"א-תק"פ), בחיבורו "מעשה הצדיקים" [תלמים תשס"ט]:
בתימן (ארץ מוכת בצורת) היה ידוע כי היהודים אחראים על ירידת הגשמים, וכפי שמופיע גם בסיפור הבא (מתוך הספר 'תולדות הרב שלום שבזי', מאת הרב סעדיה חוזה. ירושלים תשל"ג, עמ' לא-לג; ראו את המוסגר באדום):
למעשה, את הרעיון הזה שהגשמים בעולם באים בזכות ישראל וזה "כרטיס הביטוח" של ישראל בגולה, מביא המקובל רבי אברהם סבע, מחכמי ספרד בדור הגירוש, בספרו "צרור המור", ולאור דבריו יש לקרוא את הסיפורים המובאים לעיל מספר דברי יוסף.
כך כתב רבי אברהם סבע בפרשת בחוקותי (ההדגשות שלי):
ונתתי גשמיכם בעתם... ואמר גשמיכם בעתם, ולא אמר ונתתי לכם גשמים, להורות שהגשמים הם שלנו, כאומרו לנו המים, וזה היה תפארת עוזנו כשקבלו אותנו האומות, לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם, ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, שרואים שליח ציבור מעוטף בטליתו ובהזכירו שלשה עשר מדות מוריד הגשם... והטעם שהם שלנו לפי שאנו קבלנו התורה שנקראת מים... אבל אומות העולם שלא רצו לקבל התורה אין ראוי לתת להם מים, וזהו - גשמיכם...

ודבר זה מפורסם הוא כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצינו, וכבר קרה כזה כי במלכות ארגון בזמן עצירה השליכו היהודים כולם מחוץ לעיר וסגרו השערים בעדם עד שיביאו המים ודרש הרב ן' חסדאי קרשק"ש זצ"ל וכה אמר בתחלת דבריו לנו המים והשם יתברך פקד את עמו ונתן להם מים וכאלה רבות...
[חלק מקטע זה מצטט גם רבי יוסף סמברי במקום אחר בספרו הנזכר].

מעניין שבטופס הספר [מהדורת ונציה שכ"ז] שנסרק ב'אוצר החכמה', ישנן מחיקות צנזורה על ראשיתו של קטע זה המדבר בגנותם של הגויים:
יש עוד מקורות בעניין זה, אך אסתפק במה שהבאתי לעת עתה. אחתום בדברי הרב ישכר תמר, בספרו 'עלי תמר' על הירושלמי (סדר מועד, כרך ב, עמ' שלה):

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...