12.6.2017

המוטו שבשער - מדפוס בומברג בוונציה לדפוס פרוסטיץ בקראקא - חלק א'

חלק ראשון[1]
שערי ספרים מכילים מידע רב-ערך לתולדות הדפוס והספר העברי. המידע מופיע בתוכן הטקסטואלי של השער, אך טמון גם בתוכנו הויזואלי, במסגרות וקישוטי השער, בדגלי המדפיסים ועוד. כבר עסקו בכך חוקרים אחדים[2], אך דומה כי נותרו עוד שדות בלתי מעובדים בשטח זה.
כאן אני רוצה לסקור תופעה מעניינת, שלמיטב ידיעתי טרם נכתב עליה. מדובר במנהג מדפיסים להציב כותרת טקסט, המתחלפת מספר לספר, ומשמשת כעין מוטו המותאם לכל ספר, אשר היתה נהוגה בעיקר בדפוסי ונציה במאה ה-16. כפי שאראה בהמשך, נוהג מדפיסים זה עבר מאיטליה לדפוסו של יצחק פרוסטיץ בקראקא.
נקדים תחילה הקדמה קצרה: שער הספר, בצורתו המוכרת לנו כיום, הוא למעשה תולדה של המצאת הדפוס, שכן בכתבי היד אין עדיין "שערים" במובן שאנו רגילים אליו. למעלה מכך, הכינוי "שער" השגור על לשוננו מקורו באיור בצורת מבנה שער ארכיטקטוני שהחל להופיע מעט אחרי הופעת ה"שערים" הראשונים. הספרים הראשונים שבהם נדפסו "שערים" היו למעשה ללא איור "שער", אלא  דף חלק שבמרכזו טקסט בלבד של שם הספר והמחבר. הראשון שהוסיף איור שער בראש הספר היה המדפיס הוונציאני הנודע דניאל בומברג, ובעקבותיו הלכו מדפיסים רבים. הספר הראשון שבו הדפיס איור של שער היה חמשה חומשי תורה, שהדפיס בוונציה בשנת רע"ז[3].
לבומברג שמורה זכות ראשונים בכמה וכמה עניינים הקשורים לספר העברי וכך הדבר גם בנוגע לעיצוב השער כפי שהוא מוכר לנו כיום. אחריו החרו החזיקו מדפיסי איטליה במאה ה-16, אחריהם מדפיסים בארצות אחרות ולאחר מכן מדפיסי הדורות הבאים.
מלבד עיצוב המסגרת של הדף הראשון בצורת שער, נוספה בשערים רבים הכותרת "זה השער לה'". מנהג זה נפוץ ביותר ומופיע בשערי ספרים לאורך מאות השנים של הדפוס העברי (לעתים מופיע הפסוק בראשי תיבות: "ז' ה' ל' צ' י' ב'). גם במקרה הזה, הראשון שהחל בכך היה בומברג, אשר הוסיף כותרת זו בראש השער המאוייר הראשון שהדפיס (הנזכר לעיל). מאז הפכה כותרת זו ל"ברירת המחדל" של המדפיסים בבואם להציב כותרת טקסטואלית בראש השער.
דוגמה אחת מני רבות היא השער המוכר של דפוס מנטובה, שבו הפך פסוק זה לחלק קבוע ממסגרת השער:
ספר הזוהר - מנטובה שי"ח

"זה השער לה'" היא הכותרת המצויה ביותר[4]. במקרים אחרים מופיעות כותרות אחרות עם התייחסות ל"שער". הנפוצה ביותר - אחרי "זה השער לה'" - היא: "בואו שעריו בתודה"[5].
כאמור לעיל, זו היתה "ברירת המחדל" של המדפיסים, אך כפי שנראה להלן היה גם מנהג להחליף את הטקסט שבראש השער בכל פעם - בהתאמה לשם הספר, לתוכנו או לשם מחברו.
יש לציין כי כותרת הטקסט המדוברת תלויה במידה רבה בעיצוב השער. כשאיור השער כולל מדליון או מסגרת ריקה שבתוכם ניתן לשים כותרת – אזי תופיע אחת כזו. במקרים שאין מקום לכותרת – היא לא תופיע.
התופעה שבה אני רוצה להרחיב היא הכותרת המשתנה בראש השער, דהיינו הופעת פסוק, פתגם או משפט בכותרת השער, המתאימה לשמו של הספר הנדפס, לתוכנו או לשם מחברו, אשר משמשמת למעשה כעין "מוטו" אישי לספר.
מבדיקה שערכתי (לצורך כך עברתי על מאות שערי ספרים), מתברר שראשיתה של תופעה זו אף היא בדפוס בומברג[6]. תחילה עוד בימי פעילותו של בומברג, אך בעיקר לאחר שבומברג עצמו עזב את וונציה והותיר את ניהול הדפוס שלו בידי אחרים[7]. התופעה מקבלת אופי שיטתי בסביבות השנים ש"ה-ש"ו[8]. לא אכנס במסגרת זו לפירוט כרונולוגי מפורט ואביא להלן דוגמאות מייצגות, על מנת להמחיש את הדברים, בבחינת "טוב מראה עינים".
תחילה אביא מספר דוגמאות מדפוס בומברג. ניתן לראות שבשנים ש"ה-ש"ז נעשה שימוש חוזר באותה מסגרת, ורק הכותרות התחלפו בהתאם לספר. במסגרת זו ישנם שני מקומות ריקים בראש השער, ואלה שובצו במוטו כפול. לא תמיד מובן ממבט ראשון למה רומז הפתגם שבכותרת, ולעתים אף יש בו תחכום לשוני או מליצה נאה.
הנה מספר דוגמאות:
משנה תורה להרמב"ם - ונציה רפ"ד (דפוס דניאל בומברג) - "ממשה עד משה לא קם כמשה" - פתגם שנאמר על מחבר הספר - הרמב"ם
עקידת יצחק - ונציה ש"ז (דפוס בומברג) - "ואלה תולדות יצחק" - רמז לשם המחבר/החיבור



שאילתות דרב אחאי גאון - ונציה ש"ו (דפוס בומברג - קורנילייו אדיל קינד) "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך", "שאל ואתך לך" - רמז לשם הספר "שאילתות"
ספר השרשים - ונציה ש"ו (דפוס בומברג, קורנילייו אדיל קינד) - "לא יכון אדם ברשע ושורש צדיק בל ימוט", "שרש ישי" - מליצות הרומזות לשם הספר
שבלי הלקט - ונציה ש"ו (דפוס בומברג, קונילייו אדיל קינד) - "שבע השבלים הבריאות והמלאות", "ראש שבלת" - מליצות על שם הספר
רבינו בחיי - ונציה ש"ו (דפוס בומברג, קורנילייו אדיל קינד) - "ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות - יחזקאל יח", "דרשוני וחיו" - מליצות על שם הספר/המחבר
פירוש רלב"ג לתורה - ונציה ש"ז (דפוס בומברג, קורנילייו אדיל קינד) - "הואיל רבי לוי באר את התורה הזאת לאמר" - כאן כבר לא מדובר בפסוק מהמקורות אלא בפרפראזה על פסוק הרומזת לשם המחבר (רבי לוי בן גרשם). במדליון הקטן שבכותרת נכתב "קנה חכמה" - לעת עתה לא ברור לי למה הדבר רומז
מנהג זה המשיך בשנים הבאות גם בדפוסי ונציה האחרים, הנה מספר דוגמאות:
אילת אהבים - ונציה שי"ב (דניאל אדיל קינד) - "אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" - רמז לשם הספר
מנות הלוי - ונציה שמ"ה (דפוס זואן די גארה) - "ה' מנת חלקי וכוסי" - רמז לשם הספר
עשרה מאמרות - ונציה שנ"ז (דפוס זואן די גארה) - "יקום כי עמנו אל" - רמז לשם המחבר הרמ"ע [רבי מנחם עזריה] מפאנו, ששמו הלועזי היה "עמנואל"

נר מצוה (מנחת כהן) - ונציה שנ"ח (דפוס זואן די גארה) - "ונגה כאור תהיה" - רמז לשם הספר


מנהג זה של החלפת כותרת הטקסט בשער בהתאם לשם הספר או לתוכנו נהג בעיקר בוונציה ומעט בדפוסי איטליה האחרים. הדפוסים הגדולים בקושטא, בשאלוניקי, בפראג ובאמשטרדם, לא נהגו כך. הדפוס היחיד שאימץ את הנוהג הזה הוא דפוסו של יצחק פרוסטיץ בקראקא שבפולין. פרוסטיץ, שלמד את מלאכת הדפוס בוונציה, לקח אתו לקראקא כלים וקישוטי דפוס, כמו גם את המנהג הזה. על כך ארחיב בפוסט הבא.




[1] מתוך מחקר במסגרת מכון 'עד הנה' - המרכז לחקר המורשת התורנית בגליציה ובוקובינה.  
[2] עבודה ראשונית נעשתה ע"י אברהם מאיר הברמן, בספרו 'שערי ספרים עבריים', צפת תשכ"ט; אך היא רחוקה מלהקיף את העניין. ראו גם: אברהם יערי, דגלי המדפיסים העבריים, מראשית הדפוס ועד סוף המאה התשע-עשרה, ירושלים תש"ד; יצחק יודלוב, דגלי מדפיסים: חמישים וארבעה סמלי מדפיסים, מו"לים ומחברים עבריים, ירושלים תשס"ב. סקירה חשובה על התפתחות השער ראה אצל: יעקב שמואל שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - בשערי הדפוס, ירושלים תשע"ד, פרק ראשון, עמ' 5-13 (להלן: שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - בשערי הדפוס).
[3] על הנכתב בפסקה זו ראה בהרחבה: שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - בשערי הדפוס, שם. יש לציין כי אחרי מהדורת חמשה חומשי תורה הנ"ל הדפיס עוד ספרים רבים, רובם ללא מסגרת שער, ולמעשה רק בסביבות שנת ש"ה, כשהחל להשתמש בומברג בשערים שדוגמתם אביא להלן, החלה להופיע מסגרת שער בראש ספריו באורח קבע.
[4] במקום אחד - ספר אגרת שמים לרום בחינת עולם - מנטובה שט"ז - מצאתי רק את המשך הפסוק "צדיקים יבואו בו".
[5] אצל בומברג, במקראות גדולות שהדפיס בשנת רפ"ד, מופיע "שער יי' החדש" (המציין כנראה את הופעתה של מסגרת שער חדשה בדפוסו של בומברג). במסכת סוטה עם תרגום ללטינית שהוציא לאור ההבראיטס הנוצרי-גרמני יוהאן כריסטוף וגנזייל (Joh. Christophori Wagenseilii Sota. Hoc est: Liber Mischnicus De Uxore Adulterii Suspecta. Schönnerstaedt, 1674), מופיע שער מאויר ובו תיאור של טקס השקיית הסוטה - נושא המסכת. שער הספר כאן מייצג את שער העזרה בבית המקדש כשבמרכזו ניצבת הסוטה אחוזה בידי שני כהנים. בכותרת השער נכתב: "זה השער לה' (במקור: שם בן ארבעה אותיות) נשים טהורות תבאנה בו".
[6] תופעה של הזכרת פסוקים בראש החיבור ידועה בכתבי-יד, ראו על כך: יעקב שמואל שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - כתיבה והעתקה, רמת גן תשס"ה, עמ' 578-579, אך היא שונה מן התופעה שעליה אכתוב כאן. יש לציין כי גם בדפוסים מצויה (באקראי ולא בצורה שיטתית) תופעה דומה של עיטור השער בפסוקים או במסגרת עשויה פסוקים, אך גם היא שונה מהתופעה שאנו דנים בה כאן.
[7] בומברג עזב את וונציה בשנת רצ"ח אך בית דפוסו המשיך לפעול תחת ניהולו של קורנילייו אדיל קינד עד שנת ש"ח. ראו: א. מ. הברמן, המדפיס קורנילייו אדיל קינד ובנו דניאל, ירושלים תש"מ.
[8] כאמור, ניתן למצוא את תחילתה של התופעה כבר במספר שערים שהדפיס בומברג בשנות הר'. בספר הראשון שהדפיס בומברג - חמשה חומשי תורה - בשנת רע"ז, ובתנ"ך שהדפיס שנה לאחר מכן - בשנת רע"ח - מופיעה מסגרת מאויירת של שער, אשר שימשה אותו בכמה מן הספרים שהדפיס בשנים הבאות.  בראש שער זה מופיע מדליון, ובתוכו הופיע תחילה הכיתוב "זה השער לה'". בהדפסות הבאות של שער זה מופיעים במדליון הנזכר כיתובים שונים, אך רובם מתייחסים ל"שער" או כלליים ועדיין אינם משמשים כ"מוטו" לספר. כך לדוגמה בתלמוד ירושלמי שהדפיס בומברג בשנת רפ"ג, נכתב בראש השער של הראשון (של סדר זרעים): "פתחו שערים", ולאחר מכן המשכו של הפסוק בשני השערים הבאים: בשער סדר מועד: "ויבא גוי צדיק" ובשער סדר נשים: "שומר אמונים". בשער הרביעי (סדר "ישועות" - נזיקין) נכתב "שאו שערים ראשיכם" (עוד נציין כי בראש השער הראשון מופיע נוסח בארמית ובסופו נכתב: "וברם בקושטא דין תרע שמיא", ובתרגום לעברית: וברם באמת זה שער השמים, ואף בכך ישנה התייחסות ל"שער" הספר). שער זה מופיע גם ברב אלפס שהדפיס בומברג בשנת רפ"א, ושם מופיע הפסוק: "ראשית חכמה יראת יי' שכל טוב לכל עושיהם", חלקו הראשון של הפסוק בשער חלק א' וחלקו השני בשער חלק ב'. גם כאן איני מוצא קשר לספר עצמו, יתכן שהמילים "שכל טוב לכל עושיהם" רומזים למדפיס. טקסט שמופיע כ"מוטו" ניתן לראות בספר משנה תורה להרמב"ם שהדפיס בומברג בשנת רפ"ד, ושם נכתב במדליון: "ממשה עד משה לא קם כמשה", וכן בספר מאיר נתיב (קונקורדנציה), שהדפיס בומברג בשנת רפ"ד, שם נכתב במדליון: "כי מציון תצא תורה" (ויתכן כי יש כאן מליצה על הפסוק וצריך לקרוא את המילה "מציון" ביו"ד שרוקה "מציוּן" – שכן החיבור עוסק בציוּנים לתורה. נתקלתי בעבר במליצה כזו במקום אחר). 

23.4.2017

צמיד הזכרון של סבא - אסיר מספר 67737

ביום שבת כ"ז אייר תש"ד (20 במאי 1944) הגיע סבי - ר' נח שטרן הי"ו - למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם אביו - ר' ישראל שטרן, אמו - פריידל, ושמונה אחיו ואחיותיו (בתיה-מרים, יואל, שרה [שורי], יוסף, רבקה, שמואל-יעקב, משה וחיה - שהיתה בת שנה, ה' ינקום דמם). כולם, חוץ ממנו, הובלו לצד שמאל בסלקציה שנערכה מיד עם רדתם מהרכבת, וכפי הנראה, נרצחו כבר באותו לילה (כ"ט אייר) בתאי הגזים ובמשרפות אושוויץ.
מוצאו של סבי בעיירה קטנה בשם סוואַליאַווע (Szolyva) השוכנת בהרי הקרפטים, שבאותם ימים השתייכה מבחינה מדינית לצ'כוסלובקיה. ביום טוב האחרון של חג הפסח תש"ד (אפריל 1944) רוכזו יהודי סוואליאווע בבית הכנסת, משם הוסעו ברכבת לגטו במונקאץ', שם שהו יחד עם אלפי יהודים מעיירות הסביבה תחת כיפת השמים כארבעה שבועות. ב-15 במאי, הועלו כולם לרכבות והובלו לאושוויץ. 
מספר ימים לאחר הגיעו לאושוויץ נשלח סבי למחנה גוּזן (Gusenn), אחד ממחנות-הבת של מחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה. 
לפני כמה שנים מצאתי ברשת את כרטיס האסיר של סבי, שמולא בדייקנות גרמנית כשהגיע למחנה גוזן. בכרטיס נרשם בין היתר שמו, שם אביו ואמו (ושם נעוריה של אמו: מאייר), תאריך הלידה שלו, מספר האסיר שלו, וכן התאריך בו נשלח מאושוויץ והתאריך שבו הגיע לגוזן. מן הכרטיס למדתי שהגיע לגוזן ב-28 במאי 1944.
בראש הכרטיס הכתובת: Haftlings-Personal-Karte = כרטיס אסיר אישי, והחותמת: Jude - יהודי. 
KL = Konzentrationslager = מחנה ריכוז
​RSHA = Reichssicherheitshauptamt = משרד ראשי לביטחון הרייך​
לאחר שחרורו נדד סבי, כמו יתר הפליטה, במחנות העקורים בגרמניה ולאחר מכן באיטליה, עד שעלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר קום המדינה.
בביקור שערכנו אצלו בחג הפסח האחרון, סיפר לי סבי כמסיח לפי תומו סיפור מעניין אודותיו, שלא הכרתי עד כה:
מאחר ונשלח ישירות מאושוויץ לגוזן לא קועקע על בשרו מספר האסיר (עד כמה שהבנתי גם באושוויץ עצמה קועקעו היהודים רק בתקופות מסוימות), אלא נתפר על בגדי האסיר שלו. כמו כן, הוא קיבל צמיד מתכת עם מספר האסיר שלו, שאותו ענד על ידו באופן קבוע.
לאחר המלחמה, כאשר שהה במחנה עקורים בפירט (Fürth) שבגרמניה, לקח סבי מטבע כסף גרמני, הביאו לצורף מקומי כדי שיכין לו צמיד במתכונת דומה לצמיד האסירים שענד על ידו בהיותו בגוזן. 
סבי אינו זוכר האם ומתי צמיד האסירים המקורי אבד לו, אך יודע לומר שעשה את הצמיד השני כזכרון לצמיד המקורי.
סבי שמר על הצמיד עד היום, וכאמור - רק בחג הפסח האחרון זכיתי לראשונה לראותו ולשמוע את הסיפור. 
כפי שניתן לראות, על הפלטה של הצמיד בחר סבי לכתוב את שמו (הצורף כתב את שמו הפרטי בצורה משובשת), ובצדה השני הוסיף את מספר האסיר שלו, את שם העיר והתאריך שבהם נעשה הצמיד. 




צמיד הזכרון של סבא (צילום: יגאל פרדו) בחזית הפלטה - הכיתוב: NEO STERN (נח שטרן, בשיבוש). בגב הפלטה - מספר האסיר של סבא: 67737 וראשי התיבות K.L.M. (Konzentrationslager Mauthausen = מחנה ריכוז מטהאוזן), והכיתוב: "Fürth 1947"
בעיניי יש משהו סמלי בבחירה של סבא להחליף את הצמיד המקורי - בו הוא היה רק מספר האסיר שלו - לצמיד שבו מופיע השם שלו. לאמור: ניסיתם למחוק את שמי ולא עלתה בידכם...
סבי - נח שטרן - לאחר השחרור, בהיותו בן 16
זכה סבי לעלות לארץ ישראל, להקים בה משפחה מפוארת, בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות. דור ישרים מבורך. כן ירבו.

21.2.2017

ואלה פסל את הראשונים - רישומי בעלות על ספר

מנהגים שונים היו לבעלי ספרים בעת שהגיע לחלקם ספר שהיה שייך לפני-כן לאדם אחר.
יש שנהגו למחוק את חתימת הבעלים הקודמים (ולעתים לגרד או לקרוע את המקום שבו היתה החתימה) אך רבים אחרים הותירו את החתימה הקודמת על כנה, ורק הוסיפו לצדה את שמם.
במקרים רבים הוסיפו פרטים על אופן הגעת הספר לידם. נפוצים מאד הביטויים: "הגיע לחלקי", "נפל לי בירושה", ועוד.
מליצה נפוצה בהקשר הזה היא "עילאי עבר ותתאי גבר", שלקוחה מהלכות איסור והיתר (ראה פסחים עו, א), כשמשמעותה בעצם: החתימה הקודמת או הבעלים הקודמים - "עבר", והחתימה הנוכחית או הבעלים הנוכחי "גבר".

ברצוני להציג כאן שער של ספר, שהחליף מספר בעלים ברבות השנים, ועקבות המעברים בין בעליו השונים ניכרים בו היטב.

מדובר בספר 'נגיד ומצוה', של המקובל רבי יעקב צמח, מהדורת אמשטרדם תע"ב (1712).
העותק שייך כיום לספריה הלאומית ובעבר היה שייך לפרופ' גרשם שלום (סריקה באתר הספריה - כאן; סריקה של עותק זה מופיעה גם במאגר 'אוצר החכמה').


מן הרישומים בשער ובדף שאחריו עולה כי הספר היה שייך (לפני גרשם שלום והספריה הלאומית) לפחות לחמשה אנשים שונים.

בראש השער מתנוססת חתימה, שנמחקה בהעברת דיו, ותחתיה הוסיף הבעלים החדש: "אין זכרון לראשונים" (על פי קהלת א, יא).
למרות המחיקה, ניתן להבחין מבעד לדיו בשמו של החותם הראשון: "הק'[טן] אליעזר בכרך מטריבטש".

באמצע השוליים השמאליים של השער מופיעה חתימה נוספת, ואף עליה הועבר קו למחיקה:
"קניתי מהוני לכ"ק [=לכבוד קוני] דוד [--] בהר"ר משה זצ"ל מיינ[--]הים עש"ק [--] להקת[?] לפ"ק".

במרכז השער חתימה בעברית ובאותיות לטיניות של "הק' יוסף בן כ"ד רפאל לאנדויער".

מעניין במיוחד רישום הבעלות שבשולי דף השער למטה, שבו מליצה על פי המדרש בתחילת פרשת משפטים (פרשת השבוע הנוכחית), שהובא בדברי רש"י בראש הפרשה (שמות כא, א):

"כל מקום אלה פוסל את הראשונים / הספר שייך לי הק'[טן] מאיר בן החכם המופלג / כמהור"ר שמעון נר"ו מרענש[בורג?]".

כוונת החותם במליצתו ברורה: חתימתו הנוכחית "פוסלת את הראשונים".
כפי שניתן לראות, גם על רישום זה הועברו קוים למחיקה ע"י הבעלים שאחריו.

בדף שאחרי השער אנו מוצאים שני רישומי בעלות נוספים:

הרישום הראשון: "זה הספר שייך להבח'[ור] יחיאל בהמנוח הר"ר [-------]

סג"ל משמ[--]בק[?]". 

סמוך לרישום זה הוסיף אדם אחר: "קניתי מהבח'[ור] הנ"ל בעד א' זה'[וב?]".

16.2.2017

הלולקע של "היהודי הקדוש" - צנזורה בספר "נפלאות היהודי"

על "היהודי הקדוש" מפשיסחא, הצדיק החסידי הנודע, תלמידו של "החוזה מלובלין" ומייסד חסידות פשיסחא, נכתבו מספר ספרים, ביניהם ידועים ספריו של ר' יועץ קים קדיש ראקוץ: "נפלאות היהודי" ו"תפארת היהודי", שנדפסו בפיעטרקוב בשנים תרס"ח (1908) ותרע"ב (1912) וזכו לאחר מכן להדפסות נוספות.


לפני שאגש למשהו שגיליתי בספר "נפלאות היהודי", כדאי להקדים כמה מילים על נושא ה"לולקע" אצל צדיקי החסידות.
"לולקע" ביידיש היא מקטרת, ולפי המסורת החסידית - בשעה שהצדיקים היו מעשנים במקטרתם היו מייחדים ייחודים קבליים ועושים נפלאות ומופתים.
כך מסופר על הבעל שם טוב, כך על צדיקים חסידיים אחרים, וכך גם על "היהודי הקדוש" מפשיסחא (ה"לולקע" - מקטרת הצדיקים - אף היתה מושא ללעג אצל המשכילים, ומופיעה ביצירתו הסטירית של יוסף פרל - "מגלה טמירין").

בהקדמה לספר "נפלאות היהודי" (עמ' 6 בספירה השניה), מובאת אמירה על ה"לולקע" של "היהודי הקדוש" בשם האדמו"ר בעל חידושי הרי"מ מגור, כפי ששמע מפיו ר' דובעריש מייזליש, רבה של וורשה.

במבט ראשון, הפסקה נראית קצת חסרת מובן.
במבט שני, ניתן לראות שמספר מילים מחוקות באמצע השורה.


א"ה (=אמר הכותב) ואגב אכתוב עוד דבר אחד מה ששמעתי בשם הגה"ק (=הגאון הקדוש) וכו' הרי"מ מגור זצוקלה"ה שפ"א (=שפעם אחת) אמר להרב הגאון העצום וכו' מוהר"ר בעריש מייזליש זצ"ל האבד"ק (=האב בית דין דקהילת) ווארשא אם יש לו אמונת צדיקים כ"כ (=כל כך) להאמין בעת שהרה"ק היהודי זצלה"ה מעלה עשן מן מקטרת [הנקרא לולקא] מכוון הכוונות [------] אזי יוכל לנסוע להצדיק הדור, ולהיות נקבע בלבו אמונת צדיקים.
מה היה כתוב במקור בקטע המחוק? האם צנזרו כאן מספר מילים?

ובכן,
בדקתי ומצאתי את הסיפור במקור אחר - בספר מאיר עיני הגולה (לתולדות החידושי הרי"מ, מאת ר' אברהם ישכר אלתר, חלק ראשון, פיעטרקוב תרפ"ח [1928], אות עה), שם מובא הנוסח המלא מפיו של רבי דובעריש מייזליש:
"ועוד פעם אחת דיבר עמי (=החידושי הרי"מ) מגדולתו של היהודי מפרשיסחא זצ"ל ואמר כי הנהו מאמין בבירור שהיהודי בעת שהעלה עשן מפי מן הלילקע, כיוון אז ממש אותן הכוונות שכיוון הכהן הגדול בהקטרת הקטורת ביוה"כ לפני ולפנים...".
זו אמירה קיצונית וחריפה. יש כאן השוואה של כוונות "היהודי הקדוש" בעת עישון מקטרתו לכוונות הכהן הגדול בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים בקודש הקודשים.

מסתבר שבשל חריפותו צונזר קטע זה בכוונה תוך כדי הדפסת הספר "נפלאות היהודי", ומשום כך מופיעה השורה כשהיא ריקה למחצה ונותרה חסרת מובן.

לא ידוע לי משום מה הוחלט לצנזר את המשפט בעיצומה של ההדפסה ומי החליט על כך, אך ברור לכאורה שזה מה שקרה.

כעת כדאי להביא את דברי רבי דובעריש מייזליש במלואם, ולהווכח שהרב מייזליש עצמו לא אהב (בלשון המעטה) את ההשוואה ששמע מפי החידושי הרי"מ, ולא זו בלבד - אלא שמנה את הסיפור הזה כסיבה לכך שלא הפך בעצמו לחסיד...

הנה הנוסח מתוך "מאיר עיני הגולה" (לשם הנוחות, הצילום להלן הוא מהמהדורה השניה, שנדפסה בתל-אביב):

לסיום,
כותבים בני ימינו שלא שמו לב לצנזור בספר "נפלאות היהודי" העתיקו את המשפט כפי שהוא - בלי מובן.
במקום אחד מביא את הציטוט החסר מ"נפלאות היהודי" לצד הסיפור מ"מאיר עיני הגולה", כאילו מדובר בשני דברים נפרדים:

9.2.2017

סוף שבט - הצופן של הרמ"א

הנה צופן שמצאתי בכריכת ספר אחד:


זאת החרוזה כוללת כל אותיו'[ת] א"ב אשר תחליף להמתיק סודך 
זה אגיד לכם נצח סוף שבט עת קר 
אב גדהו זחט יכל מנס עפצ קר שת

כפי שנכתב בכותרת, יש כאן "צופן החלפה" שאתו ניתן "להמתיק סוד". צופן החלפה עובד בצורה פשוטה: כל אות מוחלפת באות אחרת לפי מפתח הידוע רק למוען ולנמען.

מפתח ההחלפה כאן הוא הפתגם: "זה אגיד לכם נצח סוף שבט עת קר", הכולל את כל אותיות הא-ב, וכל אחת מהאותיות בו מוחלפת באות אחרת לפי סדר הא-ב מול סדר אותיות הפתגם.

על פי המסופר, ממציאו של פתגם זה הוא רבי משה איסרליש מקראקא - הלא הוא הרמ"א, וכפי שמובא בספר 'עיר הצדק', לתולדות רבני קראקא, מאת יחיאל מתתיהו צונץ (למברג 1874, עמ' 10):
"ושמעתי כי יסופר שהיה בימיו איזה שנים רצופות קור גדול בסוף חודש שבט, וסערות חזקות וסופות, ונתן הוא סימן לזכרון ונכתב בספר: זה אגיד לכם סוף שבט נצח עת קר. תוכו רצוף כל אותיות א"ב כתפוחי זהב במשכיות כסף ושפתים יושק".
סדר המילים במקור זה שונה במעט מהרישום בכתב-יד שהבאתי למעלה.

למעשה, תולדות הרמ"א בספר זה לא נכתבו ע"י יחיאל צונץ, אלא ע"י מרדכי וויסמאן חיות (כפי שכותב צונץ בהקדמה). צונץ עצמו מערער על ייחוס הפתגם לרמ"א בהערה שם (מס' 22):
"זכרון זה אשר שמע הח'[כם] הכותב על שם הרמ"א, מצאתי בספר זכרונות (כ"י [כתב-יד] עתיק מתחיל משנת שט"ו) מעיר קראקא אשר היה בידי אבל לא ע"ש [על שם] הרמ"א, ולפי הנראה לא מעטו יצאה".

מקור נוסף לפתגם זה מצאתי בכתב-העת הרבני-הונגרי 'תל תלפיות', שהיה יוצא לאור בווייצען (ואץ, הונגריה), בגליון חודש שבט תר"צ (1930; מחברת לו, מכתב ה, אות כו), מאת העורך ר' דוד צבי קאצבורג:

"זה אגיד לכם סוף שבט עת קר נצח - מאמר זה שמעתי מדודי מ"ו צדיק תמים מהו' קאפל (טשח) קליין ז"ל שהיה מלמד בק"ק נייטרא, כאשר למדתי אצלו כד הויתי טליא [כשהייתי צעיר] כבר [כבן] י"ב שנה, וזה המאמר מעשה אומן מופלא כי יש בו כ"ב אותיות א"ב פעם אחת לא חסר ולא כפל". 
כאן ניתן לראות ווריאציה שלישית לפתגם. כפי שניתן לראות, ההבדל בין שלושת המקורות הוא במיקומה של המילה "נצח" בתוך המשפט.


18.12.2016

"לא יחרוך רמיה צידו" - "לחש" נגד גנבי ספרים

עוד רישום בעלות מליצי - שלא הכרתי - נוסף לאוסף שלי:

בשער ספר בית לחם יהודה, מאת רבי יהודה אריה ממודינה, שנדפס בוונציה, בשנת שפ"ה (1625), מצאתי את הרישום הבא:

"לא יחרוך רמיה צדו / פתאום יבוא אידו". 

חרוז זה מורכב משני פסוקים מספר משלי:

משלי יב, כז: לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ.

משלי ו, טו: עַל-כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא.

על הפסוק "לא יחרוך רמיה צידו...", מבאר רבינו יונה (שם): "לא ייהנה איש רמיה מן ההון אשר קיבץ בגזל ומרמה...".

הרי לנו כעין "לחש", או כתובת אזהרה, נגד גנבי הספרים, עם האיום ש"פתאום יבוא אידו...". 


8.12.2016

איורים בחלל הפנוי - רבינו ירוחם, קושטא, 1516

אילן


בסופו של הפוסט הקודם הזכרתי את ה"חלונות" הריקים שהושארו בתוך הטקסט המודפס של מסכת עירובין.
המקומות הריקים הושארו ע"י המדפיסים, בשל קושי טכני להעתיק בדפוס את איורי ההסבר שהיו במקור בכתבי-היד, ובמחשבה שלאחר מכן יושלמו האיורים בכתב-יד (וראו את המאמרים של אלי גנויאר שהפניתי אליהם).
כידוע, במסכת עירובין יש צורך מיוחד בתרשימים להמחשה, וכפי שראינו - במהדורת בומברג הושארו מקומות ריקים היכן שהיה אמור להופיע תרשים. בפועל, בעותקים רבים נשאר המצב כפי שהוא, התרשימים לא נוספו בהמשך, וה"חלונות" נותרו ריקים.

תופעה דומה מופיעה בספר תולדות אדם וחוה לרבינו ירוחם, שנדפס בקושטא בשנת רע"ו (1516), בחלק העוסק בדיני עירובין.
גם כאן, בדומה לדפוס בומברג, הושארו מקומות ריקים לתרשימים שיושלמו אחר כך, אך המעניין הוא כי בחלק מהמקומות עיצבו המדפיסים את הטקסט באופן ש"החלל הפנוי" הופך לאיור.





לא ברור לי מדוע הם עשו זאת. כאן עולה השאלה האם תכננו להכין איורים (בתחריטי-עץ) ולהטביע אותם במקומות הריקים לאחר ההדפסה, ואולי השאירו זאת לקונים - שיעתיקו בכתב-ידם את האיורים למקומות הריקים.
יתכן שהמדפיסים שיערו שהאיורים לא יתווספו לאחר מכן (כפי שבסוף אכן אירע) ועל כן ניסו ליצור בעצמם את האיורים (באופן חלקי - ראה להלן) בדרך כזו של עיצוב הטקסט.
אלו שאלות שאין לי תשובה עליהן.

בכל מקרה, האיורים שהופיעו בכתבי-היד היו מפורטים הרבה יותר.
כך לדוגמה נראה ה"אילן", מן התמונה הראשונה לעיל, בכתב-יד של החיבור מן המאה ה-15 (כת"י NY JTS 6528; באדיבות ספריית בית המדרש לרבנים באמריקה):

וכך נראית ה"קשת" (מראש התמונה השניה לעיל):


ברור שהרווח המעוצב שהשאירו המדפיסים לא משתווה לפירוט של האיורים בכתב-היד, אבל נראה שבכל זאת ניסו לעשות ככל יכולתם.


המהדורה הבאה של הספר נדפסה בוונציה שי"ח (1553), בדפוס בראגדין. אני משער שכאן כבר לא היה לפני המדפיסים כתב-יד עם איורים, ורק מהדורת קושטא עמדה לפניהם. למדפיס לא נותר אלא לחקות את המהדורה הקודמת ולהדפיס את המקומות הריקים בדרך דומה.

הנה דפים ממהדורת ונציה (דפים צז-צט):




12.11.2016

"סטארט-אפ" תלמודי שלא צלח - סימונים ל"תוספות" במהדורת התלמוד של בומברג - ונציה, 1528

פתיחה למסכת עירובין - תלמוד בבלי ונציה רפ"ח

מה דעתכם על ה"סטארט-אפ" התלמודי הבא: לצד כל משפט בדף הגמרא שיש עליו התייחסות של ה"תוספות" יופיע סימן מיוחד - ממוספר, שיפנה אותנו ישירות אל קטע התוספות המתאים בדף. נשמע כמו רעיון טוב, לא כך?!
ובכן, מתברר שהרעיון הזה עלה בבית דפוסו של דניאל בומברג, המדפיס הנוצרי הנודע מוונציה שהיה הראשון שהדפיס את התלמוד הבבלי בשלמותו.
כידוע, למהדורה הראשונה שהדפיס בומברג (בין השנים ר"פ-רפ"ג 1520-1523) נודעה חשיבות רבה. היא הפכה ל"מהדורת אם" לכל המהדורות שנדפסו אחריה, ובין היתר נקבעה אז "צורת הדף" של התלמוד, עם מספור הדפים שנוהג עד ימינו.
מיד לאחר המהדורה הראשונה, חזר בומברג והדפיס מהדורה נוספת. במהדורה זו באו שינויים, תיקונים והוספות שונות. לפירוט על ההבדלים בין המהדורה הראשונה והשניה ראו חיבורו של החכם והחוקר ר' רפאל נתן נטע רבינוביץ, "מאמר על הדפסת התלמוד", שהוא מן המחקרים החשובים והיסודיים בנושא.
במסכת עירובין של המהדורה השניה, שנדפסה בשנת רפ"ח (1528) הופיע פתאום ה"סטארט-אפ" המדובר: סימונים מיוחדים בעמוד הגמרא, המפנים אל קטעי ה"תוספות" המתאימים.
הדבר נעשה באופן זה:
מעל המילה המתאימה בגמרא מופיע סימן של עיגול קטן. עיגול זה מפנה למספור - באותיות - שמופיע בצד נוסח הגמרא, ואותיות אלה מפנות אל ה"תוספות" - שאף הם מוספרו בהתאם.

סימונים אלו אינם מופיעים לכל אורך המסכת. אלא מתחילים מאמצע המסכת.

רבינוביץ שם לב לתופעה זו וכותב:
"במסכת עירובין מדף מט, א ואילך הדפיסו אותיות א"ב בגליון הגמרא על התיבות שמתחיל בהן דיבור תוספות...".

למעשה, תופעה זו מופיעה רק במסכת עירובין (וכאמור רק במחציתה). במסכתות האחרות שנדפסו אז היא כבר לא מופיעה, וכנראה שמשום מה זנחו את הרעיון הזה.

סריקה של מהדורה זו עם הסימונים המיוחדים, נמצאת כאן.

יש לציין, כי בניגוד לעותק שראה רבינוביץ, בעותק הסרוק הנ"ל נמצאים סימונים גם בדפים הקודמים לדף מט, אם כי באופן חלקי ולא רצוף. ההופעה הראשונה של סימונים אלה שם היא כבר בדף ח.

הנה כמה דוגמאות:


עותק של מסכת עירובין ממהדורה זו הגיע לאחרונה ל"קדם בית מכירות" ויוצג למכירה השבוע (ראו כאן). כשבדקתי אותו גיליתי שבעותק זה לא מופיעים כלל הסימונים המדוברים.

מתברר אם כן שבמקביל נדפסו עותקים ללא הסימונים הנ"ל. יתכן שתוך כדי ההדפסה כבר הוחלט לזנוח את הרעיון והמשיכו להדפיס עותקים אחרים בדרך הרגילה (שינויים אלה בהדפסה לא נרשמו ב"מפעל הביבליוגרפיה").

הנה דוגמאות מן העותק שנמצא ב"קדם" - עם עמודים מקבילים לעמודים שהצגתי לעיל:

(דרך אגב, אם שאלתם את עצמכם מה פשר ה"חלונות" הריקים שהושארו בטקסט של פירוש רש"י וב"תוספות", ראו על כך את מאמריו המצוינים של אלי גנויאר, כאן וכאן, ובתרגום לעברית כאן).

7.11.2016

רישום מעניין על גמרא - איסור הוצאה מבית הכנסת, חתום בידי בית הדין - פרוסטיץ, 1801

ידידי ר' יוסי לייכטר שלח לי בטובו צילום של רישום ארוך בכתב-יד שגילה בכרך גמרא (מסכת נדה, וינה תקנ"ו) שנמצא בספריה הלאומית.
זוהי הודעה האוסרת להוציא את כרך הגמרא מבית הכנסת שבעיר פרוסטיץ (פרוסניץ), החתומה ע"י רב העיר - רבי אהרן שפיץ סג"ל, וחברי בית דינו, בשנת תקס"א (1801):
אוהב ה' שערי ציון המצוינים בהלכה, ברית כרותה במי שלומד בבה"כ [בבית הכנסת] אינה מצוי'[ה] שכחה, מה טוב ומה נעים אם במקום תפלה שם תהא רנה של תורה, לבתר דסיימתינהו לשבחא, לקיים דברי חכמים, ומי שקובע עתים לתורה טרם יצא לעסקו ישלח ה' לו את הברכה, ולמען תהי'[ה] למשמרת לאות לבני מרי, שלא יהא כל א'[חד] בונה במה לעצמו שלא כהלכה, אם -- תורת כל א'[חד] וא'[חד] בידו לעצמו יהא זוכה, לכן תוקף גזירתינו נתונה מפני יד שלוחה, לבלתי הוציא ספרי דבי רב הללו מן הבית המדרש חוצה, והעושה כן מעל ימעל כאילו מעל בחרם והקדש קדושת דמים ולב ב"ד מתנה עליהם אם לתועלת הספרים הוצאה מיצרך צריכא, והשומע לדברים יונעם ותבא עלי'[ו] ברכה. 
יצא מפי הרב דקהלתינו וב"ד הצדק יצ"ו הבאים בעצמם על החתום ר"ח תמוז דהאי שתא, תקס"א לפ"ק פה פרוסטיץ
הק' אהרן שפיץ סג"ל מו"ש 
הק' יודא [אריה ליב קעמפנער?]
[---] 

10.10.2016

ענייני טיפוגרפיה בספר 'מענה לשון' (נאות יעקב) לרבי יעקב ישראל אלגאזי - אזמיר, 1761


אחד מחיבוריו של רבי ישראל יעקב אלגאזי, מחכמי אזמיר וירושלים, ששימש כ"ראשון לציון" בירושלים, הוא החיבור "מענה לשון". חיבור זה נדפס ע"י בנו רבי יום טוב (מהרי"ט) אלגאזי בשתי "פעימות": חלקו הראשון של החיבור נדפס בספר 'נאות יעקב' (אזמיר, תקכ"א 1761), וחלקו השני והשלישי של החיבור בספר 'קהלת יעקב' (שאלוניקי, תקמ"ו 1786).
חיבור זה בנוי כלקסיקון של מילים ומושגים, חלקו הראשון כולל ערכים מא' עד ת' תחת הכותרת "לשון תורה", החלק השני - ערכים של "לשון חכמים", והחלק השלישי - ערכים של "לשון בני אדם".
הנה עמוד אקראי לדוגמה מתוך החלק הראשון:

המעניין הוא שהמדפיס החליט "להדגיש" - באותיות גדולות - רק חלק מהערכים בכל עמוד, וכך אירע שהערכים האחרים "נבלעים" בפסקה אחת עם הערך הקודם להם. נראה כי זה נעשה בצורה שרירותית לגמרי. בתמונה הבאה תוכלו לראות את אותו עמוד, אלא שסימנתי בעיגולים את המקומות בהם מתחילים ערכים חדשים, שלא הודגשו:
אני משער שבבית הדפוס לא היו מספיק אותיות גדולות שיספיקו לכל ערכי החיבור, וע"כ הן "פוזרו" על פני כל הספר, אולי מתוך מחשבה שהדבר ישווה לספר מראה גרפי נאה.
יש לכם הסבר יותר טוב?

9.10.2016

על עיבודה של סליחה המיוחסת לרבי יהודה החסיד


בספר חסידים[1] מובאת "סליחה" שאותה יש לומר בזמן התענית, התשובה והווידוי. תוכן ה"סליחה" הוא בקשה על כפרת העוונות, באמצעות איברי האדם המצטערים בעינוי התענית[2]. התפילה מיוחסת לרבי יהודה החסיד שכן הוא הראשון שהביאה בספרו, וכך לשונו:
כשבוכה - יודה על פשעיו, ויאמר: 
יכבה דמעתי חרון אפך ממני, ואת לבבי ראה אשר נמס ויהי למים, ויכבה גחל אשר קדחה באפך, ותשובות מעשי הן ישיבו אפך ממני, ותעניותי וענויי הם ימלאוך רחמים עלי, וערך שלחני אשר לא ערכתי תחשוב זבח ערוך, והסיר אשר לא הצגתי על גחלים תחשוב כאשר תוקד על מזבחך לא תכבה, וכלי מאכלי אשר לא הובאו לפני תחשוב כאשר יביאו בני ישראל את המנחה, ואת חסרון דמי יכפר עלי כדמים על קרנות המזבח, ומיעוט חלבי כחלבי אמורים, דמעות עיני כהסך נסך שכר, וקול בכיי כקול שירים שהיו משוררים, וחשיכת עינים מצום ובכי כאור הנרות, וריח רעבון כריח הקטורת, ובשפכי נפשי ולבבי עם דמעותי תמחה פשעי, וחלישת אברי כנתחי קרבן, ושברון לבי כאבני מזבחך, ומשברי לבי כזבחך, ולא תבזה לבי הנשבר, ושינוי בגדי חמודות כבגדי כהונה, ומניעת רחיצה כקדוש ידים ורגלים [...] , ובקריעת לבבי יקרעו ספרים שכתובים בהם עונותי, ומוצא שפתי יסתמו פיות סוטני, וחלישות לבי ישמחו לב מבקשיך, ובטני הרקה מתענוגים אל תשיבני ריקם מלפניך, ובעבור נפשי היבשה מתאוה תמלא משאלותי, וניחומי ותשובתי ישיבוך אלי ותרצני כי נחמתי על רוע מעללי ועל דרכי הרעים כי עשיתים, בין שגיונות בין זדונות, ואתה יודע ורואה כליות ולב, ואתה יודע כי שוים מחשבותי ודברי פי, יהי רצון מלפניך רחום וחנון שתסיר מעלי כל דברים המעכבין את התשובה ולא אשוב להרע לפניך, ומעשה הטוב ומחשבה הטובה אשר יש בי יכונו לפניך לעולם ולבך עלינו לטובה.

התפילה נפוצה והובאה בשמו של ספר חסידים בספרים רבים[3].

המעניין הוא שבעל הרוקח - תלמידו של רבי יהודה החסיד, מביא גם הוא תפילה זו[4], אך בעיבוד אחר, שאולי נעשה ע"י הרוקח בעצמו[5]:
וכאשר ידמע - יאמר:  
במר דמעתי יכבה חרון אפך, (כבה) בדם לבי הנמס כבה אש קדחתי באפך, ותשובת חרטותי ישיבו אפך ממני, ונוזלי דמעותי יחשבו כניסוך יין ומים, ומשמן בשרי כחלבים ואימורים, ודמי הנחסר כאלו נזרק על גבי המזבח, וקול אנחותי כקול שירי הלוים, וקול גניחותי כקול תופים וכנורות, וניתוק מורשי לבבי כנימי כנור ועוגב, וחלישת איברי כעריכת איברים ופדרים, ושפיכת נפשי כמים ימחו פשעי, ובדם לבי תמחה עונותי, ובליחלוח גופי יכבו חטאתי, ובוידוי אשם נפשי יחוורו אשמותי, וניב שפתי והגיון לבבי יתכפרו רעיוני והרהורי, וקריעת לבבי יקראו כל ספרי עונותי, ורוב נהמותי המה ינחמוך, וחנינותי יגלגלו מדת רחמיך לחונני, ותפלתי קבל עם תפלת בניך בני בחוניך, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.


בקובץ "חצי גבורים" שעומד לצאת בקרוב לאור (יוצא לאור בארה"ב), אפרסם בעז"ה פיוט "סליחה" ארוך מכתב-יד, שנכתבה בתקופת פרעות ת"ח ות"ט, ע"י מחבר לא מוכר בשם רבי אורי ב"ר רפאל מענגבורגא.
ה"סליחה" בנויה מ-61 מחרוזות, ובסופה של כל אחת מן המחרוזות (למעט האחרונה) משובץ שם של אחת ממסכתות המשנה.
והנה, בתוך פיוט זה שיבץ המחבר גם את התפילה המובאת בספר חסידים, בעיבוד משלו - שיתאים לאופי הפיוט שכתב. להלן הקטע הרלוונטי מתוך פיוט זה:

וְדִמְעוֹתֵינוּ יְכַבֶּה חֲרוֹן אַפְּךָ הַבּוֹעֲרִים כְּגֶחָלִים /
אַתָּה שִׂימָה דִמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ וּבַכֵּלִים
מִעוּט וְחֶסְרוֹן דָּם וְחֵלֶב בְּצוּמֵינוּ, יֵרָצֶה כְּדָם וְחֵלֶב זְבָחִים וְעוֹלוֹת /
צוֹמֵינוּ וְרֵיחַ רַעֲבוֹן נַפְשֵׁינוּ, יֵרָצֶה כִּבְשָׂמִים רֹאשׁ מוֹר וָאֳהָלוֹת
תְּשׁוּבוֹת מַעֲשֵׂינוּ יְקָרְבוּנוּ, כִּי נִחַמְנוּ עַל דְּרָכֵינוּ וּמַעֲלָלִים רָעִים /
אַל תִּפְקוֹד בַּשֵּׁבֶט פְּשָׁעֵינוּ וַעֲוֹנֵנוּ בִּנְגָעִים
שְׁבִירַת גּוּפֵינוּ מֵרֹוב אֲנָחָה, מִמְּךָ לֹא יְהֵא נִסְתָּרָה /
לִבּוֹת נִשְׁבָּרוֹת וּנְמַסִּים כְּמַיִם יִהְיוּ לְפָנֶיךָ וּמִשְׁמֶרֶת כְּמֵי חַטָּאת וְאֵפֶר פָּרָה
חֲשֵׁיכַת עֵינַיִם מֵרֹוב דְּמָעוֹת טוֹרְדוֹת דּוֹלְפוֹת, יִהְיוּ חֲשׁוּבִין כְּאוֹר הַנֵּרוֹת /
וּכְלֵי מַאֲכָל אֲשֶׁר לֹא הוּבְאוּ, תַּחְשׁוֹב כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ הַמִּנְחָה בִּכְלִי טְהָרוֹת
מְחֵה פְשָׁעֵינוּ הַכְּתוּבִים עַל סֵפֶר, בְּשָׁפְכֵינוּ נַפְשֵׁינוּ וּלְבָבֵינוּ עִם דְּמָעוֹת /
שִׁנּוּי בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת וּמְנִיעַת רְחִיצָה, כְּבִגְדֵי כְּהֻונָה וּטְבִילָה בְּמִקְוָאוֹת
בֶּטֶן הָרֵיקָה וּבִרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת מִצּוֹם, תַּחְשׁוֹב כְּאֵבָרִים עַל מוֹקְדָהּ /
פִּיוֹת מַסְטִינֵנוּ סְתוֹם, צֵא תֹּאמַר לוֹ תִּזְרֵם כְּמוֹ נִדָּה

הפיוט כולו, כולל פירוש מאת המחבר, מבוא והערות, יפורסם (כאמור) בגליון הבא של כתב העת "חצי גבורים".



[1] סימן קעא במהדורה הראשונה, בולוניה רצ"ח, ובמהדורות שאחריה. במהדורת מקיצי נרדמים, ברלין תרנ"א [מהדיר: יהודה הכהן וויסטינעצקי], שנדפסה עפ"י כת"י פארמא, שערוך בסדר אחר (ראה במבוא שם), התפילה מופיעה בסימנים מא-מב.
[2] רעיון זה מקורו בחז"ל, ראה בספר שערי תשובה לרבינו יונה, שער ראשון, העיקר עשירי.
[3] ספר יוסף אומץ, לרבי יוזפא האן, סימן תתקיח; מרגליות טובות, למהר"י צהלון (ונציה תכ"ה) יום כא; ספר שני לוחות הברית (של"ה), מסכת יומא, פרק נר מצוה, סימן עד; ועוד.
[4] הלכות תשובה, סימן כא.
[5] לפני כן מובאת שם "תפילת השב בכל כוחו" המתחילה: "רבון העולמים אתה הוא בעל הרחמים".
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...