20/07/14

רישום בעלות מעניין על כתב-יד תימני, המאה ה-19

בכתב-יד מתימן, המכיל העתקה של הספרים הקבליים 'תולעת יעקב' לרבי מאיר אבן גבאי ו'שערי אורה' לרבי יוסף ג'יקטיליה (יוצג במכירה הקרובה של קדם), מצאתי רישומי בעלות מעניינים.

הבעלים, "יחיא ן' [בן] יוסף אלעראקי", קנה את כתב-היד בשנת תר"ב (1842) וכתב כך:
זכה וקנה זה החפץ הנקרא תולעת יעקב עם שערי אורה יחיא ן' יוסף אלעראקי יצ"ו בתמ'ן [במחיר] מבלג'ה [סך] ג' קרוש [שם מטבע] ז'תמן [?], השם בר"ה [ברחמיו הרבים] יזכה אותי להגות בו אני וזרעי וזרע זרעי עד סוף כל הדורות ויקוים עלי לא ימושו מפיך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם אכי"ר [אמן כן יהי רצון], יום ד' כ"ב לחודש תשרי שנת ב'קנ"א [לשטרות = תר"ב ליצירה, 1842].
חמש שנים לאחר מכן, יצא כתב-היד מתחת ידו, אינני יודע אם נגנב או נאבד. הדבר ציער אותו מאד, אך לאחר מספר שנים חזר אליו כתב-היד, לא לפני שפדה אותו בממון מידי שוביו, וכפי שמספר ברשימה ארוכה שכתב על גבי כתב-היד בשנת תרי"ז (1857):
אחר ה' [חמש] שנים מיום קנותי זה הספר הנזכר לעיל גברו חטאי ועונותי ויצא זה הספר מידי וכשגָלָה מידי הייתי כסומה בלא עינים, וכגידם בלא ידים, עד שהייתי בוכה ופורש כפיים, וצועק ומתפלל לאבי שבשמים, עד שחנני והשיב לי קדומת יומים, ופדיתיו בסך ממון כפלים, וכל זה מאהבת לבי לאדון שמים, אני הקל והצעיר עפר רגלי יודעי דת יומיםאני אשבח לקוני ב"ה [ברוך הוא] שנתן בי נשמה קדושה להבין באיזה סוד ופלא בתורת אל הקדושה והטהורה אשר נתנה לכל מבין בחכמה יזכיני להלך בדרכו הישרה ולעסוק בתורתו גם בחכמה ויציליני משגיאות ומרוח גבוהה, ויצילני אני וזרעי וז"ז [וזרע זרעי] עסכ"ל [עד סוף כל (הדורות)?] כל ימי היותינו על האדמה, מן הצפוני אשר נברא, להטעות לכל בני אדם וחוה, ויזכור לנו זכות אבותינו הרמוזים במרכבה הקדושה, ואני אשאל קוני יזכיני בבנים בעלי מקרא ומשנה, והגהות ותלמוד וגם סודות וחכמה, ובעת נסיעתי יביאוני לגן עדנה, ואני הקל והצעיר ע"ר [עפר רגלי] החכמים יחיא ן' כמ"ו [כבוד מורי ורבי] אבי יוסף ן' סלימאן אלעראקי יצ"ו ופדיתיו בכ'מסה [בחמשה] קרוש חג'ר [שם מטבע] מהוני ומיגיע כפי יום ה' י"ב לחודש סיון שנת ב'קס"ח  לשטרי [=תרי"ז 1857] והכל קיים...

16/07/14

"ואם אין אתה יודע - תאמר שהם פרעושים" - רישום בעלות משנת 1721

בעותק שהגיע ל'קדם' של הספר הקבלי 'באר מים חיים - מקור חיים', מאת ר' חיים עובדיה, שנדפס בשאלוניקי, בשנת ש"נ (1590), מצאתי רישום בעלות ארוך במיוחד:

ליי' הארץ ומלואה וגו', נחלתי עדותיך לעולם וגו', לא ימוש ספר התורה מפיך וגו', והיתה עמו וקרא וגו' 
לעולם צריך אדם לכתוב שמו על ספרו הוא חכם חרשים / שמא יבואו המעוררים הבושים / שחורים ככושים / חרשים וחשים / השוכבים בחיק אמם בלא כתובה וקדושים / ואם אין אתה יודע תאמר שהם פרעושים /  זה הספר המקובל האלהי הוא של אנשים / לכן שמי אל ספרי ארשום, כואגה דוד ס"ט בכמה"ר הח' א"א בנימין זצוק"ל / זרעו של מי שמשתמש במקדשים / אהרן הכהן שמשא דמטרוניתא דהוא קודש קדשים / שקניתי במקנת כספי בסך ארבעה עשר דינארי וחמשים / ויאמרו שלנו הוא הספרים הנגשים / ויכחישו את האנשים הדורשים / יומם ולילה יושבים בבית יי' דורשים פירושים / ועוד שמא יבואו אנשים טפשים / יגנבו הספר שדבריו ישישים / לכן אכתוב להם דברי כבושים / אולי שלא ישמעו לקול מלחשים / אם יקבלו דברי לוחשים / אני גוזר ומארר להם בגזרת הנחשים / כדי שלא יערערו ולא יגנבו ספר מורשים / שלא יהיו בעון זה נענשים / ולא יפקדו בכלל עונשים / אם לא יגנבו יהיו כל ימיהם מכל חטא פרושים / אם לא יערערו מכל צרה וצוקה יהיו חפשים / ויתברכו בקהל קדושים / ולא יהיו נעים ומטולטלים כעניי'[ם] ורשים / יפרו וירבו גזעם ושרשים / הוא יחדש ימינו כירח בחדשים / שיזכרוני לטוב להיות שפתותי דובבות בקבר שלא יש לי בן - הספרים הקטנים הן נכדים ונינים / נקראים כבנים / לזכות אותי במחיצת הצדיקים / מה רב טובך וגו' ויברך דוד
הבעלים, "כואגה [חוואג'ה = אדון/מר] דוד ס"ט בכמה"ר [בן כבוד מורי הרב] הח'[כם] א"א [אדוני אבי] בנימין זצוק"ל", חתם במספר מקומות נוספים בספר. באחת החתימות מופיע פרט השנה תפ"א (1721). לפי צורת הכתב אני מעריך שמוצאו מאזור איראן.

05/07/14

נסיון הקולמוס עם אנטונינוס

בעבר הבאתי כאן כמה נוסחאות של "נסיונות קולמוס". ביניהן גם כמה ואריאציות של "אנסה הקולמוס / אם ילך בנימוס".
הנה נסיון קולמוס שמצאתי השבוע במסכת מגילה שנדפסה בונציה בשנת רפ"א (1521) בדפוס דניאל בומברג:

לנסות הקולמוס אם ילך בנימוס
למחר אשתה בכוס אני והמלך אנתונינוס
ורבינו הקדוש

"רבינו הקדוש" הוא רבי יהודה הנשיא - עורך המשנה, שהיה חברו של הקיסר הרומי אנטונינוס, ועל כן נספח כאן כינויו לחרוזי נסיון הקולמוס.

--
והנה שני נוסחים נוספים של "נסיון קולמוס":

האחד,
"אמרתי אחכמה והנה קמה אלומתי"
[מצאתי במספר מקומות, לדוגמה כאן]
אמרתי אחכמה והנה קמה אלומתי

נוסח שני (ראו דוגמה כאן):
"אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר" (פסוק בתהלים מה, ב).



02/07/14

מנחה בלולה - ורונה, 1594 - פכים קטנים

ר' אברהם מנחם בן יעקב הכהן רפא מפורטו [רפאפורט] (ר"פ-שנ"ז 1520-1596), שהיה רב בקרמונה ואחר כך בוורונה, הדפיס בסוף ימיו, בדפוס שבעירו, את חיבורו "מנחה בלולה" - ביאורים על התורה לפי סדר הפרשיות.
במרכזו של שער הספר נכתב: "ותהי ראשית מלאכתו היום יום שני חמשה ימים לחדש אייר שנת שמח"ו את ירושלים...", דהיינו בשנת שנ"ד (1594) - גימטריה של 'שמחו'.
אבל בתחתית השער יש פרט שנה אחר: "בשנת לאדונינו הדוכוס פשקוואל ציגונייה ירום הודו ויתנשא, אמן".
לא ברור לי האם המילה "בשנת" היא טעות, או ששכחו לסמן את האותיות שאותן יש לחשב בגימטריה.

מה שמפליא יותר הוא שבסוף הספר מופיע פרט שנה מוקדם יותר - שמ"ב (1582):

למען האמת, ההערה האחרונה איננה "קושיה" כל כך, שכן תאריך זה מתייחס לזמן סיום כתיבת החיבור בפועל, ולא לזמן ההדפסה.

קוריוז נוסף בספר זה הוא התנצלות המגיה בסוף הספר.
כידוע, היה מנהגם של המדפיסים והמגיהים בשנים קדמוניות להקדיש מקום בספר ל"התנצלות" על הטעויות שעלולות לפקוד את הספר. בדרך כלל, הם מאשימים במחדל את מסדרי האותיות, שהיו פעמים רבות ילדים או נשים, ולעתים אפילו גויים, כדוגמת הספר שלפנינו, וכפי שנכתב ב"התנצלות" שבסופו:
"להיות האומנים האלו ערלים וחדשים במלאכת הדפוס העברית, לא יכולנו להמלט לבל יצא מעוות מתחת ידיהם ולא מידינו היתה זאת...".

בכל אופן, הפעם נפלה טעות אפילו בהתנצלות המגיה, או - במקרה שלנו - "המגיעה":

טעות זו מופיעה בכמה  טפסים שראיתי, בין  היתר בטופס הזה באתר HebrewBooks.

ואולם, כפי הנראה, הטעות נתגלתה כבר במהלך ההדפסה, ועל כן ישנם טפסים שבהם תוקנה הטעות, כמו הטופס הזה באתר HebrewBooks:

אגב, לא ברור לי מה משמעות המילה "ליא" שנמצאת מעל הכותרת "אמר המגיה".

נחתום את הרשימה בסמלה של משפחת רפפורט (שהמחבר נמנה עליה) החותם את הספר (בדף רז/2):


26/06/14

גליונות דפוס של כרוז מן העיר צפת - אוצרות בגניזת הכריכות

כמי שרואה מאות ספרים עתיקים מדי חודש בחדשו, אני יודע שכריכות הספרים מכילים לעתים אוצרות ביבליוגרפיים. בימים עברו, נהגו הכורכים (בחלק מהמקומות) להשתמש בדפי גניזה או עלי הגהה לדפוס בתור נייר לכריכה. תופעת השימוש בדפים אלה לכריכה כבר נידונה בדברי הפוסקים, היו שאסרו זאת בשל הביזיון שבדבר והיו שהתירו (ראו: מג"א קנד, יד; חיי אדם, כלל לא, מח; עיקרי הד"ט, או"ח שם, ועוד).
לא תמיד ניתן להציל את הדפים מתוך הכריכה. פעמים רבות הם מודבקים אחד לשני באופן שקשה להפרידם, אך לעתים הדפים לא מודבקים, או שקל להפרידם, וכך מתגלים לנו אוצרות של ממש: דפים ממהדורות דפוס לא ידועות, כתבי יד עתיקים (מימי הביניים ומתקופות אחרות), דפי הכנה לדפוס של חיבורים ידועים, ועוד. כמעט בכל אחת ממכירות היודאיקה של 'קדם' ניתן למצוא אוספים של דפים כאלה, שהוצאו מ"גניזת כריכות".
דוגמאות לדפים אלה הבאתי בעבר ב'נוטריקון' - ראו כאן וכאן.
בהקשר זה נזכיר גם את "הגניזה האיטלקית" - סיפור השתמרותם של כתבי יד עבריים רבים, בזכות השימוש המשני שנעשה בהם ככריכות בארכיונים ממשלתיים באיטליה.
לאחרונה הגיעו ל'קדם' שמונה כרכים גדולים מספר 'רב אלפס' (הרי"ף) שנדפס בסביוניטה בשנים שי"ד-שט"ו (1554-1555). בתחילתם וסופם של הכרכים גלויים לעין דפי דפוס ששימשו את הכורכים (הספרים נכרכו בתקופה מאוחרת יותר מתקופת ההדפסה).



בכריכת כמה מהספרים נעשה שימוש בגליונות דפוס של כרוז שנדפס בסוף המאה ה-18 ע"י שליח צפת שהגיע לאיטליה, בעקבות עלילה שאירעה אז בעיר צפת.

נצטט תחילה מתוך ספרו של אברהם יערי, 'שלוחי ארץ ישראל' (עמ' 666):
בשנת תקנ"ה (1795) נשלח לאירופה המערבית בשליחות צפת ר' יהודה חסין. באגרת-לנדיבים בדבר שליחותו נאמר: 'באו מים עד נפש... כי, בעונות, מלבד עול החובות אשר מקדם ומסים וארנוניות הנהוגות תמידין כסדרן ומוספין שלא כהלכתן, הטיל עלינו הצר השורר סך עצום עולה למעלה משלושים (שלושה?) ועשרים אלף דורו"ס על ידי יסורין וענשים קשים ומרים שפעל ועשה לכל... החכמים וזקני העיר מעשים אשר לא יעשו, והוכרחו כוללות עה"ק ת"ו ליקח אותם מיד גויים אכזרים אילי הארץ בנשך ומרבית... עד ישקיף ה' ויתן רחמנות בלב אחינו שבגולה למלאות ידי השלוחים ההולכים אצלם לתת פדיון לעיר הק'... וזאת היתה להיות השלוחים יוצאים בבהלה וחפזון בלתי היות פנאי לכתוב אגרות פרטיות לכל שרי ישראל...'. 
פרטים נוספים על המאורע בצפת ניתן ללמוד מן הכרוז שלפנינו שנכתב בצפת באותה שנה, ואשר על פי השערת יערי (המצטט את הכרוז באופן חלקי) נדפס בליוורנו (איטליה) ע"י השליח ר' יהודה חסין.

האגרת מתובלת במליצות אופייניות לזמן ולמקום (הפיסוק משלי וכך גם ההדגשה. למי שטרם יודע: בסימוני הגרשיים ["] נעשה שימוש בעבר לסמן מליצה, ואין הם סימן לראשי תיבות):
                                             לעזרת ה' בגבורים 
מי זאת עולה מן המדב"ר, באר"ש תתן קולה, אל אצילי בני ישראל המתנדבים בעם, שרים ויועצי ארץ פחות וסגנים, את שיש בה ידיעה בתחילה, צערי"ם המצויינים, בני ציון היקרים, היושבים על צפ"ת הנח"ל, בהנח"ל עליון גויים, נחלה מבוהלה, הא בזתא ושביא והא במלקיותא, מראות נגעים, השוד והשבר, ישראל לבוזזים, טלה בין זאבים, מקדמי ומחשכי עלייהו צר"י אלפים, מתוך ומחמס, חמס"ת המינים, איש לפי אוכלו תמידין ומוספין, ועלה על גביהם זו רעה חולה, העיז איש רע ובליעל, אשר בשם ישראל יכנה, על ידי שבשביל הלך ומסר אל השר הצורר השולט על הארץ, ודיבר תועה על אחינו בני ישראל היושבים על צפ"ת היאו"ר שכתבו למלך שטנה בעד השר הנזכר, דברים קשים כגידים, וכשמוע השר הצור"ר דברי אותו רשע וחמתו בערה בו ושלח מעבדיו לעה"ק צפת ת"ו, ותפס חמשה עשר בעלי בתים ומהם ז' כוכבי לכת הרבנים המובהקים והיה רוצה השר להרוג אותם, ובאלף צרות עשו פשרה עם השר בסך מאה וארבעים אלף פאבלו"ש לפדיון נפשם, מלבד מה שנתנו לשרים שהלכו לבקש תחינה ובקשה מהשר הנזכר להתפשר עמו. לכן לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם תנו עינים בבירה, בבנו"ת הארץ, זאת היא העיר צפת היאו"ר, ולא תשאר שממה מבלי יושב, וכל הנביאים ותנאים ואמוראים וצדיקים וקדושים אשר בארץ, המה שדה תחרש, וח"ו עצמותיהם יהיו מונחים באשפה, לכן אחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים, גומלי חסדים טובים, יתנו את תרומ[ת] ה' דבר מועט מידי שבוע ושבוע במשך עשרה שנים, וזכות הצדקה אגוני מגנא ואצולי מצלא, והרי הוא כאילו בונה כרך בארץ ישראל ת"ו, ומאת ה' תהיה משכורתו שלימה, וזכותא דא"י ת"ו וקדושים אשר בארץ החיים המה יגן עליו ועל זרעו אחריו זרע ברך ה', להצילם מכל צרה וצוקה ומכל מרעין בישין והעושר והכבוד מלפניו ברבת ההצלחות שש ושמח כל הימים כיר"א [כן יהי רצון אמן]. בס'[דר] לעשות לכפר עליכם, שנת קומו השרי"ם [=תקנ"ה] משחו מג"ן לפ"ק.
כאמור לעיל, מצאתי בכרכי הרי"ף גליונות דפוס לא-חתוכים של הכרוז המדובר (ומשם התמונה דלעיל). כל דף כזה מכיל ארבעה כרוזים. כנראה שכמה מן הגליונות נותרו בבית הדפוס, שכבו שם ללא תועלת, עד שבשלב מסויים הפכו לשמש כדפים לכריכות.


23/06/14

שיר מתקופת השואה וקטע ספרותי - מאת המשוררת זלדה

ידידי שי מנדלוביץ מצא השבוע שיר עצוב ולא-מוכר של המשוררת זלדה, שנכתב בעיצומה ובהשפעתה של תקופת השואה, ופורסם אז בירחון הנשים 'דבר הפועלת' (ב' טבת תש"ג / 10.12.42). השיר אינו מופיע בששת ספרי השירה של זלדה שיצאו בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.


שיר הנערה 

אֱלֹהִים, אֵיךְ לִפְרוֹחַ
אוֹתִי תְּצַוֶּה?
שָׁתַלְתָּ בִּנְהַר הַמָּוֶת
חַיַּי -
הַבְתוֹךְ דַם אַחִים
לְלַבְלֵב?
עֲנֵה:
הֲלִלְבּוֹש אֹשֶׁר
הֲלִגְמֹל פֶּרִי,
מוּל גוּפוֹת בְּלִי יָדַיִם,
מוּל גְּוִיּוֹת בְּלִי פָּנִים?
עֲנֵה - - -


בראש הגליון שבו התפרסם שירה של זלדה, פורסמה קריאה ל'נשי העולם' להתאחד מול הזוועות המתרחשות בשטח הכיבוש הנאצי:


בגליון אחר של 'דבר הפועלת' באותה שנה (י"ט תשרי תש"ג) פורסם קטע פרוזה שכתבה זלדה, מתוך חוויותיה כמורה בירושלים של אותם ימים.


תוספת (יום ג' בבוקר): כשהעליתי אתמול בלילה את השיר לבלוג, לא היה לי מושג שהיום ימלאו מאה שנה להולדתה! גיליתי את זה רק עכשיו!
השגחה מאד פרטית...

19/05/14

גדולי ישראל - תמונה קבוצתית

בעבר הבאתי "תמונות קבוצתיות" של גדולי ישראל (ראו כאן וכאן וכאן). תמונות אלה היו נפוצות כקישוטי קיר בבתי היהודים באירופה.
להלן שתי תמונות, עם מקרא מפורט של שמות הרבנים, מתוך הספר 'כתב זאת זכרון' - תולדות משפחת איגר-סופר, תלמידיהם ובני דורם, מאת ר' אברהם שמואל בנימין סופר-שרייבער, ניו יורק תשי"ז (1957).
[מתכונת התמונה הראשונה זהה לתמונה שהבאתי כאן].


17/05/14

חידה בחתימה

בעלי ספרים נהגו לעתים לחתום את שמם בחידות ובראשי תיבות. דוגמאות אחדות הבאתי כבר פעם (כאן וכאן, וראו גם כאן וכאן).
לפנינו הפעם חידת-בעלים נוספת, בכתיבה מזרחית-בינונית, שמצאתי בספר 'דברי נחמיה', מאת השבתאי נחמיה חייא חיון, שנדפס בברלין תע"ג, בעותק שנסרק באתר HebrewBooks (אגב, העותק שם מוצג בצורה משובשת, למשל השער מופיע רק בעמוד 94 [בדפי ה-PDF] ודפים רבים מופיעים פעמיים):
למה זה תשאל לשמי?
כי אחרון הוא ראשון וראשון הוא אחרון
ואם שלישי בראשון הוא שני
ראשון בראשון הוא שלישי
ואף כי שני בראשון הוא פסול מן התורה
עוטר ישראל בתפארה
וק"ל
[=וקל להבין]
פתרון החידה - שמו הפרטי של החותם: ישראל.

אופן הפתרון הוא כך:

למה זה תשאל 'לשמי'?
כי אחרון = האות האחרונה במילה 'לשמי' - דהיינו האות י'
הוא ראשון = היא האות הראשונה בשמי (י---)
וראשון = האות הראשונה במילה 'לשמי' - דהיינו האות ל'
הוא אחרון = היא האות האחרונה בשמי (י---ל)
ואם שלישי ב'ראשון' = האות השלישית במילה 'ראשון' - דהיינו האות ש'
הוא שני = היא האות השניה בשמי (יש--ל)
ראשון ב'ראשון' = האות הראשונה במילה 'ראשון' = דהיינו האות ר'
הוא שלישי = היא האות השלישית בשמי (ישר-ל)
ואף כי 'שני בראשון' הוא פסול מן התורה = "שני בראשון - פסול" הוא מושג בדיני עריות, אך כאן אנו נזקקים ל"שני בראשון" = לאות השניה במילה 'ראשון' - דהיינו האות א', על מנת שיהיה "עוטר ישראל בתפארה" על מנת להשלים את השם "ישראל" בתפארה!


10/05/14

רישום בעלות עתיק / טכניקה גרפית לכתיבת שירים

ספר 'אורח חיים בדרכי המוסר' מאת רבי רפאל נורצי, רב במנטובה (איטליה), נדפס יחד עם ספריו 'מרפא לנפש' ו'סאה סולת' בונציה, בשנת של"ט (1579), כשנה לפני פטירת המחבר.
בטופס הספר שנסרק ב'אוצר החכמה' מצאתי רישום בעלים מעניין, בעמוד האחרון:

הסריקה אינה ברורה, אבל זה הפענוח שלי:

מאחר שאין העולם בשעת הנאמן
שֶׁאֲרָיוֹת בכל זמן ג"כ אינן במזומן
הקל יחטוף אליו זה הספר ויטמן
מחמ"ז [=מחמת זה] שַׁתִּי האותות כאן לסימן
[נאם הק'?] משה פינחס בלא"א מוהר"ר אליקום מכונה געטשליק זצ"ל

שימו לב שהחותם רמז את שמו הראשון (משה) שלוש פעמים בראשי-תיבות: בשורה הראשונה, באותיות הראשונות של שורות 1-3, ובשורה הרביעית.

'אריה' היה שם של מטבע בזמנים עברו. כוונת החותם היא שמאחר ו'אריות' אינן מצויות ומזומנות כל כך (בשביל לקנות ספר חדש), ומאחר ו"הקל" [אנשים קלים, לא הגונים] יכול לחטוף את הספר ולהטמינו, לכן "שַׁתִּי (=שמתי) האותות כאן לסימן" (ע"פ הפסוק בשמות י, א: לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ).

הצורה שבה כתב החותם את שירו היתה בטכניקה גרפית פשוטה, שהיתה נפוצה פעם מאד: כאשר כל השורות מסתיימות בחרוז זהה, כותבים את אותיות החרוז רק פעם אחת בסוף השורות, ומושכים קוים מכל שורה אל אותיות אלו. כך זה נעשה במקרה הזה:

אישיות מפורסמת מאד שחתמה פעם בצורה כזו היה השל"ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורוויץ:
מתוך: שני לוחות הברית השלם, הוצאת מכון יד רמ"ה, חיפה תשנ"ז, חלק ראשון עמ' יח

החתימה עשויה מפסוקים בספר תהלים, המרכיבים בראשי-תיבות את השם: 'ישעיהו'.

כאמור, טכניקה זו היתה נפוצה מאד ומופיעה פעמים רבות בדפוס ובכתבי-יד. אביא כאן כמה דוגמאות:
נמשיך לרגע עם השל"ה. במהדורה הראשונה והשניה של החיבור 'שני לוחות הברית' (אמשטרדם ת"ח, תנ"ח), מופיעים בראש הספר "דברי שיר מהגאון המחבר ושמו ואופן חתימתו נעוץ בתחילתו וסופו":

כך גם בספר 'אור חדש' מאת ר' חיים בוכנר, שנדפס באמשטרדם תל"א (1671) - כאן.

בספר 'ברכת ה' - סמיכת חכמים' לרבי נפתלי כ"ץ, פרנקפורט תס"ד:

בסוף הספר 'עץ יוסף', קרלסרוה תקכ"ג (1763), מאת רבי יוסף דרמשטט, נדפס שיר שכתב לכבודו אביו:

ובפתיחת הספר 'נחלת שמעוני', ונדסבק תפ"ח (1728), מאת רבי שמעון פייזר מליסא (לא נמצא בכל הטפסים, הצילום מטופס 'אוצר החכמה'):

נסיים בדוגמה מכתב-יד הספריה העירונית בפרנקפורט דמיין (מספרו: HEBR. OCT 268).
מדובר בקונטרס "שיר ידידות" שנכתב לכבוד חתונת "החתן הר"ר דוד פרענקיל... ביום חתונתו" בברלין, בשנת תקמ"ז (1787), בעמוד שאחרי השער:

27/04/14

כרטיס האסיר של סבא (ליום השואה)

בחג הפסח האחרון מצאתי לפתע בחיפוש פשוט באתר "יד ושם" את כרטיס האסיר של סבא שלי, ר' נח שטרן הי"ו, שמולא בדייקנות גרמנית, כשהגיע למחנה הריכוז גוזן (Gusen), שלוחה של מחנה מאוטהאוזן באוסטריה, ב-28 במאי 1944. לגוזן הגיע יחד עם כמה מבני עיירתו. ביום בו הגיעו לאושוויץ הועלו על המוקד אביו ואמו, אחיו ואחיותיו הי"ד, ובאותו שבוע הובל סבי משם אל מחנה גוזן.
בכרטיס נרשם שמו, שם אביו ואמו (ושם נעוריה של אמו: מאייר), תאריך הלידה שלו, הזמן בו נשלח מאושוויץ והזמן בו הגיע לגוזן.
בראש הכרטיס הכתובת: Haftlings-Personal-Karte = כרטיס אסיר אישי, והחותמת: Jude - יהודי. 
KL = Konzentrationslager = מחנה ריכוז
​RSHA = Reichssicherheitshauptamt = משרד ראשי לביטחון הרייך​
סבא - אחרי השחרור


רשימות נוספות על סבא שלי, כאן, כאן וכאן.

19/04/14

מעשה ברבי אליעזר

בשתי מהדורות שונות של הגדה עם תרגום להונגרית (או לסלובקית?), מבית דפוסו של יוסף שלזינגר בוינה בשנות השלושים של המאה ה-20, מצאתי את האיורים הבאים, המתארים את רבי אליעזר וחכמים בהיותם מסובים בבני ברק.
בהגדה אחת עיצב המאייר את החכמים בצורתם הדמיונית של חכמי המזרח הראשונים.

הרמב"ם יושב בקצה האחד של השולחן, רבי יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך" בקצהו השני. לצד רבי יוסף קארו יושב כנראה רבי יעקב "בעל הטורים", ומי האחרים?

בהגדה השניה יושבים סביבות השולחן "החתם סופר" ומשפחתו.
משמאל לימין: רבי עקיבא איגר, רבי משה סופר - ה"חתם סופר" (חתן רבי עקיבא איגר), רבי אברהם שמואל בנימין סופר - ה"כתב סופר" (בנו של ה"חתם סופר"), ורבי שמחה בונם סופר - ה"שבט סופר" (בנו של ה"כתב סופר" ונכדו של ה"חתם סופר"). 

בהגדה עם פירוש 'יקו לאור' שנדפסה בבואנוס איירס בשנת תרצ"ד (1934) מצאתי חיקוי לא מוצלח לתמונה של משפחת החתם סופר:

צנזורה בהגדות של פסח

כהמשך לרשימות שלי על הצנזורה כאן וכאן.
באופן טבעי, הייתה ההגדה של פסח "על הכוונת" מבחינת הצנזורה. בחלק מן ההגדות שנדפסו בשטח האימפריה הרוסית הושמט לגמרי הקטע "שפוך חמתך על הגוים", ובכולן נערכו תיקונים ושינויים נוספים.
אחד התיקונים הבולטים היה בנוסח "והיא שעמדה לאבותינו".

במקום: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", תוקן הנוסח ל"שבכל דור ודור היו עומדים עלינו לכלותינו".
ובהמשך, במקום "והקב"ה מצילנו מידם", תוקן הנוסח ל"והקב"ה הצילנו מידם" (בלשון עבר).
מתוך: הגדה של פסח, עם פירוש זכרון אברהם, ווילנא תרי"ט
בהגדה של פסח עם פירוש 'זרוע נטויה' מאת רבי יוסף ב"ר אייזיק חבר, שנדפסה בוורשא תר"ה, ועברה תחת שבט הביקורת של הצנזור טוגנהולד, מלבד שינוי הנוסח כנ"ל, נוספה גם הערת שוליים, המבהירה כי קטע זה "קאי על הדורות שחלפו ועברו אבל בדורות הללו, בפרט בארצות אייראפא חוסים אנחנו בצלם תחת צל כנפי מלכי רחמים".
להלן הערות שוליים נוספות באותה הגדה:
"אשר בחר בנו מכל עם... בין ישראל לעמים..." - "המלות עם, לשון, העמים, קאים רק על הלשונות והעמים הקדמונים אשר לא האמינו בבורא עולם"
"כל גוים סבבוני" - "קאי על האומות שהיו בזמן המשורר".
"ומבלעדיך אין לנו מלך" - "פי' מלך על כל העולם מלך מלכי המלכים הקב"ה".
"יחיד במלוכה" - "ר"ל הקב"ה לבדו מלך על כל העולם".

פסקה נוספת שעברה "טיפול" בהגדות רבות הייתה "הא לחמא עניא".
בהגדה הנ"ל נוספו רק הערות הבהרה על פסקה זו:
השתא עבדי - היינו עבדים לקניינים הזמנים
בני חורין - חירות הנפש מן הבלי העולם הזה

אך היו מהדורות שבהן שונה הנוסח עצמו.
כך למשל בהגדה של פסח, עם פירוש 'זרע גד' מאת רבי צבי הירש ב"ר תנחום אב"ד הוראדנא, ופירוש המגיד מדובנה, שנדפסה בווילנא תר"כ, תוקן הנוסח כך:
"השתא עבדי בדוכתין טובא (=במקומות רבים, כלומר: חוץ מרוסיה!) לשנה הבאה בני חורין כבארעא דידן" (כמו בארץ שלנו - רוסיה).

בתחילת הקטע מופיע תיקון נוסף, במקום "הא לחמא עניא" - "הא כלחמא עניא". אמנם, נוסח זה היה קיים עוד לפני עידן הצנזורה, אך כאן הוא בא כתיקון מכוון. ולא זו בלבד, אלא שהצנזור הוסיף והשחיל את ההסבר לכך לתוך פירושו של המגיד מדובנה.

נביא תחילה את הפירוש המקורי של המגיד מדובנה (מתוך הגדה של פסח 'ברית אבות', ברסלוי תקצ"ט):

"הא לחמא עניא כו' הנראה ההבדל בין נוסחת הא כלחמא ובין נוסחת הא לחמא, ע"פ משל לעני אחד סובב על עיירות ובידו היה איזה סחורות אשר דרך עניים לעשות מסחר בהן, ציצית, מזוזות וכדומה, פעם בא לעיר והתחיל לסבב בעבור עסקו זה, ויהי איש מצליח וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד, ויגמר אומר אשר היום ההוא שבא בו לעיר הזאת לעשותו יום טוב בכל תקופות השנה... והיה קורא את היום ההוא תרמיל י"ט [יום טוב] על כי בא שם אך בילקוטו ובתרמילו, ובהגיע היום טוב הזה היה מנהגו לקחת ילקוטו זה על כתיפו לזכרון, והיה מנהגו אשר היום טוב הזה היה חביב אצלו מכל המועדים, עד כי גם המלבושים הנהוגים לעשותם על המועדים לא עשה בכולם לבד בתרמיל יום טוב הזה עשה לו ולבניו בגדים יקרים. ויהי היום ויקר מקרה להאיש ההוא ואבד את כל הונו ורכושו אשר רכש בעיר הזאת, והיה יושב ודואג לאמור מה נעשה מעתה כי אם תם הכסף ומאין נתפרנס, ותאמר לו אשתו מה לך כי תדאג כל כך הלא עליך לזכור מחייתך תחלה טרם השגנו העושר ההוא, שהיית לבוש בילקוטך ובתרמילך וההכרח לא יגונה, לבוש גם עתה עוד הפעם הילקוט הזה. והנה בני העני הזה היה להם סימן לתבוע מאת אביהם לעשות להם מלבושים בראותם אותו לבוש בילקוטו זה על כתיפו, שזה היה להם לאות על היום טוב ההוא אשר אז דרכו לפזר ולעשות להם מלבושי כבוד, והנה בראותם עתה הילקוט על כתיפו, באו והפצירו בו לעשות להם מלבושים כמנהגו מימים ימימה, אמר להם מה תחשבו כי כאז כן עתה, הלא אז הייתי באמת עשיר, אך היה מנהגי לקחת הילקוט על כתיפי לזכרון החסד וההצלחה והייתי אך כמתחפש בדמות עני, לא כן עתה אני עני באמת וצריך אנכי לשאת את הילקוט על שכמי לא לזכרון - וזה ממש הענין כי בזמן הבית היו אוכלים לחם עוני בלילי פסח לזכרון הנס שנעשה לאבותינו במצרים, והיה זה אך לדוגמא ולזכרון, ע"כ היה נכון לומר אז הא כלחמא עניא כו', כלומר אך דרך דמיון. לא כן אחר חורבן הבית כי חזרנו למעמדינו הראשון, א"כ יאות לומר הא לחמא עניא כו', כי הוא זה ממש די אכלו אבתהנא בארעא דמצרים". 
מפירושו של המגיד מדובנה עולה כי בימינו יש להגיד "הא לחמא עניא" כי חזרנו לאכול לחם עוני של ממש ולא רק זכר ללחם עוני. סיום זה של דברי המגיד קיבל תפנית בהגדה הנ"ל, ובה מבאר הצנזור שליט"א מדוע בימינו יש לחזור ולומר "הא כלחמא...", שימו לב לסיום הקטע כפי שהוא מופיע בהגדה "זרע גד" (וילנא תר"כ):

"...ע"כ היה נכון לומר אז הא כלחמא עניא, פי' כלומר אך דרך דמיון, לא כן אחר חורבן הבית הראשון שהלכו לבבל ששם נתקנה נוסח הא לחמא בלשון בבל שהוא לשון ארמי וכשדית וחזרו אז למעמדם הראשון. ולפ"ז בימינו עתה שאנחנו חוסים בחסד אל תחת צל מלכי החסד באין מחסור כל דבר, נכון לקיים הנוסחא כהא לחמא". 

[חלק מן הדברים שבמאמר זה כבר מופיעים במאמרו של ר"ח ליברמן, קו לדמותה של הצנזורה לספרי יהודים ברוסיא הקסרית, אהל רח"ל, חלק ג' (ניו יורק תשמ"ד), עמ' 632 ואילך].
משפחה בליל הסדר -  מתוך שער 'הגדה של פסח, מיט עברי טייטש, משלים פון דובנער מגיד' (משלים מהמגיד מדובנה), שנדפסה בבוברויסק, [תרפ"ו] 1926

20/03/14

הגהות הצנזור שליט"א

בעבר כתבתי כאן על שיטת הצנזורה המיוחדת של יעקב טוגנהולד הצנזור בוורשא, שנהגה גם בדפוס זיטומיר, "להכשיר" את המילים הבעייתיות (מבחינת הצנזורה) באמצעות הערות שוליים שמספקות הסבר "תקין פוליטית" לנוסח המקורי.
והנה, הגיע לידי מחזור לראש השנה ויום כיפור שנדפס בשנת תר"ב (1842) ביוזפוב, בדפוס שהקימו מחדש בני משפחת שפירא, במקום בית דפוסם בסלאוויטא, שנסגרת בפקודת השלטונות אחרי שנת תקצ"ו (1836). 
(בית הדפוס ביוזפוב פעל תקופה קצרה ונדפסו בו ספרים בודדים. לאחר מכן, עברו המדפיסים לעיר ז'יטומיר, בה הקימו דפוס שפעל בשנים תר"ז-תרכ"ז).
מחזור זה עמוס לכל אורכו בעשרות הגהות מן הסוג הזה, שבהן מפרש הצנזור את מילות התפילות והפיוטים באופן שיהיו "כשרות" מבחינה פוליטית ועל מנת להתאימן לרגישות הגבוהה שהיתה באימפריה הרוסית כלפי כל אמירה אנטי-פטריוטית.
לעתים היה צריך הצנזור לנקוט מידה לא קטנה של יצירתיות. להלן דוגמאות אחדות מן ההגהות הרבות שבמחזור:

המשפט: "ובכן ישלש שופרות ערץ ויפחיד חורי ארץ".
הגהת הצנזור: היינו אותם החורים והשרים שלא יאמינו בה'.

המשפט: דברה אני במלכות ומי יוכל למלוך.
הגהת הצנזור: עול מלכות הרומיים מימי קדם על ירושלים.


המשפט: וכעבור סופה בהלך יחלוף ממלוך.
הגהת הצנזור: וכן היה כי עתה אזלת יד הרומיים.

המשפט: טורח מלכיות.
הגהת הצנזור: קאי על הממונים ששלחו הרומים לארצות אחרות כמו פראקאנסולין פרעטארען. (=פרוקונסול ופריאטור הם שמות תפקידים באימפריה הרומית).

המשפט: יהב משליכים עליו בני מלכים.
הגהת הצנזור: בני מלכים על שמכירין בורא אחד ומלכותו בכל העולם ולא כעובדי האלילים.

המשפט: כלה אל תעשה לשארית בני מלך.
הגהת הצנזור: פי' נקראים בני מלך לפי שמכירים מלכות ד'.

המשפט המקורי: מוטות צרים שבר והכחידם.
המשפט במחזור: מוטות שבר והכחידם. (בנוסף להגהה, הושמטה גם המילה "צרים")
הגהת הצנזור: פי' הנטיה שהיצה"ר והשטן רוצים לנטות אותנו לעבור פי ה'.


18/03/14

רש"ה מה הוא אומר

בסוף הספר שני עפרים מאת רבי צבי הירש ברודא, אב"ד העיר קיצע, שיצא לאור ע"י בן המחבר בפראג בשנת תקפ"ה (1825), באה, כנהוג בימים ההם, רשימת שמות ה"פרענומעראנטן" (פְרֶנוּמֶרַנְטֶן), דהיינו האנשים שהתחייבו מראש לקנות את הספר לכשיצא לאור. באמצע שמות המנויים מן העיר פראג, באה המליצה הזאת:

"רש"ה מה הוא אומר: אל כל עדת ישראל דברו לאמר, ויקחו להם ש"ע לבית, איש ש"ה לבית אבות".

המליצה בנויה כמובן על המאמר ב"הגדה של פסח": "רשע מה הוא אומר...", ועל הפסוק (שמות יב, ג): "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת".
ראשי התיבות "ש"ע" מכוונות לשם הספר: "שני עפרים", שאותו חובה לקחת אל הבית.

תחילה חשבתי ש'רש"ה' הם ראשי התיבות "רבי שמואל הלוי" והכוונה לרבי שמואל לנדא, בנו של ה"נודע ביהודה" וממלא מקומו ברבנות פראג (כשכוונת הדברים שהוא ממליץ על קניית הספר). יש לציין כי בראש הספר מתנוססת גם הסכמתו בין הסכמות רבנים אחרים.
אלא ששמו מופיע כבר בעמוד הקודם, בתחילת רשימת המנויים מפראג (ראה תמונה להלן), ומדוע קטע זה נכתב שלא בצמוד לשמו? על כן אני מסופק בדבר. יש למישהו רעיון אחר?


Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...