11.6.2015

דיוקן "רבינו הקדוש" מחבר המשנה

להלן איור דמיוני של רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, הידוע בכינויו "רבינו הקדוש", בדמות חכם אשכנזי מימים עברו:

האיור מופיע בשער מהדורת משניות, שנדפסה בוינה בשנת תקנ"ג - 1793.

על איורים נוספים של "רבינו הקדוש" - ראו מה שכתבתי כאן.

2.6.2015

ואלה המשפטים - נסיונות קולמוס נוספים

כבר כתבתי בעבר מספר פעמים על הוואריאציות השונות ל"נסיון הקולמוס".
אחד מנסיונות הקולמוס הנפוצים הוא הפסוק "ואלה המשפטים", אותו מצאתי משורבט במקומות רבים, כמו לדוגמה בתמונה הבאה (על כריכה פנימית של ספר).


לעתים היו כותבים את המשך הפסוקים שאחרי "ואלה המשפטים" (שמות, פרק כא), כמו לדוגמה, בתמונה הבאה, מתוך טור חושן משפט ונציה שכ"ז, שעליו ניסוי קולמוס בכתב-ידו של רבי נתן שפירא בעל "מגלה עמוקות", שחתם גם את שמו מעל ניסוי הקולמוס (מתוך מכירת קדם, מרץ 2011).



לאחרונה מצאתי עמוד גדוש בנסיונות קולמוס רבים, בכתיבה אשכנזית עתיקה, באחד מדפי המגן של הספר היידי ברנט שפיגל, מהדורת פראג ש"ע (1610), שנסרק ב-Google Books:


בנסיונות הקולמוס שבעמוד זה, אנו רואים גם את "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם...", גם את "תשרק צפעס נמלך יטחז והדג בא" - שזה אותיות הא"ב בסדר הפוך (ראו גם כאן), עם תוספת בסוף "והדג בא על השולחן, בשר ודגים על השולחן" (גם תוספת זו ראיתי בעוד מקומות).
בנוסף, מופיע כאן רצף אותיות שלא הצלחתי לזהות/להבין. זה נראה כמו:
קמודאישרפוטריקלונימוסדותיהן [?]

אגב, כפי הנראה, גם ספר זה היה שייך למרים מירל בת רבי זלמן תאומים מוינה - עליה כתבנו בפוסט הקודם, וזאת על פי החתימה שבראש השער:
-- בת הגאון מהר"ר זלמן שליט [=שיחיה לאורך ימים טובים]

הוספה 4/6/15:
יעקב מאיר (ואחריו המגיב 'ישי') העירו את תשומת לבי למאמר שכתב ד"ר זכריה שוורץ מווינה, בנושא ניסויי קולמוס, בקובץ 'עלים לביבליוגרפיה וקורות ישראל', בעריכת דוד פרנקל, שנה ראשונה - וינה תרצ"ד-ה', עמ' 12-13.
במאמר זה מובא רצף האותיות המוזר הנ"ל, שמתברר כי הוא נפוץ בכמה מקורות, וד"ר שוורץ אף מציע לו פתרון (שאפשר לדון בנכונותו). הנה הוא לפניכם (מתוך HebrewBooks):

27.5.2015

ספר איוב - פראג, 1597 - העותק של מרת מרים מירל, בת רבי משולם זלמן תאומים מוינה

בפרויקט סריקת הספרים של גוגל (Google Books), מצאתי עותק של ספר איוב, עם שני פירושים, האחד בלשון הקודש והשני ביידיש עתיקה, שנדפס בפראג בשנת שנ"ז (1597).
בראש השער רישום בעלות בכתב-יד, של אשה שהספר היה בבעלותה:
"זה הספר שלי מרים מירל בת הגאון א"א [אדוני אבי] מוהר"ר זלמן ז"ל איש לעמלין"

מרים מירל הנ"ל היתה בתו של רבי משולם זלמן תאומים, מאבות משפחת "תאומים" המפוארת ומגדולי העיר וינה. הוא נקרא גם "זלמן לעמלין" על שם אחד מאבותיו. בהמשך נישאה מרים מירל לרבי יעקב קאפל סג"ל העלער-ואלרשטיין מוינה (ראו: וונדר, אלף מרגליות, מס' 652; הנ"ל, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ה, עמ' 631-632).
הספר נשמר בוינה לאורך כל השנים, כפי שמעידות חותמות הספריה שעל גביו.

במרכז השער רישום נוסף ב[אותו] כתב-יד, שלא הצלחתי כ"כ להבינו:
"כל הנמצאים מודים במציאותו ית' ומחויב אני[?] ללמוד ספר איוב".

20.5.2015

גלגולו של ספר - שריפה ברחוב היהודים בפרנקפורט דמיין בשנת תקס"ט 1809

בעבר כתבתי על השריפות התכופות שפקדו את הערים והעיירות בימי קדם (וראו גם ברשימה על השריפה ביאנינה). שריפות אלה היו, מטבע הדברים, אויבות הספרים הגדולות.

יהודי יקר, החפץ בעילום שמו, העביר לי את התמונות הבאות, מספר 'מנורת המאור', שנדפס באמשטרדם ת"ס-תס"א (1700), וניצל משריפה שפרצה ברחוב היהודים בפרנקפורט דמיין בשנת תקס"ט (1809).
בדף שלפני השער הוסיף הבעלים בכתב-ידו את העדות הבאה:

"לזכרון, מעשה שהי' פ' ויצא בש"ק ז' כסליו תקסטי"ת [תקס"ט] לפ"ק, אחר מנחה ישבנו יחד לסעוד סעודה שלישית, שמענו פתאום קול הבערה ללהב יצאו, ברחוב הקטן הנקרא י"ג [=יודן-גאסה Judengasse, רחוב היהודים] נגד ביתי, ויצאנו וראינו האש הגדולה הזאת, חיל ורעדה אחזתנו ונמוגו ונמס לבנו ולא הי'[ה] לנו לב להבין ולהשכיל מה לעשות, וגם לא הי'[ה] לי אנשי'[ם] מכרים ומיודעי'[ם] להיות לי לעזר ולסעד להציל את אשר לי, והלכתי למעלה ג' וד' שטעג הויך [=קומות] ולקחתי הכרים וכסתי שלי והשלכתי אותם מחוץ לחלון לחצר בית המטבחים ואח"כ השלכתי הספרי'[ם] שלי על הכרים הכל להציל ולשאת אותם בבית אחר, אבל לא הי'[ה] לי להועיל, כי מחמת אנשי'[ם] רבים שהי'[ו] עומדים בחצר הנ"ל לשאוב מים מבאר אשר בתוך בית מטבחים הנ"ל לכבות השריפה לא הי'[ה] ביכולתי לשאת הספרי'[ה] הנ"ל בבית א[חר] והוצרכתי להניחם עד שבתוך הלילה כשראינו ישועת ה' ברוך הוא, שהי'[ה] אוד מוצל מאש, לקחתי הספרי'[ה] הכל בבית, אבל בתוך החצר הנ"ל הי'[ה] טיט ורפש ומצולת מים מן ימי הגשמים והי'[ו] איזה ספרים נאבדו בתוך מצולה הנ"ל וגם ספר הלז הי'[ה] מונח ג"כ בתוכו יותר משמנה ימי'[ם] ואח"כ מצאתי אותו וכבסתי'[ם] במים כל דף ודף אחת לאחת ונתתי לחבר הדפים הנ"ל ולכרוך בכרך חדש וקבלתי עלי בל"נ ובל"ש [=בלי נדר ובלא שבועה] ללמוד כל יום שיעור אחד בתוך ספר הלז, ולהיות אמת בל נעדרת, כתבתי זאת למשמרת, נאם הק'[טן] שלמה בן הראב"ד מוהר"ר מענדלי זאמשט נר"ו".
הכותב, רבי שלמה באס, בנו של רבי מענדלי זאמשט באס, שהיה דיין וראב"ד בעיר פרנקפורט דמיין (ראה אודותיו: הרב מרדכי הורוויץ, רבני פרנקפורט, עמ' 272), חותם בפסק דין אחד משנת תקס"ד, לצד אביו ולצד הגאון בעל ההפלאה (ראה: קובץ ישורון, כד, עמ' רצא). 

רבי שלמה קיים את נדרו, סיים את הספר בלימוד יום-יומי, ובתחתית הרישום הנ"ל, הוסיף לימים: "סיימתי חנוכה תקפ"ז" (1826).

והנה שער הספר, שניכרים בו היטב סימני הבוץ:


לימים עבר הספר לידי בנו של רבי שלמה, רבי מרדכי הירש, שחתם את שמו על הספר:

"מנורת המאור הלז נפלה לי בירושה עם שאר ספרים מאת אאמ"ו התורני שלמה באס זצ"ל, הק' מרדכי הירש באס". 

18.5.2015

שירים לזכירת פרקי "חובות הלבבות"

את ספרו המפורסם "חובות הלבבות", חילק רבינו בחיי בר יוסף אבן פקודה, לעשרה פרקים (שערים): היחוד, הבחינה, העבודה, הבטחון, יחוד המעשה, הכניעה, התשובה, חשבון הנפש, הפרישות, אהבת ה'. הספר נכתב בשפה הערבית (ותורגם בהמשך ע"י ר' יהודה אבן תבון), אך את הפרק האחרון חתם המחבר בשיר בעברית, שבו סיכם בעשרה בתים את עשרת פרקי הספר.
בראשי הבתים (באקרוסטיכון) רמז המחבר את שמו: "בחיי בר יוסף".
וזה נוסח השיר, כפי שמופיע בדפוס הראשון (נאפולי ר"נ 1489)[1]:

בְּנִּי יַחֵד יְחִידָתָךְ לְצוּרָך / בְּיַחֶדְךָ לְאֵל אֶחָד יְצָרָךְ                  יחוד ה'
חֲקֹר וּדְרֹשׁ וְהִתְבּוֹנֵן פְּלָאָיו / וְשִׂים שֵׂכֶל וְדַת צֶדֶק אֲזוֹרָךְ        בחינה
יְרָא הָאֵל וְעֵדוֹתָיו וְחֻקָּיו / שְׁמֹר לָעַד וְאַל תִּמְעַד אֲשׁוּרָךְ         עבודה
יְהִי סָמוּךְ לְבָבְךָ וְתָמוּךְ / וּבְטֹחַ בְּצוּר[2] יִהְיֶה בְּעֶזְרָךְ                 בטחון
בְּלֵב טָהוֹר עֲשֵׂה חֻקָּיו לְמַעֲנוֹ / וְאַל תִּשָּׂא פְּנֵי אָדָם בְּדוֹרָךְ        יחוד המעשה
רְאֵה כִּי סוֹף יְצִיר עָפָר לֶעָפָר[3] / וְשַׁח[4] כִּי חוֹל וְגוּף עָפָר מְגוּרָךְ  כניעה
יְרִיבָךְ לְשׁוֹן שִׂכְלָךְ לְסִבְלָךְ[5] / וְשׁוּבָה מִזְּדוֹן לִבָּךְ וְיִצְרָךְ            תשובה
וְדַרְכֵּי אֵל בְּדִין צֶדֶק וּמִישׁוֹר[6] / חְכָם לָתוּר בְּמַחְשָׁבָךְ[7] וְסִתְרָךְ    חשבון הנפש
סְחֵה יַלְדוּת וְשַׁחֲרוּת מִלְּבָבְךָ[8] / וְאַל תִּתְאַו לְמַחְמַדֵּי נְעוּרָךְ       פרישות
פְּנֵי אֵל[9] חַי אֲזַי תִּרְאֶה בְּחֶשְׁקָךְ / וְתִתְיַחֵד יְחִידָתָךְ לְצוּרָךְ          אהבת ה'


המחבר ייעד את השיר לשינון תמידי, על מנת שישמש כתזכורת לכל עניני הספר, כפי שכותב שם: "וראיתי בהשלמת התועלת והישור לך אחי שאקבץ ראשי עניני ספרי זה בעשרה בתים עבריים, יסבול כל אחד מהם ענין שער אחד משעריו... וחתמתי בהם ספרי להיות לך למזכרת כאשר תדעם על פה ותשיבם בלבבך וברעיונך לֵילְךָ ויומך, בעת נוחך ותנועתך לא תחדל לפקוד עניני ספרי זה ולזכור שרשיו...".
כפי הנראה, מסיבה זו הועתק השיר רבות גם בנפרד מספר "חובות הלבבות", ובמיוחד מצוי בכתבי יד של סידורים ומחזורים[10], כדי שיהיה זמין לאמרו מדי יום. מעניין לציין, כי בכת"י מחזור לראש השנה ויום כיפור כמנהג אלג'יר, מן המאה 14 (כת"י וטיקן 314), אנו מוצאים כי היה מנהג לאמרו בליל יום הכפורים: בכותרת השיר, שמועתק בראש הפיוטים לליל כפור, נכתב: "אלו הבתים לליל יום הכפורים לר' בחיי הדיין ז"ל".
השיר אף זכה למספר פירושים, ממפרשי "חובות הלבבות" הידועים: רבי מנוח הענדל ב"ר שמריה בפירושו "מנוח הלבבות", רבי ישראל הלוי ב"ר משה מזאמשטש בפירושו "טוב הלבנון", ורבי רפאל ב"ר זכריה מנדל בפירושו "מרפא לנפש".

"ייחוד לר' בחיי הדיין" - מתוך כת"י ניו יורק בהמ"ל 4067

שיר תזכורת קצר יותר
במהדורת "חובות הלבבות" שנדפסה במנטובה, בשנת שי"ט (1559), בדפוס ר' מאיר בן אפרים מפדובה ור' יעקב בן נפתלי הכהן מגאזולו, מופיע שיר זכירה נוסף לפרקי הספר. מגיה הספר, ר' אברהם ב"ר דוד פרוונצאלי, ניסה את כוחו בשיר קצר יותר - הרומז לעשרת פרקי הספר בחמשה בתים בלבד!
השיר מופיע בראש הספר, בעמוד שאחרי השער, וכך נכתב שם:

שיר למגיה כולל שערי הספר בחמשה בתים כמו שכללים המחבר בעשרה בסוף הספר:
האוסף א/חרי קוצר / אשר כלל / בסוף ספר / פרי כלו / בשיר עשר
דבריו אך / בניב קצר / אהי כולל / בעז עוזר / בשיר חמש / ביד נודר

אֱנוֹש יִזְכֶּה בְּסֵפֶר זֶה / יְיַחֵ˚ד אֱלֹהִים חַי / בְּהַבְחִ˚ינוֹ פְּעוּלָיו     יחוד האל - בחינה
בְּכָל כֹּחוֹ עֲבוֹדָ˚תוֹ / יְקַבֵּל וְיִבְטַ˚ח בּוֹ / וְלֹא יִרְדּוֹף אֱלִילָיו       עבודה - בטחון
רְצוּיִים יִהְיוּ מַעֲשָׂי˚ו / וְלִשְׁמוֹ, וְיֵעַנֵה / וְיִכָּנַ˚ע לְרַגְלָיו              מעשיו לש"ש - כניעה
הֲלִיכוֹת שָׁוְא יְמָאֵן בָּם / וְיָשׁוּ˚ב בְּנַפְשׁוֹ יַ/חֲשֹׁ˚ב עַל מַעֲלָלָיו     תשובה - חשבון הנפש
מְדֻשָׁתוֹ וּבֶן גָּרְנוֹ[11]/ פְּרִישׁ˚וּת וְאַהֲבַ˚ת אֵל / בְּכָל לִבּוֹ וְחֵילָיו    פרישות - אהבת ה'

שיר זה חזר ונדפס שוב במהדורות קראקא שנ"ג, וזולצבאך תנ"א.

במהדורת זולצבאך תנ"א, בסוף הספר, מופיע שיר נוסף מאת המביא לבית הדפוס ר' צדוק ב"ר אשר וואל. השיר מתחיל: "אלהי אצלת בראת יצרת...", והוא מבוסס על עשרת פרקים הספר המכוונים כנגד עשר הספירות.

שער מהדורת מנטובה שי"ט


שיר קצר במיוחד
והנה, לאחרונה מצאתי שיר זכירה נוסף לפרקי "חובות הלבבות", קצר במיוחד.
בטופס של מהדורת מנטובה שי"ט, שנסרק באתר "HebrewBooks", גיליתי רישום בכתב-יד, בכתיבה איטלקית רהוטה, מתחת לשירו של המגיה ר' אברהם פרוונצאלי הנזכר לעיל:

כותב השיר, החותם בראשי התיבות יב"ף, הראה את כוחו בקיצור שיר התזכורת ל-12 מילים בלבד!
וכך כתב[12]:

ואני אמרתי הן לא קצרה יד השיר לכלול מזכרת הי' שערים [..] בי"ב מלות [..] לעני שבישראל כמוני היום להביא את שפ"ר הזכרונות[13] בשיר קצר הכמות ורב הא'[יכות] למען ירוץ קורא בו ויהיה שגור בפיו ולבבו ובקרבו ישים אור בו[14].
קום משכ"הו כי זה הוא
יַחֵד בְּחוֹן / לַעֲבֹד בְּבִטָּחוֹן
לִשְׁמוֹ עֲשֵׂה / נִכְנַע וְתִתְנַשֵּׂא
שׁוּב וַחֲשֹׁב / לִפְרוֹשׁ וְלֶאֱהֹב
הצעיר יב"ף

וכך נרמזים שערי הספר בשיר:
יַחֵד: יחוד האל. בְּחוֹן: בחינה. לַעֲבֹד: עבודה. בְּבִטָּחוֹן: בטחון. לִשְׁמוֹ עֲשֵׂה: יחוד המעשה [לשם שמים]. נִכְנַע וְתִתְנַשֵּׂא: כניעה[15]. שׁוּב: תשובה. וַחֲשֹׁב: חשבון הנפש. לִפְרוֹשׁ: פרישות. וְלֶאֱהֹב: אהבת ה'.

אני משער כי מחבר השיר הוא רבי יצחק ברכיה [ב"ר יהודה אריה] מפאנו, שנהג לחתום בראשי התיבות יב"ף [=יצחק ברכיה פאנו]. הוא היה רב ומורה צדק בקהילת לוגו ונפטר בשנת תק"י[16].

בעקבות התגלית הזו, מצאתי אחת נוספת:
בספריה העירונית של פרנקפורט דמיין, נמצאת סריקה של כתב-יד איטלקי, ובו קיצור הספר חובות הלבבות (על הקיצורים שנעשו לספר יש להרחיב בנפרד), ולמרבה ההפתעה, בראש החיבור מצאתי את אותו השיר:

בהקדמה לשיר נכתב נוסח דומה מאד לרישום שהבאנו קודם:
"ואז ישיר ישרא"ל הצעיר הכותב את שפ"ר זכרונו'[ת] עשרת הדברות הנ"ל בשיר קצת הכמות ורב האיכות למען יהיה שגור בפיך ובלבבך, קום משכה"ו כי זה הוא...".
וגם כאן בא על החתום: "הקטן שבישראל יב"ף". 
משום מה, הדגיש הכותב (בסימן " כפי שהיה נהוג בעבר) את המילה "ישראל" שבראש המשפט, ועל כן באו רושמי כתב-היד (ראה כאן) למסקנה ששמו של הכותב הוא ישראל. האמנם?!
האם אינו ר' יצחק ברכיה מפאנו הנ"ל?!


לסיום:
בספר חובות הלבבות, מהדורת פיורדה (פירט) תקכ"ה (1765), בעותק שנסרק בפרוייקט " Google Books", מצאתי רישום בעלות חביב:

ראה ובחון חובות הלבבות
ואז אם אכלו בוסר האבות
שיני הבנים נאות ויפות
תסור מרע ותעשה טובות!
והצלחתך תעוף למעלה כעופות
ותעלוץ הקריה תטופנה נופת;
מאוהב חכמים ובכבודם פניו צוהבות
הק' והצעיר דמן חבריא חיים בן מהור"ר
משה נר"ו יאיר ויופיע מדישפעק

אגרת שאלה בענייני הלכה מאת ר' חיים הנ"ל, אשר נשלחה לר' משה קוניץ מ"אובן-ישן", מופיעה בספרו "המצרף", חלק ראשון, וינה תק"פ, עמ' יח, ובסופה חותם: "הק' חיים בן הרב מה"ו משה זצ"ל מדישפעק, מתושבי בית המדרש הגדול שבגדולות, קולי קולות, יכוננם יושב תהלות, בק"ק העכינגען". וראה שם את תוארי הכבוד שמעתיר עליו ר' משה קוניץ.





1. בכת"י ניו יורק - בהמ"ל 6/4067, בקשות ופיוטים, מן המאה ה-15, מופיע השיר (תחת הכותרת "יחוד לר' בחיי הדיין"), עם שינויי נוסח. הבאתי את השינויים בהערות הבאות.
2. בכתה"י: "וּבְטֹחַ בְּאֵל יִהְיֶה בְּעֶזְרָךְ".
3. בכתה"י: " רְאֵה כִּי סוֹף יְצִיר חֹמֶר לְחוֹמֶר".
4. בכתה"י: "וְשׁוּר כִּי חוֹל וְגוּף עָפָר מְדוֹרָךְ".
5. בכתה"י: "יְרִיבָךְ לְשׁוֹן שִׂכְלָךְ לְסִכְלָךְ".
6. בכתה"י: "וְדַרְכֵּי אֵל בְּצֶדֶק גַּם בְּמִישׁוֹר".
7. בכתה"י: "חְכָם לָתוּר בְּמַחְשַׁבְתָּךָ וְסִתְרָךְ".
8. בכתה"י: "סְחֵה יַלְדוּת וְשַׁחֲרוּת מִלִּבָּךְ".
9. בכתה"י: "פְּנֵי הָאֵל אֲזַי תִּרְאֶה בְּחֶשְׁקָךְ".
10. רובם בכת"י, כגון: מחזור מנהג רומא. המאה ה-14. כת"י פרמא - פלטינה 2884; סדור מנהג רומה לכל השנה. המאה ה-14/15. כת"י פרמא - פלטינה 1771; סדור מנהג ספרד. המאה ה-14. כת"י אוקספורד-בודליאנה, קטלוג נויבאואר 1134; סדור מנהג רומא. מחצית ראשונה של המאה ה-15. כת"י פרמא - פלטינה 1783; סדור מנהג רומא לכל השנה. המאה ה-15. כת"י פרמא - פלטינה 1750. השיר אף נדפס בסדר תפלות כמנהג בני רומא, מנטובה [רע"ג 1513 בערך], בדפוס ר' שמואל לטיף [ראה רשומה 306780 במפעל הביבליוגרפיה].
11. עפ"י ישעיה כא, י: "מְדֻשָׁתִי וּבֶן-גָּרְנִי אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מאת ה'...". וברש"י שם: "תבואת קדש שלי ערימת חטים... כאדם הדש וזורה תבואתו בגורן".
12. הסריקה לא ברורה, ולא הצלחתי לזהות מספר מילים.
13. עפ"י אסתר ו, א: "וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת".
14. עפ"י ירמיהו ט, ז: "וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ".
15. אולי כוונתו לרמוז לדברי רבינו בחיי שהכניעה האמיתית היא רק לאחר שהאדם מתנשא על בעלי החיים (שער הכניעה, פרק ב): "אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במדותם המגונות וגבהותה מהִדמות במדות פחותי בני אדם ביתרון חכמה ויקרת נפשו וידיעה ברורה במדות הטובות והמגונות".
16. ואין להחליפו בסבו, רבי יצחק ברכיה מפאנו - אחיינו וחתנו של הרמ"ע מפאנו, או בנו בכורו של הרמ"ע שנקרא אף הוא בשם זה.
שאלה הלכתית מהרב יב"ף מובאת בספר פחד יצחק לר"י למפרונטי, חלק שלישי, ונציה תקנ"ח, אות חת, דף ס/1, בערך 'חתיכה עצמה נעשית נבלה'. הסכמה על ספר פחד יצחק מהרב יב"ף נדפסה בראש החלק הראשון, ונציה תק"י. 

3.5.2015

שריפה ביאנינה (יוון) - פיסת היסטוריה

להלן פיסת נייר, ועליה פיסת היסטוריה - עדות בכתב על שריפה שפרצה בעיר יאנינה שביוון, בשנת תרכ"ט (1869).
בליל ג' בש"ק ג' לחדש אלול משנתינו התרכ"ט ליצירה, אש יצאה מאת ה' ותאכל את העיר יאנינה יע"א לתפ"ץ [לא תקום פעמיים צרה] ונשרפו סך אלף וארבעים[?] חנויות ובתים מבתי בני ישראל, והבתים מאחב"י [מאחינו בני ישראל] היו כלם למאכלת אש, סך בתים קל"ז וגם הרוב החנויות היו מבני ישראל

23.3.2015

"אני ביער הלכתי" - פרק ב'

בעבר כתבתי כאן על השיר "אני ביער הלכתי" וגרסאותיו השונות.
היום מצאתי גרסה נוספת, בכתב-יד מן המאה ה-19 שנכתב באזור תורכיה או מדינות הבלקן. בעמוד הימני נכתב השיר בעברית, ובעמוד מולו - תרגום השיר ללאדינו.


אך אני ביער הלכתי / וקול עורב שמעתי / שמרקד ומשחק ואומר / קרא קרא קרא - ובשם יי אקרא
אך אני בנהר הלכתי / וקול אווז שמעתי / שמרקד ומשחק ואומר / פאת פאת פאת - בקום אלהים למשפט
אך אני בכפר הלכתי / וקול אחד דרור שמעתי / שמרקד ומשחק ואומר / קו קו קו - תפלה לחבקוק
אך אני בבית אחד הלכתי / וקול אחד חתול שמעתי / שצועק ואומר / נייאו נייאו נייאו - איה אלוהי אליהו
אך אני באוצר אחד הלכתי / וקול אחד עכבר שמעתי / שצועק ואומר / צי צי צי - תהלת יי המוציא
אך אני במטבחיים הלכתי / וקול אחד כלב שמעתי / ואומר הב הב הב - לעלוקה שתי בנות הב הב

בנוסף, מצאתי לפני כמה שבועות אזכור של השיר בספר 'הן קול חדש', שנדפס באמשטרדם תע"ב (1712). הספר מכיל שירים רבים מאת המקובל הנודע רבי משה זַ‏כּ‏וּ‏ת (הרמ"ז). בראש אחד השירים (דף ו/2) נכתב כי יש לשיר אותו ב"לחן אני ביער הלכתי".



19.3.2015

רישום מעניין על ספר 'טהרת ישראל' מאת ה"חפץ חיים"

אצל אחד מחברי מונח עותק של הספר 'טהרת ישראל' שחיבר רבי ישראל מאיר מראדין בעל "חפץ חיים" (נדפס בפיעטרקוב תרס"ד). הספר הגיע מבית סבתו - משפחת מצגר בעיר לייפציג שבגרמניה.
בדף המגן שלפני השער ישנו רישום מעניין, בכתב ידו של רבי דוד פלדמן, רב בלייפציג (ואחרי השואה רב במנצ'סטר, אנגליה), מחבר "עיר דוד" (על "קיצור שולחן ערוך"; לייפציג-ניו יורק, תרפ"ד) וספר "שמושה של תורה" (לונדון-ניו יורק, תשי"א). בשנים האחרונות נדפס ספר נוסף מתורותיו בשם "לב דוד" (לונדון, תש"ס).
מן הרישום עולה כי הרב פלדמן קנה מספר עותקים מספרו הנזכר של החפץ חיים, ומכר אותם במחיר הקרן - לזיכוי הרבים.

פעולת צדיק הגאון המחבר, וספריו הקדושים שחיבר, כבר נודעו בשער בת רבים, ולמען זכות את הרבים להקשיב מוסר אחריו, היוצאים מלב קדוש וטהור, קניתי הרבה עקצעמפ' [אקסמפלרים = עותקים] לחלקם ביעקב; וסהדי בשחק כי אין כונתי להבנות מהם, כי מחירו הלא מצער היא (75 פפעניג)*. אמנם מה שהעירני לזה, בראותי כי בחוקי המאדע [=המוֹדָה] ומשפטי הלוקסוס מדקדקין בכל פרטי'[הם], וחיישי אפי' למיעוטא דמיעוטא, ובנוגע למשפטי התורה והלכותי'[ה], בעניני כשרות וטהרה אשר הן הם יסודי הדת ואשיותי'[ה], סומכין עצמן על "רוב" הבא מכח "ריב" וחזקה הבא מכל עקא, ואין איש שם על לבו פן יותפס ח"ו ברשת העון אשר גרם לנפשו במיעוט השתדלותו בעניני מקוה ותלמוד תורה... בערך יגיעותיו בהבלי העולם. ע"כ מצאתי א"ע [את עצמי] כמחויב בדבר להפיץ ספרי הגה"צ המחבר בתוך עמנו לזכותם ולהחיותם, לעוררם מתרדמת הזמן, ולפקוח עיני עורים שלא יכשלו ח"ו בעון איסור כרת. ואף אם יפעל פעולת צדיק הג'[און] המחבר ודבריו יכו שורש בלב אחד מאתנו די לי! והשם יפתח את אוצרו הטוב וישפיע מטובו לנדיבי עמנו למען יעצרו כח להתנדב ולהאציל זהב מכיסם לתקן מקוה טהרה כדת וכדין בלי שום חשש ופקפוק וליסד תלמוד תורה להשריש בלב צעירי צאן קדשים תורה ויראת שמים, ובזכות זה נזכה לגאולה שלמה בב"א [במהרה בימינו אמן]. הכ"ד [כה דברי] עבד לעובדי ה', דוד פעלדמאן רב ומורה דח'[ברת] "מחזיקי הדת" פה לייפציג יע"א. 
פרייז [מחיר] 75 פ"פ [פפעניג].
* "פפעניג" (Pfennig) היא יחידת מטבע גרמנית. המארק הגרמני חולק ל-100 פפניג.


החפץ חיים מגיע ל'כנסיה הגדולה' הראשונה של אגודת ישראל - מתוך הסרטון שנחשף לאחרונה


16.3.2015

ציור של זלדה

בארכיון הסופר א. ב. יפה, שהגיע לקדם בית מכירות, נמצא צילום (בשחור-לבן) מציור והקדשה שהכינה המשוררת זלדה, לסופר והמשורר ש. שלום, לרגל מלאות לו 75 שנה. הנה הוא לפניכם:



3.3.2015

פורים ראשון בירושלים בעיניו של חייל בריטי - גלויה הומוריסטית מחג הפורים 1918

להלן גלויה הומוריסטית מעניינת ונדירה שגילה היום חברי שי מנדלוביץ בתוך אוסף גלויות שהגיע ל'קדם בית מכירות'.

בגלויה נראה יהודי מן "היישוב הישן" (תימני? עם עניבה!) ולצדו חייל בריטי. החייל אוחז בידו "אוזן המן".
הכיתוב "מָן-הוּא?" מבוסס כמובן על פליאתם של בני ישראל במדבר על ה"מן" שירד מן השמים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות טז, טו), ודומה לה כנראה פליאתו של החייל הבריטי אשר נתקל לראשונה בחייו בעוגיה המוזרה בעלת שלוש הפאות. כמו כן, "מן הוא" מתכתב גם עם השם "אוזן המן". 


בגב הגלויה נכתב: "אזני-המן - ירושלם פורים א'תתמ"ח".
השנה (1848) היא לפי הספירה לחורבן הבית (מניין שחודש ביוזמתו של אליעזר בן יהודה), והיא עולה לשנת 1918. 
שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל החל בקיץ 1917, הוי אומר שפורים 1918 היה חג הפורים הראשון שראו חיילי הצבא הבריטי בארצנו. 
(טרם הצלחנו לזהות את ההוצאה ו/או האמן שעיצב את הגלויה).


25.2.2015

מעוז צור לפורים - אמשטרדם, 1840 בערך

ר' גבריאל פולק, מחכמי אמשטרדם, מחבר ומו"ל של כמה ספרים, חיבר והדפיס "מעוז צור לפורים", חיקוי לשיר המקורי על חנוכה. 
השיר נדפס על דף בודד בדפוס דוד פרופס באמשטרדם, בסביבות שנת ת"ר (1840). 
את הסריקה מצאתי באתר אוניברסיטת גתה בפרנקפורט דמיין:

מאוחר יותר, הדפיס המחבר את השיר בספר 'תורה אור', שהוציא לאור באמשטרדם בשנת תרי"ז (1857).
השיר נדפס שוב בכתב-העת התורני 'וילקט יוסף' שהוציא לאור ר' יוסף הכהן שוורץ הי"ד, בפאקש שבהונגריה (שנה שמינית - תרס"ו [1906], גליון י, עמ' 62). 

23.2.2015

רשימה אקטואלית לפורים וליום הולדת הסבתא! - בודזאנוב (גליציה), ראשית המאה העשרים

באוצרותיו של אחד מידידיי נמצא דף בכתב-יד, שנכתב כנראה בראשית המאה העשרים, ע"י כותב לא ידוע, ובו התייחסות אקטואלית לחג הפורים.
הקטע נכתב על גבו של נייר מכתבים רשמי של השותפים J. Breitmann ו- J. Steinhardt (ברייטמן ושטיינהרט) שברשותם היתה טחנת קמח מתקדמת ("אמריקאית"; Amerikanische Kunstmühle), בעיר בודזאנוב (Bucniów) הסמוכה לטרנופול (אז גליציה, כיום אוקראינה).
מן הדברים עולה שהם נכתבו לרגל יום ההולדת לסבתו של הכותב, שחל ביום הפורים:
"מי ימנה ומי יספר את הצרות והתלאות אשר סובלים היהודים בעת ההיא ובזמן הזה?! אין לשער ואין לערך את הרדיפות והגזרות הרעות שנגזרו עלינו בכל מקום מושבותינו! בכל יום ויום באות שמועות מרגיזות ומכאיבות על דבר אחינו בכל ארצות התבל וקול אנחה כבדה נשמע מתוך מקהלות הנאנקים הקורע את לבנו -- היתכן? וכי אפשר הדבר שדברים נוראים כאלה יעשו תחת השמש, לעיני כל הטבע והתולדה ואין מידם מציל? שאלות כאלה הולכים ושבים מפה לפה ורוח של ספק, רוח של יאוש מתחיל לנשב בתוך מחנינו המביא אתו עננים שחורים אשר הולכים ומתמתחים הלוך ומתפשט על שמינו. והנה האח! כוכב אחד בוקע את ערפלי העלטה ומאיר את הדרך אשר נלך בה בתוך האופל והחושך, הכוכב הזה שולח את קרניו הזהביים והנעימים החודרים תוך לבנו פנימה כמו עד חי יעמוד לנגד עיננו ומתראה בנו לבל נאמרו נואש ח"ו לכל תקוה, כי עוד לא אלמן ישראל, עוד גואלו חי חי עודנו, כבר עברו ימים עוד גרועים מן האחרונים, עוד לפני אלפים שנים ויותר בקש המן הרשע להרג ולאבד את כל היהודים ביום אחד ולהשמידם מתחת שמי ד', אולם כאשר נגעה החרב עד נפש וסכנה איומה רחפה לנגד עיני עם ישורון, אז חשף ה' זרוע קדשו והפך את האבל לששון ולשמה, ולא די שחפצו לא הצליח בידו להפיק את זממו מכח אל הפועל, כי גם בבור שכרה תחת רגלינו נפל בעצמו, ורשתו אשר טמן לנו נלכד בה, כבר דיו לחמם את הלב ולעורר את הרצון ללחום ולסבול, כבר דיו למלא את הנפש זיו וקסם של עתיד מזהיר "אשר בוא יבוא אעפ"י שיתמהמה". חג הפורים! מה נעים ונחמד הוא היום הזה! היום הזה הי'[ה] לאור גדול להיהודים ולזכרון קודש נצחי עדי עד וזכרו לא ימוש עד עולם. היום הזה הוא שלשלת שאיננה פוסקת המאחדת והמקשרת את העבר עם העתיד. גדול היום הזה לישראל ונעים לבית יעקב. אולם כשאני לעצמי מה נכבד ומה נעים לי היום הזה בכפלים! שמחה נוספת מתנוססת בקרבי! האח! שמחה כזו היש תחת השמש? גיל כזה הנמצא היום בין בני חלד?! בזכרי כי היום הזה יום הפור גם הלדת אמי זקנתי ת', יום אשר "אילת השחר" החל להתנוצץ עלי שמי החיים בברק זוהר באור מבהיק עלי עולם הבריאה אשר עד הנה הכוכב הבהיר שולח קוי זהרו ומפיץ אור נעים לנגד עיננו המשמח לב ונפש המחי'[ה] רוחנו ומקור חיינו הכוכב הזך והטהור הזה יהי מבריק בעזוז נגהו, עד נצח ישלח קרניו הזהביים על ראשנו עד נצח ויהי הולך ומאיר כמלכת השמים שבעתיים יציץ ויופיע יאיר ויגיה מוסף והולך לשמחתנו ולשמחת כל צאצאיכם, כנפש נכדכם המברככם בברכה שלמה באריכות ימים ושנים דשנים ורעננים אז ישישו יגילו הנכדים, וישמחו ויתענגו הבנים".
צדו השני של הדף


9.2.2015

"דרך הנשר" - קונטרס עברי לזכרו של הקיסר לאופולד הראשון - בדפוסו של ר' שבתי בַּס - דיהרנפורט, 1705 / גירוש יהודי וינה, 1669-1670

באתר הספריה הלאומית הפולנית מצאתי סריקה של קונטרס לא ידוע (לא נרשם ב'מפעל הביבליוגרפיה') שנדפס בשנת תס"ה (1705), בעיר דיהרנפורט (Dyhernfurth) בדפוס העברי של החכם הנודע ר' שבתי משורר בַּס, מחבר "שפתי חכמים" על התורה.
הקונטרס, ששמו "דרך הנשר", הוא הספד בעברית על מותו של הקיסר לאופולד הראשון - קיסר "האימפריה הרומית הקדושה", שנפטר באותה שנה, והוא סוקר בקצרה את תולדות חייו ופועלו.
חיבור זה נכתב ע"י מלומד נוצרי בשם דניאל ספרינגר, שהיה פרופסור ללשון הקודש ולשונות המזרח בעיר ברסלאו (Breslau). כיאה להתמחותו נכתב החיבור בשלוש שפות, כפי שצוין בשער: "נרשם ונעשה בלשון עברי וכשדי [ארמית], ובלשון אשכנזי [יידיש] באותיות יהדית[!]". ואולם, בסריקה שמצאתי קיים רק הנוסח העברי.
משעשע לראות את השימוש שנעשה כאן בפסוקים, פתגמים ומוטיבים יהודיים. לדוגמה: השנה תרס"ג לפ"ק (דהיינו שנת 1663 לספירת הנוצרים, לפ"ק = ללא סִפרת האלפים), נדרשת כנוטריקון "סוגר תוגר" על נצחונו באותה עת במלחמה עם האימפריה הטורקית (המכונה בספרות הרבנית 'תוגר'), וראשי התיבות של שמו בעברית: "לעאפאלדוס", נדרשים אף הם: הקיסר לכד ערי אוטמאן פילט אונגאריים לחם דולקי ורודפי סגולתו, הוא קם יורה סוסי רכביהם", וכן הלאה.
מתברר שהקיסר ה"רחמן" וה"צדיק" לא היה כ"כ נחמד ליהודים, והוא זה שהורה על גירוש היהודים מעיר המלוכה וינה בשנים 1669-1670.
ההחלטה על גירוש היהודים מוינה נתקבלה בסוף שנת 1669, בעידוד אשתו הראשונה - מרגריטה, שהיתה בתו של מלך ספרד והורגלה לחיות בארץ נקייה מיהודים, ובתמיכתה הנמרצת של הכמורה ולחצם של תושבי וינה הנוצריים, שהבטיחו לשלם לקופת הקיסר את המס השנתי שמשלמים היהודים. לאופולד חתם תחילה על צו גירוש המורה ליהודים העניים ובעלי הרכוש המועט (אלו שאין לאוצר המלכותי כל רווח מהם) לעזוב בתוך שבועיים. בהמשך גורשו היהודים האמידים והעשירים, שהיוו את מחצית יהודי העיר. גירושם התעכב מספר חודשים עד שהספיקו לחסל את עסקיהם ולמכור את נכסיהם, עד יולי 1670 עזבו כל יהודי וינה את העיר. שמו של הרובע היהודי, שנתפס על ידי התושבים הנוצרים, נקרא מאז "ליאופולדשטט" כאות תודה לקיסר על גירוש היהודים. מהר מאד עמדו בוינה על הטעות הכלכלית שנעשתה בגירוש היהודים, אשר תרומתם לכלכלת המדינה היתה חיונית, והיהודים הורשו לחזור אל העיר בצורה הדרגתית.
כותב ההספד שלפנינו לא התעלם מפרק זה בחייו של לאופולד, אך העמיד זאת באור מחמיא לקיסר המהולל, וכך לשונו (עמ' 3, טור ימני):
"בעת ההיא יצאה ציווי חזקה מהקיסר יר"ה [ירום הודו] והוגלו יהודים הרבה, על ידי גרמם וגירתם, מהעיר ווינה וממדינת אויסטירייך [אוסטריה], ואחר כך גם הנשארים הלכו ונחלקו ונתפזרו במדינת פיהם [בוהמיה] ומערהערין [מורביה] ומקומות אחרים, ועם כל זה הראה הקיסר יר"ה חסדו באופן זה שקודם יציאתם נתן להם רשות ופקידה, למכור כאוות נפשיהם את בתיהם ואת כל רכושם ואת כל אשר להם, ולשלם חובותיהם, ונגד זה לכוף גם את בעלי חובותיהם לשלם להם, ואף גם שגלו לזמן מה כנ"ל, נכמרו רחמיו וחסדיו המרובים והגדולים של אדוננו הקיסר יר"ה, והרשה להניח אותם אנה ואנה באיזה מקומות".
הרי שהיהודים גורשו "על ידי גרמם" - כלומר, באשמתם!
מעניין לציין את שכותב ההיסטוריון שמעון דובנוב, כי ליהודים המגורשים נִתנו תעודות המעידות כי גורשו מן העיר "לא מפני חטאים שחטאו, אלא על פי רצון הוד מלכותו הקיסר, הממאן לסבול אותם בארכידוכסיותו באוסטריה" (דברי ימי עולם, ז, עמ' 146).


3.2.2015

רבי נפתלי מרופשיץ מתרץ את הקושיה על הקוזאק

סבי, ר' נח שטרן הי"ו, איבד את משפחתו בשואה. אביו - ר' ישראל, אמו - פראדל, ושמונת אחיו ואחיותיו (הקטנה שבהם - בת כשנה), נרצחו באושוויץ, הי"ד.
מלבד סבי, ניצל מן התופת גם דודו - אח אביו: דוד שטרן.
דוד שטרן עלה לארץ לאחר השואה, הקים משפחה והתגורר במושב צפריה, ונפטר בשנה שעברה. ברשותי רשימה קצרה, שבה כתב דוד שטרן מעט מזכרונותיו על אחיו - ר' ישראל שטרן - אבי סבי.
בתוך הדברים הוא מספר כי אחיו ישראל גוייס לצבא הצ'כי ושירת שם בחיל הפרשים. המחנה הצבאי היה בעיר ברגסס (Beregszász), כחמישים ק"מ מעיירת הולדתם בילקה (Bilke). כשחזר ישראל מהשירות הצבאי, מספר דוד, "היו בידיו שלושה מחברות של שירים ביידיש, פתגמים, קטעי עיתונות וכמה דברי בדיחה וכדומה...".
ר' ישראל שטרן
בין הדברים שזכר דוד מתוך המחברות של אחיו, הייתה דרשה-הומוריסטית חביבה מאת רבי נפתלי מרופשיץ, מגדולי האדמו"רים הראשונים של החסידות, שנודע בחוש ההומור ובחידודים שלו. אינני יודע אם סיפור זה ידוע או מתועד במקור אחר, והוא מובא כאן בלשון שכתב אותו דוד-סבי [עם תיקונים קלים שלי]:
הקוזאק החמוּר
ר' נפתלי מרופשיץ היה באחד השיחות עם חסידיו מספר:

בדרך כלל משתדלים לתרץ אַ האַרבען רמב"ם [="רמב"ם חמוּר", דהיינו קושיה חמוּרה בדברי הרמב"ם], שואלים קושיות על הרמב"ם - ואילו אני אתרץ את "הקוזאק החמוּר".

הקוזאקים היו ידועים כשבט פראי, רודף את היהודים, מכה אותם ושודד את כספים, ועוד ועוד.

הקוזאק נכנס לבית של יהודי, פורץ את הדלת, נגש ליהודי שהיה בביתו עם כל המשפחה, מניף את המקל ונותן לו שתי מכות על הגב וצועק: יהודי, תן לאכול!

יש לי שתי קושיות על הקוזאק:

ראשית, למה אתה אומר: "יהודי, תן לאכול". האם אתה צריך אוכל כשר?!

שנית, למה אתה מכה?! תגיד לו "תן לי לאכול", ואם הוא לא ירצה, אז תתן לו מכות.
ובאמת, קשה מאד על הקוזאק הזה... 
אלא יש לתרץ:
נאמר: מי שלא נותן צדקה - גייסות באים עליו ולוקחים מה שיש לו (השווה: בבא בתרא ט, א).
הקוזאק הזה נמצא במרחק רב, ומקבל שליחות:
במקום הזה, שם רחוק, יש יהודי שלא נותן צדקה - לך תגמור אתו את החשבון.
אז הוא נכנס מרוגז ואומר לו:
יהודי! תן לאכול ליהודי!
תן צדקה לעני - ואז לא תצטרך להביא אותי ממרחק רב בכדי להעניש אותך.
ובזה תרצנו את הקוזאק החמוּר! 

27.1.2015

שתי "חתימות"

להלן שתי "חתימות", האחת מזרחית והאחת אשכנזית, שלמעשה אינן חתימות ממש, אלא רישומים שהותירו הבעלים בספריהם, בצורות המזכירות חתימות.

הנה ה"חתימה" הספרדית:
"והחכמה מאין ימצא,
רפרם מרפרם מרפרוניו[?]
סולני בטיטון בטיטון
טבטיטון"
אין לי מושג מה משמעות הדבר. עושה רושם שזה סוג של לחש.

והנה ה"חתימה" האשכנזית:
[אולי תרצו לנסות את כוחכם בפענוח, לפני שאתם ממשיכים לקרוא...]

כאמור, לא מדובר בחתימה, אלא בצמד המילים: 
"פיטום הקטורת". 

מצוי מאד שהסופרים היו עושים "נסיון קולמוס" עם נוסח "פיטום הקטורת הצרי והחלבנה...". אינני יודע מדוע דווקא נפוץ נוסח זה בנסיונות קולמוס. פעם שמעתי, ואינני יודע מה מקורו, שהיו שסברו שכתיבת "פיטום הקטורת" בספר הוא סגולה לשמירה מתולעי העש.
[על נסיונות קולמוס נוספים - כתבתי כאן].



26.1.2015

ש"ס זולצבאך וגלגוליו במהפכת "אביב העמים"

ל'קדם - בית מכירות' הגיע לאחרונה סט תלמוד בבלי, מהדורת זולצבאך תקט"ו-תקכ"ג (1755-1763). מדובר ב-14 כרכים גדולים ומרשימים, עם כריכות עתיקות, עשויות לוחות עץ המחופים בעור.

כל הכרכים הגיעו ממקור אחד, ועל כן, בכל הכרכים חוזרים על עצמם בווריאציות שונות, רישומי בעלות וחתימות מאותם בני משפחה. לפי החתימות מתברר כי כרכי הש"ס היו שייכים תחילה ל"שני אחים הר"ר איצק ו... הק' פייפר [חיים ישראל] שיפף", ושל בני משפחה נוספים: "הקטן משה שיפף", ו"האלוף והקצין מופלג כש"ת כ"ה ליב שיף". הכרכים התגלגלו לנינו של ר' ליב שיף, רבי משה העכהיימר, שהותיר את רישומיו בכל הכרכים. מתברר שר' משה הנ"ל היה מתמיד גדול, שכן בכל אחד משערי המסכתות, נמצאים רישומים בכתב-ידו, בהם תיעד את התחלת הלימוד באותה מסכת וסיומה.
רישומים מן הסוג הזה נפוצים בספרי קודש. הנה דוגמה אחת מתוך רישומיו של ר' משה, על השער של מסכת סנהדרין:

 


"סיימתי היום יום וי"ו י"ט שבט תרל"א מסכת ע"א [עבודה אלילים] והתחלתי היום ללמוד מסכת סנהדרין, ה' יזכני ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל מצותיך, הק' משה העכהיימער". 
"סיימתי היום כ"ד תמוז תרל"ח מסכת ע"א והתחלתי ללמוד מסכת סנהדרין, הק' משה העכהיימר". 
"סיימתי מסכת ע"א היום כ"א אב תרמ"ה והתחלתי ללמוד סנהדרין, הק' משה העכהיימר".

רישומים כאלה מופיעים כאמור, בשערי כל המסכתות, ומתעדים את שקידתו של אותו ר' משה. 

בדף הכריכה הקדמי של מסכת סנהדרין, מופיעים רישומי בעלות מבני המשפחה, שמצטרפים לאוסף טכניקות רישומי הבעלות, שהבאתי כאן מדי פעם.
בראש העמוד, רישום בעלות ב"כתב מראה":
"זה הספר שייך לשני אחים הק' כ"ה פייפר ולהק' כ"ה איצק שיפ".

מתחתיו רישום בכתב רגיל:
"זה הגמרא שייך לשני אחים הק' כ"ה איצק ולאחיו הק' פייפר שי'[ף] באונדערשיפף". 

לאחר מכן רישום דומה בלועזית, אף הוא ב"כתב מראה".

ואז רישום מליצי, המתחיל בוואריציה של רישום נפוץ שגרסאות שלו הבאתי בעבר, ומסתיים בחידה על שם הכותב:
"דבר תורה מעות קונות, והלוקח יאמר משיכה קונה, על כן אני חתמתי שמי, כי תחילת שמי הוא אמצא [אמצע]  שמי, ואמצא [אמצע] שמי הוא תחלת שמי, וסוף שמי מתחלק לשני חלוקים [!] ונמצא שמי נכת(ו)ב".

החידה רומזת לשם 'משה', והיא חידה מפורסמת ונפוצה ברישומי בעלות (אצל בעלים בשם זה), אופן הפתרון הוא כזה:
    תחילת שמי = דהיינו תחילת המילה 'שמי' - כלומר האות ש' - היא אמצע שמישה).
    ואמצע שמי = אמצע המילה 'שמי' - כלומר האות מ' - היא תחילת שמי (משה).
    וסוף שמי = סוף המילה 'שמי' - כלומר האות י', שערכה הגימטרי 10 - מתחלק לשני חלקים, דהיינו 5 = ה'
והוא סוף שמי (משה). 
(חידה דומה על השם 'ישראל', הבאתי כאן; וראה חידות כאלה על השמות 'אברהם' 'יצחק' ו'יעקב', בספר 'ילקוט שירי תימן', מאת יהודה רצהבי, ירושלים תשכ"ט, עמ' 178; ובעמ' 179 שם, שתי חידות על השם 'משה', האחת במתכונת דומה לחידה שלפנינו).

בתחתית העמוד רישומים משנת תק"פ (1820) מאת ר' משה העכהיימר על התחלת הלימוד במסכת מכות.


אך המעניין ביותר הוא הרישום הארוך שמופיע בכרך מסכת שבת, בעמוד הכריכה הקדמית.

רישום זה כולו בכתב-ידו של ר' משה, והוא נכתב כשהיה בן שמונים ושלוש וישב בעיר מערגענטהיים (Bad-Mergentheim). בתחילת דבריו הוא מספר את שאירע לכרכי הש"ס במרץ 1848 - בתקופת "אביב העמים" - כשאספסוף של מורדים התנפל על בתי היהודים וערך פוגרום. רכושם של היהודים נבזז והספרים הושלכו החוצה. ר' משה מצא את כרכי הש"ס מתגוללים ברחוב ואסף אותם בחזרה אליו [ואכן, ניתן לראות את עקבות הבוץ והלכלוך, בעיקר בכרך מסכת שבת - ראו בתמונות הבאות].
בהמשך הרשימה כותב ר' משה פרטים מעניינים על תולדות משפחתו ועל היהודים בגרמניה (בכפרי דרום גרמניה, מחוז באדן והאזור; חלק מהשמות טרם זיהיתי - אשמח לעזרתכם).
לזכרון אני הק' משה בן כהר"ר חיים ישראל הייתי דר בכפר אונטערשיפף [Unterschüpf] והיה דרין בתוכה הקהל של עשר בעלי בתים וגם חזן ושוחט בית הכנסת ומקוה היה שם, ובא העת שהיה המון עמים מורדים במלכות ולא היה דין ומשפט ודת... Marz 1848... באים המון עמים ערלים מן שוויגערן באקסבערג [Schweigern, Boxberg] ועלכיגאן זאקסענפלור אברשיפף לעגעריטען בלילה, ורוצין להשמיד ולהרג [!] כל היהדים [!] בעשיפף, ויבזו כל המטלטלים, והיין בתוך החבייתן [!] שב[מ]רתפין ישפכו כמים לחוץ, ומה שלא גנבו ישברום והושלך החוצה, וגם הגמר'[א] הזאת עם כל הש"ס עם ספרים אחרים מצאתי ב' יום אחריו ברחוב, וה' הצילנו עם כל הקהל מידם. 
משפחה שלי העכהיימער באים לדור כאן מערגענטהיים [Bad-Mergentheim], הק'[טן] משה עם אחי שמעון עם דודי איצק וחותנו אהרן דרייפוס, משפחה אפפענהיימער נסעו מק"ק מאנהיים... ושני ב"ב [בעלי בתים] זקנים ועניים דרים היו לבד בשיפף ונקבו בשם דוד האאס ואברהם רויך והולכים בשבת וי"ט [וימים טובים] לקענגיסהאפן [Lauda-Königshofen] לבית הכנסת. הק' משה העכהיימר בן לא"א כהר"ר חיים ישראל פייפר.
הט"ס ועץ חיים שיש כאן בקהל אני ואחי שמעון אשר ירשנו [?] מן אבי פייפר ז"ל, שהוא ירשה מן אביו הקצין כהר"ר משה שהוא יורש מן אביו הקצין כ"ה ליב כולן [?] מאונטערשיפף. הוא יורש מן אביו הקצין כהר"ר פייפר מקארבאך [Karbach], ושמו חוקק [חקוק] על הטס. ואני ואחי שמעון ז"ל נותנים במתנה להקהל מערגענטהיים. הק' משה בן כהר"ר ישראל המכונה פייפר ז"ל. בשנת שמונים ושלוש שנים לחיי'. 

שער מסכת שבת (שימו לב לכתמי הבוץ והלכלוך)
[הוספה: יתכן ששמעון העכהיימר, הנזכר כאחיו של ר' משה, הוא מחבר הספר 'תורת חינך לנערים' שנדפס בפירט (פיורדא) בשנת תקפ"א (1821), אשר היה ממשכילי ברלין (ונפטר בפיורדא בשנת תקפ"ח 1828). תודה ליעקב מאיר].

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...