22/09/14

בעל הקרנים - אגדה יוונית בלבוש יהודי (ומשהו מזלדה)

דיוקן 'אלכסנדר הגדול' עם קרן בצד ראשו

בשנת תש"ו פרסמה המשוררת זלדה (אז עדיין בשם נעוריה שניאורסון) סיפור עממי שתיעדה מפיה של זקנה מרוקאית, שהתגוררה בשכונת הבוכרים בירושלים. הקטע פורסם בקובץ 'עדוֹת - רבעון לפולקור ואתנולוגיה', בעריכת רפאל פטאי ויוסף י. רבלין (שנה א', חוברת א', עמ' 41-40):

בחוברת ג' של אותה שנה (ניסן תש"ו, עמ' 184-185), הגיבו שני חוקרים - אברהם בן יעקב ומאיר בניהו - למאמרה של זלדה (שכלל לא נתכוונה להיות חוקרת פולקלור, אלא רק לתעד את לשונה ושפתה של ישישה מרוקאית), והוסיפו גרסאות יהודיות נוספות לאגדת מידאס.

כך כתב אברהם בן יעקב:
וכך כתב מאיר בניהו:

הקדשה בכתב-ידה של זלדה
(באדיבות קדם בית מכירות)

15/09/14

רשימת המקורות של רבי דניאל טירני בספרו 'עיקרי הד"ט'

הספר 'עיקרי הד"ט' שחיבר ר' דניאל טירני, מחכמי איטליה ורבה של פירנצה, הפך לספר יסוד הלכתי במרוצת הדורות עד שזכה ונדפס במהדורות השולחן ערוך.
בשם החיבור נרמז שם מחברו, כפי שנכתב בשער: הד"ט = הצעיר דניאל טירני. חלקו הראשון (על 'אורח חיים') נדפס בפירנצה בשנת תקס"ג (1803), וחלקו השני (על 'יורה דעה') נדפס שם בשנת תקס"ו (1806). כבר סמוך לאחר שנדפס הפך הספר לפופולרי וכאמור, התקבל בדורות שאחריו כספר פסיקה חשוב, נדפס מספר פעמים וחלקו השני אף צורף למהדורות ה'שולחן ערוך' (החל ממהדורת ווילנא תר"מ).

חיבור זה אינו הראשון מסוגו, ולמעשה לאחר "חתימת" ההלכה בספר שולחן ערוך של ר' יוסף קארו וה"מפה" שפרס עליו הרמ"א, החלה פריחה של ספרי ליקוט מן הסוג הזה, שאספו פסקים מספרי שו"ת וספרים אחרים, כהשלמה ל"שולחן ערוך", וככלי עזר לפוסקים הנתקלים בשאלות שונות שלא נמצאת אליהם התייחסות מפורשת ב"שולחן ערוך".
חיבור ידוע מן הסוגה הזאת, הוא החיבור "לקט הקמח" שחיבר החכם הנודע ר' משה חגיז. ר"מ חגיז עצמו יצא אף הוא בעקבות ספר דומה שקדם לו, בשם "פנים חדשות", מאת ר' יצחק ישורון. למעשה, ר"מ חגיז שילב ו"בלע" את הספר "פנים חדשות" בתוך ספרו.
בראש הספר "פנים חדשות" הציב המחבר רשימת מקורות מהם ליקט את הפסקים המובאים בספר. וכך עשה גם ר' משה חגיז בראש ספרו. הוא מתחיל ברשימה שבספר "פנים חדשות" (שכאמור נבלע בתוך ספרו), ולאחר מכן מוסיף את רשימת המקורות הנוספים שלו.

גם ר' דניאל טירני, מביא לאחר ההקדמה ל"עיקרי הד"ט" את רשימת המקורות מהם ליקט ואשר היו לבסיס חיבורו. ברשימה אלפביתית מונה לרוב שמות ספרים שנדפסו, אך גם כתבי-יד שהיו לנגד עיניו.
במהלך מחקר בנושא אחר נצרכתי לעיין ברשימת המקורות שב"עיקרי הד"ט" וגיליתי כמה דברים מעניינים, אביא כאן כמה נקודות.

ראשית, ר' דניאל טירני מזכיר בהקדמתו את החיבורים 'לקט הקמח' ו'פנים חדשות' וכותב כי סך מקורותיהם הוא צ"ט - 99, אך בספירה שעשיתי במקורות שבראש ספר 'לקט הקמח' לא הגעתי למספר זה.

שנית, לפני רשימת המקורות שמביא בראש החלק על אורח חיים, כותב ר' דניאל טירני:
"אלה שמות הגיבורים אשר מפי כתביהם תצא תורה.... ואלה שמותם בסדר א' ב'... סך הכל קל"ח (138) וסימניך כי לקח טוב נתתי לכם... ". 
גם בסיום רשימת המקורות חוזר ומביא גימטריה זו.
באופן אישי, התקשיתי קצת לספור 138 מקורות ברשימה זו, והגעתי רק עד 136! (אשמח אם מישהו יתקן אותי)


אך בכך לא תם העניין:
כשלושים שנה לאחר המהדורה הראשונה נדפס הספר "עיקרי הד"ט" בשנית, בסדילקוב, בשנת תקצ"ה (1835).
המוציאים לאור שינו מעט את שם הכותר וקראוהו "ספר עיקרי דינים... והוא נקרא עיקרי הד"ט...".
מה שמעניין יותר, הוא המשך נוסח השער. המשפטים הראשונים הם העתקה של נוסח השער במהדורה הראשונה:
"...הוא ליקוטי בתר ליקוטי עיקרי הדינים מהפוסקים ושו"ת שנתפרסמו אחר הדפסת חבורי בעלי אסופות שקדמוני ואיזה כ"י [כתבי-יד] שבאו לידי...".
אך כאן מגיע משפט חדש (כולו בגוף ראשון כאילו המחבר כתבו):
"וליקטתי את חיבור הלז מק"פ ספרי שו"ת ישנים וגם חדשים וגם משו"ת כ"י [כתב יד] אשר עדיין לא נדפסו...".
שימו לב שמספר המקורות גדל מ-קל"ח (138) ל-ק"פ (180)!

ומה עשו המו"לים בפתיחה ובסיום רשימת המקורות שבה נזכר במפורש המספר קל"ח? ובכן הם צנזרו משפטים אלה, כפי שניתן לראות בתמונה הבאה:
לא הגעתי עדיין לפשר העניין. שמתי לב כי המו"לים ערכו גם את שמות המקורות ושמות החכמים, על פי ידע אישי שלהם, וכן על פי מה שנזכר בתוך הספר [לדוגמה: במהדורה הראשונה נכתב "מקור חיים כ"י מ"ץ באנקונא ש' שנ"ח", ובמהדורת סדילקוב נכתב: "מקור חיים שו"ת כ"י מהר"ח פינצי", וזאת על פי מה שנכתב בתוך הספר].
האם במהלך עריכת הספר שמו לב שיש מקורות נוספים שלא הוזכרו ברשימה?
בכל מקרה, גם לשיטתם - בספירה שעשיתי לא מצאתי 180 מקורות!




09/09/14

עיטור כתובות קליגרפי - צפרו, מרוקו

שימו לב לתמונה הבאה:

זהו חלק מעיטור המופיע בראש כתּוּבה לנישואין מהעיר צפרו שבמרוקו, משנת 1866:

אם תתבוננו היטב תוכלו להבחין באותיות. מדובר בכיתוב של פסוק וברכה לנישואין. האם תצליחו לפענחו? (תשובה בהמשך).

מנהג ידוע של מקשטי ומאיירי הכתובות היה להוסיף פסוקים שונים המתאימים לנישואין וברכות לחתן ולכלה.
מסתבר שהאמן המקומי בצפרו, שאייר את הכתובה הנ"ל ואף את הכתובות שבתמונות הבאות, עיצב את כותרות הפסוקים והברכות בפונט מסולסל שעיצב בעצמו, שימו לב (כל התמונות הן מאוסף הכתובות של הספריה הלאומית, למעט הראשונה שהיא מקדם בית מכירות):
תרנ"ט 1899
תר"מ 1880
תרנ"ט 1899
תרנ"ט 1899
תרנ"ט 1899
תרס"ג 1903

ניגש כעת לפענוח הכותרות, לפי סדר התמונות לעיל:

מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי" בסמנא טבא ובמזלא ייא

ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה בסמנא טבא ומזלא יאיא

מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי" בסמנא טבא ומזלא

גדול יהיה הבית הזה האחרון מן הראשון בסמנא טבא 
(כתובת אלמנה)

גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון 
(כתובת גרושה)

מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי" בסמנא טבא ובמזלא יאיא והצלחה

13/08/14

קישוט דפוס - גרמניה, 1782

קישוט דפוס נאה שמצאתי בספר "יערות דבש" (לר' יהונתן אייבשיץ) חלק שני, שנדפס בקרלסרוה, גרמניה, בשנת תקמ"ב (1782):


05/08/14

שירו של ר' אליהו בחור על מהדורת 'ספר השרשים' בדפוס בומברג

'ספר השרשים' של ר' דוד קמחי - הרד"ק, זכה לפופולריות רבה בשנים הראשונות לתולדות הדפוס העברי. בפרק זמן של פחות ממאה שנה, בין השנים ר"ל-ש"ח (1470-1548) נדפסו קרוב לעשר מהדורות. המהדורה הראשונה נדפסה בספרד קודם הגירוש, והמהדורות שאחריה בדפוסי איטליה, קושטא וסלוניקי.
בשנת רפ"ט (1529), בשיא פעילותו של המדפיס הנודע דניאל בומברג, שהיה אז עדיין המדפיס היחיד בונציה, נדפסה מהדורה מתוקנת של 'ספר השרשים'. עורך ומגיה מהדורה זו היה המדקדק ר' אליהו אשכנזי - "הבחור", שעבד בדפוסו של בומברג.
שער מהדורת ונציה רפ"ט
בסוף הספר הוסיף ר' אליהו בחור שני שירים בשבח המהדורה.
לפי השיר הראשון מהדורת ונציה רפ"ט היא המהדורה השביעית של 'ספר השרשים' לרד"ק:
"נדפס פעמים שש / אבל הפרש יש / בינו וביניהם... זה תם ומום אין בו / ורב טובו נראה גם ניכר... עדים נייר ודיו עלי יופיו / גם אין כתמים בו וטשטושים... הוגה בלי טעות ושיבושים...".
עם זאת, במפעל הביבליוגרפיה נרשמו רק ארבע מהדורות שנדפסו קודם מהדורה זו (רומא ר"ל, נאפולי ר"נ, נאפולי רנ"א, קושטא רע"ג).

בשיר זה מופיעה גם שנת ההדפסה:
נדפס בוויניצייה / יפיפיה / ספיר אבניה / ותרשישים
הוחל וגם נשלם / פרט לפרט / בראש לחודש / סוף לחדשים
"פרט לפרט" - היא שנת רפ"ט.
"ראש לחודש סוף לחודשים" - הוא ראש חודש אדר (שהוא סוף לחודשים העבריים, המתחילים בחודש ניסן).

בשנת ש"ו (1546) הדפיס היזם קורניליו אדיל קינד, מהדורה נוספת של 'ספר השרשים' בבית דפוסו של בומברג. מהדורה זו נדפסה במדוייק על פי המהדורה הקודמת שנדפסה בדפוס זה.
שער מהדורת ונציה ש"ו
גם בסוף מהדורה זו צורפו שני שיריו של ר' אליהו בחור. שתי שורות בשיר הראשון, שנכתב כאמור על מהדורת רפ"ט, אינן מתאימות למהדורה השניה.
והנה, השורה שבה נכתב "נדפס פעמים שש" הושארה בשיר, על אף שבינתיים כבר נדפס הספר שבע פעמים. לעומת זאת, הושמטה שורה אחרת שלא התאימה למהדורה זו - השורה עם פרט השנה ["הוחל וגם נשלם פרט לפרט..."].
מהדורת דפוס בומברג ש"ו - שורה אחת הושמטה
העמוד המלא במהדורת ונציה ש"ו, בתחתיתו נוסף קולופון עם פרט השנה
וכך ניתן להבדילו מן הדף שנדפס במהדורת רפ"ט (השוו עם התמונה לעיל)


מארקו אנטוניו יושטיניאן, אציל ונציאני שהקים דפוס עברי בונציה בשנת ש"ג (1543) והפך למתחרהו המושבע של בומברג, הדפיס כמעט במקביל מהדורה של 'ספר השרשים'. הוא התחיל להדפיס בחודש חשוון ש"ז (1546) וסיים בשנת ש"ח (1547/8).
שער מהדורת יושטיניאן ש"ז-ש"ח
מעניין שיושטיניאן "גנב" אף הוא את השיר הראשון של ר' אליהו בחור, שנכתב כאמור על מהדורתו של בומברג, והדפיסו בסוף מהדורתו.
גם כאן מופיעים המילים "נדפס פעמים שש", ואילו השורה עם פרט השנה לא הושמטה, אלא פשוט תוקנה והותאמה למהדורה זו:
נחקק וגם נחרט / בש"ח לפרט / בראש לחודש / סוף לחדשים
מהדורת דפוס יושטיניאן ש"ז-ש"ח - עם השורה ה"מתוקנת"
לא מסתבר שהדפסתה של מהדורת יושטיניאן הסתיימה אף היא, באורח פלא, בדיוק בראש חודש אדר, כמו מהדורת רפ"ט, ומסתבר שהמשך המשפט הושאר רק בכדי שלא לפגוע במבנה השיר, על אף שאינו נכון למהדורה זו.
העמוד המלא במהדורת יושטיניאן ש"ז-ש"ח

מעניין שבפרוייקט הדיגיטציה של גוגל מצאתי טופס של מהדורת ונציה ש"ו, שבסופו נכרך דף של מהדורת רפ"ט.
ומעניין עוד שמצאתי דף של מהדורת רפ"ט גם בסוף טופס של מהדורת יושטיניאן, שהגיע לבית המכירות 'קדם'.

20/07/14

רישום בעלות מעניין על כתב-יד תימני, המאה ה-19

בכתב-יד מתימן, המכיל העתקה של הספרים הקבליים 'תולעת יעקב' לרבי מאיר אבן גבאי ו'שערי אורה' לרבי יוסף ג'יקטיליה (יוצג במכירה הקרובה של קדם), מצאתי רישומי בעלות מעניינים.

הבעלים, "יחיא ן' [בן] יוסף אלעראקי", קנה את כתב-היד בשנת תר"ב (1842) וכתב כך:
זכה וקנה זה החפץ הנקרא תולעת יעקב עם שערי אורה יחיא ן' יוסף אלעראקי יצ"ו בתמ'ן [במחיר] מבלג'ה [סך] ג' קרוש [שם מטבע] ז'תמן [?], השם בר"ה [ברחמיו הרבים] יזכה אותי להגות בו אני וזרעי וזרע זרעי עד סוף כל הדורות ויקוים עלי לא ימושו מפיך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם אכי"ר [אמן כן יהי רצון], יום ד' כ"ב לחודש תשרי שנת ב'קנ"א [לשטרות = תר"ב ליצירה, 1842].
חמש שנים לאחר מכן, יצא כתב-היד מתחת ידו, אינני יודע אם נגנב או נאבד. הדבר ציער אותו מאד, אך לאחר מספר שנים חזר אליו כתב-היד, לא לפני שפדה אותו בממון מידי שוביו, וכפי שמספר ברשימה ארוכה שכתב על גבי כתב-היד בשנת תרי"ז (1857):
אחר ה' [חמש] שנים מיום קנותי זה הספר הנזכר לעיל גברו חטאי ועונותי ויצא זה הספר מידי וכשגָלָה מידי הייתי כסומה בלא עינים, וכגידם בלא ידים, עד שהייתי בוכה ופורש כפיים, וצועק ומתפלל לאבי שבשמים, עד שחנני והשיב לי קדומת יומים, ופדיתיו בסך ממון כפלים, וכל זה מאהבת לבי לאדון שמים, אני הקל והצעיר עפר רגלי יודעי דת יומיםאני אשבח לקוני ב"ה [ברוך הוא] שנתן בי נשמה קדושה להבין באיזה סוד ופלא בתורת אל הקדושה והטהורה אשר נתנה לכל מבין בחכמה יזכיני להלך בדרכו הישרה ולעסוק בתורתו גם בחכמה ויציליני משגיאות ומרוח גבוהה, ויצילני אני וזרעי וז"ז [וזרע זרעי] עסכ"ל [עד סוף כל (הדורות)?] כל ימי היותינו על האדמה, מן הצפוני אשר נברא, להטעות לכל בני אדם וחוה, ויזכור לנו זכות אבותינו הרמוזים במרכבה הקדושה, ואני אשאל קוני יזכיני בבנים בעלי מקרא ומשנה, והגהות ותלמוד וגם סודות וחכמה, ובעת נסיעתי יביאוני לגן עדנה, ואני הקל והצעיר ע"ר [עפר רגלי] החכמים יחיא ן' כמ"ו [כבוד מורי ורבי] אבי יוסף ן' סלימאן אלעראקי יצ"ו ופדיתיו בכ'מסה [בחמשה] קרוש חג'ר [שם מטבע] מהוני ומיגיע כפי יום ה' י"ב לחודש סיון שנת ב'קס"ח  לשטרי [=תרי"ז 1857] והכל קיים...

16/07/14

"ואם אין אתה יודע - תאמר שהם פרעושים" - רישום בעלות משנת 1721

בעותק שהגיע ל'קדם' של הספר הקבלי 'באר מים חיים - מקור חיים', מאת ר' חיים עובדיה, שנדפס בשאלוניקי, בשנת ש"נ (1590), מצאתי רישום בעלות ארוך במיוחד:

ליי' הארץ ומלואה וגו', נחלתי עדותיך לעולם וגו', לא ימוש ספר התורה מפיך וגו', והיתה עמו וקרא וגו' 
לעולם צריך אדם לכתוב שמו על ספרו הוא חכם חרשים / שמא יבואו המעוררים הבושים / שחורים ככושים / חרשים וחשים / השוכבים בחיק אמם בלא כתובה וקדושים / ואם אין אתה יודע תאמר שהם פרעושים /  זה הספר המקובל האלהי הוא של אנשים / לכן שמי אל ספרי ארשום, כואגה דוד ס"ט בכמה"ר הח' א"א בנימין זצוק"ל / זרעו של מי שמשתמש במקדשים / אהרן הכהן שמשא דמטרוניתא דהוא קודש קדשים / שקניתי במקנת כספי בסך ארבעה עשר דינארי וחמשים / ויאמרו שלנו הוא הספרים הנגשים / ויכחישו את האנשים הדורשים / יומם ולילה יושבים בבית יי' דורשים פירושים / ועוד שמא יבואו אנשים טפשים / יגנבו הספר שדבריו ישישים / לכן אכתוב להם דברי כבושים / אולי שלא ישמעו לקול מלחשים / אם יקבלו דברי לוחשים / אני גוזר ומארר להם בגזרת הנחשים / כדי שלא יערערו ולא יגנבו ספר מורשים / שלא יהיו בעון זה נענשים / ולא יפקדו בכלל עונשים / אם לא יגנבו יהיו כל ימיהם מכל חטא פרושים / אם לא יערערו מכל צרה וצוקה יהיו חפשים / ויתברכו בקהל קדושים / ולא יהיו נעים ומטולטלים כעניי'[ם] ורשים / יפרו וירבו גזעם ושרשים / הוא יחדש ימינו כירח בחדשים / שיזכרוני לטוב להיות שפתותי דובבות בקבר שלא יש לי בן - הספרים הקטנים הן נכדים ונינים / נקראים כבנים / לזכות אותי במחיצת הצדיקים / מה רב טובך וגו' ויברך דוד
הבעלים, "כואגה [חוואג'ה = אדון/מר] דוד ס"ט בכמה"ר [בן כבוד מורי הרב] הח'[כם] א"א [אדוני אבי] בנימין זצוק"ל", חתם במספר מקומות נוספים בספר. באחת החתימות מופיע פרט השנה תפ"א (1721). לפי צורת הכתב אני מעריך שמוצאו מאזור איראן.

05/07/14

נסיון הקולמוס עם אנטונינוס

בעבר הבאתי כאן כמה נוסחאות של "נסיונות קולמוס". ביניהן גם כמה ואריאציות של "אנסה הקולמוס / אם ילך בנימוס".
הנה נסיון קולמוס שמצאתי השבוע במסכת מגילה שנדפסה בונציה בשנת רפ"א (1521) בדפוס דניאל בומברג:

לנסות הקולמוס אם ילך בנימוס
למחר אשתה בכוס אני והמלך אנטונינוס
ורבינו הקדוש

"רבינו הקדוש" הוא רבי יהודה הנשיא - עורך המשנה, שהיה חברו של הקיסר הרומי אנטונינוס, ועל כן נספח כאן כינויו לחרוזי נסיון הקולמוס.

--
והנה שני נוסחים נוספים של "נסיון קולמוס":

האחד,
"אמרתי אחכמה והנה קמה אלומתי"
[מצאתי במספר מקומות, לדוגמה כאן]



נוסח שני (ראו דוגמה כאן):
"אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר" (פסוק בתהלים מה, ב).



02/07/14

מנחה בלולה - ורונה, 1594 - פכים קטנים

ר' אברהם מנחם בן יעקב הכהן רפא מפורטו [רפאפורט] (ר"פ-שנ"ז 1520-1596), שהיה רב בקרמונה ואחר כך בוורונה, הדפיס בסוף ימיו, בדפוס שבעירו, את חיבורו "מנחה בלולה" - ביאורים על התורה לפי סדר הפרשיות.
במרכזו של שער הספר נכתב: "ותהי ראשית מלאכתו היום יום שני חמשה ימים לחדש אייר שנת שמח"ו את ירושלים...", דהיינו בשנת שנ"ד (1594) - גימטריה של 'שמחו'.
אבל בתחתית השער יש פרט שנה אחר: "בשנת לאדונינו הדוכוס פשקוואל ציגונייה ירום הודו ויתנשא, אמן".
לא ברור לי האם המילה "בשנת" היא טעות, או ששכחו לסמן את האותיות שאותן יש לחשב בגימטריה.

מה שמפליא יותר הוא שבסוף הספר מופיע פרט שנה מוקדם יותר - שמ"ב (1582):

למען האמת, ההערה האחרונה איננה "קושיה" כל כך, שכן תאריך זה מתייחס לזמן סיום כתיבת החיבור בפועל, ולא לזמן ההדפסה.

קוריוז נוסף בספר זה הוא התנצלות המגיה בסוף הספר.
כידוע, היה מנהגם של המדפיסים והמגיהים בשנים קדמוניות להקדיש מקום בספר ל"התנצלות" על הטעויות שעלולות לפקוד את הספר. בדרך כלל, הם מאשימים במחדל את מסדרי האותיות, שהיו פעמים רבות ילדים או נשים, ולעתים אפילו גויים, כדוגמת הספר שלפנינו, וכפי שנכתב ב"התנצלות" שבסופו:
"להיות האומנים האלו ערלים וחדשים במלאכת הדפוס העברית, לא יכולנו להמלט לבל יצא מעוות מתחת ידיהם ולא מידינו היתה זאת...".

בכל אופן, הפעם נפלה טעות אפילו בהתנצלות המגיה, או - במקרה שלנו - "המגיעה":

טעות זו מופיעה בכמה  טפסים שראיתי, בין  היתר בטופס הזה באתר HebrewBooks.

ואולם, כפי הנראה, הטעות נתגלתה כבר במהלך ההדפסה, ועל כן ישנם טפסים שבהם תוקנה הטעות, כמו הטופס הזה באתר HebrewBooks:

אגב, לא ברור לי מה משמעות המילה "ליא" שנמצאת מעל הכותרת "אמר המגיה".

נחתום את הרשימה בסמלה של משפחת רפפורט (שהמחבר נמנה עליה) החותם את הספר (בדף רז/2):


26/06/14

גליונות דפוס של כרוז מן העיר צפת - אוצרות בגניזת הכריכות

כמי שרואה מאות ספרים עתיקים מדי חודש בחדשו, אני יודע שכריכות הספרים מכילים לעתים אוצרות ביבליוגרפיים. בימים עברו, נהגו הכורכים (בחלק מהמקומות) להשתמש בדפי גניזה או עלי הגהה לדפוס בתור נייר לכריכה. תופעת השימוש בדפים אלה לכריכה כבר נידונה בדברי הפוסקים, היו שאסרו זאת בשל הביזיון שבדבר והיו שהתירו (ראו: מג"א קנד, יד; חיי אדם, כלל לא, מח; עיקרי הד"ט, או"ח שם, ועוד).
לא תמיד ניתן להציל את הדפים מתוך הכריכה. פעמים רבות הם מודבקים אחד לשני באופן שקשה להפרידם, אך לעתים הדפים לא מודבקים, או שקל להפרידם, וכך מתגלים לנו אוצרות של ממש: דפים ממהדורות דפוס לא ידועות, כתבי יד עתיקים (מימי הביניים ומתקופות אחרות), דפי הכנה לדפוס של חיבורים ידועים, ועוד. כמעט בכל אחת ממכירות היודאיקה של 'קדם' ניתן למצוא אוספים של דפים כאלה, שהוצאו מ"גניזת כריכות".
דוגמאות לדפים אלה הבאתי בעבר ב'נוטריקון' - ראו כאן וכאן.
בהקשר זה נזכיר גם את "הגניזה האיטלקית" - סיפור השתמרותם של כתבי יד עבריים רבים, בזכות השימוש המשני שנעשה בהם ככריכות בארכיונים ממשלתיים באיטליה.
לאחרונה הגיעו ל'קדם' שמונה כרכים גדולים מספר 'רב אלפס' (הרי"ף) שנדפס בסביוניטה בשנים שי"ד-שט"ו (1554-1555). בתחילתם וסופם של הכרכים גלויים לעין דפי דפוס ששימשו את הכורכים (הספרים נכרכו בתקופה מאוחרת יותר מתקופת ההדפסה).



בכריכת כמה מהספרים נעשה שימוש בגליונות דפוס של כרוז שנדפס בסוף המאה ה-18 ע"י שליח צפת שהגיע לאיטליה, בעקבות עלילה שאירעה אז בעיר צפת.

נצטט תחילה מתוך ספרו של אברהם יערי, 'שלוחי ארץ ישראל' (עמ' 666):
בשנת תקנ"ה (1795) נשלח לאירופה המערבית בשליחות צפת ר' יהודה חסין. באגרת-לנדיבים בדבר שליחותו נאמר: 'באו מים עד נפש... כי, בעונות, מלבד עול החובות אשר מקדם ומסים וארנוניות הנהוגות תמידין כסדרן ומוספין שלא כהלכתן, הטיל עלינו הצר השורר סך עצום עולה למעלה משלושים (שלושה?) ועשרים אלף דורו"ס על ידי יסורין וענשים קשים ומרים שפעל ועשה לכל... החכמים וזקני העיר מעשים אשר לא יעשו, והוכרחו כוללות עה"ק ת"ו ליקח אותם מיד גויים אכזרים אילי הארץ בנשך ומרבית... עד ישקיף ה' ויתן רחמנות בלב אחינו שבגולה למלאות ידי השלוחים ההולכים אצלם לתת פדיון לעיר הק'... וזאת היתה להיות השלוחים יוצאים בבהלה וחפזון בלתי היות פנאי לכתוב אגרות פרטיות לכל שרי ישראל...'. 
פרטים נוספים על המאורע בצפת ניתן ללמוד מן הכרוז שלפנינו שנכתב בצפת באותה שנה, ואשר על פי השערת יערי (המצטט את הכרוז באופן חלקי) נדפס בליוורנו (איטליה) ע"י השליח ר' יהודה חסין.

האגרת מתובלת במליצות אופייניות לזמן ולמקום (הפיסוק משלי וכך גם ההדגשה. למי שטרם יודע: בסימוני הגרשיים ["] נעשה שימוש בעבר לסמן מליצה, ואין הם סימן לראשי תיבות):
                                             לעזרת ה' בגבורים 
מי זאת עולה מן המדב"ר, באר"ש תתן קולה, אל אצילי בני ישראל המתנדבים בעם, שרים ויועצי ארץ פחות וסגנים, את שיש בה ידיעה בתחילה, צערי"ם המצויינים, בני ציון היקרים, היושבים על צפ"ת הנח"ל, בהנח"ל עליון גויים, נחלה מבוהלה, הא בזתא ושביא והא במלקיותא, מראות נגעים, השוד והשבר, ישראל לבוזזים, טלה בין זאבים, מקדמי ומחשכי עלייהו צר"י אלפים, מתוך ומחמס, חמס"ת המינים, איש לפי אוכלו תמידין ומוספין, ועלה על גביהם זו רעה חולה, העיז איש רע ובליעל, אשר בשם ישראל יכנה, על ידי שבשביל הלך ומסר אל השר הצורר השולט על הארץ, ודיבר תועה על אחינו בני ישראל היושבים על צפ"ת היאו"ר שכתבו למלך שטנה בעד השר הנזכר, דברים קשים כגידים, וכשמוע השר הצור"ר דברי אותו רשע וחמתו בערה בו ושלח מעבדיו לעה"ק צפת ת"ו, ותפס חמשה עשר בעלי בתים ומהם ז' כוכבי לכת הרבנים המובהקים והיה רוצה השר להרוג אותם, ובאלף צרות עשו פשרה עם השר בסך מאה וארבעים אלף פאבלו"ש לפדיון נפשם, מלבד מה שנתנו לשרים שהלכו לבקש תחינה ובקשה מהשר הנזכר להתפשר עמו. לכן לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם תנו עינים בבירה, בבנו"ת הארץ, זאת היא העיר צפת היאו"ר, ולא תשאר שממה מבלי יושב, וכל הנביאים ותנאים ואמוראים וצדיקים וקדושים אשר בארץ, המה שדה תחרש, וח"ו עצמותיהם יהיו מונחים באשפה, לכן אחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים, גומלי חסדים טובים, יתנו את תרומ[ת] ה' דבר מועט מידי שבוע ושבוע במשך עשרה שנים, וזכות הצדקה אגוני מגנא ואצולי מצלא, והרי הוא כאילו בונה כרך בארץ ישראל ת"ו, ומאת ה' תהיה משכורתו שלימה, וזכותא דא"י ת"ו וקדושים אשר בארץ החיים המה יגן עליו ועל זרעו אחריו זרע ברך ה', להצילם מכל צרה וצוקה ומכל מרעין בישין והעושר והכבוד מלפניו ברבת ההצלחות שש ושמח כל הימים כיר"א [כן יהי רצון אמן]. בס'[דר] לעשות לכפר עליכם, שנת קומו השרי"ם [=תקנ"ה] משחו מג"ן לפ"ק.
כאמור לעיל, מצאתי בכרכי הרי"ף גליונות דפוס לא-חתוכים של הכרוז המדובר (ומשם התמונה דלעיל). כל דף כזה מכיל ארבעה כרוזים. כנראה שכמה מן הגליונות נותרו בבית הדפוס, שכבו שם ללא תועלת, עד שבשלב מסויים הפכו לשמש כדפים לכריכות.


Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...