23.3.2015

"אני ביער הלכתי" - פרק ב'

בעבר כתבתי כאן על השיר "אני ביער הלכתי" וגרסאותיו השונות.
היום מצאתי גרסה נוספת, בכתב-יד מן המאה ה-19 שנכתב באזור תורכיה או מדינות הבלקן. בעמוד הימני נכתב השיר בעברית, ובעמוד מולו - תרגום השיר ללאדינו.


אך אני ביער הלכתי / וקול עורב שמעתי / שמרקד ומשחק ואומר / קרא קרא קרא - ובשם יי אקרא
אך אני בנהר הלכתי / וקול אווז שמעתי / שמרקד ומשחק ואומר / פאת פאת פאת - בקום אלהים למשפט
אך אני בכפר הלכתי / וקול אחד דרור שמעתי / שמרקד ומשחק ואומר / קו קו קו - תפלה לחבקוק
אך אני בבית אחד הלכתי / וקול אחד חתול שמעתי / שצועק ואומר / נייאו נייאו נייאו - איה אלוהי אליהו
אך אני באוצר אחד הלכתי / וקול אחד עכבר שמעתי / שצועק ואומר / צי צי צי - תהלת יי המוציא
אך אני במטבחיים הלכתי / וקול אחד כלב שמעתי / ואומר הב הב הב - לעלוקה שתי בנות הב הב

בנוסף, מצאתי לפני כמה שבועות אזכור של השיר בספר 'הן קול חדש', שנדפס באמשטרדם תע"ב (1712). הספר מכיל שירים רבים מאת המקובל הנודע רבי משה זַ‏כּ‏וּ‏ת (הרמ"ז). בראש אחד השירים (דף ו/2) נכתב כי יש לשיר אותו ב"לחן אני ביער הלכתי".



19.3.2015

רישום מעניין על ספר 'טהרת ישראל' מאת ה"חפץ חיים"

אצל אחד מחברי מונח עותק של הספר 'טהרת ישראל' שחיבר רבי ישראל מאיר מראדין בעל "חפץ חיים" (נדפס בפיעטרקוב תרס"ד). הספר הגיע מבית סבתו - משפחת מצגר בעיר לייפציג שבגרמניה.
בדף המגן שלפני השער ישנו רישום מעניין, בכתב ידו של רבי דוד פלדמן, רב בלייפציג (ואחרי השואה רב במנצ'סטר, אנגליה), מחבר "עיר דוד" (על "קיצור שולחן ערוך"; לייפציג-ניו יורק, תרפ"ד) וספר "שמושה של תורה" (לונדון-ניו יורק, תשי"א). בשנים האחרונות נדפס ספר נוסף מתורותיו בשם "לב דוד" (לונדון, תש"ס).
מן הרישום עולה כי הרב פלדמן קנה מספר עותקים מספרו הנזכר של החפץ חיים, ומכר אותם במחיר הקרן - לזיכוי הרבים.

פעולת צדיק הגאון המחבר, וספריו הקדושים שחיבר, כבר נודעו בשער בת רבים, ולמען זכות את הרבים להקשיב מוסר אחריו, היוצאים מלב קדוש וטהור, קניתי הרבה עקצעמפ' [אקסמפלרים = עותקים] לחלקם ביעקב; וסהדי בשחק כי אין כונתי להבנות מהם, כי מחירו הלא מצער היא (75 פפעניג)*. אמנם מה שהעירני לזה, בראותי כי בחוקי המאדע [=המוֹדָה] ומשפטי הלוקסוס מדקדקין בכל פרטי'[הם], וחיישי אפי' למיעוטא דמיעוטא, ובנוגע למשפטי התורה והלכותי'[ה], בעניני כשרות וטהרה אשר הן הם יסודי הדת ואשיותי'[ה], סומכין עצמן על "רוב" הבא מכח "ריב" וחזקה הבא מכל עקא, ואין איש שם על לבו פן יותפס ח"ו ברשת העון אשר גרם לנפשו במיעוט השתדלותו בעניני מקוה ותלמוד תורה... בערך יגיעותיו בהבלי העולם. ע"כ מצאתי א"ע [את עצמי] כמחויב בדבר להפיץ ספרי הגה"צ המחבר בתוך עמנו לזכותם ולהחיותם, לעוררם מתרדמת הזמן, ולפקוח עיני עורים שלא יכשלו ח"ו בעון איסור כרת. ואף אם יפעל פעולת צדיק הג'[און] המחבר ודבריו יכו שורש בלב אחד מאתנו די לי! והשם יפתח את אוצרו הטוב וישפיע מטובו לנדיבי עמנו למען יעצרו כח להתנדב ולהאציל זהב מכיסם לתקן מקוה טהרה כדת וכדין בלי שום חשש ופקפוק וליסד תלמוד תורה להשריש בלב צעירי צאן קדשים תורה ויראת שמים, ובזכות זה נזכה לגאולה שלמה בב"א [במהרה בימינו אמן]. הכ"ד [כה דברי] עבד לעובדי ה', דוד פעלדמאן רב ומורה דח'[ברת] "מחזיקי הדת" פה לייפציג יע"א. 
פרייז [מחיר] 75 פ"פ [פפעניג].
* "פפעניג" (Pfennig) היא יחידת מטבע גרמנית. המארק הגרמני חולק ל-100 פפניג.


החפץ חיים מגיע ל'כנסיה הגדולה' הראשונה של אגודת ישראל - מתוך הסרטון שנחשף לאחרונה


16.3.2015

ציור של זלדה

בארכיון הסופר א. ב. יפה, שהגיע לקדם בית מכירות, נמצא צילום (בשחור-לבן) מציור והקדשה שהכינה המשוררת זלדה, לסופר והמשורר ש. שלום, לרגל מלאות לו 75 שנה. הנה הוא לפניכם:



3.3.2015

פורים ראשון בירושלים בעיניו של חייל בריטי - גלויה הומוריסטית מחג הפורים 1918

להלן גלויה הומוריסטית מעניינת ונדירה שגילה היום חברי שי מנדלוביץ בתוך אוסף גלויות שהגיע ל'קדם בית מכירות'.

בגלויה נראה יהודי מן "היישוב הישן" (תימני? עם עניבה!) ולצדו חייל בריטי. החייל אוחז בידו "אוזן המן".
הכיתוב "מָן-הוּא?" מבוסס כמובן על פליאתם של בני ישראל במדבר על ה"מן" שירד מן השמים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות טז, טו), ודומה לה כנראה פליאתו של החייל הבריטי אשר נתקל לראשונה בחייו בעוגיה המוזרה בעלת שלוש הפאות. כמו כן, "מן הוא" מתכתב גם עם השם "אוזן המן". 


בגב הגלויה נכתב: "אזני-המן - ירושלם פורים א'תתמ"ח".
השנה (1848) היא לפי הספירה לחורבן הבית (מניין שחודש ביוזמתו של אליעזר בן יהודה), והיא עולה לשנת 1918. 
שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל החל בקיץ 1917, הוי אומר שפורים 1918 היה חג הפורים הראשון שראו חיילי הצבא הבריטי בארצנו. 
(טרם הצלחנו לזהות את ההוצאה ו/או האמן שעיצב את הגלויה).


25.2.2015

מעוז צור לפורים - אמשטרדם, 1840 בערך

ר' גבריאל פולק, מחכמי אמשטרדם, מחבר ומו"ל של כמה ספרים, חיבר והדפיס "מעוז צור לפורים", חיקוי לשיר המקורי על חנוכה. 
השיר נדפס על דף בודד בדפוס דוד פרופס באמשטרדם, בסביבות שנת ת"ר (1840). 
את הסריקה מצאתי באתר אוניברסיטת גתה בפרנקפורט דמיין:

מאוחר יותר, הדפיס המחבר את השיר בספר 'תורה אור', שהוציא לאור באמשטרדם בשנת תרי"ז (1857).
השיר נדפס שוב בכתב-העת התורני 'וילקט יוסף' שהוציא לאור ר' יוסף הכהן שוורץ הי"ד, בפאקש שבהונגריה (שנה שמינית - תרס"ו [1906], גליון י, עמ' 62). 

23.2.2015

רשימה אקטואלית לפורים וליום הולדת הסבתא! - בודזאנוב (גליציה), ראשית המאה העשרים

באוצרותיו של אחד מידידיי נמצא דף בכתב-יד, שנכתב כנראה בראשית המאה העשרים, ע"י כותב לא ידוע, ובו התייחסות אקטואלית לחג הפורים.
הקטע נכתב על גבו של נייר מכתבים רשמי של השותפים J. Breitmann ו- J. Steinhardt (ברייטמן ושטיינהרט) שברשותם היתה טחנת קמח מתקדמת ("אמריקאית"; Amerikanische Kunstmühle), בעיר בודזאנוב (Bucniów) הסמוכה לטרנופול (אז גליציה, כיום אוקראינה).
מן הדברים עולה שהם נכתבו לרגל יום ההולדת לסבתו של הכותב, שחל ביום הפורים:
"מי ימנה ומי יספר את הצרות והתלאות אשר סובלים היהודים בעת ההיא ובזמן הזה?! אין לשער ואין לערך את הרדיפות והגזרות הרעות שנגזרו עלינו בכל מקום מושבותינו! בכל יום ויום באות שמועות מרגיזות ומכאיבות על דבר אחינו בכל ארצות התבל וקול אנחה כבדה נשמע מתוך מקהלות הנאנקים הקורע את לבנו -- היתכן? וכי אפשר הדבר שדברים נוראים כאלה יעשו תחת השמש, לעיני כל הטבע והתולדה ואין מידם מציל? שאלות כאלה הולכים ושבים מפה לפה ורוח של ספק, רוח של יאוש מתחיל לנשב בתוך מחנינו המביא אתו עננים שחורים אשר הולכים ומתמתחים הלוך ומתפשט על שמינו. והנה האח! כוכב אחד בוקע את ערפלי העלטה ומאיר את הדרך אשר נלך בה בתוך האופל והחושך, הכוכב הזה שולח את קרניו הזהביים והנעימים החודרים תוך לבנו פנימה כמו עד חי יעמוד לנגד עיננו ומתראה בנו לבל נאמרו נואש ח"ו לכל תקוה, כי עוד לא אלמן ישראל, עוד גואלו חי חי עודנו, כבר עברו ימים עוד גרועים מן האחרונים, עוד לפני אלפים שנים ויותר בקש המן הרשע להרג ולאבד את כל היהודים ביום אחד ולהשמידם מתחת שמי ד', אולם כאשר נגעה החרב עד נפש וסכנה איומה רחפה לנגד עיני עם ישורון, אז חשף ה' זרוע קדשו והפך את האבל לששון ולשמה, ולא די שחפצו לא הצליח בידו להפיק את זממו מכח אל הפועל, כי גם בבור שכרה תחת רגלינו נפל בעצמו, ורשתו אשר טמן לנו נלכד בה, כבר דיו לחמם את הלב ולעורר את הרצון ללחום ולסבול, כבר דיו למלא את הנפש זיו וקסם של עתיד מזהיר "אשר בוא יבוא אעפ"י שיתמהמה". חג הפורים! מה נעים ונחמד הוא היום הזה! היום הזה הי'[ה] לאור גדול להיהודים ולזכרון קודש נצחי עדי עד וזכרו לא ימוש עד עולם. היום הזה הוא שלשלת שאיננה פוסקת המאחדת והמקשרת את העבר עם העתיד. גדול היום הזה לישראל ונעים לבית יעקב. אולם כשאני לעצמי מה נכבד ומה נעים לי היום הזה בכפלים! שמחה נוספת מתנוססת בקרבי! האח! שמחה כזו היש תחת השמש? גיל כזה הנמצא היום בין בני חלד?! בזכרי כי היום הזה יום הפור גם הלדת אמי זקנתי ת', יום אשר "אילת השחר" החל להתנוצץ עלי שמי החיים בברק זוהר באור מבהיק עלי עולם הבריאה אשר עד הנה הכוכב הבהיר שולח קוי זהרו ומפיץ אור נעים לנגד עיננו המשמח לב ונפש המחי'[ה] רוחנו ומקור חיינו הכוכב הזך והטהור הזה יהי מבריק בעזוז נגהו, עד נצח ישלח קרניו הזהביים על ראשנו עד נצח ויהי הולך ומאיר כמלכת השמים שבעתיים יציץ ויופיע יאיר ויגיה מוסף והולך לשמחתנו ולשמחת כל צאצאיכם, כנפש נכדכם המברככם בברכה שלמה באריכות ימים ושנים דשנים ורעננים אז ישישו יגילו הנכדים, וישמחו ויתענגו הבנים".
צדו השני של הדף


9.2.2015

"דרך הנשר" - קונטרס עברי לזכרו של הקיסר לאופולד הראשון - בדפוסו של ר' שבתי בַּס - דיהרנפורט, 1705 / גירוש יהודי וינה, 1669-1670

באתר הספריה הלאומית הפולנית מצאתי סריקה של קונטרס לא ידוע (לא נרשם ב'מפעל הביבליוגרפיה') שנדפס בשנת תס"ה (1705), בעיר דיהרנפורט (Dyhernfurth) בדפוס העברי של החכם הנודע ר' שבתי משורר בַּס, מחבר "שפתי חכמים" על התורה.
הקונטרס, ששמו "דרך הנשר", הוא הספד בעברית על מותו של הקיסר לאופולד הראשון - קיסר "האימפריה הרומית הקדושה", שנפטר באותה שנה, והוא סוקר בקצרה את תולדות חייו ופועלו.
חיבור זה נכתב ע"י מלומד נוצרי בשם דניאל ספרינגר, שהיה פרופסור ללשון הקודש ולשונות המזרח בעיר ברסלאו (Breslau). כיאה להתמחותו נכתב החיבור בשלוש שפות, כפי שצוין בשער: "נרשם ונעשה בלשון עברי וכשדי [ארמית], ובלשון אשכנזי [יידיש] באותיות יהדית[!]". ואולם, בסריקה שמצאתי קיים רק הנוסח העברי.
משעשע לראות את השימוש שנעשה כאן בפסוקים, פתגמים ומוטיבים יהודיים. לדוגמה: השנה תרס"ג לפ"ק (דהיינו שנת 1663 לספירת הנוצרים, לפ"ק = ללא סִפרת האלפים), נדרשת כנוטריקון "סוגר תוגר" על נצחונו באותה עת במלחמה עם האימפריה הטורקית (המכונה בספרות הרבנית 'תוגר'), וראשי התיבות של שמו בעברית: "לעאפאלדוס", נדרשים אף הם: הקיסר לכד ערי אוטמאן פילט אונגאריים לחם דולקי ורודפי סגולתו, הוא קם יורה סוסי רכביהם", וכן הלאה.
מתברר שהקיסר ה"רחמן" וה"צדיק" לא היה כ"כ נחמד ליהודים, והוא זה שהורה על גירוש היהודים מעיר המלוכה וינה בשנים 1669-1670.
ההחלטה על גירוש היהודים מוינה נתקבלה בסוף שנת 1669, בעידוד אשתו הראשונה - מרגריטה, שהיתה בתו של מלך ספרד והורגלה לחיות בארץ נקייה מיהודים, ובתמיכתה הנמרצת של הכמורה ולחצם של תושבי וינה הנוצריים, שהבטיחו לשלם לקופת הקיסר את המס השנתי שמשלמים היהודים. לאופולד חתם תחילה על צו גירוש המורה ליהודים העניים ובעלי הרכוש המועט (אלו שאין לאוצר המלכותי כל רווח מהם) לעזוב בתוך שבועיים. בהמשך גורשו היהודים האמידים והעשירים, שהיוו את מחצית יהודי העיר. גירושם התעכב מספר חודשים עד שהספיקו לחסל את עסקיהם ולמכור את נכסיהם, עד יולי 1670 עזבו כל יהודי וינה את העיר. שמו של הרובע היהודי, שנתפס על ידי התושבים הנוצרים, נקרא מאז "ליאופולדשטט" כאות תודה לקיסר על גירוש היהודים. מהר מאד עמדו בוינה על הטעות הכלכלית שנעשתה בגירוש היהודים, אשר תרומתם לכלכלת המדינה היתה חיונית, והיהודים הורשו לחזור אל העיר בצורה הדרגתית.
כותב ההספד שלפנינו לא התעלם מפרק זה בחייו של לאופולד, אך העמיד זאת באור מחמיא לקיסר המהולל, וכך לשונו (עמ' 3, טור ימני):
"בעת ההיא יצאה ציווי חזקה מהקיסר יר"ה [ירום הודו] והוגלו יהודים הרבה, על ידי גרמם וגירתם, מהעיר ווינה וממדינת אויסטירייך [אוסטריה], ואחר כך גם הנשארים הלכו ונחלקו ונתפזרו במדינת פיהם [בוהמיה] ומערהערין [מורביה] ומקומות אחרים, ועם כל זה הראה הקיסר יר"ה חסדו באופן זה שקודם יציאתם נתן להם רשות ופקידה, למכור כאוות נפשיהם את בתיהם ואת כל רכושם ואת כל אשר להם, ולשלם חובותיהם, ונגד זה לכוף גם את בעלי חובותיהם לשלם להם, ואף גם שגלו לזמן מה כנ"ל, נכמרו רחמיו וחסדיו המרובים והגדולים של אדוננו הקיסר יר"ה, והרשה להניח אותם אנה ואנה באיזה מקומות".
הרי שהיהודים גורשו "על ידי גרמם" - כלומר, באשמתם!
מעניין לציין את שכותב ההיסטוריון שמעון דובנוב, כי ליהודים המגורשים נִתנו תעודות המעידות כי גורשו מן העיר "לא מפני חטאים שחטאו, אלא על פי רצון הוד מלכותו הקיסר, הממאן לסבול אותם בארכידוכסיותו באוסטריה" (דברי ימי עולם, ז, עמ' 146).


3.2.2015

רבי נפתלי מרופשיץ מתרץ את הקושיה על הקוזאק

סבי, ר' נח שטרן הי"ו, איבד את משפחתו בשואה. אביו - ר' ישראל, אמו - פראדל, ושמונת אחיו ואחיותיו (הקטנה שבהם - בת כשנה), נרצחו באושוויץ, הי"ד.
מלבד סבי, ניצל מן התופת גם דודו - אח אביו: דוד שטרן.
דוד שטרן עלה לארץ לאחר השואה, הקים משפחה והתגורר במושב צפריה, ונפטר בשנה שעברה. ברשותי רשימה קצרה, שבה כתב דוד שטרן מעט מזכרונותיו על אחיו - ר' ישראל שטרן - אבי סבי.
בתוך הדברים הוא מספר כי אחיו ישראל גוייס לצבא הצ'כי ושירת שם בחיל הפרשים. המחנה הצבאי היה בעיר ברגסס (Beregszász), כחמישים ק"מ מעיירת הולדתם בילקה (Bilke). כשחזר ישראל מהשירות הצבאי, מספר דוד, "היו בידיו שלושה מחברות של שירים ביידיש, פתגמים, קטעי עיתונות וכמה דברי בדיחה וכדומה...".
ר' ישראל שטרן
בין הדברים שזכר דוד מתוך המחברות של אחיו, הייתה דרשה-הומוריסטית חביבה מאת רבי נפתלי מרופשיץ, מגדולי האדמו"רים הראשונים של החסידות, שנודע בחוש ההומור ובחידודים שלו. אינני יודע אם סיפור זה ידוע או מתועד במקור אחר, והוא מובא כאן בלשון שכתב אותו דוד-סבי [עם תיקונים קלים שלי]:
הקוזאק החמוּר
ר' נפתלי מרופשיץ היה באחד השיחות עם חסידיו מספר:

בדרך כלל משתדלים לתרץ אַ האַרבען רמב"ם [="רמב"ם חמוּר", דהיינו קושיה חמוּרה בדברי הרמב"ם], שואלים קושיות על הרמב"ם - ואילו אני אתרץ את "הקוזאק החמוּר".

הקוזאקים היו ידועים כשבט פראי, רודף את היהודים, מכה אותם ושודד את כספים, ועוד ועוד.

הקוזאק נכנס לבית של יהודי, פורץ את הדלת, נגש ליהודי שהיה בביתו עם כל המשפחה, מניף את המקל ונותן לו שתי מכות על הגב וצועק: יהודי, תן לאכול!

יש לי שתי קושיות על הקוזאק:

ראשית, למה אתה אומר: "יהודי, תן לאכול". האם אתה צריך אוכל כשר?!

שנית, למה אתה מכה?! תגיד לו "תן לי לאכול", ואם הוא לא ירצה, אז תתן לו מכות.
ובאמת, קשה מאד על הקוזאק הזה... 
אלא יש לתרץ:
נאמר: מי שלא נותן צדקה - גייסות באים עליו ולוקחים מה שיש לו (השווה: בבא בתרא ט, א).
הקוזאק הזה נמצא במרחק רב, ומקבל שליחות:
במקום הזה, שם רחוק, יש יהודי שלא נותן צדקה - לך תגמור אתו את החשבון.
אז הוא נכנס מרוגז ואומר לו:
יהודי! תן לאכול ליהודי!
תן צדקה לעני - ואז לא תצטרך להביא אותי ממרחק רב בכדי להעניש אותך.
ובזה תרצנו את הקוזאק החמוּר! 

27.1.2015

שתי "חתימות"

להלן שתי "חתימות", האחת מזרחית והאחת אשכנזית, שלמעשה אינן חתימות ממש, אלא רישומים שהותירו הבעלים בספריהם, בצורות המזכירות חתימות.

הנה ה"חתימה" הספרדית:
"והחכמה מאין ימצא,
רפרם מרפרם מרפרוניו[?]
סולני בטיטון בטיטון
טבטיטון"
אין לי מושג מה משמעות הדבר. עושה רושם שזה סוג של לחש.

והנה ה"חתימה" האשכנזית:
[אולי תרצו לנסות את כוחכם בפענוח, לפני שאתם ממשיכים לקרוא...]

כאמור, לא מדובר בחתימה, אלא בצמד המילים: 
"פיטום הקטורת". 

מצוי מאד שהסופרים היו עושים "נסיון קולמוס" עם נוסח "פיטום הקטורת הצרי והחלבנה...". אינני יודע מדוע דווקא נפוץ נוסח זה בנסיונות קולמוס. פעם שמעתי, ואינני יודע מה מקורו, שהיו שסברו שכתיבת "פיטום הקטורת" בספר הוא סגולה לשמירה מתולעי העש.
[על נסיונות קולמוס נוספים - כתבתי כאן].



26.1.2015

ש"ס זולצבאך וגלגוליו במהפכת "אביב העמים"

ל'קדם - בית מכירות' הגיע לאחרונה סט תלמוד בבלי, מהדורת זולצבאך תקט"ו-תקכ"ג (1755-1763). מדובר ב-14 כרכים גדולים ומרשימים, עם כריכות עתיקות, עשויות לוחות עץ המחופים בעור.

כל הכרכים הגיעו ממקור אחד, ועל כן, בכל הכרכים חוזרים על עצמם בווריאציות שונות, רישומי בעלות וחתימות מאותם בני משפחה. לפי החתימות מתברר כי כרכי הש"ס היו שייכים תחילה ל"שני אחים הר"ר איצק ו... הק' פייפר [חיים ישראל] שיפף", ושל בני משפחה נוספים: "הקטן משה שיפף", ו"האלוף והקצין מופלג כש"ת כ"ה ליב שיף". הכרכים התגלגלו לנינו של ר' ליב שיף, רבי משה העכהיימר, שהותיר את רישומיו בכל הכרכים. מתברר שר' משה הנ"ל היה מתמיד גדול, שכן בכל אחד משערי המסכתות, נמצאים רישומים בכתב-ידו, בהם תיעד את התחלת הלימוד באותה מסכת וסיומה.
רישומים מן הסוג הזה נפוצים בספרי קודש. הנה דוגמה אחת מתוך רישומיו של ר' משה, על השער של מסכת סנהדרין:

 


"סיימתי היום יום וי"ו י"ט שבט תרל"א מסכת ע"א [עבודה אלילים] והתחלתי היום ללמוד מסכת סנהדרין, ה' יזכני ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל מצותיך, הק' משה העכהיימער". 
"סיימתי היום כ"ד תמוז תרל"ח מסכת ע"א והתחלתי ללמוד מסכת סנהדרין, הק' משה העכהיימר". 
"סיימתי מסכת ע"א היום כ"א אב תרמ"ה והתחלתי ללמוד סנהדרין, הק' משה העכהיימר".

רישומים כאלה מופיעים כאמור, בשערי כל המסכתות, ומתעדים את שקידתו של אותו ר' משה. 

בדף הכריכה הקדמי של מסכת סנהדרין, מופיעים רישומי בעלות מבני המשפחה, שמצטרפים לאוסף טכניקות רישומי הבעלות, שהבאתי כאן מדי פעם.
בראש העמוד, רישום בעלות ב"כתב מראה":
"זה הספר שייך לשני אחים הק' כ"ה פייפר ולהק' כ"ה איצק שיפ".

מתחתיו רישום בכתב רגיל:
"זה הגמרא שייך לשני אחים הק' כ"ה איצק ולאחיו הק' פייפר שי'[ף] באונדערשיפף". 

לאחר מכן רישום דומה בלועזית, אף הוא ב"כתב מראה".

ואז רישום מליצי, המתחיל בוואריציה של רישום נפוץ שגרסאות שלו הבאתי בעבר, ומסתיים בחידה על שם הכותב:
"דבר תורה מעות קונות, והלוקח יאמר משיכה קונה, על כן אני חתמתי שמי, כי תחילת שמי הוא אמצא [אמצע]  שמי, ואמצא [אמצע] שמי הוא תחלת שמי, וסוף שמי מתחלק לשני חלוקים [!] ונמצא שמי נכת(ו)ב".

החידה רומזת לשם 'משה', והיא חידה מפורסמת ונפוצה ברישומי בעלות (אצל בעלים בשם זה), אופן הפתרון הוא כזה:
    תחילת שמי = דהיינו תחילת המילה 'שמי' - כלומר האות ש' - היא אמצע שמישה).
    ואמצע שמי = אמצע המילה 'שמי' - כלומר האות מ' - היא תחילת שמי (משה).
    וסוף שמי = סוף המילה 'שמי' - כלומר האות י', שערכה הגימטרי 10 - מתחלק לשני חלקים, דהיינו 5 = ה'
והוא סוף שמי (משה). 
(חידה דומה על השם 'ישראל', הבאתי כאן; וראה חידות כאלה על השמות 'אברהם' 'יצחק' ו'יעקב', בספר 'ילקוט שירי תימן', מאת יהודה רצהבי, ירושלים תשכ"ט, עמ' 178; ובעמ' 179 שם, שתי חידות על השם 'משה', האחת במתכונת דומה לחידה שלפנינו).

בתחתית העמוד רישומים משנת תק"פ (1820) מאת ר' משה העכהיימר על התחלת הלימוד במסכת מכות.


אך המעניין ביותר הוא הרישום הארוך שמופיע בכרך מסכת שבת, בעמוד הכריכה הקדמית.

רישום זה כולו בכתב-ידו של ר' משה, והוא נכתב כשהיה בן שמונים ושלוש וישב בעיר מערגענטהיים (Bad-Mergentheim). בתחילת דבריו הוא מספר את שאירע לכרכי הש"ס במרץ 1848 - בתקופת "אביב העמים" - כשאספסוף של מורדים התנפל על בתי היהודים וערך פוגרום. רכושם של היהודים נבזז והספרים הושלכו החוצה. ר' משה מצא את כרכי הש"ס מתגוללים ברחוב ואסף אותם בחזרה אליו [ואכן, ניתן לראות את עקבות הבוץ והלכלוך, בעיקר בכרך מסכת שבת - ראו בתמונות הבאות].
בהמשך הרשימה כותב ר' משה פרטים מעניינים על תולדות משפחתו ועל היהודים בגרמניה (בכפרי דרום גרמניה, מחוז באדן והאזור; חלק מהשמות טרם זיהיתי - אשמח לעזרתכם).
לזכרון אני הק' משה בן כהר"ר חיים ישראל הייתי דר בכפר אונטערשיפף [Unterschüpf] והיה דרין בתוכה הקהל של עשר בעלי בתים וגם חזן ושוחט בית הכנסת ומקוה היה שם, ובא העת שהיה המון עמים מורדים במלכות ולא היה דין ומשפט ודת... Marz 1848... באים המון עמים ערלים מן שוויגערן באקסבערג [Schweigern, Boxberg] ועלכיגאן זאקסענפלור אברשיפף לעגעריטען בלילה, ורוצין להשמיד ולהרג [!] כל היהדים [!] בעשיפף, ויבזו כל המטלטלים, והיין בתוך החבייתן [!] שב[מ]רתפין ישפכו כמים לחוץ, ומה שלא גנבו ישברום והושלך החוצה, וגם הגמר'[א] הזאת עם כל הש"ס עם ספרים אחרים מצאתי ב' יום אחריו ברחוב, וה' הצילנו עם כל הקהל מידם. 
משפחה שלי העכהיימער באים לדור כאן מערגענטהיים [Bad-Mergentheim], הק'[טן] משה עם אחי שמעון עם דודי איצק וחותנו אהרן דרייפוס, משפחה אפפענהיימער נסעו מק"ק מאנהיים... ושני ב"ב [בעלי בתים] זקנים ועניים דרים היו לבד בשיפף ונקבו בשם דוד האאס ואברהם רויך והולכים בשבת וי"ט [וימים טובים] לקענגיסהאפן [Lauda-Königshofen] לבית הכנסת. הק' משה העכהיימר בן לא"א כהר"ר חיים ישראל פייפר.
הט"ס ועץ חיים שיש כאן בקהל אני ואחי שמעון אשר ירשנו [?] מן אבי פייפר ז"ל, שהוא ירשה מן אביו הקצין כהר"ר משה שהוא יורש מן אביו הקצין כ"ה ליב כולן [?] מאונטערשיפף. הוא יורש מן אביו הקצין כהר"ר פייפר מקארבאך [Karbach], ושמו חוקק [חקוק] על הטס. ואני ואחי שמעון ז"ל נותנים במתנה להקהל מערגענטהיים. הק' משה בן כהר"ר ישראל המכונה פייפר ז"ל. בשנת שמונים ושלוש שנים לחיי'. 

שער מסכת שבת (שימו לב לכתמי הבוץ והלכלוך)
[הוספה: יתכן ששמעון העכהיימר, הנזכר כאחיו של ר' משה, הוא מחבר הספר 'תורת חינך לנערים' שנדפס בפירט (פיורדא) בשנת תקפ"א (1821), אשר היה ממשכילי ברלין (ונפטר בפיורדא בשנת תקפ"ח 1828). תודה ליעקב מאיר].

14.1.2015

קניות לשבת - איור מודפס מוורשה, 1830

באתר הספריה הלאומית הפולנית, מצאתי איור ליטוגרפי של יהודים העורכים קניות (או ליתר דיוק: קונים עופות) לכבוד שבת.
כפי שנכתב בשוליים, המאייר הוא: A. Goldenberg, והוא נדפס בדפוסו של Georg Schafner בוורשה, בשנת 1830.
הכיתוב למטה: Kupno na szabas (דהיינו, כנראה: קניות לשבת).

12.1.2015

רישום בעלות שירי, על ספר 'כתב יושר' - ורשה 1859

ר' אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם בתל-אביב (וכותב הבלוג "עם הספר"), שלח לי בטובו את הצילום הבא: רישום בעלות מעניין, שנכתב בכריכת ספר "כתב יושר", ורשה 1859:


לֹא לִמְכַחֵשׁ, גַּנָּב וּבַעַר
יוֹעִיל שְׁמִי אִם אֶכְתְּבֵהוּ בַּשַּׁעַר,
הֲלֹא יִגְדַּע מִנְעֲלֵי בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת
וּמַה, לִקְרוֹעַ הֶעָלֶה לֹא יֵדַע עַוָּל בּוֹשֶׁת?
רַק לְאִישׁ אֱמוּנִים אֲשֶׁר יִרְאַת ד' עָלָיו
אוֹלַי יִמְצְאוֹ וְלֹא יָדַע שֵׁם בְּעָלָיו,
לְמַעֲנוֹ וּלְמַעֲנִי אֶרְשׁוֹם שְׁמִי לְמַזְכֶּרֶת
לְמַעַן יֵדַע לְמִי הָשֵׁב הַמַּחְבֶּרֶת.

מכחש = עפ"י ויקרא ה, כא-כב ("...וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ, אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֵשׁ בָּהּ"). מנעלי ברזל ונחושת = עפ"י דברים לג, כה ("בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת, מִנְעָלֶךָ"); והכוונה שהגנב "יכול להתמודד" אפילו עם מנעולים מברזל ונחושת. לא ידע עַוָּל בושת = עפ"י צפניה ג, ה ("וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת") [תודה לפרופ' שלומית אליצור]. לקרוע העלה = לקרוע את הדף שעליו החתימה.

15.12.2014

יה הצל יונה - פיוט לחנוכה של יהודי בבל - גרסה לא מוכרת

במסורת יהודי בבל נוהגים לשיר בחנוכה את הפיוט "יה הצל יונה מחכה":
‎‎‎‎‎‎
יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה                     וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה
    וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ               בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה:

הוֹדוּ לְגֵאֶה עַל גֵּאִים                    וְנוֹרָא עַל כָּל נוֹרָאִים
    הִצִּיל אֶת נִין חַשְׁמוֹנָאִים               מִיַּד צָר כִּי בָהֶם הִכָּה:

   [וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ           בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה]
   
וְיָשִׁירוּ עַמָּךְ שִׁירוֹת                     וּזְמִירוֹת מִפָּז יְקָרוֹת
    בְּהַדְלִיקָם אֶת הַנֵּרוֹת                  בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה:

   [וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ             בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה]

דִּרְשׁוּ לָאֵל כָּל לְבָבוֹת                  כִּי גָמַל עָלֵינוּ טוֹבוֹת
    שִׂמְחוּ בָנִים עִם הָאָבוֹת               בְּדָת מִנִּי יָם אֲרֻכָּה:

   [וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ             בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה]

הָאֵל יָמֵינוּ יְחַדֵּשׁ                        וְצָר לַהֲרִיגָה יְקַדֵּשׁ
יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ                     וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ:

   [וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ             בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה]

את הלחן לפיוט זה, בביצועים רבים, ניתן למצוא באתר 'הזמנה לפיוט'. שם גם מובא מאמר יפה שכתב על פיוט זה המשורר בלפור חקק, הפותח את מאמרו כך:
את הפיוט "יה הצל יונה מחכה" אני זוכר בקולו של אבא זכרונו לברכה, ואליו מתלווים תמיד הזיכרונות על דמעת היונה שהעיקה על  סבא ועל כיסופיו. כשהגיע חג החנוכה בבית הספר "אליאנס לבנים" בירושלים שרו כולם ברחוב "כל ישראל חברים", את הפיוט "מעוז צור ישועתי". אבל לי היה סוד משפחתי: ידעתי שקיים פיוט במשפחה שלי שאף מורה בבית הספר לא מכיר. כשהמורה לאה וינקלר שאלה אותנו, היה ברור לכול שיש לשאלה שלה רק תשובה אחת: "מעוז צור ישועתי". ואז הצבעתי ואמרתי שיש עוד פיוט שאבי שר בבית - "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה". "זה פיוט לשבועות", היא אמרה, "אין פיוט אחר לחנוכה, רק מעוז צור". "אבל אבא שלי שר את הפיוט הזה  לחנוכה", התעקשתי. "זה בעיקר פיוט לשבועות", לא הרפתה. ובכל זאת הייתה גאווה נסתרת בתוכי שיש לי פיוט פרטי, פיוט משפחתי שלא כולם יודעים אותו...
בכל המקורות שבהם נדפס שיר זה, נכתב כי שם מחברו הוא "יהודה", וזאת על פי האקרוסטיכון - האותיות שבראשי השורות, בהן נוהג המחבר בדרך כלל לרמוז את שמו. לא ידועים פרטים נוספים על אותו יהודה.
[מעניין לציין, כי הרב מאזוז, במבוא לסידורו 'איש מצליח', מהדורה רביעית, בני ברק תשס"ו, מייחס שיר זה בפשטות לרבי יהודה הלוי].

והנה, בכתב-יד שהגיע מאזור פרס-איראן (ונכתב כנראה בראשית המאה העשרים) מצאתי גרסה אחרת ולא-מוכרת של הפיוט. לא זו בלבד שרוב בתי השיר שונים לבלי היכר, אלא אף שמו של מחבר הפיוט שנרמז באקרוסטיכון שונה. שמו הוא: 'ישראל', וכפי שנכתב בכותרת שבראש העמוד: "שירה לחנוכה סי'[מן] ישראל". 


יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה        וְדִמְעָתָהּ לָהּ מְבַכָּה
     וְתִשְׂמַח בָּהּ אַתָּה מַלְכָּהּ        בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה
יָשִׁירוּ לְךָ עַמְּךָ שִׁירוֹת     וּזְמִירוֹת מִפָּז יְקָרוֹת
     בְּהַדְלִיקָם אֶת הַנֵּרוֹת           בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה
שֶׁבַח לְאֵל הַהוֹדָאוֹת      וְאָדוֹן הַנִּפְלָאוֹת
     הִצַּלְתָּ אֶת הַנְשָׁמוֹת             בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה
רָם גֵּאֶה עַל כָּל גֵּאִים     וְנוֹרָא עַל כָּל נוֹרָאִים
     הִצַּלְתָּ נִין חַשְׁמוֹנָאִים         מִיַּד צַר כִּי בָּהֵם הִכָּה
אֵל הִצִּיל אֶת עַמּוֹ         וִישִׁיבֵם אֶל בֵּית הֲדוֹמוֹ
     כִּסֵּא דָּוִד עַל מְקוֹמוֹ            תִּמְשׁוֹךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה

4.12.2014

ראשי תיבות בשטרות - מרוקו

סוגה ספרותית נפוצה בשנים קדמוניות היתה ה'אגרונים', חיבורים שבהם הועתקו נוסחי מכתבים, לאישים שונים ולזמנים שונים, ושימשו ככלי עזר לכותבי המכתבים. בדומה לכך, נוצרו חיבורים שריכזו העתקות של נוסחי שטרות לצרכים שונים (נישואין וגירושין, פסקי דין, הסכמים וחוזים בדיני ממונות, וכו'). כמה מקבצים אלה נדפסו (ראו לדוגמה כאן), אך רבים מהם נותרו בכתבי-יד. קבצים אלה נועדו לשימוש אישי, ועל פי רוב כל אחד מהם שונה מחברו. ברבים מהם הועתקו מסמכים אמיתיים, כדי לשמש כדוגמה. לעתים הושמטו שמות האנשים והמקומות, ולעתים נותרו כפי שהיו.
חכמי מרוקו וצפון אפריקה היו "אלופים" במיוחד בראשי-תיבות ועל כן שטרותיהם רצופים בראשי-תיבות שבהם קוצרו הפורמולות הרגילות שחוזרות שוב ושוב בכל שטר. לשם הדוגמה, רבים מן השטרות (בענייני ממונות) נפתחים כך:
הע"ע בקש"מ בדל"ב ובשח"ך והוה"ג...
= העיד עדים, בקנין שלם מעכשיו, במנא דכשר למקניא ביה, ובשבועה חמורה כראוי, והודה הודאה גמורה...
ר' דוד צבאח (רב במרקש) מביא בסוף ספרו 'מורה צדק' (תוניס תרע"ה), מילון 'ראשי תיבות של שטרות' (אך יש ראשי-תיבות רבים שאינם מופיעים שם).

היו גם ראשי תיבות שהיו נכתבים על השטר מבחוץ, שבו מברכים את המוליך את השטר ליעדו ומקללים את הפותח או הקורא בו בלי רשות.
בכתב-יד עם העתקת שטרות ממרוקו (המאה ה-19/18), שנמצא ב'קדם - בית מכירות', בשולי שנים מן העמודים, מצאתי ראשי תיבות מסוג זה, הנה הם ופענוחם:
הלב"י חמ"ה אשו"ש ואל"ש פציחות"ם
אמג"ר ופג"י נח"ש וצמ"י קרוב"ץ

הלב"י חומ"ה אשו"ש ואל"ש
יבמ"י וצמ"י פציחות"ם
ופג"י נח"ש קרוב"ץ

פענוח ראשי התיבות:
הלב"י = המוליכו לידו ברוך יהיה
ח[ו]מ"ה = חוץ מן הכבוד הי"ג [=ה' יצב גבולותיה]
אשו"ש ואל"ש = אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום
יבמ"י וצמ"י = ישא ברכה מאת יי' וצדקה מאלהי ישעו
פציחות"ם = פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט
אמג"ר = ארור מסיג גבול רעהו
ופג"י נח"ש = ופורץ גדר ישכנו נח"ש [=נידוי חרם שמתא]
קרוב"ץ = קול רנה וישועה באהלי צדיקים


עוד על ראשי תיבות - ראו מה שכתבתי כאן.

2.12.2014

עיטורים בכתב-יד ממרוקו

מה כתוב כאן?

ובכן,
בכתב-יד של פיוטים ובקשות ממרוקו (המאה ה-18/19 בערך), שנמצא כעת ב"קדם - בית מכירות", עיטר הסופר את הכותרות "בקשה" או "פיוט", כפי שניתן לראות כאן:

בתמונה שבה פתחתי נכתבה המילה "בקשה" בכתיבה מסולסלת, המזכירה את העיטורים בראשי הכתובות ממרוקו, עליהם כתבתי כאן.


1.12.2014

"בן אדמה" - מליצה נאה בכריכת ספר

בדפי כריכה של ספר עתיק מצאתי מליצה יפה (שאיני יודע מקורה), בכתיבה אשכנזית מסולסלת. המליצה נכתבה שם בשתי גרסאות (האחת מנוקדת בחלקה):
בן אדמה! מדוע נבלת בהתנשאך על יושבי חלד זולתך? ואת כל השלכת, אחר גיוך, ואת מוסר הוריך נטוש תטוש, הכי מופלא ממך שקדמך היתוש? נא! הבא זאת על לבך לב עקש, כאשר יובא האבן אל חרב ללטוש, הלא אז תשכיל ותוסיף כח, לקיים מאד ומאוד הוי שפל רוח, ואף אם עלי זאת תעש כסל עלי פימה, נא על לבך שימה, שתקות אנוש רמה, הויתך והעידותיך[?], במחשבתך אם ידובקו, המה יתנו עדיהן ויצדקו, ותאמר לשוא גאה גאיתי, ואתי תלין משוגתי, ואולם זאת העצה היועצת, להיות בפני כל אדם כאסקופת הבית הנדרסת, אשר אם הבית כלו נהרסת, האסקופה לעולם עומדת.
בן אדמה! מדוע נבלת בהתנשאך על בני אדם זולתך? ותשלך את כל, אחרי גיוך, ואת מוסר הוריך נטוש תטוש, הכי נפלא ממך שקדמך היתוש? נא! העלה זאת על לבך לב נפתל ועקש, כאשר יובא האבן על החרב ללטוש, הלא אז תשכיל ותוסיף כח, לקיים מאד ומאוד הוי שפל רוח, ואף אם עלי זאת תעשה כסל עלי פימה, נא על לבך שימה, שתקות אנוש רמה סוף דבר, ראשיתך ואחריתך, יתן עדות שפלותך.

20.11.2014

הוספות "הרחמן" בברכת המזון - ברכות למנהיגי הקהילה באמסטרדם - 1844

בסוף ברכת המזון נוהגים להוסיף בקשות שונות המתחילות במילה "הרחמן" (ראו: טור, אורח חיים, סימן קפט). כידוע, בסעודת ברית מילה נוהגים להוסיף על כך בקשות נוספות מסוג זה, על הרך הנימול והוריו.
ספר 'ברית יצחק', שבו ה"תיקון" שנאמר בליל הברית, נדפס במהדורות רבות. על פי רוב הוא כולל גם את דיני ונוסח טקס ברית המילה, כולל ברכת המזון.
במהדורה של ספר זה שנדפסה באמשטרדם, בשנת תר"ד (1844) מצאתי נוסח מורחב במיוחד של בקשות "הרחמן", עם אזכורים של דמויות שונות בקהילה.
האישים שזכו לברכה מיוחדת הם:
"דיני קהלתנו", "בעלי התריסים", "פרנסי וזקני קהלתנו", "חזני ומשרתי קהלתנו", "פרנסי בית מדרשנו עץ חיים ושאר מנהיגי חברות הקדושות", "מוהלי דורנו", "החתן המשלים והמתחיל את תורתנו", "הרופא המובהק היושב בכאן" ו"המליץ הטוב והסניגור במשפט העיר הזאת".




17.11.2014

ואיה השה לעולה?

הנה איור של איל העקדה, שמצאתי במדרש רבה על התורה וחמש המגלות, שנדפס בקראקא (קרקוב) בשנת שס"ח-שס"ט (1608-1609), ע"י המדפיס יצחק בן אהרן פרוסטיץ. (האיור מופיע מעבר לשער).

יתכן ויש כאן רמז לשם המדפיס: יצחק.

נצרף לזה את שער הספר "עולת יצחק", פירוש על ספר "שחיטות ובדיקות" ממהר"י ווייל, שנדפס בפרנקפורט-דאודר בשנת תנ"ב (1692). האיור, כמו גם שם הספר, רומזים לשם המחבר - רבי יצחק ב"ר ישעיה מקהילת טארניגראד:

16.11.2014

"שיר גרפי" נוסף

בעבר אספתי כאן שירים גרפיים. הנה אחד נוסף שמצאתי, בספר כרם חמד (מאת ר' אליעזר ב"ר יצחק אייזיק "מק"ק וויסאקי במדינת ליטא"), שנדפס בדיהרנפורט ת"פ (1720):

על שירים מסוג זה ועל דרך קריאתם, ראו מאמרו של דן פגיס: "שירי תמונה עבריים ועוד צורות מלאכותיות", בתוך ספרו "השיר דבור על אופניו", ירושלים תשנ"ג. 

10.11.2014

הסכמות "נעלמות" על עיקרי הד"ט

בעבר כתבתי על העריכה שעשו מדפיסי סדילקוב לספר עיקרי הד"ט של ר' דניאל טירני. כעת מצאתי משהו נוסף בעניין זה.
בראש המהדורה הראשונה מופיעות שתי הסכמות. האחת, חתומה ע"י רבני ליוורנו - ר' יעקב נוניס ואיס, ר' אליהו חיים ואלנסין ור' אברהם קורייאט, והשניה חתומה ע"י ר' מתתיה נסים טירני - רבה של סיניגאליה (איטליה).

במהדורת סדילקוב הובא רק נוסח ההסכמה הראשונה, וכפי שהמו"לים מודיעים בראש העמוד - הם מציגים את ההסכמות בקצרה "מחמת הוצאות הדפוס", אך למרבה ההפתעה נוספו כאן שמות של רבנים רבים שאינם מופיעים כלל במהדורה הראשונה. הלא הם:
"הרבנים המובהקים יושבי על מדין פה עיר המהוללה וויניצאה" - ר' אברהם פאציפיקו, ר' אברהם מינץ, ר' אברהם יונה; רבני אנקונה: ר' רפאל ישעיה אזולאי, ר' מרדכי רפאל שמשון צמח וויטרבו, ר' אליה חי נחמו ור' יעקב שמשון שבתי סיניגאליה; ור' יצחק רפאל פינצי מפדובה.


תחילה חשבתי שאולי התגלגל אל מדפיסי סדילקוב עותק מיוחד שבו היו הסכמות נוספות מאת הרבנים הנ"ל (ובשל "הוצאות ההדפסה" השמיטו את גוף ההסכמות והשאירו רק את שמות הרבנים), אך אז גיליתי מה קרה כאן: המדפיסים פשוט לקחו שמות רבנים שהסכימו על חיבור אחר של ר' דניאל טירני - ספר "סעודת מצוה" (ונציה תקנ"א), והעתיקו אותם לכאן - מבלי לספר לנו כמובן.
על הדרך הם עשו טעות משעשעת כשמיקמו את ר' "יעקב שמשון שבתי בלא"א רפאל יששכר" בין רבני סיניגאליה, בעוד שבמקרה שלו 'סיניגאליה' הוא שם משפחתו (על שם מוצא המשפחה). אך למעשה, ר' יעקב שמשון שבתי סיניגאליה (מחבר ספר 'שבת של מי') היה תושב העיר אנקונה!

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...