23.4.2017

צמיד הזכרון של סבא - אסיר מספר 67737

ביום שבת כ"ז אייר תש"ד (20 במאי 1944) הגיע סבי - ר' נח שטרן הי"ו - למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם אביו - ר' ישראל שטרן, אמו - פריידל, ושמונה אחיו ואחיותיו (בתיה-מרים, יואל, שרה [שורי], יוסף, רבקה, שמואל-יעקב, משה וחיה - שהיתה בת שנה, ה' ינקום דמם). כולם, חוץ ממנו, הובלו לצד שמאל בסלקציה שנערכה מיד עם רדתם מהרכבת, וכפי הנראה, נרצחו כבר באותו לילה (כ"ט אייר) בתאי הגזים ובמשרפות אושוויץ.
מוצאו של סבי בעיירה קטנה בשם סוואַליאַווע (Szolyva) השוכנת בהרי הקרפטים, שבאותם ימים השתייכה מבחינה מדינית לצ'כוסלובקיה. ביום טוב האחרון של חג הפסח תש"ד (אפריל 1944) רוכזו יהודי סוואליאווע בבית הכנסת, משם הוסעו ברכבת לגטו במונקאץ', שם שהו יחד עם אלפי יהודים מעיירות הסביבה תחת כיפת השמים כארבעה שבועות. ב-15 במאי, הועלו כולם לרכבות והובלו לאושוויץ. 
מספר ימים לאחר הגיעו לאושוויץ נשלח סבי למחנה גוּזן (Gusenn), אחד ממחנות-הבת של מחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה. 
לפני כמה שנים מצאתי ברשת את כרטיס האסיר של סבי, שמולא בדייקנות גרמנית כשהגיע למחנה גוזן. בכרטיס נרשם בין היתר שמו, שם אביו ואמו (ושם נעוריה של אמו: מאייר), תאריך הלידה שלו, מספר האסיר שלו, וכן התאריך בו נשלח מאושוויץ והתאריך שבו הגיע לגוזן. מן הכרטיס למדתי שהגיע לגוזן ב-28 במאי 1944.
בראש הכרטיס הכתובת: Haftlings-Personal-Karte = כרטיס אסיר אישי, והחותמת: Jude - יהודי. 
KL = Konzentrationslager = מחנה ריכוז
​RSHA = Reichssicherheitshauptamt = משרד ראשי לביטחון הרייך​
לאחר שחרורו נדד סבי, כמו יתר הפליטה, במחנות העקורים בגרמניה ולאחר מכן באיטליה, עד שעלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר קום המדינה.
בביקור שערכנו אצלו בחג הפסח האחרון, סיפר לי סבי כמסיח לפי תומו סיפור מעניין אודותיו, שלא הכרתי עד כה:
מאחר ונשלח ישירות מאושוויץ לגוזן לא קועקע על בשרו מספר האסיר (עד כמה שהבנתי גם באושוויץ עצמה קועקעו היהודים רק בתקופות מסוימות), אלא נתפר על בגדי האסיר שלו. כמו כן, הוא קיבל צמיד מתכת עם מספר האסיר שלו, שאותו ענד על ידו באופן קבוע.
לאחר המלחמה, כאשר שהה במחנה עקורים בפירט (Fürth) שבגרמניה, לקח סבי מטבע כסף גרמני, הביאו לצורף מקומי כדי שיכין לו צמיד במתכונת דומה לצמיד האסירים שענד על ידו בהיותו בגוזן. 
סבי אינו זוכר האם ומתי צמיד האסירים המקורי אבד לו, אך יודע לומר שעשה את הצמיד השני כזכרון לצמיד המקורי.
סבי שמר על הצמיד עד היום, וכאמור - רק בחג הפסח האחרון זכיתי לראשונה לראותו ולשמוע את הסיפור. 
כפי שניתן לראות, על הפלטה של הצמיד בחר סבי לכתוב את שמו (הצורף כתב את שמו הפרטי בצורה משובשת), ובצדה השני הוסיף את מספר האסיר שלו, את שם העיר והתאריך שבהם נעשה הצמיד. 




צמיד הזכרון של סבא (צילום: יגאל פרדו) בחזית הפלטה - הכיתוב: NEO STERN (נח שטרן, בשיבוש). בגב הפלטה - מספר האסיר של סבא: 67737 וראשי התיבות K.L.M. (Konzentrationslager Mauthausen = מחנה ריכוז מטהאוזן), והכיתוב: "Fürth 1947"
בעיניי יש משהו סמלי בבחירה של סבא להחליף את הצמיד המקורי - בו הוא היה רק מספר האסיר שלו - לצמיד שבו מופיע השם שלו. לאמור: ניסיתם למחוק את שמי ולא עלתה בידכם...
סבי - נח שטרן - לאחר השחרור, בהיותו בן 16
זכה סבי לעלות לארץ ישראל, להקים בה משפחה מפוארת, בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות. דור ישרים מבורך. כן ירבו.

21.2.2017

ואלה פסל את הראשונים - רישומי בעלות על ספר

מנהגים שונים היו לבעלי ספרים בעת שהגיע לחלקם ספר שהיה שייך לפני-כן לאדם אחר.
יש שנהגו למחוק את חתימת הבעלים הקודמים (ולעתים לגרד או לקרוע את המקום שבו היתה החתימה) אך רבים אחרים הותירו את החתימה הקודמת על כנה, ורק הוסיפו לצדה את שמם.
במקרים רבים הוסיפו פרטים על אופן הגעת הספר לידם. נפוצים מאד הביטויים: "הגיע לחלקי", "נפל לי בירושה", ועוד.
מליצה נפוצה בהקשר הזה היא "עילאי עבר ותתאי גבר", שלקוחה מהלכות איסור והיתר (ראה פסחים עו, א), כשמשמעותה בעצם: החתימה הקודמת או הבעלים הקודמים - "עבר", והחתימה הנוכחית או הבעלים הנוכחי "גבר".

ברצוני להציג כאן שער של ספר, שהחליף מספר בעלים ברבות השנים, ועקבות המעברים בין בעליו השונים ניכרים בו היטב.

מדובר בספר 'נגיד ומצוה', של המקובל רבי יעקב צמח, מהדורת אמשטרדם תע"ב (1712).
העותק שייך כיום לספריה הלאומית ובעבר היה שייך לפרופ' גרשם שלום (סריקה באתר הספריה - כאן; סריקה של עותק זה מופיעה גם במאגר 'אוצר החכמה').


מן הרישומים בשער ובדף שאחריו עולה כי הספר היה שייך (לפני גרשם שלום והספריה הלאומית) לפחות לחמשה אנשים שונים.

בראש השער מתנוססת חתימה, שנמחקה בהעברת דיו, ותחתיה הוסיף הבעלים החדש: "אין זכרון לראשונים" (על פי קהלת א, יא).
למרות המחיקה, ניתן להבחין מבעד לדיו בשמו של החותם הראשון: "הק'[טן] אליעזר בכרך מטריבטש".

באמצע השוליים השמאליים של השער מופיעה חתימה נוספת, ואף עליה הועבר קו למחיקה:
"קניתי מהוני לכ"ק [=לכבוד קוני] דוד [--] בהר"ר משה זצ"ל מיינ[--]הים עש"ק [--] להקת[?] לפ"ק".

במרכז השער חתימה בעברית ובאותיות לטיניות של "הק' יוסף בן כ"ד רפאל לאנדויער".

מעניין במיוחד רישום הבעלות שבשולי דף השער למטה, שבו מליצה על פי המדרש בתחילת פרשת משפטים (פרשת השבוע הנוכחית), שהובא בדברי רש"י בראש הפרשה (שמות כא, א):

"כל מקום אלה פוסל את הראשונים / הספר שייך לי הק'[טן] מאיר בן החכם המופלג / כמהור"ר שמעון נר"ו מרענש[בורג?]".

כוונת החותם במליצתו ברורה: חתימתו הנוכחית "פוסלת את הראשונים".
כפי שניתן לראות, גם על רישום זה הועברו קוים למחיקה ע"י הבעלים שאחריו.

בדף שאחרי השער אנו מוצאים שני רישומי בעלות נוספים:

הרישום הראשון: "זה הספר שייך להבח'[ור] יחיאל בהמנוח הר"ר [-------]

סג"ל משמ[--]בק[?]". 

סמוך לרישום זה הוסיף אדם אחר: "קניתי מהבח'[ור] הנ"ל בעד א' זה'[וב?]".

16.2.2017

הלולקע של "היהודי הקדוש" - צנזורה בספר "נפלאות היהודי"

על "היהודי הקדוש" מפשיסחא, הצדיק החסידי הנודע, תלמידו של "החוזה מלובלין" ומייסד חסידות פשיסחא, נכתבו מספר ספרים, ביניהם ידועים ספריו של ר' יועץ קים קדיש ראקוץ: "נפלאות היהודי" ו"תפארת היהודי", שנדפסו בפיעטרקוב בשנים תרס"ח (1908) ותרע"ב (1912) וזכו לאחר מכן להדפסות נוספות.


לפני שאגש למשהו שגיליתי בספר "נפלאות היהודי", כדאי להקדים כמה מילים על נושא ה"לולקע" אצל צדיקי החסידות.
"לולקע" ביידיש היא מקטרת, ולפי המסורת החסידית - בשעה שהצדיקים היו מעשנים במקטרתם היו מייחדים ייחודים קבליים ועושים נפלאות ומופתים.
כך מסופר על הבעל שם טוב, כך על צדיקים חסידיים אחרים, וכך גם על "היהודי הקדוש" מפשיסחא (ה"לולקע" - מקטרת הצדיקים - אף היתה מושא ללעג אצל המשכילים, ומופיעה ביצירתו הסטירית של יוסף פרל - "מגלה טמירין").

בהקדמה לספר "נפלאות היהודי" (עמ' 6 בספירה השניה), מובאת אמירה על ה"לולקע" של "היהודי הקדוש" בשם האדמו"ר בעל חידושי הרי"מ מגור, כפי ששמע מפיו ר' דובעריש מייזליש, רבה של וורשה.

במבט ראשון, הפסקה נראית קצת חסרת מובן.
במבט שני, ניתן לראות שמספר מילים מחוקות באמצע השורה.


א"ה (=אמר הכותב) ואגב אכתוב עוד דבר אחד מה ששמעתי בשם הגה"ק (=הגאון הקדוש) וכו' הרי"מ מגור זצוקלה"ה שפ"א (=שפעם אחת) אמר להרב הגאון העצום וכו' מוהר"ר בעריש מייזליש זצ"ל האבד"ק (=האב בית דין דקהילת) ווארשא אם יש לו אמונת צדיקים כ"כ (=כל כך) להאמין בעת שהרה"ק היהודי זצלה"ה מעלה עשן מן מקטרת [הנקרא לולקא] מכוון הכוונות [------] אזי יוכל לנסוע להצדיק הדור, ולהיות נקבע בלבו אמונת צדיקים.
מה היה כתוב במקור בקטע המחוק? האם צנזרו כאן מספר מילים?

ובכן,
בדקתי ומצאתי את הסיפור במקור אחר - בספר מאיר עיני הגולה (לתולדות החידושי הרי"מ, מאת ר' אברהם ישכר אלתר, חלק ראשון, פיעטרקוב תרפ"ח [1928], אות עה), שם מובא הנוסח המלא מפיו של רבי דובעריש מייזליש:
"ועוד פעם אחת דיבר עמי (=החידושי הרי"מ) מגדולתו של היהודי מפרשיסחא זצ"ל ואמר כי הנהו מאמין בבירור שהיהודי בעת שהעלה עשן מפי מן הלילקע, כיוון אז ממש אותן הכוונות שכיוון הכהן הגדול בהקטרת הקטורת ביוה"כ לפני ולפנים...".
זו אמירה קיצונית וחריפה. יש כאן השוואה של כוונות "היהודי הקדוש" בעת עישון מקטרתו לכוונות הכהן הגדול בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים בקודש הקודשים.

מסתבר שבשל חריפותו צונזר קטע זה בכוונה תוך כדי הדפסת הספר "נפלאות היהודי", ומשום כך מופיעה השורה כשהיא ריקה למחצה ונותרה חסרת מובן.

לא ידוע לי משום מה הוחלט לצנזר את המשפט בעיצומה של ההדפסה ומי החליט על כך, אך ברור לכאורה שזה מה שקרה.

כעת כדאי להביא את דברי רבי דובעריש מייזליש במלואם, ולהווכח שהרב מייזליש עצמו לא אהב (בלשון המעטה) את ההשוואה ששמע מפי החידושי הרי"מ, ולא זו בלבד - אלא שמנה את הסיפור הזה כסיבה לכך שלא הפך בעצמו לחסיד...

הנה הנוסח מתוך "מאיר עיני הגולה" (לשם הנוחות, הצילום להלן הוא מהמהדורה השניה, שנדפסה בתל-אביב):

לסיום,
כותבים בני ימינו שלא שמו לב לצנזור בספר "נפלאות היהודי" העתיקו את המשפט כפי שהוא - בלי מובן.
במקום אחד מביא את הציטוט החסר מ"נפלאות היהודי" לצד הסיפור מ"מאיר עיני הגולה", כאילו מדובר בשני דברים נפרדים:

9.2.2017

סוף שבט - הצופן של הרמ"א

הנה צופן שמצאתי בכריכת ספר אחד:


זאת החרוזה כוללת כל אותיו'[ת] א"ב אשר תחליף להמתיק סודך 
זה אגיד לכם נצח סוף שבט עת קר 
אב גדהו זחט יכל מנס עפצ קר שת

כפי שנכתב בכותרת, יש כאן "צופן החלפה" שאתו ניתן "להמתיק סוד". צופן החלפה עובד בצורה פשוטה: כל אות מוחלפת באות אחרת לפי מפתח הידוע רק למוען ולנמען.

מפתח ההחלפה כאן הוא הפתגם: "זה אגיד לכם נצח סוף שבט עת קר", הכולל את כל אותיות הא-ב, וכל אחת מהאותיות בו מוחלפת באות אחרת לפי סדר הא-ב מול סדר אותיות הפתגם.

על פי המסופר, ממציאו של פתגם זה הוא רבי משה איסרליש מקראקא - הלא הוא הרמ"א, וכפי שמובא בספר 'עיר הצדק', לתולדות רבני קראקא, מאת יחיאל מתתיהו צונץ (למברג 1874, עמ' 10):
"ושמעתי כי יסופר שהיה בימיו איזה שנים רצופות קור גדול בסוף חודש שבט, וסערות חזקות וסופות, ונתן הוא סימן לזכרון ונכתב בספר: זה אגיד לכם סוף שבט נצח עת קר. תוכו רצוף כל אותיות א"ב כתפוחי זהב במשכיות כסף ושפתים יושק".
סדר המילים במקור זה שונה במעט מהרישום בכתב-יד שהבאתי למעלה.

למעשה, תולדות הרמ"א בספר זה לא נכתבו ע"י יחיאל צונץ, אלא ע"י מרדכי וויסמאן חיות (כפי שכותב צונץ בהקדמה). צונץ עצמו מערער על ייחוס הפתגם לרמ"א בהערה שם (מס' 22):
"זכרון זה אשר שמע הח'[כם] הכותב על שם הרמ"א, מצאתי בספר זכרונות (כ"י [כתב-יד] עתיק מתחיל משנת שט"ו) מעיר קראקא אשר היה בידי אבל לא ע"ש [על שם] הרמ"א, ולפי הנראה לא מעטו יצאה".

מקור נוסף לפתגם זה מצאתי בכתב-העת הרבני-הונגרי 'תל תלפיות', שהיה יוצא לאור בווייצען (ואץ, הונגריה), בגליון חודש שבט תר"צ (1930; מחברת לו, מכתב ה, אות כו), מאת העורך ר' דוד צבי קאצבורג:

"זה אגיד לכם סוף שבט עת קר נצח - מאמר זה שמעתי מדודי מ"ו צדיק תמים מהו' קאפל (טשח) קליין ז"ל שהיה מלמד בק"ק נייטרא, כאשר למדתי אצלו כד הויתי טליא [כשהייתי צעיר] כבר [כבן] י"ב שנה, וזה המאמר מעשה אומן מופלא כי יש בו כ"ב אותיות א"ב פעם אחת לא חסר ולא כפל". 
כאן ניתן לראות ווריאציה שלישית לפתגם. כפי שניתן לראות, ההבדל בין שלושת המקורות הוא במיקומה של המילה "נצח" בתוך המשפט.


Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...