תפלה (ושירים) עם כל האותיות

על חשיבותה של תפילה הכוללת את כל אותיות האלף-בית, למדנו בתלמוד בבלי מסכת ברכות (ד, ב):

"אמר רבי אלעזר אמר רב אבינא כל האומר 'תהלה לדוד' (מזמור קמה בתהלים, הקרוי 'אשרי') בכל יום שלש פעמים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת (אם משום שסדר הפסוקים בו הוא לפי האלף-בית) נימא 'אשרי תמימי דרך' דאתיא בתמניא אפין (מזמור קיט בתהלים, שבו נכפלות האותיות שמונה פעמים), אלא משום דאית ביה 'פותח את ידך'? נימא 'הלל הגדול'... אלא משום דאית ביה תרתי" ("דאתי באלף-בית ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי" - רש"י שם).

תפילה עם כל אותיות האלף-בית מסמלת שלמות מסויימת. כאילו נטלנו בידינו את כל כלי הביטוי האפשריים ועמדנו להתפלל.

כך כותב רבי משה מטראני - המבי"ט, בספרו 'בית אלהים' בהתייחסו לגמרא דלעיל:

וענין סידור מזמור זה באל"ף בי"ת הוא לשני דברים... הסבה השנית, כי היות סדרם באל"ף בי"ת הוא מורה על היותו כולל בשבח זה כלל שבחים והלולים אשר אין מספיקות רוב האותיות לכלול אותם עד אשר יתחברו כל האותיות בשבח מזמור זה..." (בית אלהים, שער א' - שער התפלה, פרק טו).

ובדומה לו כותבים מפרשים אחרים.
בעקבות זאת נכתבו במשך הדורות תפילות ופיוטים רבים על סדר האלף-בית.
הפעם אכתוב על תפילה קצרה מאד, הכוללת 27 אותיות בלבד: 22 אותיות האלף-בית, עם 'מנצפך' - האותיות הסופיות.

המקובל האיטלקי הרב ארנ"ן [=אליעזר נחמן] פואה (נפטר תי"ט), היה תלמידו של רמ"ע מפאנו, ורבם וידידם של מקובלי איטליה (כדוגמת רבי משה זכות - הרמ"ז, ורבי בנימין הכהן - הרב"ך). פעל בעיר רג'יו (Reggio Nell’ Emilia), ושם עמד בראש חבורה שנקראה "חברת העלובים" (כך מספר עליו החיד"א בספרו 'שם הגדולים').
הרב ארנ"ן פואה כתב מספר חיבורים, רובם נשארו בכתב-יד (חלקם נסרקו במלואם וזמינים ברשת) ורק שניים נדפסו. האחד, פירוש על הגדה של פסח - מדרש בחדוש שנדפס בונציה ת"א, והשני, ספרון קטן של תפלות, שנדפס בונציה בשנת ת"ט, ונקרא: בקשות ווידויים כפי הזמן.

בדף [11] בחוברת זו הובאה תפילה קצרה שכוללת את כל אותיות האלף-בית, כולל את מנצפ"ך האותיות הסופיות:

צרוף כל האותיות דרך תפלה 

תַט עַמְךָ זֶה אָסֵף, וְכֵן צָרַת נַפְשָם, דִגְלַי קַבֵּץ

ידידי הרב יעקב ישראל סטל, המלומד ומורגל במחקר הפיוט, שם לב שמדובר כאן בטעות דפוס, ובמקום "תט", צריך לומר: "חט" (שהרי האות ת' מופיעה לאחר מכן, במילה 'צרת'), וכך לדעתו הוא פירוש השיר:
המשורר מבקש מהקב"ה: את "חט [=חטא] עמך זה" - עם ישראל (ע"ש "עם זו קנית"), "אסף" - תאסוף, תכלה, וגם את "צרת נפשם", והוא חותם בבקשה לגאולה: "דגלי" (דגלי ישראל, וזו הוראה פייטנית לכלל ישראל) "קבץ".
[אגב, מוסיף הרב סטל, הכתיב "חט" = חטא, מקובל ביותר בפייטנות הקדומה, ופחות במאוחרת, אך כאן הוכרח לנקוט בכתיב זה כדי שלא לכפול את האל"ף].


המשורר הספרדי טדרוס אבולעפיא כתב אף הוא שירים קצרים, הכוללים את כל האותיות בשורה אחת. במקרה שלו, השירים אף שקולים במשקל מדוייק, כמיטב המסורת הספרדית.

בספר שיריו הגדול "גן המשלים והחידות" שנדפס ע"י דוד ילין (ירושלים תרצ"ב-תרצ"ז), כונסו שירים מתוחכמים מסוג זה בפרק "שירי צעצועים":

תפילות, שירים או פיוטים, במבנים וירטואוזיים שונים ומשונים נכתבו למכביר, אך נסתפק בזה לעת עתה.

(מד"ר יוסף במברגר למדתי כי משפט הכולל בתוכו את כל אותיות האלף-בית מכונה 'פנגרמה' - ראו ערך בויקיפדיה).