השבת אבידה (וחותם יד כל אדם בו)

"מן המפורסמות", כתב פעם החוקר והביבליוגרף אברהם הברמן, "כי אדם שלא יגע בכספו של אחר ולא יקח דבר משלו, על מנת שלא להחזיר, נוהג קולא לעצמו ולוקח ספר של חברו בלי שום היסוס או שואל ספר ואינו מחזירו. והדברים עתיקים וידועים בכל עם ולשון..." (מסכת סופרים וספרות, תל אביב 1976, עמ' 273).

נימה דומה עולה מהסיפור (או ההלצה) דלקמן:

באחד ממסעותיו הגיע ר' מיכל רבינוביץ (סוחר ומו"ל הספרים הנודע) לעיר לידה והתדפק על דלתו של הרב, רבי יצחק יעקב ריינס. הרב קיבלו בספר פנים יפות, הכניסו לאוצר הספרים שלו, ואמר לו: דע לך, שאין אני מניח לשום בריה לראות בספרי, אלא אם כן אני עומד עליו, ואילו אתה אני מניחך להתבונן בהם כחפצך, ואני נפנה לעסקי.

שאל ר' מיכל: ובמה ראה כבוד הרב להעדיפני על מבקרים אחרים?

השיב לו: סתם אדם מישראל חשוד על גניבת ספרים, אבל אתה סוחר הנך, והספרים הם לך ענין של ממון, ואין ישראל חשוד על גניבת ממון (מינסק עיר ואם, תל-אביב 1975. עמ' 610).

ומפני "קולא" זו שהרגילו רבים בעצמם, נהגו בעלי-ספרים בישראל לחתום את שמם בשער הספר במליצות ידועות. אספתי כאן כמה נוסחים נפוצים:

* ראיתי אנשים שאין בהם בושה וכלימה, כשרואים ספר בלי חתימה, נוטלים תחת הגלימה, ע"כ באתי לכתוב החתימה...

* אף על פי שאסרו חכמים לכתוב על הספר, אבל לחתום שמו מותר, מפני שיש אנשים צדיקים שאין הולכין ד' אמות בלי נטילת ידים, ונוטלין את הספר תחת הגלימה ואומרים אין לנו מאומה (או: שלי הוא מימים ימימה)... זה שמי וזה זכרי...

* אף על פי שאסרו חכמים לכתוב על הספר, אבל משום סימן מותר, מפני שיש אנשים שקונים ספרים בלא מעות, רק בחמשה אצבעות, ואינן הולכים ד' אמות בלא נטילת ידים, לכן חתמתי שמי...

* השמים שמים לה' והארץ נתן לבני-אדם. חייב אדם לחתום שמו על הספר: חייב למה? אלא חיישינן מפני הרמאים, שמא יבוא איש ממצרים, ויקח הספר בשתי ידים, ויעשה פליטה על המים, ויקנה יי"ש ויאמר לחיים.

* מפני שיש הרבה בני אדם שיש להם עשר אצבעות ורוצים לקרוא בלי מעות, אמרתי אתן עיני בהם ואעשה מהם גל של עצמות...

* מאחר שהאמת נעדרת, והשקר גוברת, וכל פה ולשון: לי לי אומרת, לכן באתי לחתום את שמי בעט עופרת, והיא לי לאות ולמשמרת...

* שמעתי שיש אנשים בני בליעל, מורדים בה' ובישראל ומועלים מעל, הגוזלים וחומסים ולוקחים מה שיש לו בעל, אמרתי שמי יצמח ויעל...

* פה בשער עומדת למשמרת, אם ימצא הגנב במחתרת, שמי חקוק בעט ועופרת, אם ימצא בידו יהי לממארת, שאמת היא ניתן לכתוב, שזה הספר שייך ל...

* תנו רבנן לעולם יכתוב אדם שמו על ספרו, שמא יבוא אחד מי שברית מפר, וישליך נפשו באפר, ויאמר קניתי אותו בכופר, על כן כתבתי שמי בספר...

בספר אחד מצאתי נוסח זה:

מאחר שאני ראיתי אנשי רעות שקונים ספרים בלי מעות רק בחמשה אצבעות ונשבעין באלקי צבאות, לכן חתמתי את שמי, שלא יבוא אחד מן השוק ויאמר שלי הוא, כדאמרי אינשי שלך שלי, נאום החותם...

רישומים כאלה נפוצים מאד והווריאציות משתנות לעתים קרובות, אולם בספר שהגיע לאחרונה ל"קדם" מצאתי רישום שכתב דווקא... הגנב בעצמו.

מתברר שהמצפון האנושי בכל זאת עובד (ואולי הגיע "אלול"...), והגנב שלנו החליט לחזור בתשובה ולהשיב את הספר, לא לפני שהותיר את "חותמו" על הספר (מי התיר לו?).

זה הספר שייך לבהמ"ד של המנוח ר' יעקב רייסזף באר[?], ומשם נלקח שלא מדעת בעלים [בשנת...?] וכהיום הזה ישוב לאיתנו! חטאת נעורי ופשעי אל תזכר לי ה'!

ירושלים של תמונות

ידידי היקר ברוך יערי, איש אשר רוח בו, אוחז במצלמה מאז שאני מכיר אותו (שזה הרבה שנים). אני זוכר היטב את עבודתו כצלם-עיתונות חרדי, בימים המדממים של הפיגועים בירושלים, בשנים 2000-2004. בשלב מסויים, הוא עשה שינוי עקרוני, זנח את הצילום העיתונאי ובחר, במקום זאת, להשתקע בסמטאותיה של "ירושלים של מעלה", ברחובות הצרים של שכונת "מאה שערים" וסביבותיה - לתור אחר המפגש בין החומר לרוח, לחפש את עקבות העבר בפניהם של ילדים עטורי פאות וילדות עם צמות, להנציח בתמונות את מעגל השנה (כפרות, ארבעה מינים, ל"ג בעומר, חלאקה, אפיית מצות, תשעה באב וכו') ובתוך כך גם לתעד את השרידים האחרונים של "היישוב הישן" - אותם ישישים חרושי פנים שכאילו קפאו בזמן ומזכירים לנו זמנים אחרים.

ילדים במאה שערים

מעלה אחת חשובה יש לברוך יערי על צלמי ירושלים אחרים. אל השכונות והסימטאות הוא לא מגיע כמבקר מבחוץ, כאדם זר, אלא כבן-בית. הוא מכיר את הניואנסים הדקים, את ההבדלים בין החסידויות ובין העדות, את המנהגים השונים, את סדרי התפילות והאירועים של כל קהילה, והחשוב מכל: הוא מכיר רבים מן המצולמים שלו היכרות אישית, ועובדה זו פותחת לו דלתות רבות (פשוטו כמשמעו). במשך השנים פיתח ברוך קשרים אישיים חמים עם בני משפחות ירושלמיות וותיקות, ואלה מצדם הכניסוהו פנימה, לבתי רבנים ואדמו"רים, לתלמודי התורה ולמוסדות שונים, לבתי המדרש החבויים אי-שם מתחת למפלס הרחוב, לבתים ולחצרות. רבים מזקני ירושלים פותחים בפניו את מעונם, תורמים לו בעין יפה מזמנם, ומסכימים בחיוך שותק שיצלם אותם מכל כיוון וזווית אפשרית.

בחיידר

מלבד העובדה המשמחת שברוך התחתן לפני שבוע (מזל טוב והרבה אושר!), הוא שוקד כרגע על הוצאת ספר אלבומי מהודר עם צילומים מובחרים שלו. הספר (שראיתי את חלקו) מסודר לפי חדשי השנה, ומביא תיעוד אותנטי של הווי חיים שלם, תוסס וססגוני, ולעתים לא מוכר.

ילדות במאה שערים

כדי שתוכלו "לטעום" מעט מצילומיו, הבאתי כאן כמה שמצאו חן בעיני. (חלקם נלקחו מהאתר הזה, אליו העלה ברוך חלק מן התמונות שצילם). תהנו.

עוד ילדות

התרת נדרים בערב ראש השנה

חופש אחר הצהריים

שכונת בתי נייטין

אמא קטנה בשכונת בתי אונגרין

רחוב חיי אדם

* * *

מישהו ארגן לברוך את נקודת התצפית הבאה.

זוהי סעודת "מלווה מלכה" במוצאי שבת, שהוכנה עבור האדמו"ר מספינקא:

וכאן האדמו"ר בבגדי שבת, לאחר שסיים את הסעודה, מעלה על הכתב את כל מה שהתחדש לו בשבת על פרשת השבוע:

תמונות נוספות ניתן לראות כאן, וכמובן לחכות לצאת הספר... (כתובת המייל של ברוך יערי byaary@gmail.com).

ספרים ואש ותמרות עשן

הרב מאיר ברלין (בר-אילן) כותב בזכרונותיו על שנות ילדותו: 

"השריפות היו בימים ההם חזיון מצוי. בכל קיץ כאילו היו מצפים לדעת איזו עיירה תעלה באש, מקצתה או כולה. שרפת עיירה היתה דבר שבטבע כמו המוות של אדם זקן וחולה. הבתים בעיירה היו של עץ, הגגות - של עץ או של תבן. והכל היה יבש ושחון. ניצוץ קטן שבקטנים שנפל על גג של בית או של רפת הבעיר אותו ואת כתליו גם יחד. ומכיון שדלק בית אחד, היו כל הבתים מסביב נתונים בסכנה. המים היו במדה מועטה, מכשירי כיבוי כמעט שלא היו כלל, ועם כל רוח מצויה היתה האש אוכל על ימין ועל שמאל עד לבלי השאיר שריד" (מוולוזין עד ירושלים, תל אביב תרצ"ט, עמ' א-ב).

בעבודה שעשיתי פעם, אספתי מתוך העיתונים "המגיד", "המליץ" ו"הצפירה", רשימה ארוכה של שריפות שהתרחשו בליטא במשך תקופה לא ארוכה.

דוגמה לכך ראו בתמונה הבאה. זהו עמוד ראשון של עיתון "המגיד" (תמוז תרנ"ה, יולי 1895), בו מתפרסם "קול קורא" של רבי יצחק אלחנן ספקטור, רב העיר קובנה וממנהיגי יהדות ליטא, הקורא לצאת לעזרה לטובת נפגעי השריפות, וסוקר בתוך דבריו את העיירות הרבות שנשרפו במשך קיץ אחד בלבד.

‎‎

לחץ על התמונה להגדלה

 "מהרה"ג המפ[ו]אר ר' יצחק אלחנן נ"י בקובנו (קובנה) ברוסיה הגיענו ה'קול הקורא' הזה: אחב"י רחמנים בני רחמנים! הלא ידעתם גם שמעתם דבר אסונות השרפות האיומות והנוראות אשר באו על הרבה קהלות ישראל בארצנו בקיץ הזה. תתפלץ כל נפש מזעקת שבר של החרבן הנורא אשר באה על עיר ואם בישראל 'בריסק דליטא', גם לב אבן ימס במים... הרבה רבבות נפשות מערי ישראל השרופות: איישישוק, קוברין, ראזינאי, דובנא, זעלווי, וואסיל-קאווע, קרעווי, נעוויל ועוד ועוד ערים וקהלות, אשר קרוב למאה אלפים נפשות נהפך עליהם הגלגל בשעות אחדות ונשארו ערומים יחפים ורעבים...".

בשריפות אלו, שכילו עיירות שלימות, עלו באש גם ספרים רבים בין שאר המטלטלין. ספריות רבות וחשובות עלו בעשן השמימה באסונות כאלה, ויש על כך עדויות לא מעטות (ראה: א. יערי, מחקרי ספר, עמ' 47-61).

להלן קטע מקסים שגיליתי בספר "אמשול לך משל" שכתב מרדכי ליפסון (תל אביב-ניו יורק 1956, עמ' רפ-רפא). זהו בעצם סיפור דמיוני (המשמש בספר כמשל), ובמרכזו תיאור נזקיה של שריפה באותם ימים. בתוך כתב ההמלצה שכותב הרב המקומי ל"נשרפים", מופיעה המחשה יפה של אובדן ספרייה חשובה במושגי הימים ההם (מתחיל מאמצע הסיפור - הקטע הרלוונטי יותר לענייננו מודגש):

...לימים נפלה דליקה בעיר וכל כולה נידונה באש ונשׂתרפה עד היסוד בה, נשׂתרפו בתיה ובירותיה, חצרותיה ורחובותיה, אוצרותיה וחנויותיה, ואין שיוּר אלא חורבות ומפולות ותימרות עשן וחרוכת. וכל בני העיר יצאו נקיים מנכסיהם ונעשו עניים ואביונים, וכל העשיר מחבירו - עני מחבירו, מדוכדך בדלי דלות ומצטרך לבריות. זריזים שבהם מקדימים ומחשיכים בשעה שלא יום ולא לילה ונכנסים אצל הרב דמתא, מרא דאתרא, זה שלא בפני זה, כדי שלא יראה אדם בקלונו של חבירו. כל אחד ואחד שייף עייל, שייף נפיק, כובש פניו בקרקע ומבקש בשפה רפה. הן ולאו ורפיא, מהרב שליט"א, שיתן לו בכתב משיט"א כתב נשרף המעיד עליו, שהוא נשרף בין נשרפים, נצרך בין נצרכים ומעורר עליו רחמי נגידים נדיבים, שיעמדו לו בשעת דחקו.

קיים הרב וקנה לך חבר, הנה כי כן יבוֹרך גבר, חובר חבר, ידיו רב לו בלשון מליצה כידיעתו בטיב גיטין וחליצה, חורז חרוזים כנוקב מרגליות, בדיקדוק מדקדק בפרטיות וכלליות, מתאבק באבק ספריהם של איבן גנח ובן סרוק, אבן עזרא ורד"ק, בן לברט ואליהו בחור, לטוב זכור.

נטל הרב של אווז לבן, טבל בדיוֹ של עפצים במכוּון ושירטט וחטף וכתב בקצירת העומר, בל"ג בעומר, בזו הלשון, ראשון, ראשון:

מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, לאחינו בני ישראל, רחמנים בני רחמנים, די בכל אתר ואתר, הנה לשלום מר לי מר, אמרתי אעלה בתמר, אקרא לאֵל עלי גומר, נפשי לה' חיכתה, נפלתי מאגרא רמא לבירא עמיקתא, אני הגבר ראה עני, חוט השני, באש שרפוּנוּ, סבּוּנוּ גם סבבוּנוּ ואחינו כל בית ישראל יבכו את השריפה, זאת האיפה, יצילנוּ מאש וּממים, יראנו בבנין ירושלים, ובנחמת ציון, אמן כן יהי רצון.

לא טובה השמועה הקרובה, אשר לשמעה תצילנה שתי האזניים, חלחלה בכל מתניים, כל ברכיים תלכנה מים, ולבשו קדרוּת השמים, כל ראש לחלי וכל לבב דווי, עד בלי די, אוי לנו מים הדין, בעלמא הדין, ומקבלין דין מן דין, איכה ישבה בדד, אהלי שוּדד, עיר ואם בישראל, הגיע עד שארי שאוֹל, עיר על תלה, גדול כים שברה, אבד סיברה, חס וחלילה, ויצא מבת עירי כל הדרה, הסר המצנפת והרם העטרה. אם אמרתי אספרה כמו, דברים בגו, תקצר היריעה, ותמעט הידיעה, לכן אקצר בקצירת האומר, והמבין יבין וגומר.

ממרום שלח אש, ורוח שאינה מצויה בראש, רוח סועה מסער, צוֹעה ברב כוחה משער לשער, האש מלבה ואינה מכבה; אשו משום חיציו, אשו משום גיציו, אשו משום ממונו, אשו משום עוונו, הבערה ללהב יצאת, כולה ולא מקצת, ויתאבכו גיאוּת עשן, חדש וישן, אמר ה' מבשן, וייקץ כישן, וכהרף עין, הכל היה לאַין, כי אם יהיה לבער קין, כל קנין וענין, לעפר ואפר, מי יתן בספר, וייכתבו מלי, אללי, נשרפו כל מועדי אֵל, קודש ולא חוֹל, בתי כנסיות ובתי מדרשות, לתורה ולתפילה, לנורא עלילה, עד כי יבוא שילה הבית והעלייה, כווייה תחת כווייה, כווייה על גבי כווייה, בית וחנות, רחמנא חוס, רפת ודיר, סטיו וחצר, בהמה ועוף, ובני רשף יגביהו עוּף, מטלטלים מטלטלין באוויר, טלטלה גבר, כלי חרס וכלי אַבר, כלי חמץ וכלי פסח, מכל חלון ופתח, כסאות ושולחנות, מיטות וספות, כרים וכסתות, מוכין ונוצות, ספסלים ושרפרפים, דליים וטפיחים, קדירות וקערות, בקבוקים וכוסות, סכינים וכפות, אלונטיות ומפות, שסי"ן עם רשי"ן וראשי"ן וריפי"ן, רחי"ן ורני"ן ורשבמי"ן, תוספות, כתרי אותיות, חומשים עם ל"ב ומ"ב פירושים, לכל חפציהם דרוּשים, עם אלשיך וספורנו, כלי יקר וחזקוני, אבן עזרא ואברבנאל, אור החיים וחוק לישראל, נכי"ן, אכין ורקין, עם רלבגי"ן ורדקי"ן, מלבימי"ן, כשמלה מלבינין, מפורש ושם שׂכל, כל דכפין ייתי וייכול, משניות עם רעבי"ן, רעווא דרעווין, ותוספות יומטובין, עיניעקוֹבין, טבין ועבין, עם הבונה, נענה ועונה, מדרשי רבות ותנחוּמות, פתוחות וסתומות, ילקוּטראוּבנין וילקוּטשמעוֹנין, שולחנארוכן, עם טזי"ן ושכי"ן, רמבמי"ן ורמבני"ן, רשבאי"ן וריטבאי"ן, ספרים יקרים, כרוכים בנסרים, חייאדמים, בעורות אילים מאדמים, ספרי דרוש וחקירה, ספרי מליצה ושירה, מהם דפוסי קיר"ה, מהם דפוסי מדינה, מהם דפוסי קושטנדינא, מהם גם, דפוסי אמשטרדם, מהם דפוסי הורודנא, דפוסי ווילנא, מהם דפוסי זיטומיר, מהם דפוסי איזמיר, מהם דפוסי סודילקוב, דפוסי ברדיטשב, מהם אף דפוס יוֹזפוֹף, מהם דפוסי סלאוויטא, דפוסי ליטא, מהם דפוסי ליוורנא, דפוסי וורונא, דפוסי ברצלונא, דפוסי מנטובא, דפוסי פדובא, דפוסי וונציא, דפוסי פירנצי, מהם דפוסי זולצבך, דפוסי אופנבך, מהם דפוסי דיהרנפורט, דפוסי פראנקפורט, דפוסי ווין, דפוסי ברלין, ספרי יראים וספרי מוסר, מתוקים מדבר ופירות גינוסר, ספרי ח"ן, כל מין דין, ומקבלין דין מן דין, ספרי חסידים, צביים וחמידים, תולדות ותניא, דין הניא, סידורים ומחזורים, הגדות וקינות, סליחות ותחינות, טליתות וקיטלין, מזוזות ותפילין, עטרות ושוֹפרוֹת, גביעי קידוּשים, לוּלבוֹת יבשים, מפות של חלה, נרות של הבדלה, הכל בעירבוביא, פרח כעורבא, כעורב שחור, מפנים ואחור, אוי לעינים שכך רואות, אוי לאזנים שכך שומעות....

[קטע באמת מקסים, עשיר בכל כך הרבה מליצות ומשחקי מילים מהתנ"ך ומלשון חז"ל, בתוספת הכינויים המשעשעים לשמות הספרים והמחברים. אוסיף רק הערה אחת: מי שישים לב, חלק מהחרוזים מתקיימים רק בתנאי שקוראים את המילים בהגייה ליטאית. לדוגמה: "ממרום שלח אש, ורוח מצויה בראש" - הוא חרוז רק אם אתה קורא כמנהג הליטאים "בָּראֵש"].
לסיום, אפנה את הקוראים לפרק "אוד מוצל מאש", בספרו של אברהם יערי "באהלי ספר" (ירושלים תרצ"ט), העוסק בהרחבה בכתבי היד והספרים שנשרפו או שניצלו משריפות במהלך הדורות.

נוטריקון - ראשי תיבות #2

בהקדמה לספר "באר עשק" (ונציה תל"ד) לרבי שבתי באר (מחכמי איטליה וירושלים, נפטר בשנה בה נדפס ספרו), חותם המחבר בנוטריקון מוזר.

כה מעתיר ומפטיר -

כ"ו תא"ד שבתי באר יצ"ו ש' י' מ' ש' צ' ו' ח' י' ו' ב' ב'

 

מה פשר רצף האותיות המוזר הזה?

שאלה כזו עלולה היתה להיוותר ללא פתרון, לולא השאיר לנו המחבר רמזים בחתימותיו בתשובות שבתוך הספר.

בחלק מהחתימות הוא חותם:

"שליח ירושלים תוב"ב מורשה צפת וחברון".

ובמקום אחד: "שליח ירושלים, מורשה של חברון ומשתדל בעד צפת" ובחתימה אחרת: "כותב וחותם תוך ארץ רבה".

על כך מבסס ראי"ל פרומקין בספרו "תולדות חכמי ירושלים" (חלק שני, פרק חמישי, עמ' 77) את פענוח ראשי-התיבות:

כ'ותב ו'חותם ת'וך א'רץ ר'בה*, שבתי באר י'שמרהו צ'ורו ו'יחייהו, ש'ליח י'רושלים מ'ורשה ש'ל צ'פת וח'ברון, י'בנו ו'יתכוננו ב'מהרה ב'ימינו.

*יש לציין כי בנדפס מופיעה האות ד' ולא האות ר'.

נוטריקון - ראשי תיבות נשכחים

נדמה לי שכמעט ואין אדם דתי (לגבי הציבור הכללי אינני בטוח) שאינו יודע את פירוש ראשי התיבות: 

תושלב"ע

שהוא כמובן: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם. 

וזאת מהסיבה הפשוטה שראשי תיבות אלו מסיימים כל כך הרבה ספרי קודש מאז ומעולם ועד לימינו אנו.

פחות מוכרים, אך עדיין די נפוצים, הם ראשי התיבות:

עמ"י עש"ו = עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ (מופיע בשערי ספרים בדרך כלל).

אולם רבים כדוגמת ראשי תיבות אלו, שהיו נכתבים בעבר בקולופונים (שורות סיום של ספר או חיבור), בשערי ספרים, בעיטורים של תשמישי קדושה ועוד, הולכים ונשכחים כיום, מאחר וכבר לא נעשה בהם שימוש, ובשל כך מתמעטים האנשים היודעים את פתרונם.

התחלתי לא מזמן לאסוף את אלו שאני נתקל בהם (בהשראת ידידי שי מנדלוביץ). הנה כמה דוגמאות:

נתחיל בנפוץ שבסיומי הספרים וכתבי היד:

בנל"ך ולאע"י = ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה (על פי ישעיה מ, כט). בזה נעשה לעתים שימוש גם כיום.

ויש כאלה:
בר"ד מו"ך = בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

בילא"ו = ברוך ה' לעולם אמן ואמן

תל"ח = תהלה לאל חי
ת"ו = תם ונשלם
תל"ע = תהלה לאל עולם

יחלצית"ו = ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר

בד"ח לב"א = בריך דיהיב חיליה לעבדיה בר אמתיה (ארמית: ברוך שנתן כח לעבדו בן אמתו).

בכתבי היד התימניים נפוץ סיום נוסף בארמית, יש לו כמה ווריאציות, כאן הבאתי אחת שבה נתקלתי לאחרונה בכתב-יד תימני:

בר"ד בהב"י עמ"ד בהו"ש = בריך רחמנא דסייען בהדין, הוא ברחמתיה יסייען על מה דאשתאר, בריך הוא ובריך שמיה (ברוך ה' שסייענו בדבר זה, הוא ברחמיו יסייע לנו בשאר הדברים, ברוך הוא וברוך שמו). זהו נוסח מפורסם בין התימנים לאמרו בסיום סדר לימוד כגון רש"י על הפרשה.

ויש עוד רבים. בעתיד אביא בע"ה עוד כמה "נוטריקונים".

קולופון לכתב-יד סידור ("תכלאל") תימני
תושלב"ע = תם ונשלם שבח לא-ל בורא עולם
שושר"ש = שלים ולא שלים רחמנא שלים / שלים ולא שלימו רחמי שמיא
בילא"ו = ברוך ה' לעולם אמן ואמן
ייל"א = ימלוך ה' לעולם אמן ואמן
בנל"ך ולאע"י = ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה

קולופון לספר אגרת התשובה, קראקא שמ"ו
ת"ו ת"ל ב"ע = תם ונשלם תודה לאל בורא עולם
בנל"ך ולאע"י = ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
חזק חזק חזק
הסופר בל יוזק

שמות הצדיקים

עצם הזכרת שמות הצדיקים בכוחה להשפיע על האדם לטובה. תמיד חשבתי כי את הרעיון הזה חידש רבי נחמן מברסלב, שהרי כך אמר: 

"על ידי הזכרת שמות הצדיקים יכולים להביא לשינוי במעשה בראשית, כלומר לשנות הטבע..." (ספר המדות, ערך צדיק, חלק ב).

 כידוע, בעקבות דבריו אלו, חיבר רבי נתן - תלמידו המפורסם של רבי נחמן, ספר מיוחד לשינון שמות צדיקים. חיבור זה, "ספר שמות הצדיקים", המכיל שמות צדיקים מאז בריאת העולם ועד לדורו של רבי נתן, הוא מספרי ברסלב הראשונים שנדפסו (נדפס לראשונה במאהלוב תקע"א, בסוף "ספר המדות", ומאז חזר ונדפס במהדורות רבות כשבכל פעם "מעדכנים" אותו ומוסיפים לו שמות "צדיקים" נוספים).

אולם מתברר שהרעיון הזה נמצא במקורות מוקדמים יותר. אחד המקורות המעניינים הוא הספר "שפתי ישינים" לרבי שבתי משורר בס.

 רבי שבתי משורר בס (ת"א-תע"ח), תלמיד חכם, סוחר ספרים ומדפיס. יליד פולין, התייתם בגיל צעיר מהוריו שנהרגו על ידי השבדים במלחמת רוסיה-פולין (במלחמה שנמשכה בשנים 1605-1618 לחמו גם השבדים, בתחילה לצד הכוחות הרוסים, ולאחר מכן נגד הרוסים), עבר לפראג, שם שימש כחזן ("משורר") בבית הכנסת "אלטנוי" המפורסם (כינויו ניתן לו על שם קול הבס שניחן בו). בשלב מאוחר יותר עבר לאמשטרדם, ואח"כ הקים בית דפוס עברי בדיהרנפורט.

זכה רבי שבתי למה שלא זכו רבים: חיבורו "שפתי חכמים" נדפס במהדורות רבות, בדרך כלל בצמוד לפירוש רש"י על התורה. למרות (ואולי בגלל) שרובו של החיבור אינו מקורי, אלא ליקוט מפרשני רש"י השונים (כגון המזרחי, הגור אריה, נחלת יעקב ועוד). על כך מורה גם שמו של החיבור, המדובב "שפתי חכמים".

רבי שבתי חיבר ספר נוסף, הרבה פחות מוכר, ושמו: "שפתי ישינים" (אמשטרדם ת"ם). גם חיבור זה הוא במהותו ליקוטי, אך הוא הקנה לרבי שבתי את התואר "הביבליוגרף העברי הראשון". חיבור זה מכיל רישום ביבליוגרפי מפורט של ספרים וחיבורים עבריים, מספרי התנ"ך וספרות חז"ל ועד לחיבורי חכמים מדורו של רבי שבתי.

מעניינת מכל היא ההצדקה שנתן רבי שבתי לחיבור זה. כפי שעולה ממנה, בחיבורו ראה תועלת דתית של ממש, וכוונתו לא הייתה לשם מחקר ביבליוגרפי גרידא.

לשם כך עלינו לעיין בהקדמתו הארוכה של רבי שבתי, בה מבאר את חשיבות חיבורו.

הוא מתחיל את ההקדמה בהבאת דברים, מפתיעים לכשעצמם, שכתב השל"ה הקדוש בספרו:

"וראיתי וקבלתי, אף מי שהוא עם הארץ גמור ומצטער מאוד על מיעוט הבנתו ואינו מבין שום דבר וקורא בכל לבו שמות של תורה נביאים וכתובים ותורה שבעל פה, כגון המזכיר שמות ה' חומשי תורה, בראשית, שמות, תורת כהנים, חומש הפקודים, חומש משנה תורה. ואחר כך מזכיר שמות של כל פרשה ופרשה מהחומש, בראשית, נח, לך לך וכו'. ואח"כ שמות נביאים ראשונים ואחרונים וכתובים, כגון יהושע, שופטים, שמואל, מלכים... וכן כולם. ואח"כ שמות שיתא סדרי משנה, זרעים, מועד, נשים, נזיקין, טהרות, קדשים, ושמות כל המסכתות ופרקיהן... ואח"כ שמות מדרשי רז"ל, כגון רבות, תנחומא, ספרא, ספרי, מכילתא, תורת כהנים, מדרש תהלים, מדרש משלי, אבכיר, ילקוט, ועוד הרבה כיוצא בהם, וכן מדרשים המדברים מסודות אלהיות, זוהר ותקוני זוהר, ובהיר, ופרקי המרכבה, ופליאי, וקנה, וכיוצא בהן. והוא קורא אלו השמות ונפשו חשקה בהן ובוכה על שאינו מבינם, אז הוא מרוצה להשם יתברך, ויזכה לזה לעתיד לבוא. ובתנאי שיסייע בכל כחו לעזור לאותן המבינים בהם. על כן יעשה כל אחד לוח שירשום כל השמות ויקרא אותם ויהיו שגורים בפיו, כי אף מי שאינו עם הארץ, מכל מקום ראיתי בני עלייה והנה מועטים הזוכים ללמוד כולם, וקריאת השמות תועיל להיות נחשב כאילו עיין ולמד כולם, ובתנאי כשעושה כל המוטל עליו ובכל יכלתו, וישמע חכם ויוסף לקח" (שני לוחות הברית, הגהה ל"בית אחרון").

מדברי השל"ה עולה, שיש חשיבות בעצם אמירת שמות הספרים והחיבורים שכתבו חכמינו לאורך הדורות, וזה כבר חידוש בפני עצמו. אולם, רבי שבתי מרחיב את דבריו יותר. ראשית, הוא טוען כי דברי השל"ה מבוססים על מאמר חז"ל: 

"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר..." (יבמות צו-צז).

רבי שבתי מבאר באריכות את מאמר חז"ל, ומגיע למסקנה כי לא די להזכיר את שמות הספרים, אלא צריך בנוסף להזכיר את שמות החכמים מחברי הספרים, וטוען כי זו הייתה כוונת השל"ה.

אמנם הדברים לא כך נראים בדברי השל"ה, ורבי שבתי שם לב לכך, ושואל על עצמו: 

"מכל מקום קשיא... הרי אמר (=השל"ה) שיזכיר רק שמות הספרים, ולא שיזכיר השמות האנשים"

והוא מתרץ (בתירוץ דחוק, יש לומר): 

"לכך מסיים (=השל"ה) 'ובתנאי שעושה כל המוטל עליו ובכל יכולתו וישמע חכם ויוסיף לקח', שצריך להוסיף בכל יכלתו להזכיר הספר והמחבר בשמו ושם אביו ושם משפחתו, ובכל אופן שיוכל להכירו ולהזכירו בשמו הנאה לו בעולם הזה ובעולם הבא וזהו 'בכל יכלתו'...".

נאמן לחידושו זה, מקדיש רבי שבתי את החלק האחרון בספר, הנקרא "שער בת רבים", לרשימה ארוכה של שמות החכמים - מחברי הספרים המופיעים בחיבורו.

בדברים אלה הפך בעצם רבי שבתי את ספרו להרבה יותר מסתם ספר ביבליוגרפיה. מדובר כאן למעשה בספר ריטואלי, סוג של ספר תפילות, אשר מתוכו משננים את שמות הספרים ושמות הצדיקים.

להשלמת כל העניין חותם רבי שבתי את הקדמתו בתפילות מיוחדות שחיבר, אותן יש לומר לאחר קריאת שמות מהספר ("יקרא בראשון [=בתחילה] איזה דפין בספר זה כמה שירצה... ואחר כך יאמר אלו התפלות בכונה..."), ולבסוף מכריז כי תפילה כזו "מרוצה ומקובלת יותר מאילו היתה על קברי מתים".

* * *

"ושמעת ישראל ושמרת לעשות... כאשר דבר לך ארץ זבת חלב ודבש... הנה בכל פרשיות הללו שנה ושילש בתוכחותיו ומזכיר ארץ ישראל בכל פרט ופרט, והוא סגולה נפלאה, כי הזכרת הארץ המקודשת מוליד קדושה בלב השומעים, כמו בטומאה נאמר לא ישמע על פיך, וכמו שאמרו במגילה (דף טז) כל האומר רחב רחב וכו', כך ההיפוך בקדושה בהזכרת ארץ ישראל ואנשי קודש, ועיין בספר שפתי ישנים שחיבר ספרו בשביל שיזכרו על שפתותם הספרים ויהיה סגולה להתקדש, אמר הקב"ה שכמו כן יתקדשו כלל ישראל, שאם ישמע שם ישראל ישמור ויעשה מצוות ה'. וזהו ושמעת ישראל, אם תשמע שם ישראל, ושמעת בקולו ושמרת לעשות - על ידי הזכרת שם ישראל, ומסיים למשל כאשר דבר לך ארץ זבת חלב ודבש, בכל ענין וענין כדי שעל ידי ההזכרה נותן לך קדושה..." (הקדמה לדרשות חתם סופר).

* * *

לסיום, בספר "קהלה קדושה לאקענבאך" מאת ר' אדוניהו קראוס (ירושלים תשכ"ג), עמ' יד, מובא בהערת שוליים:

ואינני יודע כרגע את המקור לדבריו בכתבי הרב קוק.

סיפורי התלמוד של ד"ר ברויאר

אבא, ספר לנו שוב מעשיה!

כמו זו שסיפרתי לא מכבר? על החתול?

כן על החתול! זה היה כה יפה!

אם כן, שמעו. היה פעם איש, ושמו היה ראובן.

כמו הבן של יעקב?

נכון. האיש ראובן גר בבית יפה, ועל יד הבית היה גן יפה. הבית והגן היו שייכים לראובן. אבל בביתו של ראובן היו הרבה עכברים, והעכברים היו אוכלים ומשמידים את כל המזון שהכין לו ראובן. קנה ראובן חתול, שהיה יפה להפליא: עורו היה מכוסה שערות לבנות ונקודות שחורות עליהן. החתול צריך היה לגרש את העכברים, כי הם מפחדים מאד מחתול. וכך היה. העכברים הרגישו, כי יש חתול בבית, ולא באו לביתו של ראובן. ראובן שמח מאד ושמר על חתולו שלא יצא מן הבית. אבל מפני שעכברים לא באו לביתו של ראובן, היה החתול רעב מאד. ופעם, כאשר ראובן הלך מהבית, ראה החתול, שראובן השאיר את הדלת פתוחה. זינק החתול מהר דרך הפתח ורץ לגן. ובקצה הגן, עמד בית אחר, ובו גר איש בשם שמעון.

גם כן כמו שנקרא בן של יעקב...

כן, אבל שמעו הלאה. אם כן, בבית שעמד בקצה הגן גר שמעון. כאשר החתול בא לגן, ישב שמעון בחדרו ולמד תורה. אולם במטבח, שהיה על יד חדרו זה, עמד סיר גדול ובו היה חלב, ששמעון רצה אחר כך לשתות. ומפני שבמטבח היה חם, היה חלון המטבח פתוח. מהחלון היה אפשר לראות את הגן של ראובן. החתול של ראובן קפץ מהגן אל החלון...

החתולים יכולים לקפוץ למקום גבוה, לא כך?

כן. הם יודעים יפה את המלאכה הזאת, וכאשר החתול עמד על החלון הוא ראה את החלב במטבחו של שמעון, קפץ מהחלון למטבח ושתה...

את כל החלב של שמעון. זה לא היה יפה מצד החתול, האם לא כן, אבא?

בודאי לא יפה! אבל החתולים אינם מבינים זאת ואינם יודעים מה יפה ומה לא יפה.

הרי החתולים אינם יודעים גם לדבר!

כן. אבל תשמעו מה קרה הלאה. בדיוק באותו הרגע, כאשר החתול גמר לשתות את כל החלב, נפתחה הדלת של המטבח, ונכנס שמעון. "אח", הוא קורא, "מה אני רואה כאן" וניגש מהר לסיר החלב. אבל החתול, תיכף כשראה את שמעון, קפץ מהר מהסיר - לחלון, מהחלון - לגן, ושמעון יכול היה עוד לראות דרך החלון, איך שהחתול נכנס במרוצה לביתו של ראובן דרך הפתח.

"כן" אמר שמעון, "זה היה החתול של ראובן ששתה את כל החלב שלי!", "חכה נא! אראה לך ידידי!"

חידת הטלאי הצהוב

את התמונה הבאה קיבלתי מהרב יעקב שלמה לוי, ממכון "תל אביב של מעלה", העוסק בתיעוד ההיסטוריה המפוארת של רבנים וחיי קודש בעיר תל-אביב מאז הקמתה.

הרב לוי כתב על התמונה כך:

‫הבה"ח יהודה אריה הלוי איש הורוביץ, בנו של הרה"ח רבי יעקב יצחק היה מחסידי גור בפולין וצאצא ישיר, בן אחר בן, דור ששי, ‫לרבינו יעקב יצחק זי"ע ה"חוזה" מלובלין. ‫הוא היה מתלמידיו הקרובים של הגאון המפורסם רבי מאיר שפירא זצ"ל ראש ישיבת לובלין ומייסד "הדף ‫היומי". בתמונה כאן הוא נראה לשמאל רבו מהר"ם שפירא, בבית העלמין בפיעטריקוב, מקום רבנותו הקודמת של הרב זצ"ל.

‫הוא נלקח כחתן לבתו של הגה"ח רבי מנחם זאב קופה זצ"ל, רבה ‫של העיירה מלאווה. אחרי נישואיו למד תקופה ב"כולל" בעיר ראדין‫ ואז זכה ללמוד ביחידות עם ה"חפץ חיים" הישיש, בשעות שלפנות ‫בוקר.

‫לפני שעלה לארץ בא לקחת ברכת פרידה מרבו האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל, והוא נתן לו - בצעד נדיר מאד! – את אבנטו, ואמר לו: "החזק באבנטי והינצל".

‫הוא עלה ארצה והתיישב בתל אביב. כאן נולד להם בנם היחיד. בשנת תרצ"ט נסע לפולין לביקור משפחתי ‫ואז פרצה הנוראה שבמלחמות. ר' יהודה אריה חגר מתחת לבגדיו את אבנטו של הרבי והצליח להימלט ‫ולשוב ארצה בנסי נסים. אשתו ובנו נהרגו על קידוש ה' בשואה. הי"ד.

מה ש"הקפיץ" אותי מיד כשראיתי את התמונה, היה ה"טלאי הצהוב" שתפור על דש בגדו של העומד בצד שמאל.

הלא המהר"ם מלובלין, נפטר מספר שנים לפני השואה, בשנת תרצ"ד (1933), ואיך הגיע לכאן יהודי עם "טלאי צהוב"?

שלחתי את תמיהתי להרב לוי, והוא השיב לי כי גם אותו הטרידה השאלה, אבל בהתבוננות נוספת הוא שם לב כי אין מדובר כלל בטלאי צהוב, אלא בסמל של שומר בית העלמין. במבט מקרוב ניתן לקרוא בתוך ה"מגן-דוד" את המילים: "שומר בבית החיים".

כמובן, שכעת התברר לי שמן הסתם לא מדובר בטלאי צהוב, אולי הוא היה בכלל לבן...

פשקוויל לא-מוכר על פרשת "גיוס בנות"

בהמשך לפגישת בן גוריון עם החזון איש על רקע פרשת "גיוס בנות", שעסקנו בה פה, הנה פשקוויל לא מוכר מפרשה זו: "כבוד בנינו ובנותינו אינו הפקר" (לחץ על התמונה כדי להגדיל).  

העניין כנראה עוד לא נגמר - בחיפוש קצר בגוגל גיליתי את הבלוג האנונימי הזה שקידש מלחמה על גיוס בנות לצה"ל.

אבלות על החורבן - בשנת 1670

בתצלום הבא: שערו של ספר "סדר ארבע תעניות", עם קינות לתשעה באב כמנהג הספרדים. נדפס בונציה בשנת שפ"ד (1624), והגיע לאחרונה ל"קדם - בית מכירות פומביות". מדובר בעותק נאה במיוחד, עם כריכת עור עתיקה ואבזמי מתכת לסגירה. 

בדפי הכריכה הקדמיים של הספר גיליתי רישום ארוך ומעניין בכתב יד עתיק, כפי הנראה בשפה הפורטוגזית.

מבט ראשון הספיק לי בכדי להבין שטורי המספרים בצד שמאל הם דרכי חישוב של השנים שחלפו מאז חורבן הבית, אבל מה עוד כתוב כאן?

בעזרת ידידי יעקב האגר, שידיו רב לו בכמה שפות, הצלחתי לפענח את החידה.

בעמוד השמאלי אכן מובאים שתי צורות של חישוב - על מנת לדעת כמה שנים חלפו מאז חורבן הבית.

חישוב אחד: להוריד מהשנה העברית 4000 ולהוסיף לתוצאה את הגימטריה של "עקב" (172) - [על חישוב זה ראה: רש"י במסכת עבודה זרה, ט ע"א, ד"ה "כי מעיינת מואת הנפש"].

חישוב שני, לפי השנה של ה-Goim ("גויים"): להוריד מהשנה הלועזית הנוכחית את המספר 68 (מקובל כי בית השני נחרב בשנת 70 לספירה הנוצרית, אך יש דעות, כפי שרואים כאן, שהוא נחרב בשנת 68 לספירה).

בדוגמאות שנתן הכותב לחישובים אלו ניתן להבחין בבירור שהם נכתבו בשנת ת"ל 1670.

בעמוד הימני מופיע רישום מעניין אודות מנהג קהילות הספרדים בליל תשעה באב, להכריז לפני אמירת הקינות את מניין השנים שחלפו מאז חורבן הבית. הכותב מתאר במילים נוגות את ההרגשה העצובה שנכנסת בלב כולם בשעה שמכבים את האורות בבית הכנסת, השקט משתרר, ו"חכם הקהל" מכריז בקול אנחה את הזמן שחלף מאז חורבן הבית. הוא כותב על התחושה הקשה וההבנה ש"הנבואה הקשה" התקיימה באותו לילה נורא, כאשר החריב האויב האכזר את העיר ירושלים ואת בית המקדש. מה שהביא לידי כך שגלינו מארצנו, איבדנו את כל הטוב שהיה לנו, ועם ישראל נפוץ לבין האומות. כל זאת, מוסיף הכותב, בא לנו בגלל חטאינו הרבים, ובאשמתינו שם ה' הקדוש מתחלל בעולם.

לא ברור לי האם מדובר באדם פרטי שכתב לעצמו את התיאור הנ"ל ואת דברי "חכם הקהל", או שמא מדובר ברשימה שהכין "חכם הקהל" בעצמו, כדי לשאת מתוכה דברים אל הקהל בבית הכנסת, ולהסביר להם בשפה המובנת להם (אולי מדובר בקהילת האנוסים באמשטרדם) את הסיבות לאבלות על החורבן. 

מה שמחזק אצלי את האפשרות השניה, הוא המקום הריק שהשאיר הכותב (ראה תמונה) באמצע השורה, במקום לכתוב את מספר השנים שחלפו מהחורבן. במקום זאת כתוב משהו כמו: "וחלפו ___ שנים מאז...". והסיבה, כך נדמה, כי זו לא הייתה רשימה חד-פעמית שנכתבה באחת השנים, אלא רשימה שהייתה אמורה לשמש בכל שנה את "חכם הקהל".

צורות החישוב שנכתבו בעמוד השמאלי היו, אם כן, השלמה מעשית לרשימה זו. 

המשפט "על היכלי אבכה", שכתוב באותיות עבריות ומסיים את הרשימה הזו, הוא משפט הפתיחה של קינה ידועה שעמה פותחים בחלק מקהילות ספרד את אמירת הקינות בליל תשעה באב.

הפיוט על היכלי אבכה - באתר "הזמנה לפיוט".

קים קדיש בן קים קדיש

שם פרטי שכיום איננו קיים הוא השם "קים קדיש" (בדור קודם הוא עוד היה מצוי בחלקו, כמו קדיש לוז - יו"ר הכנסת. אם כי מישהו סיפר לי על אדם שחי היום עם השם "קדיש").

בדורות קודמים, בקהילות אשכנז ופולין, נהגו לתת כינוי זה לילד שנולד לאחר פטירת אביו. בחיבורים ההלכתיים על שמות גיטין עסקו בפירושו של השם ובמקורו. ההסבר הפשוט הוא המובא ב"טיב גיטין" (עם תיקוני לשון שלי): 

היה נראה בשביל שהיה נולד אחר מיתת אביו ולפיכך נקרא בשמו, על כן קראו אותו קיים, לומר שזה יחיה ויהיה קיים, והיה נקרא קדיש, לומר כי מרגלא בלשון בני אדם לומר 'הניח קדיש'... ולפי שמת אביו בקוצר שנים, קראו שמו קיים כי לא ניחא ליה לאינשי לקרות השם בשם איש אשר לא האריך ימים, וזה היה מההכרח לקרותו בשם אביו, על כן קראו שמום קיים להורות שהראשון ששמו כך מת והשני קיים.

ובקצרה: ילד שנולד לאחר פטירת אביו, נקרא "קים קדיש", כציון לעובדה שלמרות פטירתו של האבא עוד בטרם ראה את ילדו, בכל זאת קיים מי שיאמר עליו קדיש.

היו גם רבנים ומחברי ספרים שנקראו בשם זה.

מעניין במיוחד הוא שמו של מחבר הספר "מאמר קדישין" (על חו"מ) שנדפס בפראג בשנת תקכ"ד. בשער הספר נרשם שמו כך: "הצעיר והדל באלפי ישראל קים קדיש במוהר"ר קים קדיש זצ"ל".

הוי אומר, מדובר כנראה באחד שנולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שם אביו שאף הוא היה "קים קדיש". כלומר, גם אביו נולד לאחר פטירת אביו.

 

* * *

כל זה מזכיר לי את סיפורו של רבי אברהם אליהו קפלן, הגאון המופלא ואיש הרוח הסלבודקאי, שכתביו קובצו בספר "בעקבות היראה", ולחלק מאתנו (בעיקר לצאצאי סלבודקאים) הוא מוכר בשיר המפורסם שכתב: "שקעה חמה שקעה נפשי...".

הוא נקרא "אברהם אליהו" על שם אביו.
רבי אברהם אליהו השני נולד כחמשה חודשים לאחר פטירת אביו ולכן קיבל בברית המילה את שמו.
גם אביו, שכונה "העילוי מראקוב", היה דמות מופלאה, וה"חפץ חיים" כתב עליו בין היתר: "רעי ואהובי הגאון בתורה וצדיק במעשיו... היה מידידי נפשי, מלבד גדלו בתורה היה בעל מדות תרומיות ובאהבתו לקרב לתורה היה נורא מאד...".

 

למרבה הצער, רבי אברהם אליהו השני לא רק קיבל את שם אביו, אלא גם קיבל גורל דומה: כשם שאביו נפטר בדמי ימיו, בהיותו כבן 32, כך גם הוא נפטר כשהוא רק כבן 33.

במאמר המוסגר: אף את הנפש הפיוטית ירש רבי אברהם אליהו מאביו. אולי זה יפתיע אנשים מסויימים, אבל מתברר ש"העילוי מראקוב", ידידו המוערך של ה"חפץ חיים", שלח את ידו גם בכתיבת שירים.

בספר "כתבי העילוי מראקוב", בו קובצו שרידים מחידושיו, ישנו פרק מיוחד שנדפס מתוך מחברת שירים שכתב. בראש המחברת כתב העילוי מראקוב את הקטע הבא, המהלל...שומו שמים - את השפה העברית:

קנא קנאתי לשפה הקדושה, אמר המשורר, לבי יתר ממקומו ואשתומם על המראה, כי אין מבין שפת אבותיו אשר הללו בה את ה', ומה גם עתה. 

ובקנאתי לקחתי עט ודיו גם גליון ויתר כלי-הכתיבה, ואריק את חניכי וילידי הגיוני למלחמת מצוה הזאת (כי נשבתה בת א-ל חי) ואומר אליהם: קומו, כי עליכם המצוה הזאת, הכותבים! חזקו ונתחזק בעד שפת עמנו ולשון אלהינו. ואכתוב את הדברים על ספר, כאשר עיניכם תחזינה, קוראים נכבדים.  

ועתה לכו חזו מפעלות-הזמן, כי נפתח קבר השפה הנושנה הזאת המתה אשר כבר עליה אבד כלח, וינפח בה רוח חיים ותהי לשפה חיה, לשון מדברת, ותקטן עוד זאת, כי גם ישירו בה שירי-נפש והגיונים גבוהים, נעלים גם משירי שפות אחרות. ועתה יעטו כמעיל בשתם המתפלאים תמיד ושואלים: "תחית המתים מן התורה מאין?" הן עתה עיניהם תחזינה כי חיתה השפה הקדומה הזאת, אשר במחשכים שכנה עד הנה כמתי עולם ונחנו מה?כדברי זאת החל רוח השיר לפעמני, ואשיר לאמר: מעתה יבושו יכלמו, יחפרו כל השואלים: "תחית המתים מאין?" שפתנו הקדושה כי זכור יזכרו, אז תחית המתים יראו עין בעין.

* * *

ובאותו עניין, נביא כאן את הסיפור על ר' אביגדור צבי הלברשטם, מגזע רבי חיים מצאנז, אב"ד ברדיוב. בספר "אלה אזכרה" (חלק ו, עמ' 32) מסופר עליו:

כשעלו העננים השחורים בשמי יהדות אירופה וקלגסי המרצחים הגרמנים הסתערו על יהודי הונגריה, הגיע הרב ר' אביגדור עם בני ביתו לצאנז. בעיר זו התקיימו שני גיטאות... בגיטו פייקלו התרכזו בעלי-מלאכה, הרב ר' אביגדור היה בגיטו זה שהיה נחשב לבטוח יען שהיו שם אנשי עבודה.
הרב ר' אביגדור ראה את המצב בעינים ברורות. פעם כשנולד בן לרופא יהודי שהיה בגיטו, ורבי אביגדור, שהיה בגיטו והיה מוהל, נתכבד בברכות, קרא את שם התינוק כשם אביו. האנשים שנכחו התפלאו. אבל הרב אמר: "קראתיו כך במכוון, כדי שתדעו המצב".
לא ארכו הימים והרב ר' אביגדור צבי הלברשטאם נשלח עם יתר היהודים שנמצאו בגיטו פייקלו למחנה בלזיץ ושם נשפך דמם הקדוש.

ספר עברי שנדפס בזימבבואה

באי היווני רודוס, התקיימה במשך שנים רבות קהילה יהודית-ספרדית. בסוף המאה ה-19, תחת השלטון העות'ומאני, היוו היהודים כמחצית מהאוכלוסיה (כ-11 אלף יהודים מתוך 28 אלף תושבים). אולם, לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר האי עבר לשליטת איטליה, החלו יהודים רבים להגר מהמקום ומספרם הלך והתמעט.

משפחה יהודית מרודוס - ראשית המאה ה-20 - באדיבות Rhodes Jewish Museum

תחת השלטון הפשיסטי בתקופת מלחמת העולם השניה, סבלו היהודים לא מעט, אך כאשר נכבש האי על ידי הגרמנים (לאחר נפילת איטליה בידי בנות הברית), נחתם גורלם של יהודי רודוס. ב-23 ביולי הועלו יהודי רודוס על סירות דייג שהובילו אותם לנמל פיראוס שביוון, משם הובלו בקרונות בקר, במסע רצוף בן 13 ימים, למחנה ההשמדה אושוויץ.

רוב יהודי רודוס נרצחו במהלכו של יום אחד, היום בו הגיעו לאושווייץ: כ"ח אב תש"ד (16 באוגוסט 1944).

בודדים שרדו.

בין יוצאי רודוס שנותרו בחיים היו יהודי הקהילה הספרדית הקטנה ברודזיה שבאפריקה, אז מושבה בשליטה אנגלית, שלאחר עצמאותה קיבלה את השם האפריקני "זימבבואה". את הקהילה הקימו יהודים שהיגרו מרודוס בין שתי המלחמות.

לאחר השואה, עם היוודע גורלם המר של יהודי רודוס, הודפס ברודזיה סידור תפילות. הייתה זו הדפסת סטנסיל של העתקת כתב-יד. כפי הנראה, זה הספר העברי היחיד שנדפס אי פעם במקום זה.

לסידור נוספה קינה מיוחדת שכתב רב קהילת הספרדים ברודזיה, לזכר יהודי רודוס שעלו בלהבות.
הסידור הזה התגלגל לבית המכירות "קדם", והנה צילום מתוכו:

הסכמה בשער - וענייני "הסכמות" נוספים

בעקבות עיסוקנו הקודם ב"הסכמות" - הנה עוד כמה גרגרים בנושא...

אנו רגילים לכך שההסכמות מופיעות בדרך כלל בפנים הספר, בעמודים שאחרי עמוד השער. כך היה מאז ומעולם. ובכל אופן, פה ושם ניתן למצוא "הסכמות" ש"נדחפו" לשער עצמו. הנה דוגמה:

 

בשער הספר "תולדות יוסף", מאת רבי יוסף ב"ר דוב בער אב"ד ליסקובה (שקלוב תקנ"ז), כעשרים חתימות רבנים שהסכימו על הספר.

והנה דוגמה נוספת: 

בשער ספר "תחלת דברי שמואל" (פראג שס"א), שתי הסכמות בשער: "ראיתי החיבור מהאלוף הנקרא שמואל מקשן... נאם הקטן סיני...". "גם אנכי עברתי עליה וראיתיה ראויה להביא לבית הספר להדפיסה, דברי מרדכי נקרא יפה...".

 

* * * 

בתמונה הבאה (מספר "כסף נבחר", אמשטרדם תע"ב), נדפס בתחתית עמוד ההסכמות: "הסכמת הגאון... נפתלי כץ והסכמת הגאון... משה אב"ד דק"ק המבורג נאבדו בדרך".

המחבר, רבי זעליג מרגליות אב"ד קאליש, נמלט מפולין בימי גזירות תט"ו-תט"ז (1655-1656), ובסוף ימיו עלה ארצה. אך בדרכו לשם הדפיס שנים מחיבוריו, "כסף נבחר" הנ"ל, ו"חבורי לקוטים" (ונציה, תע"ה).
כפי הנראה, אבדו לו ההסכמות בדרכו מערבה, מהמבורג (שם קיבל אחת מן ההסכמות שאבדו) לאמשטרדם, בה הדפיס את ספרו. (ראה אודותיו: א. יערי, מחקרי ספר, עמ' 20-21).

* * *

הגאון הידוע בעל "מגן אברהם" מבוטשאטש נמנע מלהדפיס הסכמות על ספרו "ברכת דוד" - "מטעם הכמוס". במקומו של עמוד ההסכמות, הופיע העמוד הזה:

וזאת אודיע שיש ת"י (=תחת ידי) הסכמות וחרמות מגדולי הדור שחלילה לכל אדם להדפיס ספר הקדוש הלזו... ולהשומע ינעם וכו' רק שלא רציתי להעתיקם מטעם הכמוס

מה משמעות המשפט שבראש העמוד (תורת ה' תמימה)? אינני יודע.

נוסיף כי בשערו של ספר זה, זוייף תאריך ההדפסה, ובמקום התאריך הנכון (שנת תר"ה 1845), נרשמו בשער שני תאריכים מוקדמים יותר, שאף סותרים זה את זה.

התאריך העברי שנרשם הוא: תקס"ה (1805), והתאריך הלועזי: 1800. עוד צויין (בלועזית) שהספר נדפס בדפוס יהודית רוזאניש (דפוס שפעל בלבוב בסביבות השנים תקמ"ד-תקס"ה וכבר לא התקיים בעת ההדפסה).

זו תופעה מוכרת. זיופים אלו נעשו בספרי החסידות שנדפסו בגליציה באותה תקופה (א. יערי מונה 16 ספרים כאלה), בשל איסור הצנזורה על הדפסתם, כתוצאה ממלחמת המשכילים בחסידים.

יצויין עוד כי בחלק מהטפסים הושמט אף שמו של המחבר, כל זאת כנראה מפחד הצנזורה. ייתכן שמסיבה זו הושמטו גם ההסכמות, וזהו, אם כן, ה"טעם הכמוס" שנזכר שם.
ייתכן, אם כן, שהכותרת "תורת ה' תמימה" קשורה להתנגדות שספגה החסידות, והמשפט הזה נועד לחזק את האמונה בצדקת הדרך...

הקיסר שידע (גם) עברית

דון פדרו השני היה בן חמש בלבד כשהיה לקיסר ברזיל.

את התפקיד ירש מאביו, פדרו הראשון מלך פורטוגל. בזמן מלחמות נפוליאון עקר בית המלוכה הפורטוגזי לברזיל (שהייתה תחת שלטון פורטוגזי), אולם בשנת 1831, חזר המלך לפורטוגל, כשהוא מותיר את כס השלטון בברזיל לבנו העולל.

פדרו השני בגיל 12 (ויקיפדיה)

למרות שפדרו הוכרז רשמית כקיסר, קבוצת עוצרים ניהלה את המדינה בשמו בשנות ילדותו, אולם כעבור עשר שנים, בהיותו נער כבן 15, כבר קיבל לידיו את כל הסמכויות והפך לקיסר בפועל.

דרך אגב, השם המלא שלו היה לא פחות ולא יותר:

פדרו דה אלקנטארה ז'ואו קרלוס לאופולדו סלבדור ביביאנו פרנצ'יסקו זווייר דה פאולה לאוקאדיו מיגל גבריאל רפאל גונזגה

49 שנים שלט פדרו השני בברזיל, ונחשב לשליט נאור וליברל שתרם רבות לפיתוח המדינה. הוא היה גם מלומד ומשכיל גדול, וזכה להערכה רבה בקרב אישים ידועים בני תקופתו, כדוגמת פרידריך ניטשה, ויקטור הוגו, ריצ'רד ווגנר ועוד.

כל זאת לא עמד לזכותו כאשר בשנת 1889 הודח דון פדרו על ידי המנהיג הצבאי דאודורו דה פונסקה שהכריז על עצמו כנשיא ברזיל. דון פדרו ומשפחתו נאלצו לצאת לגלות ועברו לצרפת. כשלוש שנים לאחר מכן מת דון פדרו בפריז.

הבאתי את סיפורו כאן בגלל פרט קטן ולא כל כך ידוע (הקשור לביבליוגרפיה עברית), שגיליתי אודותיו:

דון פדרו ידע שפות רבות, ביניהן גם כמה לא שגרתיות. מלבד פורטוגזית, לטינית, צרפתית, גרמנית, אנגלית, איטלקית, ספרדית ויוונית, ידע דון פדרו גם: ערבית, סינית, סנסקריט (שפה הודית), אוקסיטנית (שפה רומאנית עתיקה) ו-טופי (שפה אינדיאנית עתיקה).

בתמונה הבאה, שערו של ספר קטן שהתגלגל לבית המכירות "קדם". הספר נדפס באביניון (צרפת) בשנת 1891. בנוסח השער נכתב (בתרגום חופשי מצרפתית):

"שירים, עברית-פרובנסאלית, מטקסי משפחה יהודים, תורגמו על ידי דון פדרו השני קיסר ברזיל"

פנים הספר נראה כך:

מבנה הספר: בעמוד אחד פיוט באותיות עבריות, ובעמוד מולו - תרגומו לצרפתית.

הפיוטים בספר נכתבו בשפה נשכחת שנקראת "יהודית-פרובנסלית". בשפה זו דיברו וכתבו יהודי הקהילות בפרובנס (דרום-צרפת).

בדומה לשפות יהודיות אחרות, ה"יידיש" המבוססת על הגרמנית, ה"לאדינו" על הספרדית, וה"ערבית-יהודית" על הערבית, כך גם ה"יהודית-פרובנסאלית" היא ניב יהודי המבוסס על צרפתית ועל השפה האוקסיטנית המדוברת בדרום-צרפת.

הפיוט האחרון בספר הוא "חד גדיא" שגם אותו תרגם פדרו השני לצרפתית (האם למד גם ארמית? או שביקש מיהודי לתרגם לו?).

כפי שנכתב בכותרת הספר ובהקדמה, נהגו יהודי צרפת לשיר פיוטים אלו סביב השולחן בזמנים שונים: בבריתות, שמחות נישואין וכדומה, וזו הסיבה שדון פדרו צירף לכאן גם את "חד גדיא" שאף הוא פיוט המושר סביב השולחן היהודי.

פדרו השני בגיל 46 - ציור

לא נאריך יתר על המידה, נציין רק כי בהקדמה לספר מביע פדרו השני הערכה רבה ליהודים, אם כי בסגנון נוצרי טיפוסי (היהדות היא ערש הנצרות ובשל כך יש להעריך אותה), ובין היתר מספר כיצד למד עברית משני יהודים שפגש בצרפת. לסיום מספר כי זמן קצר לאחר שכתב את הספר גילה ספר במתכונת דומה שכתב מישהו אחר, והוא מבקש מהקוראים שלא יחשדו בו כי העתיק מספר זה, שכן עשה את כל העבודה בעצמו...

פדרו השני בגיל 44 - תצלום