הגהות הצנזור שליט"א

בעבר כתבתי כאן על שיטת הצנזורה המיוחדת של יעקב טוגנהולד הצנזור בוורשא, שנהגה גם בדפוס זיטומיר, "להכשיר" את המילים הבעייתיות (מבחינת הצנזורה) באמצעות הערות שוליים שמספקות הסבר "תקין פוליטית" לנוסח המקורי.
והנה, הגיע לידי מחזור לראש השנה ויום כיפור שנדפס בשנת תר"ב (1842) ביוזפוב, בדפוס שהקימו מחדש בני משפחת שפירא, במקום בית דפוסם בסלאוויטא, שנסגרת בפקודת השלטונות אחרי שנת תקצ"ו (1836). 
(בית הדפוס ביוזפוב פעל תקופה קצרה ונדפסו בו ספרים בודדים. לאחר מכן, עברו המדפיסים לעיר ז'יטומיר, בה הקימו דפוס שפעל בשנים תר"ז-תרכ"ז).

מחזור זה עמוס לכל אורכו בעשרות הגהות מן הסוג הזה, שבהן מפרש הצנזור את מילות התפילות והפיוטים באופן שיהיו "כשרות" מבחינה פוליטית ועל מנת להתאימן לרגישות הגבוהה שהיתה באימפריה הרוסית כלפי כל אמירה אנטי-פטריוטית.

לעתים היה צריך הצנזור לנקוט מידה לא קטנה של יצירתיות. להלן דוגמאות אחדות מן ההגהות הרבות שבמחזור:

המשפט: "ובכן ישלש שופרות ערץ ויפחיד חורי ארץ".

הגהת הצנזור: היינו אותם החורים והשרים שלא יאמינו בה'.

המשפט: דברה אני במלכות ומי יוכל למלוך.
הגהת הצנזור: עול מלכות הרומיים מימי קדם על ירושלים.

המשפט: וכעבור סופה בהלך יחלוף ממלוך.
הגהת הצנזור: וכן היה כי עתה אזלת יד הרומיים.

המשפט: טורח מלכיות.
הגהת הצנזור: קאי על הממונים ששלחו הרומים לארצות אחרות כמו פראקאנסולין פרעטארען. (=פרוקונסול ופריאטור הם שמות תפקידים באימפריה הרומית).

המשפט: יהב משליכים עליו בני מלכים.
הגהת הצנזור: בני מלכים על שמכירין בורא אחד ומלכותו בכל העולם ולא כעובדי האלילים.

המשפט: כלה אל תעשה לשארית בני מלך.
הגהת הצנזור: פי' נקראים בני מלך לפי שמכירים מלכות ד'.

המשפט המקורי: מוטות צרים שבר והכחידם.

המשפט במחזור: מוטות שבר והכחידם. (בנוסף להגהה, הושמטה גם המילה "צרים")

הגהת הצנזור: פי' הנטיה שהיצה"ר והשטן רוצים לנטות אותנו לעבור פי ה'.

רש"ה מה הוא אומר

בסוף הספר שני עפרים מאת רבי צבי הירש ברודא, אב"ד העיר קיצע, שיצא לאור ע"י בן המחבר בפראג בשנת תקפ"ה (1825), באה, כנהוג בימים ההם, רשימת שמות ה"פרענומעראנטן" (פְרֶנוּמֶרַנְטֶן), דהיינו האנשים שהתחייבו מראש לקנות את הספר לכשיצא לאור. באמצע שמות המנויים מן העיר פראג, באה המליצה הזאת:

"רש"ה מה הוא אומר: אל כל עדת ישראל דברו לאמר, ויקחו להם ש"ע לבית, איש ש"ה לבית אבות".

המליצה בנויה כמובן על המאמר ב"הגדה של פסח": "רשע מה הוא אומר...", ועל הפסוק (שמות יב, ג): "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת".
ראשי התיבות "ש"ע" מכוונות לשם הספר: "שני עפרים", שאותו חובה לקחת אל הבית.

תחילה חשבתי ש'רש"ה' הם ראשי התיבות "רבי שמואל הלוי" והכוונה לרבי שמואל לנדא, בנו של ה"נודע ביהודה" וממלא מקומו ברבנות פראג (כשכוונת הדברים שהוא ממליץ על קניית הספר). יש לציין כי בראש הספר מתנוססת גם הסכמתו בין הסכמות רבנים אחרים.
אלא ששמו מופיע כבר בעמוד הקודם, בתחילת רשימת המנויים מפראג (ראה תמונה להלן), ומדוע קטע זה נכתב שלא בצמוד לשמו? על כן אני מסופק בדבר. יש למישהו רעיון אחר?

משלוח מנות - שירו של רבי יקותיאל גורדון על סיפור המגילה

על שיר המגילה של רבי יקותיאל גורדון - תלמיד הרמח"ל, כתבתי כאן לפני הרבה זמן, והנה זה התפתח לקונטרס קטן, ששלחתי השנה כ"משלוח מנות" וירטואלי. אתם מוזמנים לקרוא, ואפשר גם להוריד את הקובץ (בלחיצה על הסמל המתאים בראש המסגרת)

ה"ה ה"ה ה"ה - נוטריקון גמיש

על "נוטריקון" - ראשי תיבות, כתבתי כאן לא פעם (צריך להצדיק את שם הבלוג), והקוריוז הבא מצטרף לאוסף.
רבי מסעוד אלפאסי היה מגדולי המקובלים בארצות המגרב. בשנת תפ"ג הגיע ממרוקו והשתקע בתוניס, שם פעל עד לפטירתו בשנת תקל"ה (1775). מחיבוריו נדפס ספר משחא דרבותא (ליוורנו תקס"ה / 1805). 
בספר מקור ברוך (ליוורנו תק"נ / 1790) לרבי ברוך פייתוסי (אף הוא ממקובלי תוניס באותם ימים), מצאתי (בדף רב, ב) הספד שנשא על אשתו של רבי מסעוד אלפאסי, שנפטרה אחריו.
שימו לב לראשי התיבות שנכתבו כתוארי כבוד לרבי מסעוד:

את זה דרשתי ליקרה צנועה מרים אשת ה"ה ה"ה ה"ה ה"ה כמוהר"ר מסעוד אלפאסי זצוק"ל.

האמת, אלו ראשי תיבות מאד נוחים, שיכולים לשרת כל תואר כבוד: 
החכם, השלם, הצדיק, המרומם, הנעלה, הנשגב, וכן הלאה...

קישוט אדריכלי

קישוט בסוף ספר כריתות, מהדורת וורשא תרי"ד (1854):

מבנה ידוע?

קישוט "אדריכלי" אחר הבאתי כאן.

תפלה (ושירים) עם כל האותיות

על חשיבותה של תפילה הכוללת את כל אותיות האלף-בית, למדנו בתלמוד בבלי מסכת ברכות (ד, ב):

"אמר רבי אלעזר אמר רב אבינא כל האומר 'תהלה לדוד' (מזמור קמה בתהלים, הקרוי 'אשרי') בכל יום שלש פעמים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת (אם משום שסדר הפסוקים בו הוא לפי האלף-בית) נימא 'אשרי תמימי דרך' דאתיא בתמניא אפין (מזמור קיט בתהלים, שבו נכפלות האותיות שמונה פעמים), אלא משום דאית ביה 'פותח את ידך'? נימא 'הלל הגדול'... אלא משום דאית ביה תרתי" ("דאתי באלף-בית ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי" - רש"י שם).

תפילה עם כל אותיות האלף-בית מסמלת שלמות מסויימת. כאילו נטלנו בידינו את כל כלי הביטוי האפשריים ועמדנו להתפלל.

כך כותב רבי משה מטראני - המבי"ט, בספרו 'בית אלהים' בהתייחסו לגמרא דלעיל:

וענין סידור מזמור זה באל"ף בי"ת הוא לשני דברים... הסבה השנית, כי היות סדרם באל"ף בי"ת הוא מורה על היותו כולל בשבח זה כלל שבחים והלולים אשר אין מספיקות רוב האותיות לכלול אותם עד אשר יתחברו כל האותיות בשבח מזמור זה..." (בית אלהים, שער א' - שער התפלה, פרק טו).

ובדומה לו כותבים מפרשים אחרים.
בעקבות זאת נכתבו במשך הדורות תפילות ופיוטים רבים על סדר האלף-בית.
הפעם אכתוב על תפילה קצרה מאד, הכוללת 27 אותיות בלבד: 22 אותיות האלף-בית, עם 'מנצפך' - האותיות הסופיות.

המקובל האיטלקי הרב ארנ"ן [=אליעזר נחמן] פואה (נפטר תי"ט), היה תלמידו של רמ"ע מפאנו, ורבם וידידם של מקובלי איטליה (כדוגמת רבי משה זכות - הרמ"ז, ורבי בנימין הכהן - הרב"ך). פעל בעיר רג'יו (Reggio Nell’ Emilia), ושם עמד בראש חבורה שנקראה "חברת העלובים" (כך מספר עליו החיד"א בספרו 'שם הגדולים').
הרב ארנ"ן פואה כתב מספר חיבורים, רובם נשארו בכתב-יד (חלקם נסרקו במלואם וזמינים ברשת) ורק שניים נדפסו. האחד, פירוש על הגדה של פסח - מדרש בחדוש שנדפס בונציה ת"א, והשני, ספרון קטן של תפלות, שנדפס בונציה בשנת ת"ט, ונקרא: בקשות ווידויים כפי הזמן.

בדף [11] בחוברת זו הובאה תפילה קצרה שכוללת את כל אותיות האלף-בית, כולל את מנצפ"ך האותיות הסופיות:

צרוף כל האותיות דרך תפלה 

תַט עַמְךָ זֶה אָסֵף, וְכֵן צָרַת נַפְשָם, דִגְלַי קַבֵּץ

ידידי הרב יעקב ישראל סטל, המלומד ומורגל במחקר הפיוט, שם לב שמדובר כאן בטעות דפוס, ובמקום "תט", צריך לומר: "חט" (שהרי האות ת' מופיעה לאחר מכן, במילה 'צרת'), וכך לדעתו הוא פירוש השיר:
המשורר מבקש מהקב"ה: את "חט [=חטא] עמך זה" - עם ישראל (ע"ש "עם זו קנית"), "אסף" - תאסוף, תכלה, וגם את "צרת נפשם", והוא חותם בבקשה לגאולה: "דגלי" (דגלי ישראל, וזו הוראה פייטנית לכלל ישראל) "קבץ".
[אגב, מוסיף הרב סטל, הכתיב "חט" = חטא, מקובל ביותר בפייטנות הקדומה, ופחות במאוחרת, אך כאן הוכרח לנקוט בכתיב זה כדי שלא לכפול את האל"ף].


המשורר הספרדי טדרוס אבולעפיא כתב אף הוא שירים קצרים, הכוללים את כל האותיות בשורה אחת. במקרה שלו, השירים אף שקולים במשקל מדוייק, כמיטב המסורת הספרדית.

בספר שיריו הגדול "גן המשלים והחידות" שנדפס ע"י דוד ילין (ירושלים תרצ"ב-תרצ"ז), כונסו שירים מתוחכמים מסוג זה בפרק "שירי צעצועים":

תפילות, שירים או פיוטים, במבנים וירטואוזיים שונים ומשונים נכתבו למכביר, אך נסתפק בזה לעת עתה.

(מד"ר יוסף במברגר למדתי כי משפט הכולל בתוכו את כל אותיות האלף-בית מכונה 'פנגרמה' - ראו ערך בויקיפדיה).

וחותם יד כל אדם בו (9) - רבי מנחם ציון רבינו

כבר הבאתי כאן כמה חתימות בעלים בראשי תיבות, והנה חתימה נוספת.
בראש שער הספר 'ילקוט חדש', שנדפס בלובלין ת"ח (1648), בטופס ספריית חב"ד שנסרק באתר HebrewBooks, כתב בעל הספר:

מלכי נא חלציני מרע צד-- ימיני וק-- נחמני
מלך נורא חלציני מצרה ציון ירושלים להקם נופלי'[ם]

ראשי התיבות של כל שורה הם שמו של הכותב: מנחם ציון (שסימן את ראשי התיבות בנקודה מעל האות).
לאחר מכן גם חתם בחתימה רגילה:

הצעיר מנחם ציון רבינו מק"ק קראקא

רבי מנחם ציון רבינו (שע"ה-תל"ט 1615-1679), רב בקהילות: וואדיסלב, קראקא ואלטונה, מחבר הספר נחמות ציון (פרנקפורט דמיין תל"ז).

בתחתית העמוד חתימת בנו "לה' הארץ ומלואה הק'[טן] יצחק אייזיק בן התורני כמהור"ר מנחם ציון רבי[נו]".
בעמודי טופס זה ישנן הגהות רבות בכת"י (מחוקות או מטושטשות בסריקה), בכתב-ידו או בכת"י בנו הנ"ל.

שער הספר 'נחמות ציון' מאת רבי מנחם ציון רבינו - פרנקפורט דמיין, תל"ז

מלחמת רוסיה-יפן - טרגדיה יהודית באיורים

במלחמת רוסיה-יפן (1904-1905) השתתפו כ-30,000 חיילים יהודיים ששירתו בצבא הרוסי. אלפים מהם קיפחו את חייהם בשדות הקטל של מלחמה זו, שבה הובסה האימפריה הרוסית הגדולה.

שני איורים ליטוגרפיים גדולים שנדפסו בווילנא באותה תקופה, הגיעו לא מזמן ל'קדם - בית מכירות' ויוצגו במכירה הקרובה. איורים אלה, מעשה ידי אמן בשם ח. לסקוב (Laskov), מספקים הצצה מיוחדת ונדירה אל הפן היהודי של המלחמה, ומספרים ביותר מאלף מילים על טרגדיה של עם הנלחם במלחמה שאינה שלו.

האיורים מתארים שתי סצנות מחיי משפחה יהודית-רוסית בעת המלחמה. בשני האיורים נראה פנים ביתה של המשפחה, וכך אנו מתוודעים לעיצוב בית יהודי באותם ימים: על הקירות תלויים דיוקנאות של דמויות יהודיות מפורסמות: תיאודור הרצל, משה מונטיפיורי והמלבי"ם. לצד אחד הקירות ארון ספרי קודש (על הכריכות צויירו אותיות עבריות). לידו ניצב סטנדר, עליו מונחים סידור וזוג פמוטות עם נרות. על שולחן בפינת החדר מונחת טלית ועל הקיר תלויה חנוכיה.

כותרת האיור הראשון (ברוסית): "חייל מילואים יוצא לקרב". האיור מתאר את רגע עזיבתו של חייל יהודי את משפחתו בשל צו-גיוס שקיבל (קצין הגיוס עומד מאחורי החייל ובידו הצו). המשפחה כולה נפרדת בצער מן החייל. אשתו מליטה את פניה בבכי, אבי החייל מברכו ב"ברכת הבנים". אחת הבנות מחבקת אותו והשניה מושיטה לו את תיק התפילין.

האיור השני, ששמו "האלמנה הצעירה", מתאר את הרגע בו מתבשרת המשפחה על מותו של החייל. באיור נראה איש צבא מחזיק בידו מכתב. ידו השניה מונחת על כתפה של אם החייל, אשר טומנת פניה בידיה. אשת החייל ובנותיו בוכות. אביו אוחז בידיו תצלום עם הכיתוב "בית החולים שלנו" (ברוסית) וגליון העתון "דער פריינד".

עיצוב דירת המשפחה זהה כמעט לחלוטין לעיצוב הדירה באיור הקודם, עם כמה הבדלים קטנים: כעת לצד דיוקנו של הרצל, תלויים על הקיר דיוקן החייל ומפה של המזרח הרחוק. הסידור אשר הונח פתוח על הסטנדר, מונח כעת סגור.

מעל האיור כיתוב ברוסית: "האלמנה הצעירה". תחתיו הכיתוב: "חבר הביא מכתב מבית החולים המבשר כי החייל נפטר". 

מרים קורנפלד מ"קדם", שחקרה את האיורים האלה, מצאה באוסף ספריית מוסקבה ציור נוסף, אף הוא מעשה ידיו של האמן לסקוב ומאותה תקופה. לא ברור אם ציור זה קשור ישירות לאיורים הקודמים, אך עבורנו הוא משלים את האוירה. החייל היהודי, מכל מקום, אינו נראה בו.

הכותרת העליונה: "מכתב מהמולדת".
בתחתית האיור נכתב: "קריאת מכתבים מהבית בבית החולים הצבאי".
האיש מימין קורא את השבועון הרוסי 'אוגוניוק'.

והנה עוד כמה תמונות באותו עניין:

גליון 'הצפירה' מיום ו' כ"ו שבט תרס"ד (12 בפברואר 1904), עם מפת "מקום מערכות המלחמה"
הציבור היהודי ברוסיה התעניין מאד במלחמה, שכן עשרות אלפים מבניו השתתפו בה. העיתונים היהודיים דאגו לעדכן בתדירות גבוהה על המתרחש בשדות הקרב

גליון 'הצפירה' מיום א' י"ד חשון תרס"ה (23 באוקטובר 1904): "פקודת הרוממות - גיוס חיל המילואים"

"בשנה האחרונה לחיי הצדיק מגור, בעל 'שפת אמת', פרצה מלחמת רוסיה ויפן, ונלקחו לצבא אלפי אברכים מחסידיו, שהיו בגיל הגיוס, ונשלחו לשדות הקרב במזרח הרחוק. הצדיק היה מברך את חסידיו לפני צאתם לדרך הרחוקה והיא אומר להם: 'מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו' - כל מי שהוא ירא שמים ילך וישוב בתשובה, ואז מובטח לו שישוב לביתו מן המלחמה. וגדולה היתה חרדתו לגורלם של אנשי הצבא. כל אותם הימים שנמצאו חסידיו בחזית לא עלה על מיטתו, והיה שוכב על הרצפה, כשחלוקו בלבד מוצע תחתיו, והחלוק היה כולו רטוב מדמעותיו ששפך על צרת ישראל.

וחסידיו היו אף הם נאמנים לו והיו כותבים לו מן החזית, מתוך החפירות, חידושי תורה, והיו מספרים במכתביהם מכל הקורות אותם. ואברך אחד, עילוי, מעיר אוסטרובצה, כתב אליו מן החפירות פלפול ארוך על רבנו יונה. בעל ה'שפת אמת' השיב לו, ואת מכתבו פתח במילים אלו: 'העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ', העידותי - מלשון עדי וקישוט, ורוצה לומר: קשטתי בכם, ביהודים כאלה, את השמים ואת הארץ."

(הרב שלמה יוסף זוין, סיפורי חסידים, תורה, חלק ב', ירושלים תשס"ב, עמ' 325).

חיילים יהודים בצבא הרוסי לפני מלחמת העולם הראשונה

הוספה (יום חמישי 6/2/14):

פרופ' דוד אסף הפנה אותי לגלויה שנמצאת באוסף הגלויות ע"ש יוסף ומרגית הופמן. גלויה זו נדפסה בוורשא, בהוצאת נ. י. רזניקוב, כנראה בראשית שנות העשרים (בין שתי מלחמות העולם). האיור על הגלויה הוא חיקוי של האיור שהבאתי למעלה. הכותרת ברוסית זהה, אלא שכאן נוסף גם כיתוב בעברית: "אחד מחיל המלואים היוצא למלחמה".

מקור: The Joseph and Margit Hoffman Judaica Postcard Collection

במקביל מצאה מרים קורנפלד באתר תמונות רוסי, גרסה לא-יהודית של אותה סצנה! ליטוגרפיה זו נדפסה אף היא בווילנא, בשנת 1914, הכותרת זהה, וגם היא פרי מכחולו של אותו לסקוב שצייר את התמונות הקודמות:

מעניין שגם כאן מניח האב את ידיו על ראש בנו לברכה, האם זה לא מנהג יהודי?

חידה מזרחית

כחובב מושבע של הכתיבה המזרחית הרהוטה (שכבר פסה מן העולם לצערי), אני מגיש לכם חידת קריאה.

מה כתוב כאן?

את התשובה אעלה בהמשך.

הפותרים נכונה יזכו בברכותיי!

--
פתרון:

את הרישום שבתמונה מצאתי בשולי עמוד בספר עתיק, והוא שורה ראשונה משיר שכתב רבי אברהם אבן עזרא:

אשתחוה אפים ארצה כי אין למטה ממנה

והנה השיר המלא (מתוך 'סליחות כפי מנהגי הספרדים', מהדורת יעקב לוי, הוצאת יד הרב נסים, ירושלים תשנ"ה):

דיוקן דמיוני "חדש" של האר"י הקדוש

על תמונות דמיוניות של צדיקים יש הרבה מה לכתוב, הפעם אתמקד ברבי יצחק לוריא - "האר"י הקדוש".
ובכן, בחיפוש קצר מצאתי שהאר"י "זכה" לכמה איורים מפוקפקים. נתחיל בתמונה הבאה, שמעטרת כמה אתרי קבלה:

כפי שניתן לראות כאן, מקור התמונה בתדפיס ישן מצפת, שלא ידועים לי פרטים עליו (ואשמח להחכים).

אחרים דמיינו את האר"י כך:

וגם כך:

(כמדומני שהתמונה האחרונה יוחסה גם לצדיקים אחרים. לי היא מזכירה את התמונה של רבי נפתלי כ"ץ בעל "סמיכת חכמים").

אבל היום מצאתי תמונה בשער הספר הנודע "שומר אמונים" (המכונה גם "שומר אמונים קדמון" להבדילו מספר מאוחר בשם זה), מאת המקובל רבי יוסף אירגס, במהדורה הראשונה שנדפסה באמסטרדם בשנת תצ"ו (1736):

בראש השער מופיע איור קלאסי של משה רבנו עם לוחות הברית, אלא שמתחתיו הוסיפו המדפיסים את התוית "רבינו הקדוש". כינוי זה שמור על פי רוב לרבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אך בהקשר של הספר הזה, נדמה לי שכוונת המדפיסים היתה להאר"י, שאולי הופך כאן ל"משה רבנו" שני, המוסר את תורת הקבלה.
אני משער שנעשה כאן שימוש חדש בשער קיים (אם כי טרם מצאתי שער זה בספרים אחרים), וכוונת המאייר המקורית היתה באמת למשה רבנו. המדפיסים הוסיפו גם את הפסוק שמעל הדיוקן: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו, ב) הרומז לשם הספר.

הוספה 12/3/15: השוו לשער הספר 'כוזרי שני' שיצאה לאור בלונדון תע"ד - ראו כאן.

הקדשה עצמית מגטו לודז'

בספר שהגיע לא מזמן ל"קדם - בית מכירות", מצאתי "הקדשה עצמית" שנכתבה בגטו לודז' תחת השעבוד הנאצי.
מדובר בספר 'קדושת לוי' (לרבי לוי יצחק מברדיטשוב), מהדורת וורשא תרל"ו (1876), שנכרך עם 'ספר החינוך' שנדפס אף הוא בוורשא בשנת תר"מ (1879).

בעמוד שלפני השער נכתב: 

"זכני השי"ת בזה הספר קדושת לוי וספר החינוך, היום יום ד' שלח כ"ד סיון שנת תש"א זמן מלחמה, יעקב יצחק בהה"צ ר"ב [רבי בנימין] שליט"א מראדושיץ פ"ק [פה קהילת] לאדז, יעקובא 6".

הכותב הוא רבי יעקב יצחק בן האדמו"ר רבי בנימין מראדושיץ (ראה אודותיו: אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות, חלק א, עמ' שנ). על בן זה לא ידועים לי כל פרטים. אביו האדמו"ר רבי בנימין נולד בלודז' (שם כיהן אביו כאדמו"ר לשושלת ראדושיץ), בהמשך קבע את חצרו בראדושיץ, ומשם התפרסם כצדיק בעל סיגופים. נספה בשואה יחד עם בניו הקדושים, ביניהם החותם שלפנינו.

בשער מופיעה חותמת ספריה. החותמת מטושטשת, אך נראה כי מדובר בחותמת הספריה של גטו לודז'.

הספריה בגטו לודז'

"ברכה כשקונים עבדים" - יהודי אמסטרדם במאה ה-17 (לפרשת משפטים)

במאה ה-17 הפכה הולנד למעצמה כלכלית ענקית ולמרכז סחר עולמי. ליהודי אמסטרדם נזקף חלק לא מבוטל בהצלחתה הכלכלית של המדינה. את הקהילה המפוארת באמסטרדם הקימו מגורשי ספרד ופורטוגל, ואליהם הצטרפו בהדרגה אחיהם האנוסים שברחו מאימי האינקוויזיציה. בין יהודי הקהילה נמנו סוחרים מוכשרים שניהלו עסקים חובקי עולם. בעוד הם יושבים בבית הכנסת הספרדי-פורטוגזי בעיר, שייטו ספינותיהם בכל רחבי האוקיינוס האטלנטי, טעונות סחורות אקזוטיות מן המושבות החדשות שמעבר לים, מובילות עבדים מאפריקה אל יבשת אירופה ולעתים אפילו משתתפות בפשיטות נועזות של שוד ימי על ספינות הצי הספרדי שנוא נפשם. באותם ימים הפכה אמסטרדם למרכז סחר העבדים הגדול בעולם, וכמובן שגם אותם סוחרים יהודים נטלו חלק בסחר זה.

בספר מיניאטורי בשם סדר מאה ברכות, שנדפס באמסטרדם בשנים תמ"ז-תמ"ח (1687/8), הכולל ברכות, תפילות ומנהגים לזמנים שונים, מצאתי גם את התפילה הבאה, שהתאימה אז לרוח הזמן והמקום:

ברכה כשקונים עבדים

כשקונה ישראל עבד צריך לברך עליו, ויאמר המברך:

רחום רחם וזכור אדון העבד הזה לשמוח במעשיו ולהשתעבד בו ובבניו אחריו כאמור והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו. ברוך אתה ה' הטוב והמטיב.

מ'אוצר השירה והפיוט' של דוידזון למדתי שלתפילה זו ישנה גם גירסה בארמית (אוצר השירה והפיוט, ערך מספר 851; כרך שלישי, ניו יורק תרצ"א, עמ' 394).
דוידזון כתב את ציון המקור בשיבוש, אך ידידי ד"ר יוסף במברגר מפרנקפורט מצא אותו עבורי. מדובר בסדור כמנהג קהילות ספרד שנדפס בונציה בשנת רפ"ד (1524), ושם בדף תסז/ב, מופיעה התפילה בארמית:

רחמנא לדכריה למארי עבדא דא למחדי בעובדוהי ולאתשעבדוהי ביה ובבניה בתריה כעניינא דאמר קרא... ברוך אתה ה' הטוב והמטיב.

אינני יודע מיהו מחברה של תפילה זו.

[להרחבה בנושא העבדים אצל היהודים, ראו גם: שמחה אסף, 'עבדים וסחר-עבדים אצל היהודים בימי הבינייים', ציון, שנה ד', עמ' 91-125; כונס בספרו 'באהלי יעקב', ירושלים תש"ג, עמ' 223 ואילך].


*

באותם ימים היתה האינקוויזיציה פעילה במלוא עוזה ומדי פעם היו מגיעים לאמסטרדם שמועות מחרידות על אנוסים שנתפסו והועלו על המוקד. במקרים כאלה היו נאמרות תפילות מיוחדות לזכרם ולעילוי נשמתם של אותם אנוסים מקדשי השם. גם תפילות אלה מופיעות בספר:

לנו המים - מספרד בימי הביניים ועד מרוקו של ימינו

סוכנות הידיעות היהודית JTA דיווחה לפני יומיים כי מלך מרוקו ביקש מיהודי ארצו שיתפללו לגשם, וזאת לאור תחזית שצופה כי השנה תהיה שנת בצורת.
כשראיתי זאת נזכרתי בהיסטוריה הארוכה שעומדת מאחורי בקשות מסוג זה, בימים בהם מלכים ושליטים ראו את היהודים כאחראים עיקריים להבאת הגשמים בתפילותיהם.

גשם ביער ירושלים, חורף תשע"ד
צילום: ישעיהו גרין - בלוג קילורין

רבי יוסף סמברי בכרוניקה שלו 'דברי יוסף', מספר כמה סיפורים על חכמי ספרד, בדור הקודם לגירוש, שנדרשו ע"י המלך להתפלל על הגשמים.
את הסיפור על רבי יצחק אבוהב הבאנו פעם ברשימה על "עין הגשר או הנשר", אך נחזור להביאו כאן שוב.
כך מספר רבי יוסף סמברי על שלושה מחכמי ספרד שהיו מוכרחים להתפלל לגשם בשל דרישת המלך, ומסרו את נפשם על כך בהטיחם דברים כלפי מעלה (הצילומים מתוך מהדורת מכון 'אהבת שלום', תשע"א):

על חכם אחר, רבי חסדאי אלמושנינו מהעיר טיטואן שבמרוקו, מסופר שלא השלים את שנתו לאחר בקשת המלך שיתפלל לגשם. כך מביא רבי אברהם כלפון, מחכמי טריפולי (תק"א-תק"פ), בחיבורו "מעשה הצדיקים" [תלמים תשס"ט]:

בתימן (ארץ מוכת בצורת) היה ידוע כי היהודים אחראים על ירידת הגשמים, וכפי שמופיע גם בסיפור הבא (מתוך הספר 'תולדות הרב שלום שבזי', מאת הרב סעדיה חוזה. ירושלים תשל"ג, עמ' לא-לג; ראו את המוסגר באדום):

למעשה, את הרעיון הזה שהגשמים בעולם באים בזכות ישראל וזה "כרטיס הביטוח" של ישראל בגולה, מביא המקובל רבי אברהם סבע, מחכמי ספרד בדור הגירוש, בספרו "צרור המור", ולאור דבריו יש לקרוא את הסיפורים המובאים לעיל מספר דברי יוסף.
כך כתב רבי אברהם סבע בפרשת בחוקותי (ההדגשות שלי):

ונתתי גשמיכם בעתם... ואמר גשמיכם בעתם, ולא אמר ונתתי לכם גשמים, להורות שהגשמים הם שלנו, כאומרו לנו המים, וזה היה תפארת עוזנו כשקבלו אותנו האומות, לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם, ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, שרואים שליח ציבור מעוטף בטליתו ובהזכירו שלשה עשר מדות מוריד הגשם... והטעם שהם שלנו לפי שאנו קבלנו התורה שנקראת מים... אבל אומות העולם שלא רצו לקבל התורה אין ראוי לתת להם מים, וזהו - גשמיכם...

ודבר זה מפורסם הוא כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצינו, וכבר קרה כזה כי במלכות ארגון בזמן עצירה השליכו היהודים כולם מחוץ לעיר וסגרו השערים בעדם עד שיביאו המים ודרש הרב ן' חסדאי קרשק"ש זצ"ל וכה אמר בתחלת דבריו לנו המים והשם יתברך פקד את עמו ונתן להם מים וכאלה רבות...

[חלק מקטע זה מצטט גם רבי יוסף סמברי במקום אחר בספרו הנזכר].

מעניין שבטופס הספר [מהדורת ונציה שכ"ז] שנסרק ב'אוצר החכמה', ישנן מחיקות צנזורה על ראשיתו של קטע זה המדבר בגנותם של הגויים:

יש עוד מקורות בעניין זה, אך אסתפק במה שהבאתי לעת עתה. אחתום בדברי הרב ישכר תמר, בספרו 'עלי תמר' על הירושלמי (סדר מועד, כרך ב, עמ' שלה):

ספר שחיטות ובדיקות - קראקא, של"ז - הטופס של רבי מרדכי שמואל גירונדי

כהמשך לפוסט הקודם, אוסיף ואכתוב על רישום בעלות אחר, אף הוא בספר שחיטות ובדיקות למהר"י ווייל, ואף הוא בטופס הספריה הלאומית.

מדובר במהדורת קראקא של"ז (1577). מהדורה זו נדפסה זמן קצר לאחר פטירת רב העיר - רבי משה איסרלש - הרמ"א, ובה נוספו הגהות על החיבור, שכתב אחד מחכמי העיר, רבי צבי ב"ר יעקב יצחק, שמביא בהגהותיו דברים בשם הרמ"א, וכן מאביו רבי יצחק יעקב ששימש כשוחט ובודק בקראקא.

עותק הספריה הלאומית היה שייך לרבי מרדכי שמואל גירונדי (תק"ס-תרי"ב). רב איטלקי נודע מפאדובה, שהתפרסם בחיבורו "תולדות גדולי ישראל", שנדפס במשולב עם חיבור דומה בשם "זכר צדיקים לברכה" מאת רבי חננאל ניפי (תק"כ-תקצ"ו), אף הוא אחד מחכמי איטליה (רב בפררה ובצנטו). חיבור זה הוא מקור חשוב לתולדות רבני איטליה.

רמ"ש גירונדי חתם את שמו בשער הספר: "לה"ו מרדכי בכמוהר"ר בן ציון גירונדי זצ"ל", ואף בראשי תיבות שמו בלועזית: .M. S. G.
אך הוסיף גם שורה נוספת ובה דעתו הנחרצת על תוקפן ההלכתי של הגהות רבי צבי שנדפסו בספר:

"אין לפסוק הלכה ע"פ [על פי] הגהות הס'[פר] הזה".

ספר שחיטות ובדיקות - רישום בעלים עתיק וסמיכה לשחיטה משנת 1598

בשער ספר שחיטות ובדיקות למהר"י ווייל, שנדפס בשנת שכ"א (1561) בקאנסקי וואלי (עיירה הסמוכה לעיר לובלין), בטופס הספריה הלאומית, מצאתי רישום בכתב-יד אשכנזי עתיק:

"חל(י)צני מאד"ם ר"ע, מאיש חמסים תנצרני, כלומר כשתצלני מאד"ם ר"ע, ר"ל [רצה לומר] מ'ך א'ביון ד'ל מ'סכן ר'ש ע'ני, אזי תנצור מאיש חמסים"

הפסוק "חַלְּצֵנִי ה' מֵאָדָם רָע, מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי" מופיע בספר תהלים (קמ, ב).

את הדרשה הנזכרת מצאתי (בשינוי לשון) בספר 'מגלה עמוקות' על התורה, מאת רבי נתן נטע שפירא (פרשת ויצא):

"ויצא יעקב מבאר שבע, שבא עשיו ולקח כל ממונו, שנקרא בשבע שמות, מ'סכן ד'ל מ'ך ר'ש ע'ני א'ביון ד'ך, שהם ראשי תיבות "מאדם רע", מאיש חמסים - שלקח כל אשר לו...". 

בעמוד האחרון של הספר הנ"ל, שעוסק כזכור בהלכות שחיטה, ישנו רישום נוסף בכתב-יד דומה (או זהה), שהוא בעצם נוסח סמיכה לשוחט:

"זאת לדעת שבא לפני החבר ר' ברוך בר יהושיע ושחט לפני שלוש שחיטות כשרות ולא נתעלף בהן, על כן נתתי לו כח ורשות לשחט ומותר לאכל משחיטתו כשאר מומחים ושוחטי'[ם] בישראל, נאם ברוך בר אליעזר ז"ל ש"ץ דק"ק וויען [וינה], יו'[ם] ד' י"ד אייר שנ"ח לפ"ק, פה עירה איכא."

מתחת לקטע זה, מופיעה "סמיכה" נוספת לרבי ברוך המדובר, מכותב אחר, החותם: "דוד בן לא"א מוהר"ר מנחם הכהן שליט"א העושה שליחתו כאשר נשתלח מאיזה גאונים..". 

אם הרישום שבדף השער הוא מאותה תקופה בה נכתבו הרישומים שבעמוד האחרון (שנ"ח 1598), הרי שהוא קודם ללידתו של רבי נתן שפירא בעל 'מגלה עמוקות' (שנולד בשנת שמ"ה בערך).

הוספה:
אחר כותבי כל זאת, מצאתי את הדרשה במקור נוסף מאותה תקופה, והוא בספר שפתי כהן (הש"ך) על התורה, לרבי מרדכי הכהן, מחכמי צפת בזמן האר"י. החיבור נדפס לראשונה בונציה שס"ה (1605), בפרשת ראה:
"...לפי שהם ששה שמות, וסימנם: חלצני ה' מאד"ם ר"ע, מך אביון דל מסכן רש עני...".

וחותם יד כל אדם בו (8)

בשער ספר "קול שמחה" מאת רבי שמחה כ"ץ רפפורט (נפטר בשנת שצ"ה), שנדפס בפרוסטיץ בשנת שס"ב (1602), בטופס ספריית JTS שנסרק באתר HebrewBooks, מצאתי את הרישום הבא:

חנני אלקים בזה הספר, האל אשר לו ראוי לית[ן] שב[ח] בכל ערב וצפר, זאב וואלף קראטשינר

מתחת לרישום זה, רישום דומה (בכתב מרובע):
חנני אלקים בזה הספר, האל הנותן ערב וצפר, זאב וואלף קראטשינר