דיוקן דמיוני "חדש" של האר"י הקדוש

על תמונות דמיוניות של צדיקים יש הרבה מה לכתוב, הפעם אתמקד ברבי יצחק לוריא - "האר"י הקדוש".
ובכן, בחיפוש קצר מצאתי שהאר"י "זכה" לכמה איורים מפוקפקים. נתחיל בתמונה הבאה, שמעטרת כמה אתרי קבלה:

כפי שניתן לראות כאן, מקור התמונה בתדפיס ישן מצפת, שלא ידועים לי פרטים עליו (ואשמח להחכים).

אחרים דמיינו את האר"י כך:

וגם כך:

(כמדומני שהתמונה האחרונה יוחסה גם לצדיקים אחרים. לי היא מזכירה את התמונה של רבי נפתלי כ"ץ בעל "סמיכת חכמים").

אבל היום מצאתי תמונה בשער הספר הנודע "שומר אמונים" (המכונה גם "שומר אמונים קדמון" להבדילו מספר מאוחר בשם זה), מאת המקובל רבי יוסף אירגס, במהדורה הראשונה שנדפסה באמסטרדם בשנת תצ"ו (1736):

בראש השער מופיע איור קלאסי של משה רבנו עם לוחות הברית, אלא שמתחתיו הוסיפו המדפיסים את התוית "רבינו הקדוש". כינוי זה שמור על פי רוב לרבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אך בהקשר של הספר הזה, נדמה לי שכוונת המדפיסים היתה להאר"י, שאולי הופך כאן ל"משה רבנו" שני, המוסר את תורת הקבלה.
אני משער שנעשה כאן שימוש חדש בשער קיים (אם כי טרם מצאתי שער זה בספרים אחרים), וכוונת המאייר המקורית היתה באמת למשה רבנו. המדפיסים הוסיפו גם את הפסוק שמעל הדיוקן: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו, ב) הרומז לשם הספר.

הוספה 12/3/15: השוו לשער הספר 'כוזרי שני' שיצאה לאור בלונדון תע"ד - ראו כאן.

הקדשה עצמית מגטו לודז'

בספר שהגיע לא מזמן ל"קדם - בית מכירות", מצאתי "הקדשה עצמית" שנכתבה בגטו לודז' תחת השעבוד הנאצי.
מדובר בספר 'קדושת לוי' (לרבי לוי יצחק מברדיטשוב), מהדורת וורשא תרל"ו (1876), שנכרך עם 'ספר החינוך' שנדפס אף הוא בוורשא בשנת תר"מ (1879).

בעמוד שלפני השער נכתב: 

"זכני השי"ת בזה הספר קדושת לוי וספר החינוך, היום יום ד' שלח כ"ד סיון שנת תש"א זמן מלחמה, יעקב יצחק בהה"צ ר"ב [רבי בנימין] שליט"א מראדושיץ פ"ק [פה קהילת] לאדז, יעקובא 6".

הכותב הוא רבי יעקב יצחק בן האדמו"ר רבי בנימין מראדושיץ (ראה אודותיו: אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות, חלק א, עמ' שנ). על בן זה לא ידועים לי כל פרטים. אביו האדמו"ר רבי בנימין נולד בלודז' (שם כיהן אביו כאדמו"ר לשושלת ראדושיץ), בהמשך קבע את חצרו בראדושיץ, ומשם התפרסם כצדיק בעל סיגופים. נספה בשואה יחד עם בניו הקדושים, ביניהם החותם שלפנינו.

בשער מופיעה חותמת ספריה. החותמת מטושטשת, אך נראה כי מדובר בחותמת הספריה של גטו לודז'.

הספריה בגטו לודז'

"ברכה כשקונים עבדים" - יהודי אמסטרדם במאה ה-17 (לפרשת משפטים)

במאה ה-17 הפכה הולנד למעצמה כלכלית ענקית ולמרכז סחר עולמי. ליהודי אמסטרדם נזקף חלק לא מבוטל בהצלחתה הכלכלית של המדינה. את הקהילה המפוארת באמסטרדם הקימו מגורשי ספרד ופורטוגל, ואליהם הצטרפו בהדרגה אחיהם האנוסים שברחו מאימי האינקוויזיציה. בין יהודי הקהילה נמנו סוחרים מוכשרים שניהלו עסקים חובקי עולם. בעוד הם יושבים בבית הכנסת הספרדי-פורטוגזי בעיר, שייטו ספינותיהם בכל רחבי האוקיינוס האטלנטי, טעונות סחורות אקזוטיות מן המושבות החדשות שמעבר לים, מובילות עבדים מאפריקה אל יבשת אירופה ולעתים אפילו משתתפות בפשיטות נועזות של שוד ימי על ספינות הצי הספרדי שנוא נפשם. באותם ימים הפכה אמסטרדם למרכז סחר העבדים הגדול בעולם, וכמובן שגם אותם סוחרים יהודים נטלו חלק בסחר זה.

בספר מיניאטורי בשם סדר מאה ברכות, שנדפס באמסטרדם בשנים תמ"ז-תמ"ח (1687/8), הכולל ברכות, תפילות ומנהגים לזמנים שונים, מצאתי גם את התפילה הבאה, שהתאימה אז לרוח הזמן והמקום:

ברכה כשקונים עבדים

כשקונה ישראל עבד צריך לברך עליו, ויאמר המברך:

רחום רחם וזכור אדון העבד הזה לשמוח במעשיו ולהשתעבד בו ובבניו אחריו כאמור והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו. ברוך אתה ה' הטוב והמטיב.

מ'אוצר השירה והפיוט' של דוידזון למדתי שלתפילה זו ישנה גם גירסה בארמית (אוצר השירה והפיוט, ערך מספר 851; כרך שלישי, ניו יורק תרצ"א, עמ' 394).
דוידזון כתב את ציון המקור בשיבוש, אך ידידי ד"ר יוסף במברגר מפרנקפורט מצא אותו עבורי. מדובר בסדור כמנהג קהילות ספרד שנדפס בונציה בשנת רפ"ד (1524), ושם בדף תסז/ב, מופיעה התפילה בארמית:

רחמנא לדכריה למארי עבדא דא למחדי בעובדוהי ולאתשעבדוהי ביה ובבניה בתריה כעניינא דאמר קרא... ברוך אתה ה' הטוב והמטיב.

אינני יודע מיהו מחברה של תפילה זו.

[להרחבה בנושא העבדים אצל היהודים, ראו גם: שמחה אסף, 'עבדים וסחר-עבדים אצל היהודים בימי הבינייים', ציון, שנה ד', עמ' 91-125; כונס בספרו 'באהלי יעקב', ירושלים תש"ג, עמ' 223 ואילך].


*

באותם ימים היתה האינקוויזיציה פעילה במלוא עוזה ומדי פעם היו מגיעים לאמסטרדם שמועות מחרידות על אנוסים שנתפסו והועלו על המוקד. במקרים כאלה היו נאמרות תפילות מיוחדות לזכרם ולעילוי נשמתם של אותם אנוסים מקדשי השם. גם תפילות אלה מופיעות בספר:

לנו המים - מספרד בימי הביניים ועד מרוקו של ימינו

סוכנות הידיעות היהודית JTA דיווחה לפני יומיים כי מלך מרוקו ביקש מיהודי ארצו שיתפללו לגשם, וזאת לאור תחזית שצופה כי השנה תהיה שנת בצורת.
כשראיתי זאת נזכרתי בהיסטוריה הארוכה שעומדת מאחורי בקשות מסוג זה, בימים בהם מלכים ושליטים ראו את היהודים כאחראים עיקריים להבאת הגשמים בתפילותיהם.

גשם ביער ירושלים, חורף תשע"ד
צילום: ישעיהו גרין - בלוג קילורין

רבי יוסף סמברי בכרוניקה שלו 'דברי יוסף', מספר כמה סיפורים על חכמי ספרד, בדור הקודם לגירוש, שנדרשו ע"י המלך להתפלל על הגשמים.
את הסיפור על רבי יצחק אבוהב הבאנו פעם ברשימה על "עין הגשר או הנשר", אך נחזור להביאו כאן שוב.
כך מספר רבי יוסף סמברי על שלושה מחכמי ספרד שהיו מוכרחים להתפלל לגשם בשל דרישת המלך, ומסרו את נפשם על כך בהטיחם דברים כלפי מעלה (הצילומים מתוך מהדורת מכון 'אהבת שלום', תשע"א):

על חכם אחר, רבי חסדאי אלמושנינו מהעיר טיטואן שבמרוקו, מסופר שלא השלים את שנתו לאחר בקשת המלך שיתפלל לגשם. כך מביא רבי אברהם כלפון, מחכמי טריפולי (תק"א-תק"פ), בחיבורו "מעשה הצדיקים" [תלמים תשס"ט]:

בתימן (ארץ מוכת בצורת) היה ידוע כי היהודים אחראים על ירידת הגשמים, וכפי שמופיע גם בסיפור הבא (מתוך הספר 'תולדות הרב שלום שבזי', מאת הרב סעדיה חוזה. ירושלים תשל"ג, עמ' לא-לג; ראו את המוסגר באדום):

למעשה, את הרעיון הזה שהגשמים בעולם באים בזכות ישראל וזה "כרטיס הביטוח" של ישראל בגולה, מביא המקובל רבי אברהם סבע, מחכמי ספרד בדור הגירוש, בספרו "צרור המור", ולאור דבריו יש לקרוא את הסיפורים המובאים לעיל מספר דברי יוסף.
כך כתב רבי אברהם סבע בפרשת בחוקותי (ההדגשות שלי):

ונתתי גשמיכם בעתם... ואמר גשמיכם בעתם, ולא אמר ונתתי לכם גשמים, להורות שהגשמים הם שלנו, כאומרו לנו המים, וזה היה תפארת עוזנו כשקבלו אותנו האומות, לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם, ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, שרואים שליח ציבור מעוטף בטליתו ובהזכירו שלשה עשר מדות מוריד הגשם... והטעם שהם שלנו לפי שאנו קבלנו התורה שנקראת מים... אבל אומות העולם שלא רצו לקבל התורה אין ראוי לתת להם מים, וזהו - גשמיכם...

ודבר זה מפורסם הוא כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצינו, וכבר קרה כזה כי במלכות ארגון בזמן עצירה השליכו היהודים כולם מחוץ לעיר וסגרו השערים בעדם עד שיביאו המים ודרש הרב ן' חסדאי קרשק"ש זצ"ל וכה אמר בתחלת דבריו לנו המים והשם יתברך פקד את עמו ונתן להם מים וכאלה רבות...

[חלק מקטע זה מצטט גם רבי יוסף סמברי במקום אחר בספרו הנזכר].

מעניין שבטופס הספר [מהדורת ונציה שכ"ז] שנסרק ב'אוצר החכמה', ישנן מחיקות צנזורה על ראשיתו של קטע זה המדבר בגנותם של הגויים:

יש עוד מקורות בעניין זה, אך אסתפק במה שהבאתי לעת עתה. אחתום בדברי הרב ישכר תמר, בספרו 'עלי תמר' על הירושלמי (סדר מועד, כרך ב, עמ' שלה):

ספר שחיטות ובדיקות - קראקא, של"ז - הטופס של רבי מרדכי שמואל גירונדי

כהמשך לפוסט הקודם, אוסיף ואכתוב על רישום בעלות אחר, אף הוא בספר שחיטות ובדיקות למהר"י ווייל, ואף הוא בטופס הספריה הלאומית.

מדובר במהדורת קראקא של"ז (1577). מהדורה זו נדפסה זמן קצר לאחר פטירת רב העיר - רבי משה איסרלש - הרמ"א, ובה נוספו הגהות על החיבור, שכתב אחד מחכמי העיר, רבי צבי ב"ר יעקב יצחק, שמביא בהגהותיו דברים בשם הרמ"א, וכן מאביו רבי יצחק יעקב ששימש כשוחט ובודק בקראקא.

עותק הספריה הלאומית היה שייך לרבי מרדכי שמואל גירונדי (תק"ס-תרי"ב). רב איטלקי נודע מפאדובה, שהתפרסם בחיבורו "תולדות גדולי ישראל", שנדפס במשולב עם חיבור דומה בשם "זכר צדיקים לברכה" מאת רבי חננאל ניפי (תק"כ-תקצ"ו), אף הוא אחד מחכמי איטליה (רב בפררה ובצנטו). חיבור זה הוא מקור חשוב לתולדות רבני איטליה.

רמ"ש גירונדי חתם את שמו בשער הספר: "לה"ו מרדכי בכמוהר"ר בן ציון גירונדי זצ"ל", ואף בראשי תיבות שמו בלועזית: .M. S. G.
אך הוסיף גם שורה נוספת ובה דעתו הנחרצת על תוקפן ההלכתי של הגהות רבי צבי שנדפסו בספר:

"אין לפסוק הלכה ע"פ [על פי] הגהות הס'[פר] הזה".

ספר שחיטות ובדיקות - רישום בעלים עתיק וסמיכה לשחיטה משנת 1598

בשער ספר שחיטות ובדיקות למהר"י ווייל, שנדפס בשנת שכ"א (1561) בקאנסקי וואלי (עיירה הסמוכה לעיר לובלין), בטופס הספריה הלאומית, מצאתי רישום בכתב-יד אשכנזי עתיק:

"חל(י)צני מאד"ם ר"ע, מאיש חמסים תנצרני, כלומר כשתצלני מאד"ם ר"ע, ר"ל [רצה לומר] מ'ך א'ביון ד'ל מ'סכן ר'ש ע'ני, אזי תנצור מאיש חמסים"

הפסוק "חַלְּצֵנִי ה' מֵאָדָם רָע, מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי" מופיע בספר תהלים (קמ, ב).

את הדרשה הנזכרת מצאתי (בשינוי לשון) בספר 'מגלה עמוקות' על התורה, מאת רבי נתן נטע שפירא (פרשת ויצא):

"ויצא יעקב מבאר שבע, שבא עשיו ולקח כל ממונו, שנקרא בשבע שמות, מ'סכן ד'ל מ'ך ר'ש ע'ני א'ביון ד'ך, שהם ראשי תיבות "מאדם רע", מאיש חמסים - שלקח כל אשר לו...". 

בעמוד האחרון של הספר הנ"ל, שעוסק כזכור בהלכות שחיטה, ישנו רישום נוסף בכתב-יד דומה (או זהה), שהוא בעצם נוסח סמיכה לשוחט:

"זאת לדעת שבא לפני החבר ר' ברוך בר יהושיע ושחט לפני שלוש שחיטות כשרות ולא נתעלף בהן, על כן נתתי לו כח ורשות לשחט ומותר לאכל משחיטתו כשאר מומחים ושוחטי'[ם] בישראל, נאם ברוך בר אליעזר ז"ל ש"ץ דק"ק וויען [וינה], יו'[ם] ד' י"ד אייר שנ"ח לפ"ק, פה עירה איכא."

מתחת לקטע זה, מופיעה "סמיכה" נוספת לרבי ברוך המדובר, מכותב אחר, החותם: "דוד בן לא"א מוהר"ר מנחם הכהן שליט"א העושה שליחתו כאשר נשתלח מאיזה גאונים..". 

אם הרישום שבדף השער הוא מאותה תקופה בה נכתבו הרישומים שבעמוד האחרון (שנ"ח 1598), הרי שהוא קודם ללידתו של רבי נתן שפירא בעל 'מגלה עמוקות' (שנולד בשנת שמ"ה בערך).

הוספה:
אחר כותבי כל זאת, מצאתי את הדרשה במקור נוסף מאותה תקופה, והוא בספר שפתי כהן (הש"ך) על התורה, לרבי מרדכי הכהן, מחכמי צפת בזמן האר"י. החיבור נדפס לראשונה בונציה שס"ה (1605), בפרשת ראה:
"...לפי שהם ששה שמות, וסימנם: חלצני ה' מאד"ם ר"ע, מך אביון דל מסכן רש עני...".

וחותם יד כל אדם בו (8)

בשער ספר "קול שמחה" מאת רבי שמחה כ"ץ רפפורט (נפטר בשנת שצ"ה), שנדפס בפרוסטיץ בשנת שס"ב (1602), בטופס ספריית JTS שנסרק באתר HebrewBooks, מצאתי את הרישום הבא:

חנני אלקים בזה הספר, האל אשר לו ראוי לית[ן] שב[ח] בכל ערב וצפר, זאב וואלף קראטשינר

מתחת לרישום זה, רישום דומה (בכתב מרובע):
חנני אלקים בזה הספר, האל הנותן ערב וצפר, זאב וואלף קראטשינר

וחותם יד כל אדם בו (7)

רישום בעלות בכתיבה מזרחית ("חצי קולמוס"), על ספר רבינו בחיי, מהדורת [ספרד או פורטוגל] רנ"ב (1492), בטופס הספריה הלאומית (בפרשת תולדות):

זה חלקי מכול עמלי כי חנני אלוהים ויתן לי גם את זה הצעיר דוד גאלדיטי

גאלדיטי (או ג'לדטי) הוא שם משפחה מאזור בולגריה.

האדמו"ר הריי"ץ בוורשה - קיץ 1931

להלן קטע מעיתון "ראדיא", עיתון יידי שיצא לאור בורשה, מיום 26 ליוני 1931, המסקר את ביקורו של האדמו"ר הריי"ץ מחב"ד בוורשה באותם ימים:

ר' דוד דייטש בעל "אוהל דוד" - תהליך הדפסת חידושיו / יחסו ל"מילה המודפסת"

"...כל מי שרוצה שיתפשטו דבריו בעולם בין יהיה ראוי והגון ובין שלא יהיה ראוי לכך, מ"מ [מכל מקום] קובעם בדפוס ועשה אותם כיון, ויש שיעשנו רק לעטרה וקרדום, יש אשר ידפיס בילדותו ומתחרט בזקנותו, ומה יעשה אחר שכבר נתפשט ע"י הדפוס, וע"כ [ועל כרחו] צריך לאחזוקי דבריו הראשונים מפני הבושה, והלא הרי"ף ציוה למחוק כמה דברים מספרו אחר שחזר בהם, אמנם ספר הנדפס א"א לחזור ולתקנו כידוע" (שו"ת חתם סופר, חלק ו, תשובה סא).

יחסו של ה"חתם סופר" אל הדפוס בכלל ולהדפסת ספרים בפרט היה מורכב ומעניין. נראה כי על אף שחי למעלה משלוש מאות שנה לאחר המצאת הדפוס לא ראה עדיין את הדפוס כעובדה מוגמרת ובכמה מקומות בחיבוריו האריך לעסוק בעניין החיוב והשלילה שבדבר. נוהגים לומר כי יחסו אל הדפוס היה שלילי, אך למעשה דעתו הייתה מורכבת יותר ויום אחד אולי אאריך בעניין.
בכל מקרה, בדבריו שציטטתי לעיל מוזכרת אחת הבעיות בהדפסת ספרים: לאחר שהספר נדפס כבר אי אפשר לתקנו במידה ונפלה בו טעות. הטעות שוכפלה והופצה במאות עותקים וקשה כבר להחזיר את הגלגל אחורה. ובמילותיו של החתם סופר: "ספר הנדפס אי אפשר לחזור ולתקנו כידוע".
ניגוד מעניין לזה הוא תופעת יחסו של רבי דוד דייטש, בן דורו וחברו של החתם סופר, אל המילה המודפסת, שהיה יחס הפוך בדיוק: למרות שחידושיו עלו מזבח הדפוס ונפוצו בסביבתו, לא ראה בכך סוף פסוק, והמשיך להגיה שוב ושוב את חידושיו המודפסים, על גבי גליונות הדפוס.
לפני שאפרט על תופעה זו אקדים ואסקור בקצרה את תהליך הדפסת חידושיו, שהיה אף הוא מעניין מאד.
רבי דוד דייטש (תקט"ז-תקצ"ה) תלמידו המובהק של ה"נודע ביהודה" ואב"ד "עיר חדש" (Nové Mesto, סלובקיה), היה רב מפורסם בדורו ומעיין נובע של חידושי תורה. תורתו של רבי דוד דייטש החלה להתפרסם תחילה בספרי ידידיו וחבריו, מגדולי חכמי דורו, ולא כחיבור נפרד משלו. רבי דוד היה כנראה היוזם לשילוב חידושיו בספרים אלה, על אף שהמחברים הנ"ל התהדרו והתכבדו מאד בדבר. יש לשער כי הסיבה לכך הייתה בעיקר כלכלית, מאחר ולא היה בידו את הכסף הדרוש להדפסה עצמאית.
וכך נדפסו חידושיו בספר 'עולת חודש' חלק ב' לרבי אלעזר פלקלש (פראג תקמ"ז); בספר 'ציון לנפש חיה' - צל"ח [לבעל ה"נודע ביהודה"], על מסכת ביצה, שהדפיס בן המחבר רבי ישראל לנדא (פראג תקנ"ט); בספר 'אור חדש' לרבי אלעזר קאליר אב"ד רעכניץ (וינה תקנ"ט), ובספרים נוספים.
יש לציין רבי ישראל לנדא ורבי אלעזר קאליר כותבים מפורשות שהם מצרפים קטעים מחידושי רבי דוד בעקבות בקשתו.

בדומה לכך, בשנת תקע"ו נספחו שני דפים עם חידושיו בסוף הספר "חלק ראשון משאלות ותשובת הגאונים בתראי" שנדפס בפראג.

ספר זה הנו קובץ תשובות בהלכה מבעל תוספות יום טוב, הב"ח, הט"ז ורבי העשיל מקראקא, שערך רבי אריה ליב בעל 'שאגת אריה'. קובץ זה נדפס כבר קודם לכן בטורקא תקכ"ד. מהדורת פראג היתה אפוא המהדורה השניה. בה נוספו כאמור הדפים עם חידושיו של רבי דוד דייטש, והדבר אף צויין לשבח בשער הספר: "ועתה נדפס פעם שנית... וזבד טוב זבדתי חיבור לטהרה חדושי תורה אשר לקחתי מיד כבוד הרב המאה"ג המפורסם מוהר"ר דוד דייטש...". רבי דוד דייטש עצמו כתב הסכמה למהדורה זו ובה כותב כי בכוונתו לקנות עשרה טפסים מספר זה.
בראש העמודים הנספחים עם חידושיו באה הכותרת "בשם הרב המאה"ג מהור"ר דוד דייטש נר"ו".

כשנתיים לאחר מכן, נדפסו עוד קטעים מחידושיו בקונטרס בן ששה דפים (יב עמודים). הפעם לא היה זה כנספח לספר, אך עושה רושם שלכך היה מיועד.
הקונטרס נדפס ללא שער, ובראשי העמודים נדפסה כותרת דומה לכותרת הנ"ל: "בשם הרב מוהר"ר דוד דייטש נר"ו".
על אף שכאמור עושה רושם שגם קונטרס זה היה אמור להיספח לחיבור אחר (בדומה לדפים שסופחו לשו"ת גאונים בתראי), מופיע בסיום הקונטרס קולופון בלועזית, שבו נכתב בסוגריים השם "Ohel David" (אהל דוד), שישמש אותו בהמשך כשם ספרו. מקולופון זה אנו למדים גם את המקום והשנה שבהם נדפס - וינה, 1819 (תקע"ט-תק"פ). מסיבה זו, אני בספק אם אכן הקונטרס יועד להיספח לספר אחר. (עותק סרוק של קונטרס זה - כאן).

עמוד ראשון של הקונטרס משנת 1819

הקולופון בסוף הקונטרס

בהמשך, כשנה לאחר מכן, הדפיס רבי דוד קונטרס המשך לקונטרס הקודם. בראשו מופיע כבר שער קטן עם השם "אהל דוד", ורבי דוד כותב שמדובר בקונטרס המשך לקונטרס הקודם: "ספר אהל דוד - אשר חברתי אני הקטן דוד בהרב מהור"ר מנדל דייטש זלל"ה והוא מה שנשמט ממה שהעלתי אשתקד על מזבח הדפוס ונוסף איזה חדושים על סוכה וחגיגה".
לאחר מכן, בפתח הדברים חוזר וכותב: "והנה אשתקד זכני ה' להעלות על מזבח הדפוס איזה עלין... ועתה באתי למלאות על איזה דברים...".
[בקונטרס לא מופיע פרט שנה, אך רבי דוד כותב שהדפיס את הקונטרס הקודם "אשתקד", ולכן כתבתי שנדפס כשנה קודם לכן, וכנראה שגם קונטרס זה נדפס בוינה].

קונטרס ההמשך - תקפ"א בערך

מספור העמודים בקונטרס זה (יג-כו) ממשיך את המספור של הקונטרס הקודם, והוא מכיל בסך הכל 14 דף. (עותק סרוק של קונטרס זה - כאן).
בשנת תקפ"ב הדפיס רבי דוד בוינה קטעים נוספים מחידושיו. לקונטרס זה המכיל 27 דף, יש כבר צורת ספר, עם דף שער ו"הקדמה", אלא שגם כאן לא מדובר בחיבור שלם, רק בחלק מחידושיו על מסכת יבמות ועל כמה סוגיות ממסכתות אחרות, וכפי שכותב בהקדמתו: "...עלתה על לבי להוסיף... עוד להעלות ולהוציא לבית הדפוס, הגם שאין ידי משגת ואין לכסף מוצא להביא לדפוס כל חדושים אשר חדשתי בע"ה על מסכת יבמות, כבר מילתא אמורה א'[חד] המרבה וא'[חד] הממעיט...".
דרך אגב, מעניין לראות איך הקדמתו הופכת מהר מאד לפלפול תלמודי שאין לו שום קשר ל"הקדמה", ובו כבר מגיה או מוסיף על דברים שכתב בחיבורו הקודם. (עותק סרוק ממהדורת תקפ"ב - כאן).

בשנת תקפ"ה הדפיס רבי דוד קונטרס נוסף, בן יב דף, המכיל את חידושיו על מסכת יבמות שלא הופיעו בחלק הקודם. (עותק סרוק ממהדורת תקפ"ה - כאן). זה היה הקונטרס האחרון שהדפיס בחייו.

לאחר פטירתו נדפסו עוד מחידושיו במהדורה שהוציא בנו, רבי יחזקאל, בפרשבורג תקצ"ה, ומאוחר יותר ע"י נכדו באונגוואר תרכ"ז.

מסתבר שהסיבה לכך שהדפיס את חידושיו טיפין טיפין, היתה בעיקר כלכלית, וכפי שעולה גם מהקדמתו לאהל דוד תקפ"ב, ומסיבה זו הדפיס מעט מחידושיו בכל עת שהדבר התאפשר לו.

זמן קצר לאחר פטירתו הוציא בנו את חידושיו על מסכת שבועות מתוך כתב-ידו, וכן את חידושיו על מסכת יבמות שחלקם נדפסו בקונטרסים הקודמים. הפעם בצורה מסודרת יותר, על פי סדר הדפים במסכת.

כעת נחזור אל התופעה המעניינת שאותה הזכרתי בפתח הדברים. ככל הידוע לי, תופעה זו ייחודית לרבי דוד דייטש: גם לאחר שכבר נדפסו קונטרסיו הנזכרים, לא ראה זאת רבי דוד כ"סוף פסוק", אלא המשיך כל הזמן להגיה, לשפר, לתקן ולהוסיף על הנדפס. 

דוגמאות חיות וזמינות לכך הם הטפסים הסרוקים של חיבוריו שנמצאים ברשת, בעיקר באתר HebrewBooks (בקישורים שהבאתי לעיל). בשולי העמודים בעותקים אלה קיימות הגהות ארוכות, רובן בכתב מרובע. הגהות אלה הנן הוספות, שינויים או תיקונים, שהוסיף רבי דוד על הנוסח הנדפס, והן נכתבו בפועל על ידו או על ידי בנו רבי יחזקאל שעזר לו בכך.

בדרך כלל ההגהות הן בכתב-יד מרובע, כהוספה על הדפוס, אך ישנן גם הגהות בכתב-רהוט.

רבי דוד נהג לחלק את חיבוריו בחינם לתלמידי חכמים, וכל עותק שיצא מתחת ידו עבר הגהה כזו. מסיבה זו נוסח ההגהות משתנה מעותק לעותק, למרות שהתוכן דומה, אך לעתים הוא מרחיב ולעתים מקצר.

להלן מספר דוגמאות מהעותקים שבאתר HebrewBooks:

אהל דוד תקפ"א - בהגהה מביא רבי דוד תירוץ בשם חתנו רבי מאיר א"ש [אייזנשטט]

מהדורת תקפ"ב, ההגהה בכתב הרהוט היא בכתב-ידו של רבי דוד (אולי גם זו התחתונה)

בקונטרס משנת תקפ"ה, בעותק ספריית "הרווארד קולג'" שמצאתי ב"Google Books", ישנן מספר הגהות בשולי הדפים, הנה שתים מהן:

בדף הריק שבסוף הספר נוספה הגהה ארוכה.

נציין כי רוב ההגהות המופיעות בטופס זה נדפסו בשינויי לשון קלים במאסף התורני 'קובץ על יד', בני ברק תש"ן, וכנראה שמקורן מטופס מוגה אחר.

לעומת העותק שב-Google Books, בעותק שנמצא ב-HebrewBooks אין הגהות בשולי העמודים, אך ישנה הגהה ארוכה בכתיבה רהוטה, כפי הנראה לא בכתב-ידו של רבי דוד.

בשנת תש"ע יצאה בבני ברק מהדורה חדשה של ספר 'אהל דוד' על סדר מסכתות סדר מועד, בהוצאת מכון 'שם עולם', ובעריכת הרב שבתי שמואל ווייס. 

במהדורה זו שולבו ההוספות שהוסיף רבי דוד בעותקים הרבים שהגיעו לידם, ובמבוא המקיף שם (שממנו למדתי חלק ממה שכתבתי לעיל) כותב העורך:

"כמעט כל הטפסים ששרדו מן הספרים הללו מצויים הגהות, תיקונים והוספות... מיעוטם מלאים על כל גדותיהם בהגהות, ובאחרים הגהות מעטות בלבד, וכל עותק שונה מעט מחביריו... שמעתי מפי הגאון רבי יוסף נפתלי שטרן זצ"ל שרבינו היה מבקר בהיכלי התורה ומפלפל עם תלמידי החכמים, ולפי רוב ידיעותיהם היה מעדיף לתת להם עותק מוגה בלבד, או עם הוספות רבות... זכינו והיה למראה עינינו למעלה מחמישים עותקים מוגהים של הספר...".

--
דרך אגב, כפי שניתן לראות בתמונה לעיל, וכך גם בעמוד השער (ראה בתמונה הבאה), העותק שנסרק ב-Google Books היה שייך להגאון רבי שלמה זלמן אולמאן אב"ד מאקווא (מאקו, הונגריה) בעל "יריעות שלמה". רישומי הבעלות הם מבנו רבי ישראל.

"זה הספר שייך להרב הגאון הגדול מופת הדור מה"ו שלמה זלמן אולמאן אב"ד דק"ק מאקא"; באתי להעיד עדות אמת, שזה שייך להגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אולמאן שי'".

ספר שמלאכת הדפסתו נשלמה בערב חנוכה (ליוורנו תי"ז)

בר"ח כסליו תט"ו (1654) החלה בליוורנו הדפסת החלק השני לספר 'ילקוט שמעוני' על נביאים וכתובים, בדפוס יבי"ג = ידידיה בן יצחק גבאי (בעל 'כף נחת').
למהדורה זו צורף פירוש בשם "ברית אברהם" מאת רבי אברהם גדליה (מחכמי ירושלים וחברון). כשנתיים לאחר מכן הסתיימה מלאכת סידור הספר בדיוק ביום כ"ד כסליו תי"ז (1656) - ערב חנוכה (כלומר, היום לפני 357 שנים). לציון העובדה הזו סידרו המדפיסים את שורות הטקסט האחרונות של פירוש "ברית אברהם" בצורת מנורה, הנה:

בצדי ה"מנורה" נכתב הקולופון: 

ותשלם כל המלאכה, בשעת ברכה, יום ראשון כ"ד לחדש כסליו, שנת מזמור שיר חנכת הבית [=תי"ז] לדוד.

באורח פלא, בדיוק היום נטלתי לידי עותק של ספר זה במשרדי 'קדם - בית מכירות' וכך נזכרתי בקיומו (שהרי כתבתי עליו כבר בעבר - כאן).

שער ספר הילקוט - העותק שבמשרדי 'קדם'
(בפינה הימנית-עליונה: חתימת רבי יונה באנדי מפראג - תלמיד ה"נודע ביהודה")

מעניין שכמו החלק השני, גם הדפסתו של החלק הראשון של הספר בשנת ת"י (1650), החלה בראש חודש כסליו. ואגב, היה זה הספר הראשון שנדפס בדפוסו של גבאי בליוורנו.

'אז ירננו כל עצי היער' ומליצות אחרות בגנות מחברי ספרים

מחברי ספרים, מדפיסים ומו"לים, בעלי רגישות סביבתית, חסים בימינו על כריתת העצים המסיבית המשמשת לתעשיית הנייר ולכן משתדלים להשתמש בנייר ממוחזר. אך כבר שנים רבות לפני המודעות הסביבתית בת זמננו, היתה שגורה מליצה בפי העם על הפסוק "אז ירננו כל עצי היער" (תהלים צו, יב). יבוא יום, נהגו לומר, בו "ירננו עצי היער" - כאשר יפסיקו לכרות אותם לשם ייצור נייר.

ומדוע יפסיקו לכרות עצים לעתיד לבוא?
מפני שכל רבבות הספרים שבהם נכתבו שטויות על גבי שטויות, דברי הבל ורעות רוח, ישמשו כמקור בלתי נדלה של חומרי בעירה ולא יזדקקו יותר לעצים. או אז, "ירננו כל עצי היער".

כך למשל מסופר על הגאון הנודע ר' אייזיל חריף, שבשמו נהגו לתלות חידודים רבים (יהודה לייב לוין, 'רבי אייזיל חריף', ירושלים תשל"א, עמ' 141):

בכל עת שרצו לזלזל במחבר ספר נהגו להשתמש במליצה הנזכרת, ודי היה למלעיג להפטיר בקצרה: "אז ירננו כל עצי היער", וכבר יודעים היו כל הסובבים את כוונתו.

כך לדוגמה כותב ר' דוד זאלר בהקדמה לספרו 'כנסת דוד' (ירושלים תר"ס):

בכל דור ודור, מי שיוציא ספר לאור, בטרם שיפתחו החיבור, ואינם יודעים מהות הספר, פיהם עליהם יתגבר, והאתון מתחיל לדבר, מי הוא זה המחבר? ואחרי שהמה פותחים רק השער, אומרים שהוא עם הארץ ובור, וכל דבריו נגנב מספר אחר, ומה שהוא מחדש הכל הבל ושטות אין להם שחר... מדוע השחית הוא הנייר, והאותיות אשר כל אות מאל"ף-בי"ת קדוש וטהור, הלא אין ראוי עתה הנייר, אך להשליך תחת הסיר, ואומרים אז ירננו כל עצי היער, מה בא הלזה לנו לבאר? הלא די לנו ספרים אין לשער, אין זה כי אם הוא רוצה ליטול שם שהוא מחבר...

השורה שהדגשתי בדבריו, אינה מובנת כיום למי שאינו מכיר את המליצה, אך בזמנו של המחבר היתה כנראה ידועה לכל.

כפי שכותב ר' דוד זאלר, מאז ומתמיד סבלו מחברי ספרים מזלזול. נגד תופעה זו יצא באופן מיוחד הגאון רבי יוסף תאומים בעל "פרי מגדים" (תפ"ז-תקנ"ב), שמתמרמר במקומות רבים בחיבוריו על אנשים שמזלזלים במחברי ספרים ומעודד מאד את מה שהוא מכנה "מדפיסי הזמן":

"מלמדי הזמן המה מקרי דרדקי בכל אתר ואתר, שלמא יסגא לכון. תזכו להרביץ תורה בישראל... ועשות ספרים ולהדפיסם כל אחד כפי יכולתו, ואל תחושו להמלעיגים על עשות ספרים חדשים... והנה אשרי מי שנתגדל בכפר ועיר קטנה ומפרנס עצמו במעשה ידיו, ולומד ומרביץ תורה, ומדפיס ספריו, אשריו, גם שלא לבייש מחבר קטן בוגין אחד, מנחה, ונפש כי תקריב, הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" (הקדמה ב' לספרו 'אם לבינה').

"...ואומר יישר כח למדפיסי הזמן, ויש להם שכר טוב בעמלם... ומה להם למלעיגים על מחברי הזמן, החדש ישן יהיה בעזה"י..." ('נטריקן', קו יז).

באחד המקומות בדבריו אנו קוראים על אמירות נוספות שכוונו נגד מחברי הספרים, למשל שהיו נוהגים לומר כי אותיות "מדפיס" הם אותיות "מפסיד", ועל כך עונה ה"פרי מגדים":

"ועתה בנים בוני ישראל שמעו לי, כי כפי דעתי 'כל המדפיס אינו מפסיד', לא כיש אומרים 'כל המדפיס מפסיד' (אתוון באתוון) [=אות באות], וכשרואין תלמיד חכם עני רוצה להדפיס... אומרים עליו 'קרדום לחתוך', 'ענקתמו גאווה', 'לא יוכל אדם לומר פשט כי יאמרו כבר נדפס', 'מתיר אסורים' או 'מחמיר ביותר', ואלה דברים עושים להבדילו ולהפרידו מדפוס..." (הקדמה א' לספרו 'אם לבינה').

בהקדמה לחיבורו המפורסם 'פרי מגדים' מזכיר רבי יוסף תאומים ספר בשם 'עת רצון' שמצטט את דברי המלעיגים. הכוונה לספר עת רצון מאת רבי בנימין זאב וולף ב"ר יעקב בן ציון הלוי משעברשין, שנדפס בזולקווה תקל"ז, ושם בהקדמה השלישית כותב: 

"...הגם שכבר חברו הקדמונים המפורסמים ספרי מוסר, אשר חיבור שלי הזה נחשב כקליפת השום נגד ערך ספרים הקדושים, אך אמר החכם שלמה המלך עליו השלום עשות ספרים הרבה אין קץ, ואשר שמעתי מהרבה בני אדם הנותנים טעם לפגם על מחברי ספרי קודש, אך לא שמתי לבי לדבריהם כי ראיתי שרק מחמת רוע לבם ויצרם הרע אשר התגבר עליהם הם מלעיגים על המחברים ומצא יצרם הרע ליתן טענה תמיד, אם על חיבור איסור והיתר - הם אומרים: די לנו בחומרת ראשונ[ו]ת והבו דלא להוסיף עליהם, ועוד אומרים על המחברים 'וחלופיהן בגולם' כי אסר את ההיתר והתיר את האסור, ועל חיבור גמרא ותוספת [גפ"ת] אומרים על המחבר שלא הבין את דברי המקשן ותרצן ולא ידע סוגיא דשמעתתא, ואם יהיה החיבור על הקבלה אומרים שהמחבר קיצץ בנטיעות, ועל חיבור מיוסד על מוסר ותוכחה אומרים הלא יש הרבה ספרי מוסר המונחים בקרן זויות [!] ואין רואה אותם, ואומרים למחבר בוא וראי [!] אצלי ספרי מוסר אשר עלה עליהם אבק ועפר כזיקא דבתר מטרא, ובודאי על אלו אמר שלמה המלך עליו השלום אל תען כסיל כאולתו...".

[למקורות נוספים בנושא זה בחיבורי ה"פרי מגדים", ראו: הרב יהודה יודל דנצינגר, 'מעלת הדפסת חידושי תורה במשנת הגה"ק הפרי מגדים זצוק"ל', קובץ זרע יעקב (סקווירא), כה, עמ' יג ואילך].

והנה מקור שדורש את הפסוק 'אז ירננו' דווקא לשבח הדפסת ספרים ולא לגנאי:

הכותב הוא, הרב צפניה הלוי בספרו צדה לדרך שנדפס בירושלים תש"ז. את הדברים מביא בשם רבי יעקב יצחקי, הרב הראשי של מדינת דגסטאן.

נמשיך מכאן למליצה נוספת בגנות ההדפסה: "סימן לעבירה - הדרוקן".

מקורו של משפט זה בתלמוד (שבת לג, א; יבמות ס, ב), וכך פירושו:

הדרוקן - הוא שמה של מחלת מעיים. חכמי התלמוד אמרו שהופעת המחלה היא סימן שהחולה עבר עבירה (אם כי אינו סימן מובהק, כי הדרוקן מופיע גם מסיבות אחרות, ראו שבת שם).

במשפט זה נעשה כאמור שימוש בגנות הדפסת ספרים באשר היא, וזאת באמצעות דמיון המילה "הדרוקן" למילה "דרוק" = דפוס בשפת היידיש, וברבים: דרוקן = דפוסים. ועל כן המליצו:
סימן לעבירה - הַדְרוּקְן. דהיינו, להדפיס ספרים הוא סימן לעבירה.

במליצה זו נתקלתי לראשונה במהדורה השניה של ספר 'זרע קודש' לרבי נפתלי מרופשיץ.
הספר 'זרע קודש', חידושים על התורה והמועדים מאת האדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ (תק"כ-תקפ"ז), נדפס לראשונה בלבוב בשנת תרכ"ח, זמן רב לאחר פטירתו. הסיבה שהספר לא יצא עד אז היתה התנגדות המחבר כי ידפיסו מתורתו. המדפיסים, ר' אשר שטראס ור' אורי זאב סאלאט, שקנו את כתב היד של החיבור, קבלו את ברכת האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז להדפסת הספר, על אף שהתנגדות המחבר להדפסת ספרו היתה ידועה, וכפי שכתב בהסכמתו:

"...והנה אם כי בימי קדם לא צויתי להדפיס חידושי תורתו של אדמו"ר הקדוש הנ"ל כי ידעתי שגם המחבר הקדוש בחיים חיותו לא הסכים שידפסו חי'[דושי] תורתו, אולם לאח"ז [לאחר זה] עלה בלבי שיפה עשו המדפיסים הנ"ל שהוציאו לאור כתבי קודש האלו, כי ידוע שגם הרב מהרח"ו [רבי חיים ויטאל] מנע מלהוציא לאור חידושיו ומה שקיבל מרבו האר"י זלה"ה ולא הניח לתלמידיו לכותבם ואעפ"כ [ואף על פי כן] עשו צדיקי הדור כמה תחבולות והתפעלות להעתיקם ולכותבם ולהוציאם לאורה והארץ האירה מכבודו...".

רבי חיים מצאנז אף נתן לספר את שמו 'זרע קודש', כפי שכותב "המלבה"ד" [המביא לבית הדפוס] בדף שאחרי השער.

הספר הובא לדפוס בפעם השניה בפשמישל ע"י ר' אברהם ב"ר גדליה ארים [החותם גם בראשי התיבות: אב"ג = אברהם בן גדליה]. במפעל הביבליוגרפיה נרשם שמהדורתו נדפסה בשנת תרס"ו, אך לפניי היה עותק מהדפסה קודמת יותר, משנת תרס"ד (ראו כאן).

זרע קודש, פשמישל תרס"ד

בסוף הספר, לאחר "לוח הטעות", נוסף קטע מאת המו"ל, שבו מספר על השתלשלות העניינים בהדפסת המהדורה הראשונה, וכן מגלה את נימוקיו של המחבר בהתנגדותו להדפסת ספרו. 
הנימוק הראשון הוא: "סימן לעבירה הדרוקן". הנימוק השני היותו של המחבר נכדו של "הרבי ר' העשיל" הידוע:

הספר הקדוש זרע קודש אשר מחברו היה איש נורא וקדוש למאוד... וכבר יצא לאור בשנת תרכ"ח, אולם יען אשר המדפיסים הראשונים עשו במחשך מעשיהם, לא יצא מתוקן מתחת ידיהם, וגופא דעובדא הכי הוה [גוף המעשה כך היה], הצדיקים הקדושים בני המחבר הקדוש ז"ל לא נתנו לקבעו בדפוס, מפני ב' טעמים. הטעם האחד הוא מפורסם לכל, יען כי מרגלא היה בפומיה [רגיל היה בפיו] דהמחבר הקדוש ז"ל לומר סימן לעבירה הדרוק"ן (בהשתנות החולם למלאפום), והטעם הב' גילה לי הה"צ [הרב הצדיק] המפורסם בו"ק חו"פ [בוצינא קדישא חסידא ופרישא] האבד"ק ראזוואדאב שליט"א [רבי הירש הורוויץ], נין ונכד להרב הקדוש המחבר ז"ל, יען שהיה נין ונכד להגאון הקדוש רבי ר' העשיל ז"ל, וכבר מפורסם להעולם את אשר נעשה עמו ע"י הקפדת הגאון רבינו מהרש"א ז"ל... ומפני ב' טעמים הנ"ל לא נגה אור הדפוס עליו, אולם בניו הקדושים ז"ל ותלמידיו, חשק לבם להנות מאורו ועשו להם כל אחד העתקות מכי"ק ומודעת זאת כי בהעתקות מורגל ליפול טעותים, ומה גם בהעתקה המועתקת מהעתקה, עד כי חדל לספור הטעותים והחסרים שנפלו בההעתקות, וכאשר נתפרסם הסהפ"ק [הספר הקדוש] הזה על פני תבל [כלומר, בכתבי-יד] רבים קמו להפציר להמדפיסים להדפיס אותו, ונעתרו לדבריהם, וקנו איזה העתקה אשר נער יכתבו, והדפיסו מהעתקה זו אשר הי'[ה]  מלאה שיבושים וחסרים לאלפים ולרבבות, ונראים הדברים אשר יען כי היו יראים פן ירגישו בני המחבר הקדוש בהתוודע להם אשר הם עושים נגד רצונם ויפריעו אותם ממעשיהם על כן לא לקחו להם בעל מגיה להגיה אותו מהטעותים שנפלו בהעתקה ובבית הדפוס, או שהבעל מגיה לא היה בקיא בשותא דרבנן, כי הספר הזה עמוק עמוק הוא...

הסיפור עם המהרש"א שאליו מתכוין הכותב, הוא כנראה הסיפור ששמע החיד"א מרבי הירש מבאלחוב ותיעד בספר מסעותיו 'מעגל טוב':

סיפר לי הרב הירש מבאלחוב ששמע מפי מגידי אמת... ועוד סיפר כי ה' העשל היה לומד בהלכה וראה דברי מהרש"א וכעס וזרק הספר לארץ והיה מצטער איך אומרים על מהרש"א גדולות ואיך טעה ונזדמן שם בחור אחד ונכנס עמו בדברים עד שהיה אומר לו דברי מהרש"א וענה אותו הבחור אפשר שכוונת מהרש"א כך היא, ונתבהל הרב שראה שכיון מהרש"א לאמת, ונשבע שלא לחבר ספר מאחר שאפילו הוא לא כיון בדברי מהרש"א וזלזל בו וכך יעשו לחיבורו...

עדיין לא ברור לי מדוע קרא לזה רבי אברהם ארים "הקפדת הגאון רבינו מהרש"א". ובכל מקרה, מדבריו נראה כי רבי נפתלי מרופשיץ, סבר כי יש בדבר מעין צוואה שהותיר רבי העשיל לכל צאצאיו שלא להדפיס ספרים.

עוד עולה מדבריו כי בני המחבר סירבו להדפיס את ספר אביהם. ובעניין זה מצאתי בשם האדמו"ר רבי אברהם יצחק קאהן מייסד חסידות "תולדות אהרן" שאמר:

הרה"ק ר' אליעזר דזיקועבר זי"ע [רבי אליעזר מדז'יקוב, בנו של רבי נפתלי מרופשיץ] לא נתן להדפיס את הספר זרע קודש, כי אמר דעם טאטענס ספר איז מיין הארץ, או א הארץ קען מען נישט דריקען..." [תרגום מיידיש: ספרו של אבי הוא לבי, ולב לא ניתן להדפיס]. (דברי אמונה - ליקוטים, ירושלים תש"ס, דף יג, ב)

ומעניין לציין, כי במהדורה חדשה של הספר שנדפסה ע"י הרב יהודה צבי הורוויץ מצאצאי המחבר, בירושלים תשי"ד, מתנצל המו"ל על כך שהעיז להוציא את הספר, ומספר כי עשה זאת רק בעקבות חלום שחלם:

כעת נחזור למליצה: "סימן לעבירה הדרוקן".

בספרו 'טעם זקנים' מאת רבי אשר זאב ורנר, רבה של טבריה, מובאת מליצה זו בשם רבי אברהם מקליסק, אך כנראה שהיתה נפוצה וידועה והשתמשו בה גם אחרים.

לסיום, הנה הקדמה שבה מופיע לצד "סימן לעבירה הדרוקן" גם המליצה שבה פתחנו: "אז ירננו כל עצי היער" (הקדמה לספר 'פני חמה', מאת רבי משה שולמאן, סלוצק תר"ע):

"...והנה ידעתי אשר בנוהג שבעולם, בזמן הזה, בהגלות נגלות ספר חדש בעולם, יש דורשין לשבח כבוד עצמו, ומתוך שבחו בא לידי גנות של הספר והמחבר... הן הן ליצני הדור המלעיגים ומלגלגים ואומרים: מה ה'אבידה' הזאת לכם, לאבד מעותיכם במחיר ספרים כאלו? ובנין אב לכולם השנאה, ותולדתו קנאה, וחץ שחוט לשונם... כי באמת כעת גבר מאד בזיון התורה בארץ, ובעיני ההמון כל מחבר עברי בעניני תורה - אם לא בספרי רמונים [=רומנים] - כגונב סוסים, וכשולח יד על כיס יחשב, כי מרבים מאד המחברים להדפיס ולהביא, על כן ילעגו להם בשאט נפש, זה יאמר: סימן לעבירה הדרוקן, וזה יאמר: אז ירננו כל עצי יער, כי לעתיד לבוא כשיתגלה האמת ישיקו [יסיקו] בספרים ולא בעצים...".