מי המחבר - גילוי ביבליוגרפי

הנה שער של 'פרקי אבות' עם פירוש, שנדפס בוילהרמסדורף בשנת תע"ח (1718).

בספר כולו ניתן לצפות - כאן.
כפי שמציינים ברישומי מפעל הביבליוגרפיה "שם המפרש אינו ידוע". לא ברור מי הוא מחבר הפירוש, שאינו חותם את שמו בהקדמת הספר, ואינו מספק בה שום פרטים מלבד מילות ענווה: "גם אני עני בדעת ובביתי אין לחם ושמלה... כמוני היום הקטן דל וצעיר לחכמים...".
בקולופון  שבסוף הספר כותב המחבר:
"בריך רחמנא שנתן לי חסדו להיעשות סניף לעשרה בברכת התורה דהיינו תשעה וקטן נראין כעשרה...", ואיני יודע אם יש כאן רמז כלשהוא או סתם מליצה (על פי המובא בפוסקים שבדיעבד יכול קטן להצטרף עם תשעה למניין).

והנה זה פלא, בעותק של הספר שהתגלגל לידי ונמצא בספרייתי, מצאתי רישום בכתב-יד, מבעלים שכנראה ידע בידיעה אישית מיהו מחבר הפירוש. בזכותו מתגלה עתה לראשונה שמו של המחבר:

הפי' על [מסכת אבות] שחיבר מוהר"ר אפרים איטינגען מוו"ש [מוואלרשטיין]
הק' יהודא ליב מאיטינגען

מרישום זה עולה כי מחבר הפירוש הוא אדם בשם ר' אפרים איטינגן (שלא מצאתי לעת עתה פרטים אודותיו), כנראה מהעיר וואלרשטיין (Wallerstein, בוואריה) שבגרמניה, ונראה שהחותם ("הק' יהודא ליב מאיטינגען") היה קרוב משפחתו.

תוספת:
יוסף במברגר מפרנקפורט הפנה אותי לספר 'תולדות משפחות גינצבורג' שבו מופיע שמו של ר' אפרים מוואלרשטיין מספר פעמים, ותודתי לו על כך.
במילואים שבסוף הספר (החל מעמ' 253) מועתק סדר שלשלת היוחסין של ר' מאדיל (מרדכי) הזקן מהעיר אטינגן (Oettingen in Bayern) שבגרמניה, אבי משפחת איטלינגען (וגם: איטינגא, איטינגען, עטלינגער וכו') לדורותיה, בתוספת טבלאות מפורטות.
לרבי מאדיל הזקן היו כמה בנים, אחד מהם הוא רבי שמעון איטינגן.
בנו של רבי שמעון איטינגן היה ר' אפרים מוואלרשטיין המדובר, שהוא כנראה מחבר הפירוש למסכת אבות.

עמ' 256

מענף אחר של צאצאי רבי מאדיל איטינגן הזקן (צאצא של בנו רבי אברהם איטינגן) היה הגאון רבי יהודה ליב איטינגן אב"ד העיר לבוב שחי קרוב לזמנו של ר' אפרים שלנו (נפטר בשנת ת"ק - ראו עליו כאן). האם הוא החותם כאן ("הק' יהודא ליב מאיטינגען") והוא שגילה לנו את זהותו של המחבר? מי יודע?!

--
להלן קטעים מתוך הפירוש:

אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה - שהרי היראה היא בית שער לחכמה והאיך יבוא לחכמה הטמונה בת מלך פנימה אם לא דרך שער הבית, ואם אין חכמה איך יפתח השער הסגור ואין לו מנעל ופותחים לפתוח השער הסגור, והנה עכ"פ יהיה לו חכמה מועטת לבוא אל שער המלך פנימה והיא היראה וממנה יבוא אל החכמה העליונה כמו שכתבתי לעיל בדברי רבי חנינא בן דוסא.

אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה - למשל מי שיש לפניו ספר נחמד מלא כל טוב ואינו יודע שהוא ספר פשיטא אין מבין מה שיש בו ומה תועלתו, ואם אין בינה שאינו מבין תועלת הספר מה יועיל לו שהוא יודע שזה [ספר] ואם כן אין דעת, שידיעתו אינו כלום.

אם אין קמח אין תורה - הוא דרך משל לפי שהתורה נקרא לחם, לכו לחמו בלחמי, ואם אין קמח איך יעשה לחם, כלומר אם אין לאדם ממי שיקבל ממנו איך ילמד תורה, וקמ"ח נוטריקון קבלה מחכם, כלומר ואל בינתך אל תשען, רק אם אין חכם בעירו יגלה למקום תורה וילמד, וכן אם אין תורה אין קמח, אין מי שיקבלנה.

או דרך הלצה שמעתי שאומרים מקח טעות, כלומר בני אדם טועים במלתו מק"ח שהוא נוטריקון מ'ראה ק'ול ח'כמה, לפי שכל אדם טועה בו לומר שהוא יפה מראה ואינו כן, וכן שיש לו קול ערב ואינו כן וסובר שהוא חכם ואינו אלא פתי וסכל, ואם כן מק"ח הוא טעות גמור ואינו חוזר ביתר משתו"ס ונשאר בשטותו. אבל לפי ענינו הוא ההיפך ונתחלף מקח בקמח, והוא נוטריקון ק'ול מ'ראה ח'כמה, והנה החכמה משכנה בלב והיא צפונה ונסתרת, מים עמוקים בלב איש אך איש חכם ידלנה ע"י הלשון שהוא קולמוס הלב, והנה בק'ול מ'ראה ח'כמתו הצפונה, לזה אמר אם אין קמח אין תורה ואין תורה בלא קמח. כל זה הוא בדרך רמז ודרש, אף על פי כן כשם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו כך כל מה שאמרו חז"ל יש לו מקרא דרש סוד, דרך פרדס פ'שט ר'מז ד'רש ס'וד ואפילו שלוחיך המה שדי הבעל המה פרד"ס רימונים והריקנים המה מלאים כרימון.

בן בג בג אומר - הנה בן בג בג היה גר צדק, וכן המה נוטריקון בן [גרים], ואפשר שהיה זה הגר שבא אל שמאי להתגייר על מנת שילמדנו תורה שבכתב ולא תורה שבע"פ ושמאי דוחפו עד שבא אל הלל וגיירו ולמד עמו יום ראשון א' ב' ג' ד' ויום ב' למד עמו ד' ג' ב' א'. אמר ליה אתמול למדת אותי א' ב' ג' ד' ולמה אפכית לי עד שאמר ליה לאו עלי דידי קא סמכת ולמד ממנו גם תורה שבעל פה. לזה אמר הגר הפוך בה והפוך וממילא תראה דכולא בה, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

בן הא הא היה גם כן גר צדק כמבואר שלכך נקרא בן הא הא ע"ד ה"ה ניתוספת לאברהם והי' לשרה, ולדעתי היה זה הגר אונקילס או עקילס שאמרו אספסימנוס ואבינמוס הגרדי לאומה זו אתה מתדבק אין אומה בכל האומות שפילים נבזים וסחופים ודוים כאומה זו. השיב להם אף על פי כן, לומר אדרבה לפום צערא אגרא.

הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא - לפי שנקרא בן הא הא. או סמך על מה שאמר לפום צערא אגרא, דהיינו אדם יולד לעמל לחיים חיי צער ויהא עמל בתורה, וחשב מה' עד מאה, וכן עוד לתושיה דהיינו התורה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, ואם כן כך דרכו של תורה לעמול בה בצער ומשום זה התגייר ומתחיל מבן ה', כמו שפירש[ו] קדמונינו ז"ל שע"ד ג' שנים יהיו לכם ערלים כמו האילין שאין נהנים ממנו ג' שני ערלה כן הוא התינוק אין מלמדין עמו אפילו צורת האותיות, ובשנה ד' פרי קודש הילולים לה' מתחילים ללמוד עמו צורת האותיות, ובן ה' מתחיל ללמוד מקרא חמשה חומשי תורה דהיינו לכל שנה חומש א', או י"ל צריך ללמוד עמו תוך ה' שנים אלו כל המקרא תורה נביאים ומשם עד ט"ו למשנה צריך שילמוד כל המשנה ואז בן ט"ו כל התלמוד ממש ערוך לפניו כשלחן ערוך, ולא כמלמדי תינוקות בזמנ[נ]ו בע"ו [בעוונותינו] אינם לומדים עם הילדים הן מקרא או משנה רק תיכף גמרא וזה וזה אינו עולה בידו והיה כי יגדל הנער ויבוא לעיון שיבין הלכה לעצמו אם יבוא לפסוק אחד אינו יודע מאומה וצולל במים אדירים ויעלה חספא בידו, והנה שיערו חז"ל שכל מי שאינו רואה סימן ברכה בלימודו בה' שנים שוב אינו רואה, לכך נתנו זמן לכל אחד ה' שנים ולמדו ממלאכת המשכן.

ספר תורה בעמק יזרעאל / דת ומסורת בקיבוצים (9)

המשך לפוסט צדיק בנהלל.
בסרט "מעשה בתייר אמריקאי בארץ ישראל" (של יעקב בן דב) שצולם בשנת 1923, יש צילומים מרתקים מחיי החלוצים בנהלל ועמק יזרעאל באותם ימים. בין היתר נראה שם אדם מבוגר שיורד מרכבת העמק ובידו ספר תורה.

לפי הכיתובית מדובר ב"אבי אחד החלוצים [ש]בא מאוקרינה וספר תורה בידו".

לא מן הנמנע שספר תורה זה הגיע לבית הכנסת בנהלל, אם כי יתכן שהגיע לקיבוץ אחר באזור (למשל, בכפר יחזקאל הוקם בית כנסת בשנת 1924 שלווה במאבקים חריפים בין "הזקנים" לחלוצים הצעירים. בינתיים ראו על כך כאן. גם בעין חרוד הוקם צריף-תפילה לזקנים).

כאן ניתן לראות קטעים מהסרט, הקטע עם הספר תורה מתחיל בדקה 7:15.

מהתרנגולים של החפץ חיים ועד חבר הכנסת מטעם מפ"ם

לכבוד "שבת שירה" (שכבר עברה), בה נהגו ישראל לחלק אוכל לציפורים, הנה סיפור נחמד ששמע ידיד שלי מפי נחום קפלן, מבוני קיסריה.
נחום קפלן המדובר היה נינו (ונקרא על שמו) של רבי נחום קפלן מוורשא, המכונה "ר' נחום מגיד", שעלה לירושלים וכיהן כ"מגיד מישרים" בבית הכנסת שבחורבת רבי יהודה החסיד. אשתו של ר' נחום מגיד, מרת רייזא, היתה גיסת הגאון הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן בעל "חפץ חיים" מראדין, שכן אחותה מרת פריידה היתה אשתו של החפץ חיים (למעשה, שתי האחיות היו "אחיות חורגות" של החפץ חיים. ראו פירוט על המשפחה בבלוג "תולדות ושורשים" - כאן).
כשעלה ר' נחום מגיד לארץ ישראל, עלה תחילה בגפו, בעוד אשתו וילדיו נותרו באירופה ובמשך כמה חודשים התארחו אצל האחות ובעלה החפץ חיים.
וכאן אנחנו מגיעים לסיפור, שנהגה לספר גיטל, אחת הילדות של ר' נחום מגיד, ששהתה אז עם אמה בבית החפץ חיים.
היה זה בבוקרו של יום הכיפורים כשראתה גיטל את החפץ חיים משכים קום ומאכיל את התרנגולים לפני התפילה. שאלה אותו הילדה גיטל (בתרגום מיידיש לעברית): דוֹד, גם ביום כיפור אתה מאכיל את התרנגולים?
ענה לה החפץ חיים במתק לשונו: אם האנשים חטאו ואינם יכולים לאכול, התרנגולים מה חטאו?!
לימים נישאה גיטל לאברהם בלומנפלד, ממייסדי אגודת אחוה בירושלים. גיטל זכרה היטב את האפיזודה מאותו בוקר של יום כיפורים בראדין והיתה רגילה לספר על כך לילדיה ונכדיה. זיכרון זה הפך אצל גיטל למנהג מעשי, כשהיתה מחלקת באופן קבוע אוכל לעופות שבקרבת ביתה.
עקבות הסיפור הזה התגלגלו לתוך שיר שכתב אלעזר גרנות, חבר כנסת מטעם מפ"ם, שהיה גם משורר לעת מצוא.
אלעזר גרנות היה נכדה של גיטל (אמו חיה היתה בתם של אברהם וגיטל בלומנפלד), ומן השיר שכתב עולה בין היתר הפער שנוצר בין אותה חצר בראדין לבין בניה של סבתו ה"זוללים" גם ביום הכיפורים:

גרנות אלעזר, בפעמון הזה, ספרית פועלים, מרחביה 1969

איזו מסכת?

באיזו מסכת מדובר?

ובכן, מסכת הוריות.
מתוך מהדורה נוצרית עם פירוש בלטינית, שנדפסה בליפסיה (לייפציג, גרמניה), 1712.

רב פולני

המשך ל-כאן.

"רב פולני, לבוש לתפילת הבוקר"
מתוך: The history of the Jews, 
מאת William Jenks ו-James A. Huie. בוסטון, 1844.

שימו לב לצורה המוזרה של הציציות, שנראות יותר כאניצי פורטיירה של וילון.

דוד בן זלאטה מינדיס קויטיניו

על שולחני נמצא כתב-יד של חיבור קבלי לא מזוהה על מדרשי היכלות, שנכתב ככל הנראה בפרס במאה ה-19. הוא בנוי מקטעים ממדרשי היכלות בתוספת פירושים.
לחיבור זה שתי הקדמות.
בהקדמה הראשונה מיוחס הספר לתנא רבי נחוניה בן הקנה, ומסופר בה כי "אלו שבעה היכלות היה כותב [כתוב?] בכתיבת מי זהב והיה גנוז לראש הקבר הרב רבי נחוניה בן הקנה עד דורו של האר"י ז"ל, נגלה לו אליהו זכור לטוב על האר"י זה הספר בידו בשביל זכותו לתקן תיקון הנשמות והגלגולים והיה בשנת שלוש מאות ועשרה לאלף הששי...".
בהמשך נכתב כי האר"י הכין הקדמה מיוחדת עבור מדפיסי ספר זה להזהירם "שמא ח"ו ידפסו טעות אחת, ועשה הסכמה גמורה ושבועה חמורה שלא ידפיסו [את הספר] כשאר ספרים על ידי ערלים וטמאים אלא על ידי ישראל בשביל קדושתו...".
אחרי ההקדמה הראשונה, המכונה "הקדמת המחבר", באה הקדמה נוספת עם הכותרת "הקדמת המדפיס" [אולי היא ההקדמה למדפיסים שעליה דובר בהקדמה הראשונה?].
הקדמה זו נחתמת בשורות אלו:

על כן חיבר הרב רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול ראש כל המפרשים וראש לכל ספר הקבלה שמע סודות שבעה היכלות מפי מטטרון שר הפנים ומפי אליהו זכור לטוב. וכל המשתמש בכתר תורה בלא טהרה ובלא טבילה יהיה לאותו אדם זוהמת לשון זהורית לחשון של מגדל הפורח באויר בכח דוד בן זלאטה מינדיס קויטיניו דרגא אויר.

(המילים האחרונות סומנו במקור בסימן גרשיים להדגשה).

"מינדיס קויטיניו" הוא שם משפחה של מדפיס באמשטרדם בשם ר' משה מינדיס קויטיניו. הראשון שהדפיס מכתב יד את הספר המפורסם "רזיאל המלאך" בשנת תס"א (1701).

וראו זה פלא, במהדורה זו מופיע השם "דוד בן זלאטה" במספר מקומות. הנה דוגמה:

שם זה מופיע בספר עוד מספר פעמים.

את פשר העניין מצאתי ב"הרצאות על כתבי יד עבריים" של משה שטיינטניידר (ירושלים תשכ"ה, עמ' 62) הכותב כי "הסַדָרִים של ספר רזיאל, דפוס אמשטרדם, מכניסים את שמותיהם לתוך התפילות; על כן מדבר אברהם מרדכי רוטנברג... על "קמיע" של דוד בן זלאטה...".
כלומר, דוד מינדיס קויטיניו, שכנראה היה בנו של המדפיס, הוסיף לספר את שמו ושם אמו (כשם שמזכירים שמות בשעת תפילה) בעת סידורו בבית הדפוס. הוא שילב את השם בתוך התפילות, במקומות שבהם אמור היה הקורא בספר לומר את שמו.

במהדורות החדשות של רזיאל המלאך תוקנו מקומות אלו ונכתב בהם "פלוני בן פלוני", אולם כפי הנראה בכמה מן המהדורות שנדפסו ברוסיה ופולין במִפנה המאות ה-18 וה-19 עדיין הופיע השם "דוד בן זלאטה".
לא התאפשר לי לבדוק במהדורות אלו, שהן נדירות למדי, אני יודע רק על הופעתו של השם במהדורת מז'יבוז תקע"ז (1817).

מתוך כך התגלגלו הדברים לסיפור חסידי שמופיע בספר "פאר וכבוד" (מונקאטש תרע"א, דף כט). שם מסופר כי הצדיק רבי אברהם דוד מבוטשאטש (בעל "אשל אברהם") כיבד מאד את "ר' דוד זלאטיס" מחסידי רבי צבי הירש מזידיטשוב והחוזה מלובלין. כששאלו אותו "למה ועל מה תכבד אותו כל פעם", השיב הרב מבוטשאטש: "כי שמו, שם ר' דוד זלאטעס, נכתב בספר הקדוש רזיאל המלאך, ויש לו גילוי אליהו בכל עת שירצה".
עוד מסופר שם, כי כאשר שאלו את ר' דוד זלאטס הנ"ל, האם נכון הוא ששמו מופיע בספר רזיאל המלאך, ענה ר' דוד:
"אם שמי נכתב בספר הקדוש הנ"ל לא אדע, רק זאת הנני יודע כי נכתב בספרים הקדושים כי אם עושים איזה עובדא בלי שום פנייה, אזי הוא בבחינת גילוי אליהו, ואנו (כן אמר על עצמו) הננו מבקשים מאת ד' כי כן יהיה".
(תודה לחיים סגל על ההפניה לספר).

אגדה חסידית דומה מצאתי על תלמידו הידוע של הבעל-שם-טוב רבי אריה ליב בן שרה, או בכינויו "ר' ליב שרה'ס".
לאגדה כמה גירסאות ולא אאריך בכולן, נתחיל במובא בספר "שם הגדולים החדש" (מאת ר' אהרן וואלדן, ווארשא תרכ"ה), בערכו של ר' ליב:

ר' ראובן מרגליות בספר שכתב על ר' ליב שרה'ס, "גבורת ארי" (לבוב תר"צ) כותב:

ויצחק אלפסי בספרו "חסידות בכל דור ודור" (ירושלים תשס"ו, עמ' 216), מספר זאת בתוספת נופך:

והנה השם "ליב בן שרה" כפי שמופיע במהדורה הראשונה של "רזיאל המלאך" (בעמ' מב/2):

כאמור, לפי שטיינשניידר מדובר כנראה בשמו של אחד ה"סַדָרִים" שהכניס את שמו לספר.

מעניין לציין, כי באחת המהדורות המאוחרות (ירושלים תש"א) הושמט השם "דוד בן זלאטה" והוחלף ב"פב"פ" [פלוני בן פלונית], ואולם השם "ליב בן שרה" נותר על כנו.

נחזור כעת לכתב היד שבו פתחתי. מחתימת ההקדמה "דוד בן זלאטה מינדיס קויטיניו", ניתן היה לשער כי אותו "דוד" היה ממשפחתו של המדפיס, ואולי היה בנו. אך בסוף הספר חותם המסדר: "הפועל העוסק במלאכת הקודש באמונה הזעצר דוד בלא"א כהר"ר יששכר דוב זצ"ל מפולין קטן מק"ק זאלקווי הבירה סמוך לק"ק לבוב", ואם כן לא היה לו קשר משפחתי לבעל הדפוס.
מעניין שהסַדָר השני, ר' ליב, אינו חתום בסוף הספר. 

מלבד בהקדמה, מצאתי את השם "דוד בן זלאטה" מוזכר גם בתפילה המובאת בראש ה"היכל הראשון":

נוסח דומה (אך לא זהה) מופיע בספר רזיאל המלאך (עמ' לו/2):

האם כתב היד שלפניי הנו העתק של חיבור שנועד להידפס (אך לא נדפס) בבית הדפוס של משפחת מינדיס קויטיניו באמשטרדם? 

הוספה:
הרב יעקב ישראל סטל העביר לי בטובו מכתב בעניין זה שכתב איש הספר הנודע ר' שמואל אשכנזי (מחבר "אלפא ביתא דשמואל זעירא" ועוד), מתאריך ד' באייר תשי"ג.
בתוך הדברים כותב ר' שמואל אשכנזי: "מיהו ר' ליב בן שרה לא עלה בידי לברר, אולם אין כל ספק שהוא אחד העובדים בבית הדפוס כחבירו דוד בן זלאטה, אלא שזה האחרון חתם את שמו בקולופון... והראשון העלים את זהותו". 
במכתבו מצביע ר' שמואל אשכנזי על העובדה שהשם "דוד בן זלאטה" מופיע בספר רק ב"תפילות" ולא ב"השבעות" (שבהן נדפס "פלוני בן פלוני") וכותב על כך: "פשוט הדבר, שר' דוד בן זלאטה חשש להכניס את שמו בנוסח "השבעה", שלא יהיה לו עסק עם המלאכים".
[המכתב לא נדפס והוא חלק מאוצר בלום של מכתבים מר' שמואל אשכנזי, שיכול לפרנס שלושה כרכים עתירי חכמה וידע, אלא שלא נמצא עדיין מקור המימון להבאתם לדפוס].

הוספה 2:
דודי בן נעים, אוצר אוסף הספרים הנדירים וכתבי היד בספריית אוניברסיטת בר אילן, טרח עבורי ובדק בדפוסים המוקדמים של ספר רזיאל המלאך, ואלו ממצאיו:
בחמש מתוך 10 מהדורות שנמצאות באוסף הספרים הנדירים נמצא השם 'דוד בן זלאטה', ואילו בחמש אחרות מופיע: 'פלוני בן פלוני'.
ואלו המהדורות שבהן מופיע ה"שם המפורש": מעזיבוז, תקע"ח; [רוסיה-פולין], [תקפ"- לערך]; קאפוסט, תק"ף; לבוב, [בין תק"ץ לתר"ט]; מעזיבוז, [תקפ"ד].
והנה סריקות ששלח לי דודי ברוב אדיבותו:

קאפוסט תק"פ

מעזיבוז תקפ"ד   

הוספה 3:

פרופ' יונתן מאיר העיר לי כי הראשון שעסק בסוגיה זו היה אליקים המילזהאגי  (ממשכילי ברודי, מבקר חריף של צונץ ושי"ר בספרו 'ראביה', אופן תקצ"ז), ואחריו כנראה נמשך שטיינשניידר. המילזהאגי דן בעניין זה בחיבורו שעדיין בכת"י, אך הקטע הרלוונטי פורסם במאמרו של פרופ' מאיר (Marketing demons: Joseph Perl, Israel Baal Shem Tov and the history of one amulet. Kabbalah 28 (2012) 35-66), הנה הוא לפניכם:

ידידו של הסוחר גלוסקינוס - סיפור פסבדו-ביבליוגרפי

להלן סיפור שהתפרסם בעיתון מעריב, ב-17 באפריל 1987, על ידי סופר בשם מ. נחם.
זהו סיפור פנטסטי על סוחר ספרים איטלקי בשם גלוסקינוס, על ספר עתיק (טופס יחיד בעולם) מראשית הדפוס ועל גילוי ביבליוגרפי מרתק.
דא עקא, שעד כה לא מצאתי פרט אחד נכון בסיפור הזה. במאגרים הביבליוגרפים לא מופיע ספר שנדפס ברג'יו די קלבריה בשנת רמ"ז וסוחרי הספרים הותיקים לא שמעו מעולם על גלוסקינוס החביב. משום כך כנראה הסיפור הנו פרי הדמיון.
אף לא הצלחתי לגלות פרטים מיהו המסתתר מאחורי שם העט מ. נחם.
בספריה הלאומית מופיע מ. נחם, כמחבר הספר "מגילת איבה - נובלה על חיי האנוסים בספרד של המאה ה-16, מבוססת על כתב יד משוחזר". שם נכתב כי שנת הלידה של המחבר היא 1936.
מיהו מ. נחם? והאם יש איזה פרט אמיתי בסיפורו?

לחצו על התמונות להגדלה

לצפיה באתר עיתונות יהודית היסטורית - 1, 2.

צדיק בנהלל / דת ומסורת בקיבוצים (8)

נהלל שבעמק יזרעאל, מסמלי ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל, הוקם כ"מושב עובדים" ולא כקיבוץ, אך מבחינת היחס לדת ומסורת לא היה הבדל גדול. מתיישבי נהלל, אנשי העליה השניה והשלישית ייסדו את המקום על אדני ההשקפה החלוצית-סוציאליסטית-חילונית ששאפה להקים "יהודי חדש" והשליכה מאחורי גווה את העולם הישן. כמה מפתיע לגלות שגם בנהלל היה בית כנסת ואף הוא נבנה, בלית ברירה, עבור הורי החלוצים.
בצריף בית הכנסת הזה שהה מרבית הזמן הרב קלמן פינשייל (בן-עמי), רכון על גבי ה"עמוד", הוגה בתלמודו לבדו.
הרב קלמן היה אביו של יוסף בן עמי, ממייסדי נהלל. בהיותו ברוסיה התגייס יוסף לצבא הצאר הרוסי, ושם נתפס בפעילות חתרנית-ציונית: מכירת בולים של הקרן הקיימת. על עוון זה היה צפוי למאסר כבד וממושך. הוא שלח מכתב לאביו וביקש את עצתו, וזה שלח לו מכתב תשובה: "בן עמי, קום, לך לך לארצך ולמולדתך ולבית אביך". יוסף הבין את הרמז בדברי אביו, ערק מצבא הצאר ועשה את דרכו לארץ ישראל, אליה הגיע בדרך חתחתים. בעקבות זאת שינה את שם משפחתו ל"בן עמי".
אביו, הרב קלמן, עלה בהמשך בעקבות בנו, ובא להיות סמוך על שולחנו - בנהלל.

הרב קלמן פיינשיל (בן-עמי)
תמונה שנדפסה בראש ספרו

רעיון הקמת בית הכנסת בנהלל עורר ויכוח נוקב בין החלוצים. חלקם התנגדו לכך נחרצות. לעומתם, היה יוסף בן-עמי מהמצדדים הראשיים בעד בית הכנסת, לטובת אביו וחבריו הזקנים.
הרב קלמן בן עמי, יהודי בר אוריין, חי בנהלל שנים רבות עד פטירתו בשיבה טובה בגיל 90.
אני התוודעתי לראשונה לסיפורו בעקבות ספר שכתב, אותו מצאתי במכירה של ספרים משומשים:

בספר מתפלמס הרב קלמן עם חוקרי היהדות המודרניים, הוגי הציונות, אנשי ביקורת המקרא ועוד.
כך כתב המו"ל (הוצאת 'דורשי תורה' בירושלים - אינני יודע במי מדובר):

בראש הספר מובא גם ייחוסו של המחבר:

בעותק שקניתי ישנה הקדשה בכתב יד בנו של המחבר, יוסף בן-עמי, לספריית נהלל:

להלן הפרק "תורת משה ושיטתה המוסרית" מתוך הספר (ניתן להגדלה, להדפסה ולהורדה. לחצו על הסמלים המתאימים בתחתית המסגרת):

קמיע - שהאשה והילדים יקשיבו - להדפיס ולהשתמש

מוגש כשירות לאלו שסובלים מהבעיה...

"אני מבקש שאשתי ברכה... ובני ובנותי ישמעו לי לכל אשר אומר להם"

מסע בזמן אל בית הדפוס בשאלוניקי, המאה ה-18

לאחרונה הגיע ל"קדם" אוסף דפים מודפסים שהוצאו מ"גניזת כריכות" (בעבר נהגו הכורכים להכין כריכות לספרים מדפים שהודבקו אחד לשני, בדרך זו שרדו, אם כי במצב גרוע, קטעים מכתבי יד ומדפוסים נדירים).
בין הדפים גיליתי "עלי הגהה" של דפוסים מראשית המאה ה-18, משאלוניקי ואולי גם ממקומות אחרים, חלקם עם תיקונים בכתב-יד המגיהים. התרגשתי לחזור אחורה בזמן לביקור בבתי הדפוס העתיקים, וצפיה מרתקת במלאכתם של מגיהים ומדפיסים.
הנה עמודים ממהדורת תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא:

על אותו קונטרס מודפסים גם כמה עמודים מספר "נאמן שמואל" לרבי שמואל יצחק מודיליאנו. הספר נדפס בשאלוניקי, בשנת תפ"ג (1723), בבית הדפוס של אברהם בן דוד נחמן ויום טוב קאנפילייש. מכאן ניתן להניח כי מהדורת התלמוד נדפסה בבית דפוס זה, אך ב"מפעל הביבליוגרפיה" לא מופיע רישום על מהדורה כזו.
הנה אחד העמודים מספר "נאמן שמואל":

בהשוואה לספר שנדפס לבסוף, מצאתי בעמודים אלה שינויים טיפוגרפיים ושינויי נוסח.
הנה העמוד שבתמונה הקודמת, כפי שנדפס בסוף:

והנה דוגמה לתיקון שנעשה בעמוד זה:
בחתימת רבי שמואל יצחק מודיליאנו על התשובה שבסימן ד, נדפס בתחילה: "עבד נאמן ועד בשחק שמואל יצחק".

ואילו בהדפסה הסופית הושמטו המילים "ועד בשחק":

החתימה "נאמן שמואל" היא מליצה על פי הפסוק בשמואל א' (ג, כ): "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'".
ההוספה של המילים "ועד בשחק" היא מליצה נוספת על פי הפסוק בתהלים (פט, לח): "כירח יכון לעולם ועד בשחק נאמן סלה".

והנה עמוד ממהדורת תלמוד-בבלי אחרת:

מעברו השני של הדף, נדפס העמוד הזה:

שימו לב לתיקוני ההגהה. לא זיהיתי את החיבור, וכך גם באיזה מהדורת תלמוד מדובר.

להלן "עלי הגהה" נוספים, עם תיקונים משמעותיים בכתב-יד:

באחד הדפים מופיעה חתימה: "אברהם אמארילייו" - יתכן והוא רבי אברהם אמראילייו משאלוניקי, מחבר ספר "ברית אברהם".

בדף אחר מופיע הרישום:

אלו הדפים שלי הם שלי

[??] די בוטון

אגב, בתמונה הראשונה שהבאתי כאן, רואים דוגמה נוספת לשימוש משני באות ף כליגטורה א-ל, על ידי הפיכתה (מצטרפת לדוגמאות שהבאתי כאן).

גלגולי שלג

מקבץ קצר של ענייני שלג, לכבוד עירנו (ירושלים) המלבינה והולכת:

חסיד סוחר-יערות בא אל צדיקו, נתן "פדיון" שלוש מאות ושלושים ושלושה זהובים כמניין "שלג" וביקש, שהרבי יתפלל על השלגים, כדי שהדרכים ייעשו יפות להוציא את העצים מן היערות.  נענה לו הצדיק והתפלל. לא היו ימים מועטים והסוחר חזר ובא: רבי, גשם יורד, ושלג אין... החמיר הרבי את פניו והחזיר לו: ידי מסולקות.  אני אמרתי לתקן ואתה קלקלת. כשיצאת מלפני נתת לגבאי עשרה זהובים, ונמצא ש"פדיונך" עלה לא כמניין "שלג" (333), אלא כמניין "גשם" (343).

(אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, צדיקים ורביים, חסידים ומתנגדים, מס' 603).

ואם עסקינן בשלג, גימטריה וענייני חסידות, אז הנה סגולה לזכירה מהאר"י:

"סגולה לזכירה מהאר"י ז"ל, להעביר שלג על מצחו, כי שלג גי[מטריה] שכחה..."
מתוך ספר ליקוטים מפרדס, מאת רבי יצחק שרים, חלק ב', ארם-צובא תרל"ג, דף לח

דורשי רשומות אמרו: "פורים" בגימטריה: "שלג בא". אז נכון שאנחנו רחוקים מפורים, אבל בתוניס חגגו "פורים שלג" כבר בחודש טבת, בעקבות נס שאירע בכ"ד טבת תרנ"א (1891), כאשר שלג כבד ירד וגרם לנזקים רבים, ואילו מקום מושבם של היהודים לא ניזוק. בעקבות כך תקנו רבני המקום לחגוג תאריך זה כ"פורים שני". בפי יהודי תוניס נקרא יום זה "פורים אל ז'דיד" או "פורים אל תלג'".

במקום אחר, ב"שושן הבירה" היא העיר המדאן שבאיראן, נהגו לקיים את מצוות מחיית המן באמצעות בובת שלג, וזאת בעקבות דברי ספר "הערוך" (ערך שוור): 

מנהג בבל והעולם כולו, הבחורים עושים צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ד' וה' ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין את אותה צורה לתוכה...

 על כך מוסיף הרב ישכר תמר (עלי תמר, ירושלמי מגילה, פ"א ה"א):

ואמר לי זקן אחד מפרס כי בעיר שושן לפנים ששמה היום המאדאן, ושם קבר מרדכי ואסתר... נהוג ג"כ לעשות אדם משלג שמכנים אותו המן, כי בהמאדאן יורד שלג באדר, ומכים בהמן... 

שלג במאה שערים
צילום: ברוך יערי

--

הוספה: 

אחרי יום עמוס חוויות (ושלג) עם הילדים, מצאתי קשר נוסף בין שלג לפורים. כמו פורים, גם יום-של-שלג מסוגל להפוך אותך לזמן מה לילד...

ה"איגלו" שלנו, עם שומר חמוש לצדו

הנוף מהמרפסת

מחר חוזרים לשגרה (ולבגרות).

איורי מזלות - מחזור אמשטרדם, תקע"ד

איורי מזלות מתוך "מחזור מכל השנה כמנהג אשכנז ופולין", שנדפס באמשטרדם, תקע"ד (1814):