בימים אלו אנו משתדלים לבקש סליחה מהסובבים אותנו, ממי שעשינו לו עוול או פגענו בו במהלך השנה, שהרי אמרו "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו".
והנה, לא מזמן נמכרה בקדם - בית מכירות גלויה יחידה במינה, שהודפסה לצורך פרטי ואישי - בקשת סליחה של בן מהוריו.
איננו יודעים מה בדיוק קרה בין הבן להוריו, ומה הוא החטא שהוא מכנה בדבריו "חטאי אשר חטאתי נגדכם", אך הוא בחר לרצות אותם בגלויה שהדפיס במיוחד לצורך העניין (וכנראה שלח אליהם), ועליה נוסח בקשת סליחה ארוך ומליצי.
הגלויה נדפסה לקראת ערב יום הכיפורים תרס"ח (1908). הבן חתם בשמו "זעליג", ובתוך דבריו מזכיר את שם אמו: "רחל".
לכבוד "שבת שירה" (שכבר עברה), בה נהגו ישראל לחלק אוכל לציפורים, הנה סיפור נחמד ששמע ידיד שלי מפי נחום קפלן, מבוני קיסריה.
נחום קפלן המדובר היה נינו (ונקרא על שמו) של רבי נחום קפלן מוורשא, המכונה "ר' נחום מגיד", שעלה לירושלים וכיהן כ"מגיד מישרים" בבית הכנסת שבחורבת רבי יהודה החסיד. אשתו של ר' נחום מגיד, מרת רייזא, היתה גיסת הגאון הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן בעל "חפץ חיים" מראדין, שכן אחותה מרת פריידה היתה אשתו של החפץ חיים (למעשה, שתי האחיות היו "אחיות חורגות" של החפץ חיים. ראו פירוט על המשפחה בבלוג "תולדות ושורשים" - כאן).
כשעלה ר' נחום מגיד לארץ ישראל, עלה תחילה בגפו, בעוד אשתו וילדיו נותרו באירופה ובמשך כמה חודשים התארחו אצל האחות ובעלה החפץ חיים.
וכאן אנחנו מגיעים לסיפור, שנהגה לספר גיטל, אחת הילדות של ר' נחום מגיד, ששהתה אז עם אמה בבית החפץ חיים.
היה זה בבוקרו של יום הכיפורים כשראתה גיטל את החפץ חיים משכים קום ומאכיל את התרנגולים לפני התפילה. שאלה אותו הילדה גיטל (בתרגום מיידיש לעברית): דוֹד, גם ביום כיפור אתה מאכיל את התרנגולים?
ענה לה החפץ חיים במתק לשונו: אם האנשים חטאו ואינם יכולים לאכול, התרנגולים מה חטאו?!
לימים נישאה גיטל לאברהם בלומנפלד, ממייסדי אגודת אחוה בירושלים. גיטל זכרה היטב את האפיזודה מאותו בוקר של יום כיפורים בראדין והיתה רגילה לספר על כך לילדיה ונכדיה. זיכרון זה הפך אצל גיטל למנהג מעשי, כשהיתה מחלקת באופן קבוע אוכל לעופות שבקרבת ביתה.
עקבות הסיפור הזה התגלגלו לתוך שיר שכתב אלעזר גרנות, חבר כנסת מטעם מפ"ם, שהיה גם משורר לעת מצוא.
אלעזר גרנות היה נכדה של גיטל (אמו חיה היתה בתם של אברהם וגיטל בלומנפלד), ומן השיר שכתב עולה בין היתר הפער שנוצר בין אותה חצר בראדין לבין בניה של סבתו ה"זוללים" גם ביום הכיפורים:
מדי שנה כשמתקרבים הימים הנוראים, מתנגן בי מחדש אותו לחן מקסים שכתב יאיר רוזנבלום, פזמונאי ישראלי, לפיוט 'ונתנה תוקף' המיוחס לרבי אמנון ממגנצא ונאמר בחרדת קודש בעיצומן של תפילות ראש השנה ויום הכיפורים.
את הלחן הזה לא שמעתי בבית אבא, ואף לא בבתי הכנסת שבהם התפללתי, ובכל זאת, כחרדים רבים, גם אני נתוודעתי אליו ביום מן הימים ונשביתי בקסמו.
רבים עסקו בלחן הזה, שנכתב לזכרם של 11 בני קיבוץ השיטה שנפלו במלחמת יום הכיפורים, ועמדו על נקודת המפגש המעניינת בין ההוויה החילונית-ישראלית ובין הפיוט הדתי מימי הביניים.
הנה השיר בביצוע הגבעטרון:
והנה גרסה חרדית בביצוע אברהם פריד:
מלבד היותו מענייני דיומא, הבאתי את השיר כאן בעיקר כאילוסטרציה לתופעה מעניינת שאליה נחשפתי לאחרונה ובכוונתי להתחקות מעט אחריה, והיא: חיי דת, שמירת מצוות ומסורת בקיבוצים החילוניים.
מתברר שלמרות הרושם הראשוני, גם במושבות ובקיבוצים חילוניים למהדרין ובתקופות השיא שלהם, התקיימו לעתים תופעות של שמירת מצוות, ואני מתכוון במובן האורתודוקסי של העניין. לעתים התגוררו בקיבוצים ובמושבות יהודים דתיים או חרדים לכל דבר. אחת הסיבות העיקריות לתופעה זו היתה בואם של הורי החלוצים להתגורר בסמוך לילדיהם. החלוצים וחברי הקיבוצים, שבמקרים רבים היו מבתים דתיים ופרקו עול מצוות, נקלעו למצב משונה כאשר הוריהם הזקנים עלו ארצה ונהיו סמוכים על שולחנם. או אז התהפכו היוצרות והילדים מצאו את עצמם דואגים להוריהם לצרכי הדת הבסיסיים, על אף שהיו רחוקים מכך בכל הוויית חייהם.
היקף התופעה רחב בהרבה ממה שמפורסם היום. בהיסטוריה הרשמית של הקיבוצים התופעה הודחקה למדי, ומטעמים מובנים: הזקנים הללו היו שריד של דור ישן, שנגד את כל הרוח והמהות של קיבוצי ומושבי אנשי העלייה השניה.
שימו לב לתמונות הבאות:
המשותף לכל הדמויות הוא שהיו אנשים חרדים ושגרו בקיבוצים ויישובים חילוניים (נהלל, דגניה, כנרת, גבת ועוד). בהמשך אשתדל להביא את סיפוריהם אחד לאחד. אני מאמין שיש סיפורים רבים שאינם ידועים או מוכרים ולכן אשמח לעזרתכם. אם יש בידכם מידע או סיפור מעניין בנושא הזה, הפניות ורעיונות וכל סוג של עזרה, אנא פנו אלי (בכתובת המיל: elishteren[@]gmail[.]com), או רשמו בתיבת התגובות.
בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 "התרכך" יותר היחס למסורת בקיבוצים. בתי הכנסת של הזקנים שהוקמו בשנות הארבעים זכו לעדנה מחודשת.
כעת נצא למסע עם סרטון חביב מראשית שנות ה-70 המסקר את תופעת השיבה למסורת בקיבוצים, ובו נראה 'חוג גמרא' בדגניה ב', בית הכנסת בקיבוץ אפיקים ועוד.
הסרט צולם בסביבות שנת 1971, וכנראה שודר בטלוויזיה הישראלית.
בית הכנסת בקיבוץ אפיקים שנראה בסרטון הוא בית הכנסת החדש שהוקם בשנת 1970, אך במקום פעל בית כנסת כבר משנות הארבעים.
בסרטון הבא רואים את חנוכת בית הכנסת (בתחילת הסרט).
* * *
הוספה:
בהמשך לשיר "ונתנה תוקף" נזכיר שיר נוסף מפיוטי הימים הנוראים, שקשור אף הוא להתיישבות החלוצית בארץ ישראל בראשית המאה. והוא שיר הערש "שכב בני שכב במנוחה" שחיבר עמנואל הרוסי על הלחן החב"די למילים "כי הנה כחומר ביד היוצר". ראו על כך באתר זמרשת כאן וכאן.
נוהג זה של שימוש בניגונים חסידיים והפיכתם לשירי עם חלוציים היה נפוץ אז. נדמה לי שעבור אותם חלוצים שגדלו על שירים אלו בבית הוריהם האדוקים, תרמה שיטה זו לגיוס רגשותיהם הדתיים והפנייתם לעבר האידיאל החלוצי (רבים עסקו ב"דתיות" של החלוצים. יוסף קלוזנר, לדוגמה, כתב ברשמי מסעו לארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה: "שהעבודה נעשתה להן מין קדושה ממש, והם מתמכרים לה בטהרה וביראת הרוממות כמו שהיה מתמכר היהודי לפנים לתורה ולתפילה" - קלוזנר, עולם מתהוה, השלח, כט [1913], עמ' 209).
הנה דוגמה בעניין הזה שמצאתי לאחרונה:
השיר "בן לוקח בת ובת לוקחת בן", נכתב על פי השיר החסידי "זבחו זבחי צדק ובטחו בה'". כך לפחות על פי אתר זמרשת. ראו כאן וכאן.
למעשה החלוצים נהגו לשיר גם את המקור החסידי, אבל בשינוי מעניין.
המקור לשיר החסידי הוא פרק ד' בתהלים (פסוקים ו-ז):
זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל ה'
רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב
המעניין הוא שמילות השיר וגם הביצוע באתר זמרשת הם:
זִבְחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק, בִּטְחוּ בַּאדֹנָי
רַבִּים אֹמְרִים בְּאַרְצֵנוּ טוֹב
כלומר, גם את הגירסה החסידית שינו החלוצים.
בעוד משורר תהלים שואל "מי יראנו טוב?", עונים החלוצים בבטחה: "בארצנו טוב!".
