ספר מספרייתו של ר' משה רפאל די אגילאר - רבה של הקהילה הספרדית באמסטרדם במאה ה-17

במאגר הספרים של Google Books מצאתי סריקה של ספר 'אוהב משפט' - ביאורים על ספר איוב מאת ר' שמעון בר צמח דוראן, שנדפס עם הספר 'משפט צדק' מאת ר' עובדיה ספורנו. הספר נדפס בוונציה, בדפוס זואן די גארה. הדפסתו החלה בסוף שנת שמ"ט, והוא הסתיים בראשית השנה הבאה שנת "ספי"ר גזרתו" = ש"נ (1589).

בראש דף השער של העותק הסרוק מצאתי את החתימה הזו:

 "מקנת כספי, משה ר מאגילאר"

חתימה זו היא כנראה חתימתו של ר' משה רפאל די אגילאר (נפטר בחודש טבת ת"מ 1679), רב הקהילה הספרדית באמסטרדם במאה ה-17. 

ר' משה רפאל היה בן למשפחת אנוסים, ששימש כרב ודרשן, משורר ומדקדק, והיה מחבר פורה של כעשרים חיבורים, חלקם בספרדית. רק בודדים מהם נדפסו. ר' משה רפאל כיהן כחבר בבית דינו של ר' יצחק אבוהב ומונה על ידו לתפקיד רב הקהילה.

ר' משה רפאל די אגילאר היה גם בעל ספריה מכובדת, ור' שבתי משורר-בס, נעזר בספרייתו לחיבורו הביבליוגרפי 'שפתי ישינים'.
בשל ספרו הנ"ל מכונה ר' שבתי משורר "הביליוגרף העברי הראשון", אך הוא מוכר יותר כבעל הפירוש "שפתי חכמים" על התורה שנדפס בסמוך לפירוש רש"י ברבות ממהדורות החומשים. 

על כך שנעזר בספרייתו של ר' משה, אנו קוראים בסוף ספרו 'שפתי ישינים' (שנדפס באמשטרדם, ת"מ):

"וכמה יגיעות יגעתי והטרח"א היה מארי"ך כמה שנים... שהוצרכתי לחפש ולדרוש כמעט מבית לבית ומחדר לחדר כי לא נמצאו הרבה ספרים יחד בבית אחד ואף בבתי מדרשות לא נמצאו, ולפעמים בשביל ספר קטן הלכתי כמה פעמים וחפשתי בכמה חדרים ובכמה מקומות, עד שהובאתי אל בית עמ"י... פה ק"ק אמשטירדם בבית המדרש של ק"ק ספרדיי'[ם]... ושם יש להם ספרים הרבה... ועדיין לא נתקררה דעתי... ומור"ה עלי על ראשי ה"ה הרב המופלג ומופלא... כמהור"ר משה רפאל די אגילאר הספרדי, הוא הכניס אותי לבית גנזי אוצרותיו בית מלא ספרים ושם ראיתי ומצאתי את שאהבה נפשי והגדיל עלי חסדו והשאיל לי כל מה שרציתי ובקשתי ממנו..."

אם כן, הספר הסרוק שלפנינו הוא אחד מהספרים שהיו בספרייתו של ר' משה רפאל די אגילאר, וניתן לשער שר' שבתי משורר החזיק בו בשעה שפשפש באוצרו של ר' משה רפאל. 

הרישום על ספר 'אוהב משפט' בספרו הביבליוגרפי של ר' שבתי נמצא באות א' (עמוד ד; מס' 80):

הרב קוק נגד איתמר בן אב"י

בחודש כסליו תרצ"ג פרסם איתמר בן אב"י (עיתונאי ועסקן, בנו של אליעזר בן יהודה), מאמר בעיתונו 'דואר היום', בגליון יום שני כ"ט חשון תרצ"ג (28 בנובמבר 1932), שבו טען בין היתר כי אשמת היהודים היתה במלחמות עמון ומואב נגדם בתקופת המקרא: 

"כי אנחנו הננו האשמים, על פי הרוב, במלחמותיהם נגדנו, תמיד התערצנו אליהם לבלי די ונעש בהם שפטים... מתוך אדיקות מיותרה הכרזנו כי עד דור עשירי לא יוכל מואבי או עמוני להתקבל בקרבנו...".

הדבר הגיע לאזנו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שיצא במחאה חריפה נגד איתמר בן אב"י. מטעמו של הרב קוק נדפס כרוז תחת הכותרת "מחאה פומבית", ובו קרא הרב קוק לאיתמר בן אב"י: "דיך! סתום פיך!".

כרוז המחאה נגד איתמר בן אב"י - מאוסף הספריה הלאומית

 והנה, התגלגל לידי צילום של מכתב המחאה המקורי, בכתב-ידו של הרב קוק, אשר היה המקור ממנו נדפס הכרוז: 

מספר ימים לאחר מכן, בגליון יום שישי ג' כסליו תרצ"ג (2 בדצמבר 1932) פרסם איתמר בן אב"י מכתב תגובה לרב קוק, שבו מתפלא מאד כיצד הרב קוק "הנאור" מתייחס אליו בדרך כזו...

דיוקנאות רבנים ואישים מפורסמים בעיתון Allgemeine illustrirte Judenzeitung

העיתון Allgemeine illustrirte Judenzeitung, יצא לאור בפשט (בודפסט של ימינו) בשנים 1860-1861 (החל מה-5 באפריל 1861 השתנה שמו ל: Carmel, allgemeine illustrirte Judenzeitung).

בגליונותיו - שסרוקים ברשת (כאן וכאן) נדפסו איורים שונים, בהם דיוקנאות רבנים ואישים מפורסמים. מהם ליקטתי את התמונות הבאות:

משה מנדלסון

החתם סופר

משה מונטיפיורי

מהר"ם בנעט

שד"ל

שיר הספד מאיטליה - שימוש בשמות טעמי המקרא

המשך לפוסט הקודם בעניין שירים על טעמי המקרא.

בתזמון מצוין, אינה ה' לידי דף בכתב-יד, בכתיבה איטלקית, ובו שיר הספד על פטירת חכם.
בראש הדף לא נכתב, כפי שנהוג לעתים, על איזה חכם נכתב שיר ההספד, אבל מתוך השיר עולה כי השיר נכתב על פטירת רבי יהודה ליאון, רבה של העיר רומא, שנפטר ביום י' אדר שני תקפ"ד (1824). רבי יהודה ליאון היה מחכמי ארץ ישראל, תלמידו של המהרי"ט אלגאזי, שיצא בשנת תקנ"ב (1792) לערי איטליה כשד"ר (שלוחא דרחמנא) מטעם קהילת חברון (יחד עם חברו רבי אפרים נבון). הוא סיים את שליחותו ברומא, שם נתמנה בשנת תקנ"ו (1795) לרב העיר, ובמשרה זו כיהן עד לפטירתו.
הראיות לכך שהשיר נכתב עלי רבי יהודה ליאון עולות מן השיר. בו נכתב בין היתר: "בשנת תפק"ד [=תקפ"ד] בנוה שלום אריה דורש טוב שר שלום", "אב ליתומים הרב ליאון", "קול ברומא קול תמרורים", "ציר נאמן לחברוני..."

בשנים מבתי שיר ההספד אנו מוצאים שימוש מליצי בשמות טעמי המקרא (מודגשים להלן):

(הבית השלישי)
ראש ימיו הוא כהן עליון
עוזר היה עני אביון
אב ליתומים הרב ליאון
פזר גדול מעשירים

(הבית החמישי)
פסק סגול שופר עלוי
סדר מנחת אביב קלוי
ברביעי בו לכל גלוי
ויהי ערב ליל סמורים


ואלו שמות הטעמים לפי נוסח איטליה:

חצים עלי זרקא - שירים על טעמי המקרא

בספר השירים הרביעי של המשוררת סיון הר שפי, שיצא בשנה האחרונה, מצאתי שיר נפלא, בשם "זַרְקָא". 
זהו גם שמו של הספר כולו, שיצא בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

השיר משחק בחכמה וביופי-רב עם שמות טעמי המקרא: זרקא, סגול, מונח, תלישא, מהפך, אתנחתא, תביר.

הנה השיר:

לרעיון של השיר היפה הזה - השימוש בשמות טעמי המקרא - כבר יש תקדימים, ואותם אני רוצה להציג כאן.

בקרב משוררי ופייטני צפון אפריקה מצויים כמה וכמה שירים שבנויים על טעמי המקרא, ונראה לי שאפשר לציין זאת כ"תופעה" שקיימת אצל משוררי האזור הזה.

אז אספתי לכאן, לפונדק אחד, בעקבות השיר של סיון, את הפיוטים מן הסוג הזה - הידועים לי (ויתכן ויש עוד כאלה).

(הבאתי כאן סריקות ממקורות שונים - חלקם הוצאות מדעיות של השירים, עם ביאורים והסברים).

1. "פלאך קויתי" - מאת רבי פרג'י שוואט, מתוך: אפרים חזן, שירי פרג'י שוואט, הוצאת מכון בן צבי, ירושלים תשל"ג, עמ' 95-97.

2. "קודר הלכתי" - מאת רבי עמרם בר יהודה אלבאז, מתוך: ספר שבות יהודה, בנין נערים, מילי דאבא, מאת רבי יקותיאל מיכאל אלבאז, ובעריכת רבי מאיר אלבאז, ירושלים, תש"מ, עמ' 744-745.

3. "וַוי כי חזקה האמה עלי" - מאת רבי שמואל בר יהודה אלבאז, מתוך: ‫ פיוטי רשות לקדיש במורשתו השירית של רבי שמואל בר יהודה אלבז, עבודת גמר (מ"א), מאת שלום אלדר. אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ז, עמ' 209-211 (תודתי שלוחה לדודי בן נעים על הצילומים).

4. "עיני ולבי כאבל אם" - מאת רבי עמרם עמאר, מתוך: אפרים חזן, השירה העברית באלג'יריה, לוד תשס"ט, עמ' 343-346.

5. "אהה עלי כי נקף" - מאת רבי אהרן רפאל מונסוניגו, מתוך: תמר לביא, בנאות מדבר - שירים ופיוטים מאת רבי רפאל אהרן מונסוניגו, תשע"ז, עמ' 225-228.

6. "אנא אדוני" - מאת רבי ראובן טמסתית, מתוך: הרב רן יוסף חיים מסעוד אבוחצירא (עורך), מרי"ח ניחוח, קובץ חידושים קושיות וביאורים בענינים שונים, עפולה תשע"ב, גליון מס' 86, אחרי-מות קדושים (הוא מעתיק את השיר מתוך הספר 'דודאי ראובן', שאינו תחת ידי).

7. "שוב יה את שבות עדה", מאת רבי שלמה אבורמאד, מתוך: ספר תהלת שלמה, שירים ופיוטים מאת רבי שלמה אבורמאד, תשע"ה, עמ' שמה-שמו.

בתמונה להלן: "פיוט נאה ומשובח על זרקא" - מתוך כתב-יד מתלמסאן, אלג'יריה, המאה ה-19. הפיוט המובא בכתב-היד הוא הפיוט המוזכר לעיל (מס' 4) מאת רבי עמרם עמאר, אלא שבכתב-היד הוא מופיע בשינויי נוסח ובהשמטת כמה שורות בסוף.

"זרקא" היה כינוי ללוח קרטון שהיה נהוג לתלותו על הקיר ובו נכתבו כל טעמי המקרא, והוא נקרא כך על שם הטעם הראשון שהופיע בו - זרקא. זה ביאור הכותרת "פיוט נאה ומשובח על זרקא" (כלומר, על הטעמים כולם).

"לכך נוצרת" - ארבע מעשיות מחודדות

בשער הספר 'פורחת עלתה נ"צ"ה' מאת רבי נחום צבי תאומים, שנדפס בזאלעשטשיק (כיום זאלשצ'יקי, אוקראינה), בשנת תרנ"ג (1893) - בעותק שסריקתו מופיעה ב-HebrewBooks, מצאתי רישום שכתב מאן-דהוא בעמוד שאחרי השער, ובו ארבע מעשיות מחודדות:

הד"ר חוואלזאן בפט"ב [בפטרבורג] שהתנצר בקטנותו ולבו לב עברי מליץ טוב לישראל, כתב להגאון ר' יצחק אלחנן מקאוונא בעת שעשה טובה גדולה ליהודים "לכך נוצרתי". ויכתוב אליו הגאון: "עד שלא נוצרת אינו כדאי ועכשיו שנוצרת כאילו לא נוצרת". 

הגאון הק'[דוש] ר' שלום מבעלזא באו גנבים וגנבו אצלו מנורות כסף וכרים וכסתות. ויאמר הגאון ז"ל דהנהו גנבים נחלקו בפלוגתת אבות העולם, דמאן דגנב המנורות סבר כמאן דאמר לא איברי לילה אלא לגירסא ומאן דגנב הכרים והכסתות סבר כמאן דאמר לא איברי לילה אלא לשינתא. 

אחד בא לבית לקבל נדבה ויאמר בעה"ב לאשתו שתתן לו נדבה, ותתן נדבה קטנה מאוד. ויאמר האורח: רבות מחשבות - המחשבות הרבות בכל עסק הבית - בלב איש, ר"ל כולן הורו והוגו מלב הבעל שהוא המפקח עליהם, אבל ועצת ה' - במה שנוגע לצדקה שהיא עצת ה' ומצותו - היא תקום, בזה האשה עיקר לקים המצוה ואין האיש שם על לב, באשר בטח בה לב בעלה כי בצדקה לא תחסיר הונו. 

אשה אחת חלתה מאוד, ותאמר: רבות מחשבות בלב איש - הבעל חושב מחשבות על לבו[?] שתמות וישא אחרת, אבל ועצת ה' - אשר היא תקום מחליה.

על פרופ' דניאל חבולסון, תוכלו לקרוא בערכו בויקיפדיה, ושם גם מופיע הסיפור הראשון שלפנינו, אך בגירסה הפוכה.

כתבי יד בעידן הדפוס - תוספות בכתב-יד לספרי סליחות מודפסים

מהפכת הדפוס החליפה כידוע את תעשיית כתבי היד, אך לא לגמרי.

תרבות כתבי היד השתנתה אך המשיכה להתקיים גם במאות השנים שלאחר המצאת הדפוס. 

לעולם כתבו המחברים את חיבוריהם וערכו אותם בכתיבת ידם. בכתב יד נכתבו גם מכתבים ומסמכים שונים. כך גם הועתקו חיבורים אזוטריים, או סתם חיבורים שהיו נדירים בדפוס, וכך הלאה.

כללו של דבר, למרות מהפכת הדפוס המשיכה תרבות כתבי-היד להתקיים ב"נישות" שונות. 

ניתן כאן דוגמה אחת, בקצרה.

אחת התופעות שבהן נתקלתי, והיא תופעה נפוצה יחסית, היא ספרי סליחות מודפסים שעמם נכרכו כתבי-יד של סליחות. 

מאחר ופעמים רבות הסליחות תלויות במנהגים מקומיים, לא יכול היה הספר המודפס לספק תמיד את מנהגה של קהילה או מקום מסוימים, ולכן הוסיפו הבעלים קטעים בכתב-יד שישמשו אותם בזמן אמירת הסליחות שאינן מופיעות בספר. הדבר קיים גם במחזורים ובספרי תפילה נוספים. 

הנה עמוד מכתב-יד שנכרך בסוף ספר סליחות כמנהג פרנקפורט, שנדפס באמשטרדם בשנת ת"י (1650):

בעמוד אחר אנו רואים שכתב-היד נכתב במיוחד להשלמת ספר הסליחות המודפס (להבדיל מפעמים שבהן נכרכים קטעים מכתבי-יד עצמאיים יחד עם ספרים מודפסים).

הבעלים מחק בהעברת קוים את אחת מהסליחות והוסיף מעליה:

"סליחה זה נמצא בזה הסליחות בדפוס והסופר טעה".

האם היה 'הסבא מסלבודקה' משכיל? (ועוד משהו על הכינוי "משכיל")

הנה סיפור שלמיטב ידיעתי לא מופיע במקור אחר:
מדובר ברשימה ביוגרפית, מאת מ. גולדברג, על תולדות חייו של רבי נתן צבי פינקל, הידוע בכינויו "הסבא מסלבודקה" (תודה לאלי גינואר שהפנה אותי אליה). הרשימה התפרסמה בכתב העת 'הֵדֵנוּ', שיצא על ידי הסתדרות תלמידי ישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק (שנה שניה, גליון ב, כסליו תרפ"ז), ושם מסופר בין היתר כי בצעירותו היה רבי נתן צבי "משכיל", ואף החזיק ספריה גדולה של ספרי השכלה, אך בעקבות רבו "הסבא מקלם" נהפך לבו ובן לילה העלה באש את כל ספרייתו:

האמנם? האם אכן היה ר' נתן צבי "משכיל" בצעירותו, ובזכותו של הסבא מקלם חזר למוטב?
כאמור, לא ידוע לי כעת על מקור נוסף לסיפור זה, אך אשמח לשמוע אם יש לו זכר במקום אחר.

הסבא מסלבודקה (תמונה באדיבות 'קדם - בית מכירות').

ואגב כך,
לפניי מונח כעת צרור דפים בכתב-יד, המכילים טיוטה של חיבור שכתב יהודי חסידי בשם "יוזפא בן שלמה שו"ב מהאלוואניסק רוסיא", בשנת 1901. החיבור נקרא "תִּקְוַת ציון", ומגמתו להוכיח כי הציונות איננה מתנגדת לרוח התורה והיהדות.
ב"התנצלות הכותב" מתייחס המחבר לשימוש בשמות הגנריים "משכיל" ו"ציוני" לכל אפיקורס:

"והנה שם 'ציון' הוא עתה כשם 'משכיל' מלפנים, אשר כל איש ואיש שעשה איזה דבר נבָלה, ואפילו האיש הזה לא ידע קרוא ספר, היו מכנים אותו בשם 'משכיל', וכעת נתהפך ונתגלגל הדבר על שם 'ציון': אם אדם עושה דבר לא טוב, ויהיה מי שיהיה אפילו איש שהוא מתנגד כל ימיו לרעיון הקדוש הציוני, מכנים אותו בשם 'ציון'...".

המוטו שבשער - מדפוס בומברג בוונציה לדפוס פרוסטיץ בקראקא - חלק א'

חלק ראשון[1]

שערי ספרים מכילים מידע רב-ערך לתולדות הדפוס והספר העברי. המידע מופיע בתוכן הטקסטואלי של השער, אך טמון גם בתוכנו הויזואלי, במסגרות וקישוטי השער, בדגלי המדפיסים ועוד. כבר עסקו בכך חוקרים אחדים[2], אך דומה כי נותרו עוד שדות בלתי מעובדים בשטח זה.

כאן אני רוצה לסקור תופעה מעניינת, שלמיטב ידיעתי טרם נכתב עליה. מדובר במנהג מדפיסים להציב כותרת טקסט, המתחלפת מספר לספר, ומשמשת כעין מוטו המותאם לכל ספר, אשר היתה נהוגה בעיקר בדפוסי ונציה במאה ה-16. כפי שאראה בהמשך, נוהג מדפיסים זה עבר מאיטליה לדפוסו של יצחק פרוסטיץ בקראקא.

נקדים תחילה הקדמה קצרה: שער הספר, בצורתו המוכרת לנו כיום, הוא למעשה תולדה של המצאת הדפוס, שכן בכתבי היד אין עדיין "שערים" במובן שאנו רגילים אליו. למעלה מכך, הכינוי "שער" השגור על לשוננו מקורו באיור בצורת מבנה שער ארכיטקטוני שהחל להופיע מעט אחרי הופעת ה"שערים" הראשונים. הספרים הראשונים שבהם נדפסו "שערים" היו למעשה ללא איור "שער", אלא  דף חלק שבמרכזו טקסט בלבד של שם הספר והמחבר. הראשון שהוסיף איור שער בראש הספר היה המדפיס הוונציאני הנודע דניאל בומברג, ובעקבותיו הלכו מדפיסים רבים. הספר הראשון שבו הדפיס איור של שער היה חמשה חומשי תורה, שהדפיס בוונציה בשנת רע"ז[3].

לבומברג שמורה זכות ראשונים בכמה וכמה עניינים הקשורים לספר העברי וכך הדבר גם בנוגע לעיצוב השער כפי שהוא מוכר לנו כיום. אחריו החרו החזיקו מדפיסי איטליה במאה ה-16, אחריהם מדפיסים בארצות אחרות ולאחר מכן מדפיסי הדורות הבאים.

מלבד עיצוב המסגרת של הדף הראשון בצורת שער, נוספה בשערים רבים הכותרת "זה השער לה'". מנהג זה נפוץ ביותר ומופיע בשערי ספרים לאורך מאות השנים של הדפוס העברי (לעתים מופיע הפסוק בראשי תיבות: "ז' ה' ל' צ' י' ב'). גם במקרה הזה, הראשון שהחל בכך היה בומברג, אשר הוסיף כותרת זו בראש השער המאוייר הראשון שהדפיס (הנזכר לעיל). מאז הפכה כותרת זו ל"ברירת המחדל" של המדפיסים בבואם להציב כותרת טקסטואלית בראש השער.

דוגמה אחת מני רבות היא השער המוכר של דפוס מנטובה, שבו הפך פסוק זה לחלק קבוע ממסגרת השער:

ספר הזוהר - מנטובה שי"ח

"זה השער לה'" היא הכותרת המצויה ביותר[4]. במקרים אחרים מופיעות כותרות אחרות עם התייחסות ל"שער". הנפוצה ביותר - אחרי "זה השער לה'" - היא: "בואו שעריו בתודה"[5].

כאמור לעיל, זו היתה "ברירת המחדל" של המדפיסים, אך כפי שנראה להלן היה גם מנהג להחליף את הטקסט שבראש השער בכל פעם - בהתאמה לשם הספר, לתוכנו או לשם מחברו.

יש לציין כי כותרת הטקסט המדוברת תלויה במידה רבה בעיצוב השער. כשאיור השער כולל מדליון או מסגרת ריקה שבתוכם ניתן לשים כותרת – אזי תופיע אחת כזו. במקרים שאין מקום לכותרת – היא לא תופיע.

התופעה שבה אני רוצה להרחיב היא הכותרת המשתנה בראש השער, דהיינו הופעת פסוק, פתגם או משפט בכותרת השער, המתאימה לשמו של הספר הנדפס, לתוכנו או לשם מחברו, אשר משמשמת למעשה כעין "מוטו" אישי לספר.

מבדיקה שערכתי (לצורך כך עברתי על מאות שערי ספרים), מתברר שראשיתה של תופעה זו אף היא בדפוס בומברג[6]. תחילה עוד בימי פעילותו של בומברג, אך בעיקר לאחר שבומברג עצמו עזב את וונציה והותיר את ניהול הדפוס שלו בידי אחרים[7]. התופעה מקבלת אופי שיטתי בסביבות השנים ש"ה-ש"ו[8]. לא אכנס במסגרת זו לפירוט כרונולוגי מפורט ואביא להלן דוגמאות מייצגות, על מנת להמחיש את הדברים, בבחינת "טוב מראה עינים".

תחילה אביא מספר דוגמאות מדפוס בומברג. ניתן לראות שבשנים ש"ה-ש"ז נעשה שימוש חוזר באותה מסגרת, ורק הכותרות התחלפו בהתאם לספר. במסגרת זו ישנם שני מקומות ריקים בראש השער, ואלה שובצו במוטו כפול. לא תמיד מובן ממבט ראשון למה רומז הפתגם שבכותרת, ולעתים אף יש בו תחכום לשוני או מליצה נאה.
הנה מספר דוגמאות:

משנה תורה להרמב"ם - ונציה רפ"ד (דפוס דניאל בומברג) - "ממשה עד משה לא קם כמשה" - רמז לשמו של המחבר - הרמב"ם

חלק שני - של המהדורה הנ"ל - "משה ידבר והאלקי'[ם] יעננו בקול" - רמז לשם המחבר - הרמב"ם

עקידת יצחק - ונציה ש"ז (דפוס בומברג) - "ואלה תולדות יצחק" - רמז לשם המחבר/החיבור

שאילתות דרב אחאי גאון - ונציה ש"ו (דפוס בומברג - קורנילייו אדיל קינד) "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך", "שאל ואתך לך" - רמז לשם הספר "שאילתות"

ספר השרשים - ונציה ש"ו (דפוס בומברג, קורנילייו אדיל קינד) - "לא יכון אדם ברשע ושורש צדיק בל ימוט", "שרש ישי" - מליצות הרומזות לשם הספר

שבלי הלקט - ונציה ש"ו (דפוס בומברג, קונילייו אדיל קינד) - "שבע השבלים הבריאות והמלאות", "ראש שבלת" - מליצות על שם הספר

רבינו בחיי - ונציה ש"ו (דפוס בומברג, קורנילייו אדיל קינד) - "ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות - יחזקאל יח", "דרשוני וחיו" - מליצות על שם הספר/המחבר

פירוש רלב"ג לתורה - ונציה ש"ז (דפוס בומברג, קורנילייו אדיל קינד) - "הואיל רבי לוי באר את התורה הזאת לאמר" - כאן כבר לא מדובר בפסוק מהמקורות אלא בפרפראזה על פסוק הרומזת לשם המחבר (רבי לוי בן גרשם). במדליון הקטן שבכותרת נכתב "קנה חכמה" - לעת עתה לא ברור לי למה הדבר רומז

מנהג זה המשיך בשנים הבאות גם בדפוסי ונציה האחרים, הנה מספר דוגמאות:

אילת אהבים - ונציה שי"ב (דניאל אדיל קינד) - "אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" - רמז לשם הספר

מנות הלוי - ונציה שמ"ה (דפוס זואן די גארה) - "ה' מנת חלקי וכוסי" - רמז לשם הספר

עשרה מאמרות - ונציה שנ"ז (דפוס זואן די גארה) - "יקום כי עמנו אל" - רמז לשם המחבר הרמ"ע [רבי מנחם עזריה] מפאנו, ששמו הלועזי היה "עמנואל"

נר מצוה (מנחת כהן) - ונציה שנ"ח (דפוס זואן די גארה) - "ונגה כאור תהיה" - רמז לשם הספר

מנהג זה של החלפת כותרת הטקסט בשער בהתאם לשם הספר או לתוכנו נהג בעיקר בוונציה ומעט בדפוסי איטליה האחרים. הדפוסים הגדולים בקושטא, בשאלוניקי, בפראג ובאמשטרדם, לא נהגו כך. הדפוס היחיד שאימץ את הנוהג הזה הוא דפוסו של יצחק פרוסטיץ בקראקא שבפולין. פרוסטיץ, שלמד את מלאכת הדפוס בוונציה, לקח אתו לקראקא כלים וקישוטי דפוס, כמו גם את המנהג הזה. על כך ארחיב בפוסט הבא.

---

[1] מתוך מחקר במסגרת מכון 'עד הנה' - המרכז לחקר המורשת התורנית בגליציה ובוקובינה.  

[2] עבודה ראשונית נעשתה ע"י אברהם מאיר הברמן, בספרו 'שערי ספרים עבריים', צפת תשכ"ט; אך היא רחוקה מלהקיף את העניין. ראו גם: אברהם יערי, דגלי המדפיסים העבריים, מראשית הדפוס ועד סוף המאה התשע-עשרה, ירושלים תש"ד; יצחק יודלוב, דגלי מדפיסים: חמישים וארבעה סמלי מדפיסים, מו"לים ומחברים עבריים, ירושלים תשס"ב. סקירה חשובה על התפתחות השער ראה אצל: יעקב שמואל שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - בשערי הדפוס, ירושלים תשע"ד, פרק ראשון, עמ' 5-13 (להלן: שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - בשערי הדפוס).

[3] על הנכתב בפסקה זו ראה בהרחבה: שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - בשערי הדפוס, שם. יש לציין כי אחרי מהדורת חמשה חומשי תורה הנ"ל הדפיס עוד ספרים רבים, רובם ללא מסגרת שער, ולמעשה רק בסביבות שנת ש"ה, כשהחל להשתמש בומברג בשערים שדוגמתם אביא להלן, החלה להופיע מסגרת שער בראש ספריו באורח קבע.

[4] במקום אחד - ספר אגרת שמים לרום בחינת עולם - מנטובה שט"ז - מצאתי רק את המשך הפסוק "צדיקים יבואו בו".

[5] אצל בומברג, במקראות גדולות שהדפיס בשנת רפ"ד, מופיע "שער יי' החדש" (המציין כנראה את הופעתה של מסגרת שער חדשה בדפוסו של בומברג). במסכת סוטה עם תרגום ללטינית שהוציא לאור ההבראיטס הנוצרי-גרמני יוהאן כריסטוף וגנזייל (Joh. Christophori Wagenseilii Sota. Hoc est: Liber Mischnicus De Uxore Adulterii Suspecta. Schönnerstaedt, 1674), מופיע שער מאויר ובו תיאור של טקס השקיית הסוטה - נושא המסכת. שער הספר כאן מייצג את שער העזרה בבית המקדש כשבמרכזו ניצבת הסוטה אחוזה בידי שני כהנים. בכותרת השער נכתב: "זה השער לה' (במקור: שם בן ארבעה אותיות) נשים טהורות תבאנה בו".

[6] תופעה של הזכרת פסוקים בראש החיבור ידועה בכתבי-יד, ראו על כך: יעקב שמואל שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - כתיבה והעתקה, רמת גן תשס"ה, עמ' 578-579, אך היא שונה מן התופעה שעליה אכתוב כאן. יש לציין כי גם בדפוסים מצויה (באקראי ולא בצורה שיטתית) תופעה דומה של עיטור השער בפסוקים או במסגרת עשויה פסוקים, אך גם היא שונה מהתופעה שאנו דנים בה כאן.

[7] בומברג עזב את וונציה בשנת רצ"ח אך בית דפוסו המשיך לפעול תחת ניהולו של קורנילייו אדיל קינד עד שנת ש"ח. ראו: א. מ. הברמן, המדפיס קורנילייו אדיל קינד ובנו דניאל, ירושלים תש"מ.

[8] כאמור, ניתן למצוא את תחילתה של התופעה כבר במספר שערים שהדפיס בומברג בשנות הר'. בספר הראשון שהדפיס בומברג - חמשה חומשי תורה - בשנת רע"ז, ובתנ"ך שהדפיס שנה לאחר מכן - בשנת רע"ח - מופיעה מסגרת מאויירת של שער, אשר שימשה אותו בכמה מן הספרים שהדפיס בשנים הבאות.  בראש שער זה מופיע מדליון, ובתוכו הופיע תחילה הכיתוב "זה השער לה'". בהדפסות הבאות של שער זה מופיעים במדליון הנזכר כיתובים שונים, אך רובם מתייחסים ל"שער" או כלליים ועדיין אינם משמשים כ"מוטו" לספר. כך לדוגמה בתלמוד ירושלמי שהדפיס בומברג בשנת רפ"ג, נכתב בראש השער של הראשון (של סדר זרעים): "פתחו שערים", ולאחר מכן המשכו של הפסוק בשני השערים הבאים: בשער סדר מועד: "ויבא גוי צדיק" ובשער סדר נשים: "שומר אמונים". בשער הרביעי (סדר "ישועות" - נזיקין) נכתב "שאו שערים ראשיכם" (עוד נציין כי בראש השער הראשון מופיע נוסח בארמית ובסופו נכתב: "וברם בקושטא דין תרע שמיא", ובתרגום לעברית: וברם באמת זה שער השמים, ואף בכך ישנה התייחסות ל"שער" הספר). שער זה מופיע גם ברב אלפס שהדפיס בומברג בשנת רפ"א, ושם מופיע הפסוק: "ראשית חכמה יראת יי' שכל טוב לכל עושיהם", חלקו הראשון של הפסוק בשער חלק א' וחלקו השני בשער חלק ב'. גם כאן איני מוצא קשר לספר עצמו, יתכן שהמילים "שכל טוב לכל עושיהם" רומזים למדפיס. טקסט שמופיע כ"מוטו" ניתן לראות בספר משנה תורה להרמב"ם שהדפיס בומברג בשנת רפ"ד, ושם נכתב במדליון: "ממשה עד משה לא קם כמשה", וכן בספר מאיר נתיב (קונקורדנציה), שהדפיס בומברג בשנת רפ"ד, שם נכתב במדליון: "כי מציון תצא תורה" (ויתכן כי יש כאן מליצה על הפסוק וצריך לקרוא את המילה "מציון" ביו"ד שרוקה "מציוּן" – שכן החיבור עוסק בציוּנים לתורה. נתקלתי בעבר במליצה כזו במקום אחר).