דוד בן זלאטה מינדיס קויטיניו

על שולחני נמצא כתב-יד של חיבור קבלי לא מזוהה על מדרשי היכלות, שנכתב ככל הנראה בפרס במאה ה-19. הוא בנוי מקטעים ממדרשי היכלות בתוספת פירושים.
לחיבור זה שתי הקדמות.
בהקדמה הראשונה מיוחס הספר לתנא רבי נחוניה בן הקנה, ומסופר בה כי "אלו שבעה היכלות היה כותב [כתוב?] בכתיבת מי זהב והיה גנוז לראש הקבר הרב רבי נחוניה בן הקנה עד דורו של האר"י ז"ל, נגלה לו אליהו זכור לטוב על האר"י זה הספר בידו בשביל זכותו לתקן תיקון הנשמות והגלגולים והיה בשנת שלוש מאות ועשרה לאלף הששי...".
בהמשך נכתב כי האר"י הכין הקדמה מיוחדת עבור מדפיסי ספר זה להזהירם "שמא ח"ו ידפסו טעות אחת, ועשה הסכמה גמורה ושבועה חמורה שלא ידפיסו [את הספר] כשאר ספרים על ידי ערלים וטמאים אלא על ידי ישראל בשביל קדושתו...".
אחרי ההקדמה הראשונה, המכונה "הקדמת המחבר", באה הקדמה נוספת עם הכותרת "הקדמת המדפיס" [אולי היא ההקדמה למדפיסים שעליה דובר בהקדמה הראשונה?].
הקדמה זו נחתמת בשורות אלו:

על כן חיבר הרב רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול ראש כל המפרשים וראש לכל ספר הקבלה שמע סודות שבעה היכלות מפי מטטרון שר הפנים ומפי אליהו זכור לטוב. וכל המשתמש בכתר תורה בלא טהרה ובלא טבילה יהיה לאותו אדם זוהמת לשון זהורית לחשון של מגדל הפורח באויר בכח דוד בן זלאטה מינדיס קויטיניו דרגא אויר.

(המילים האחרונות סומנו במקור בסימן גרשיים להדגשה).

"מינדיס קויטיניו" הוא שם משפחה של מדפיס באמשטרדם בשם ר' משה מינדיס קויטיניו. הראשון שהדפיס מכתב יד את הספר המפורסם "רזיאל המלאך" בשנת תס"א (1701).

וראו זה פלא, במהדורה זו מופיע השם "דוד בן זלאטה" במספר מקומות. הנה דוגמה:

שם זה מופיע בספר עוד מספר פעמים.

את פשר העניין מצאתי ב"הרצאות על כתבי יד עבריים" של משה שטיינטניידר (ירושלים תשכ"ה, עמ' 62) הכותב כי "הסַדָרִים של ספר רזיאל, דפוס אמשטרדם, מכניסים את שמותיהם לתוך התפילות; על כן מדבר אברהם מרדכי רוטנברג... על "קמיע" של דוד בן זלאטה...".
כלומר, דוד מינדיס קויטיניו, שכנראה היה בנו של המדפיס, הוסיף לספר את שמו ושם אמו (כשם שמזכירים שמות בשעת תפילה) בעת סידורו בבית הדפוס. הוא שילב את השם בתוך התפילות, במקומות שבהם אמור היה הקורא בספר לומר את שמו.

במהדורות החדשות של רזיאל המלאך תוקנו מקומות אלו ונכתב בהם "פלוני בן פלוני", אולם כפי הנראה בכמה מן המהדורות שנדפסו ברוסיה ופולין במִפנה המאות ה-18 וה-19 עדיין הופיע השם "דוד בן זלאטה".
לא התאפשר לי לבדוק במהדורות אלו, שהן נדירות למדי, אני יודע רק על הופעתו של השם במהדורת מז'יבוז תקע"ז (1817).

מתוך כך התגלגלו הדברים לסיפור חסידי שמופיע בספר "פאר וכבוד" (מונקאטש תרע"א, דף כט). שם מסופר כי הצדיק רבי אברהם דוד מבוטשאטש (בעל "אשל אברהם") כיבד מאד את "ר' דוד זלאטיס" מחסידי רבי צבי הירש מזידיטשוב והחוזה מלובלין. כששאלו אותו "למה ועל מה תכבד אותו כל פעם", השיב הרב מבוטשאטש: "כי שמו, שם ר' דוד זלאטעס, נכתב בספר הקדוש רזיאל המלאך, ויש לו גילוי אליהו בכל עת שירצה".
עוד מסופר שם, כי כאשר שאלו את ר' דוד זלאטס הנ"ל, האם נכון הוא ששמו מופיע בספר רזיאל המלאך, ענה ר' דוד:
"אם שמי נכתב בספר הקדוש הנ"ל לא אדע, רק זאת הנני יודע כי נכתב בספרים הקדושים כי אם עושים איזה עובדא בלי שום פנייה, אזי הוא בבחינת גילוי אליהו, ואנו (כן אמר על עצמו) הננו מבקשים מאת ד' כי כן יהיה".
(תודה לחיים סגל על ההפניה לספר).

אגדה חסידית דומה מצאתי על תלמידו הידוע של הבעל-שם-טוב רבי אריה ליב בן שרה, או בכינויו "ר' ליב שרה'ס".
לאגדה כמה גירסאות ולא אאריך בכולן, נתחיל במובא בספר "שם הגדולים החדש" (מאת ר' אהרן וואלדן, ווארשא תרכ"ה), בערכו של ר' ליב:

ר' ראובן מרגליות בספר שכתב על ר' ליב שרה'ס, "גבורת ארי" (לבוב תר"צ) כותב:

ויצחק אלפסי בספרו "חסידות בכל דור ודור" (ירושלים תשס"ו, עמ' 216), מספר זאת בתוספת נופך:

והנה השם "ליב בן שרה" כפי שמופיע במהדורה הראשונה של "רזיאל המלאך" (בעמ' מב/2):

כאמור, לפי שטיינשניידר מדובר כנראה בשמו של אחד ה"סַדָרִים" שהכניס את שמו לספר.

מעניין לציין, כי באחת המהדורות המאוחרות (ירושלים תש"א) הושמט השם "דוד בן זלאטה" והוחלף ב"פב"פ" [פלוני בן פלונית], ואולם השם "ליב בן שרה" נותר על כנו.

נחזור כעת לכתב היד שבו פתחתי. מחתימת ההקדמה "דוד בן זלאטה מינדיס קויטיניו", ניתן היה לשער כי אותו "דוד" היה ממשפחתו של המדפיס, ואולי היה בנו. אך בסוף הספר חותם המסדר: "הפועל העוסק במלאכת הקודש באמונה הזעצר דוד בלא"א כהר"ר יששכר דוב זצ"ל מפולין קטן מק"ק זאלקווי הבירה סמוך לק"ק לבוב", ואם כן לא היה לו קשר משפחתי לבעל הדפוס.
מעניין שהסַדָר השני, ר' ליב, אינו חתום בסוף הספר. 

מלבד בהקדמה, מצאתי את השם "דוד בן זלאטה" מוזכר גם בתפילה המובאת בראש ה"היכל הראשון":

נוסח דומה (אך לא זהה) מופיע בספר רזיאל המלאך (עמ' לו/2):

האם כתב היד שלפניי הנו העתק של חיבור שנועד להידפס (אך לא נדפס) בבית הדפוס של משפחת מינדיס קויטיניו באמשטרדם? 

הוספה:
הרב יעקב ישראל סטל העביר לי בטובו מכתב בעניין זה שכתב איש הספר הנודע ר' שמואל אשכנזי (מחבר "אלפא ביתא דשמואל זעירא" ועוד), מתאריך ד' באייר תשי"ג.
בתוך הדברים כותב ר' שמואל אשכנזי: "מיהו ר' ליב בן שרה לא עלה בידי לברר, אולם אין כל ספק שהוא אחד העובדים בבית הדפוס כחבירו דוד בן זלאטה, אלא שזה האחרון חתם את שמו בקולופון... והראשון העלים את זהותו". 
במכתבו מצביע ר' שמואל אשכנזי על העובדה שהשם "דוד בן זלאטה" מופיע בספר רק ב"תפילות" ולא ב"השבעות" (שבהן נדפס "פלוני בן פלוני") וכותב על כך: "פשוט הדבר, שר' דוד בן זלאטה חשש להכניס את שמו בנוסח "השבעה", שלא יהיה לו עסק עם המלאכים".
[המכתב לא נדפס והוא חלק מאוצר בלום של מכתבים מר' שמואל אשכנזי, שיכול לפרנס שלושה כרכים עתירי חכמה וידע, אלא שלא נמצא עדיין מקור המימון להבאתם לדפוס].

הוספה 2:
דודי בן נעים, אוצר אוסף הספרים הנדירים וכתבי היד בספריית אוניברסיטת בר אילן, טרח עבורי ובדק בדפוסים המוקדמים של ספר רזיאל המלאך, ואלו ממצאיו:
בחמש מתוך 10 מהדורות שנמצאות באוסף הספרים הנדירים נמצא השם 'דוד בן זלאטה', ואילו בחמש אחרות מופיע: 'פלוני בן פלוני'.
ואלו המהדורות שבהן מופיע ה"שם המפורש": מעזיבוז, תקע"ח; [רוסיה-פולין], [תקפ"- לערך]; קאפוסט, תק"ף; לבוב, [בין תק"ץ לתר"ט]; מעזיבוז, [תקפ"ד].
והנה סריקות ששלח לי דודי ברוב אדיבותו:

קאפוסט תק"פ

מעזיבוז תקפ"ד   

הוספה 3:

פרופ' יונתן מאיר העיר לי כי הראשון שעסק בסוגיה זו היה אליקים המילזהאגי  (ממשכילי ברודי, מבקר חריף של צונץ ושי"ר בספרו 'ראביה', אופן תקצ"ז), ואחריו כנראה נמשך שטיינשניידר. המילזהאגי דן בעניין זה בחיבורו שעדיין בכת"י, אך הקטע הרלוונטי פורסם במאמרו של פרופ' מאיר (Marketing demons: Joseph Perl, Israel Baal Shem Tov and the history of one amulet. Kabbalah 28 (2012) 35-66), הנה הוא לפניכם:

ידידו של הסוחר גלוסקינוס - סיפור פסבדו-ביבליוגרפי

להלן סיפור שהתפרסם בעיתון מעריב, ב-17 באפריל 1987, על ידי סופר בשם מ. נחם.
זהו סיפור פנטסטי על סוחר ספרים איטלקי בשם גלוסקינוס, על ספר עתיק (טופס יחיד בעולם) מראשית הדפוס ועל גילוי ביבליוגרפי מרתק.
דא עקא, שעד כה לא מצאתי פרט אחד נכון בסיפור הזה. במאגרים הביבליוגרפים לא מופיע ספר שנדפס ברג'יו די קלבריה בשנת רמ"ז וסוחרי הספרים הותיקים לא שמעו מעולם על גלוסקינוס החביב. משום כך כנראה הסיפור הנו פרי הדמיון.
אף לא הצלחתי לגלות פרטים מיהו המסתתר מאחורי שם העט מ. נחם.
בספריה הלאומית מופיע מ. נחם, כמחבר הספר "מגילת איבה - נובלה על חיי האנוסים בספרד של המאה ה-16, מבוססת על כתב יד משוחזר". שם נכתב כי שנת הלידה של המחבר היא 1936.
מיהו מ. נחם? והאם יש איזה פרט אמיתי בסיפורו?

לחצו על התמונות להגדלה

לצפיה באתר עיתונות יהודית היסטורית - 1, 2.

צדיק בנהלל / דת ומסורת בקיבוצים (8)

נהלל שבעמק יזרעאל, מסמלי ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל, הוקם כ"מושב עובדים" ולא כקיבוץ, אך מבחינת היחס לדת ומסורת לא היה הבדל גדול. מתיישבי נהלל, אנשי העליה השניה והשלישית ייסדו את המקום על אדני ההשקפה החלוצית-סוציאליסטית-חילונית ששאפה להקים "יהודי חדש" והשליכה מאחורי גווה את העולם הישן. כמה מפתיע לגלות שגם בנהלל היה בית כנסת ואף הוא נבנה, בלית ברירה, עבור הורי החלוצים.
בצריף בית הכנסת הזה שהה מרבית הזמן הרב קלמן פינשייל (בן-עמי), רכון על גבי ה"עמוד", הוגה בתלמודו לבדו.
הרב קלמן היה אביו של יוסף בן עמי, ממייסדי נהלל. בהיותו ברוסיה התגייס יוסף לצבא הצאר הרוסי, ושם נתפס בפעילות חתרנית-ציונית: מכירת בולים של הקרן הקיימת. על עוון זה היה צפוי למאסר כבד וממושך. הוא שלח מכתב לאביו וביקש את עצתו, וזה שלח לו מכתב תשובה: "בן עמי, קום, לך לך לארצך ולמולדתך ולבית אביך". יוסף הבין את הרמז בדברי אביו, ערק מצבא הצאר ועשה את דרכו לארץ ישראל, אליה הגיע בדרך חתחתים. בעקבות זאת שינה את שם משפחתו ל"בן עמי".
אביו, הרב קלמן, עלה בהמשך בעקבות בנו, ובא להיות סמוך על שולחנו - בנהלל.

הרב קלמן פיינשיל (בן-עמי)
תמונה שנדפסה בראש ספרו

רעיון הקמת בית הכנסת בנהלל עורר ויכוח נוקב בין החלוצים. חלקם התנגדו לכך נחרצות. לעומתם, היה יוסף בן-עמי מהמצדדים הראשיים בעד בית הכנסת, לטובת אביו וחבריו הזקנים.
הרב קלמן בן עמי, יהודי בר אוריין, חי בנהלל שנים רבות עד פטירתו בשיבה טובה בגיל 90.
אני התוודעתי לראשונה לסיפורו בעקבות ספר שכתב, אותו מצאתי במכירה של ספרים משומשים:

בספר מתפלמס הרב קלמן עם חוקרי היהדות המודרניים, הוגי הציונות, אנשי ביקורת המקרא ועוד.
כך כתב המו"ל (הוצאת 'דורשי תורה' בירושלים - אינני יודע במי מדובר):

בראש הספר מובא גם ייחוסו של המחבר:

בעותק שקניתי ישנה הקדשה בכתב יד בנו של המחבר, יוסף בן-עמי, לספריית נהלל:

להלן הפרק "תורת משה ושיטתה המוסרית" מתוך הספר (ניתן להגדלה, להדפסה ולהורדה. לחצו על הסמלים המתאימים בתחתית המסגרת):

קמיע - שהאשה והילדים יקשיבו - להדפיס ולהשתמש

מוגש כשירות לאלו שסובלים מהבעיה...

"אני מבקש שאשתי ברכה... ובני ובנותי ישמעו לי לכל אשר אומר להם"

מסע בזמן אל בית הדפוס בשאלוניקי, המאה ה-18

לאחרונה הגיע ל"קדם" אוסף דפים מודפסים שהוצאו מ"גניזת כריכות" (בעבר נהגו הכורכים להכין כריכות לספרים מדפים שהודבקו אחד לשני, בדרך זו שרדו, אם כי במצב גרוע, קטעים מכתבי יד ומדפוסים נדירים).
בין הדפים גיליתי "עלי הגהה" של דפוסים מראשית המאה ה-18, משאלוניקי ואולי גם ממקומות אחרים, חלקם עם תיקונים בכתב-יד המגיהים. התרגשתי לחזור אחורה בזמן לביקור בבתי הדפוס העתיקים, וצפיה מרתקת במלאכתם של מגיהים ומדפיסים.
הנה עמודים ממהדורת תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא:

על אותו קונטרס מודפסים גם כמה עמודים מספר "נאמן שמואל" לרבי שמואל יצחק מודיליאנו. הספר נדפס בשאלוניקי, בשנת תפ"ג (1723), בבית הדפוס של אברהם בן דוד נחמן ויום טוב קאנפילייש. מכאן ניתן להניח כי מהדורת התלמוד נדפסה בבית דפוס זה, אך ב"מפעל הביבליוגרפיה" לא מופיע רישום על מהדורה כזו.
הנה אחד העמודים מספר "נאמן שמואל":

בהשוואה לספר שנדפס לבסוף, מצאתי בעמודים אלה שינויים טיפוגרפיים ושינויי נוסח.
הנה העמוד שבתמונה הקודמת, כפי שנדפס בסוף:

והנה דוגמה לתיקון שנעשה בעמוד זה:
בחתימת רבי שמואל יצחק מודיליאנו על התשובה שבסימן ד, נדפס בתחילה: "עבד נאמן ועד בשחק שמואל יצחק".

ואילו בהדפסה הסופית הושמטו המילים "ועד בשחק":

החתימה "נאמן שמואל" היא מליצה על פי הפסוק בשמואל א' (ג, כ): "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'".
ההוספה של המילים "ועד בשחק" היא מליצה נוספת על פי הפסוק בתהלים (פט, לח): "כירח יכון לעולם ועד בשחק נאמן סלה".

והנה עמוד ממהדורת תלמוד-בבלי אחרת:

מעברו השני של הדף, נדפס העמוד הזה:

שימו לב לתיקוני ההגהה. לא זיהיתי את החיבור, וכך גם באיזה מהדורת תלמוד מדובר.

להלן "עלי הגהה" נוספים, עם תיקונים משמעותיים בכתב-יד:

באחד הדפים מופיעה חתימה: "אברהם אמארילייו" - יתכן והוא רבי אברהם אמראילייו משאלוניקי, מחבר ספר "ברית אברהם".

בדף אחר מופיע הרישום:

אלו הדפים שלי הם שלי

[??] די בוטון

אגב, בתמונה הראשונה שהבאתי כאן, רואים דוגמה נוספת לשימוש משני באות ף כליגטורה א-ל, על ידי הפיכתה (מצטרפת לדוגמאות שהבאתי כאן).

גלגולי שלג

מקבץ קצר של ענייני שלג, לכבוד עירנו (ירושלים) המלבינה והולכת:

חסיד סוחר-יערות בא אל צדיקו, נתן "פדיון" שלוש מאות ושלושים ושלושה זהובים כמניין "שלג" וביקש, שהרבי יתפלל על השלגים, כדי שהדרכים ייעשו יפות להוציא את העצים מן היערות.  נענה לו הצדיק והתפלל. לא היו ימים מועטים והסוחר חזר ובא: רבי, גשם יורד, ושלג אין... החמיר הרבי את פניו והחזיר לו: ידי מסולקות.  אני אמרתי לתקן ואתה קלקלת. כשיצאת מלפני נתת לגבאי עשרה זהובים, ונמצא ש"פדיונך" עלה לא כמניין "שלג" (333), אלא כמניין "גשם" (343).

(אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, צדיקים ורביים, חסידים ומתנגדים, מס' 603).

ואם עסקינן בשלג, גימטריה וענייני חסידות, אז הנה סגולה לזכירה מהאר"י:

"סגולה לזכירה מהאר"י ז"ל, להעביר שלג על מצחו, כי שלג גי[מטריה] שכחה..."
מתוך ספר ליקוטים מפרדס, מאת רבי יצחק שרים, חלק ב', ארם-צובא תרל"ג, דף לח

דורשי רשומות אמרו: "פורים" בגימטריה: "שלג בא". אז נכון שאנחנו רחוקים מפורים, אבל בתוניס חגגו "פורים שלג" כבר בחודש טבת, בעקבות נס שאירע בכ"ד טבת תרנ"א (1891), כאשר שלג כבד ירד וגרם לנזקים רבים, ואילו מקום מושבם של היהודים לא ניזוק. בעקבות כך תקנו רבני המקום לחגוג תאריך זה כ"פורים שני". בפי יהודי תוניס נקרא יום זה "פורים אל ז'דיד" או "פורים אל תלג'".

במקום אחר, ב"שושן הבירה" היא העיר המדאן שבאיראן, נהגו לקיים את מצוות מחיית המן באמצעות בובת שלג, וזאת בעקבות דברי ספר "הערוך" (ערך שוור): 

מנהג בבל והעולם כולו, הבחורים עושים צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ד' וה' ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין את אותה צורה לתוכה...

 על כך מוסיף הרב ישכר תמר (עלי תמר, ירושלמי מגילה, פ"א ה"א):

ואמר לי זקן אחד מפרס כי בעיר שושן לפנים ששמה היום המאדאן, ושם קבר מרדכי ואסתר... נהוג ג"כ לעשות אדם משלג שמכנים אותו המן, כי בהמאדאן יורד שלג באדר, ומכים בהמן... 

שלג במאה שערים
צילום: ברוך יערי

--

הוספה: 

אחרי יום עמוס חוויות (ושלג) עם הילדים, מצאתי קשר נוסף בין שלג לפורים. כמו פורים, גם יום-של-שלג מסוגל להפוך אותך לזמן מה לילד...

ה"איגלו" שלנו, עם שומר חמוש לצדו

הנוף מהמרפסת

מחר חוזרים לשגרה (ולבגרות).

איורי מזלות - מחזור אמשטרדם, תקע"ד

איורי מזלות מתוך "מחזור מכל השנה כמנהג אשכנז ופולין", שנדפס באמשטרדם, תקע"ד (1814):

חותמת ר' שמואל העליר אב"ד צפת

חותמת נאה של הגאון רבי שמואל העליר אב"ד צפת שמצאתי בספר:

מהי דמות החיה שבמרכז? שור? אייל? ומדוע בחר בה כסמל?

--
רבקה אמבון, החוקרת את דמותו של רבי שמואל העליר, הפנתה אותי למכתב הבא ששלח רבי שמואל בכ"א באייר תרי"ז לאחד ממיודעיו, ובו בקשה להכנת שתי חותמות:

"...וגם אני מזכירו על אוד[ו]ת החותם אשר בקשתיו לעשות עבורי אצל האומן הגדול הבא מחדש מטשערנוויץ נ"י ויהי' חקוק כתיבה יפה מרובע הקטן שמואל העליר מעיה"ק צפתובב"א ואיזה ציור ולא יותר, ונא לתקן לי אצלו חותם אחר שיהי' אותיות בולטת אותיות מרובעת כך[?] פ"ח [פיתוחי חותם] ב"ד הצדק אשכנזים דעי"ק צפתובב"א וזה יהי' סביב החותם ובפנים יהי' ציור החצר של רשב"י זיע"א  ו-- יהי' כתוב ציון רשב"י...".

(פורסם בספרו של הערשל משי זהב, אספקלריה המאירה, חלק ב', ירושלים תשס"ח, עמ' נו).
לא ברור מיהו אותו אומן שהגיע מצ'רנוביץ, ומעניין האם החותם שלפנינו יוּצר בעקבות הבקשה שבמכתב.

--
תוספת: כעת מצאתי בשער ספר אילם, אמשטרדם שפ"ח-שפ"ט, בעותק שנמצא ב'אוצר החכמה' חותמת נוספת של ר' שמואל העליר:

הכיתוב בעברית: הק' שמואל העליר מעה"ק צפת ת"ו
במרכז החותמת נכתב השם "שמואל" בערבית, באותיות קליגרפיות.
(תודה לרבקה אמבון, מיטל מזרחי וד"ר תאופיק דעאדלה).

קילורין - בלוג חרדי חדש

אי אפשר לומר שה"בלוגוספירה" החרדית (בישראל) עדיין בחיתוליה, כי למעשה היא טרם נולדה, ובכל זאת פה ושם ניתן לחזות בסנוניות ראשונות... אחד מהן הוא בלוג חדש בשם 'קילורין'.
כותבו הוא ידידי ישעיה גרין, שהחליט להתמקד בנושא 'איכות הסביבה' על פי היהדות, עם דגש מיוחד על מודעות הציבור החרדי לנושא זה. המושג 'איכות הסביבה' אצלו הוא בהקשר הרחב: היגיינה, סדר וניקיון, שמירה על הטבע וכו'.
גרין מלא וגדוש בנושא הזה, הבוער בעצמותיו מזה שנים. לדבריו, כשמסתכלים על מבט היהדות בנושא זה ועל הנהגות חכמים וצדיקים מגלים עד כמה יש לו תפקיד מרכזי בעבודת ה' ובצורת האדם בכלל. ולמרות זאת, מסיבות שונות, המודעות לעניין נמוכה והתוצאות העגומות בולטות בשטח.
את הבלוג ילווה גרין גם בתמונותיו היפות, ולעתים המשעשעות. הנה דוגמה לאחת מהן:

ילד מבלה במתקן 'גניזה' במאה-שערים

קישור לבלוג (כאן).

גלגולה של תמונה (2)

מספרו החדש של פרופ' דוד אסף, "הציץ ונפגע", למדתי כי התמונה המיוחסת להאדמו"ר רבי דוד משה פרידמן מצ'ורטקוב, היא בעצם עיבוד מאוחר של תמונת אחיו, ר' דוב בער (בער'ניו) מליאובה, שסיפורו הטראגי והמרתק נגלל בהרחבה בספרו של אסף.
זו התמונה המיוחסת לאדמו"ר מצ'ורטקוב (ראו כיתוב בשולי התמונה):

וזו התמונה המקורית של אחיו:

חתימת ר' דוב בער: "למען השלום דוב בער במוהר"ר ישראל".

שימו לב לדמיון הרב בין התמונות, מלבד העיבוד שנעשה לפרצוף (הזקן והפאות שופצו, ולראשו נחבש כובע) - שאר הפרטים זהים. ייתכן שאכן היה דמיון בין האחים, והעיבוד קרוב לדיוקנו האמיתי של האדמו"ר מצ'ורטקוב.
והנה שתי תמונות נוספות של "בער'ניו" שמופיעות בספר:

(תודה לדוד אסף).

המיוחס שבעשיריות ובמאות / וחותם יד כל אדם בו (7)

רישום בעלות בשער הספר אור חדש (וינה, תקנ"ט) שנמצא ב"HebrewBooks":

זה הספר אור חדש שייך להר' הרבני -- המיוחס ביחידות ועשיריות ומאות. אות ראשון - ראשון שבעשיריות, ואות שני - תשיעי שבעשיריות, ואות שלישי - שמיני שב(ע)יחידות, ואות רביעי - ראשון שבמאות.

בן א"א [אדוני אבי] המיוחס ביחידות ועשיריות ומאות, [אות ראשון - ראשון] שביחידות, ואות שני - שני שביחידות, ואות שלישי - שני שבמאות, ואות רביעי - חמישי שביחידות, ואות חמישי - רביעי שבעשיריות.

חשבון פשוט מגלה ששם החותם הוא... תנסו לבד!

על יהודי פולני מודרני ועל ה"מוֹדָה" המשונה של הספרים החדשים

בהמשך למה שהבאתי כאן על "היהודי הפולני", להלן קטע מתוך הקדמה לספר 'בִּיעוּר טִיט הַיָוָן' (פרשבורג, תרמ"ט 1889), שכתב מאיר כהן ביסטריץ, סופר ובלשן תושב סלובקיה. הספר נכתב כתגובה וכהתקפה על מאמרי יהושע העשיל שור, עורך "החלוץ", שהרבה לבקר את התלמוד, ההלכה והרבנים.
ביסטריץ מתאר את מראיהם של היהודים הפולנים, עם ה"שטראמעל" וה"חלאטט", וטוען כי הז'רגון המשובש שלהם משתלב עם המראה שלהם ואפילו מוסיף להם חן. לעומתם, מתאר את היהודים המשכילים מפולין, שנראים כאירופאים לכל דבר, אך כשפותחים את הפה ומדברים בלשונם המשובשת של יהודי פולין - אין דבר מגוחך מזה.

בהערה לקטע הזה, מוסיף ביסטריץ לעסוק בעניין ה"מוֹדָה", ומתריע בצורה משעשעת על ה"מודה" המשונה של הספרים החדשים, בהם נוסף, שומו שמים, מבוא מדעי מפורט בראש הספר: