לפני כחודשיים, בחול המועד סוכות, נרצחו
באכזריות לעיני ילדיהם הרב איתם הנקין ורעייתו נעמה, באירוע שהתברר בהמשך כפתיח עצוב
לגל טרור עקוב מדם ששטף אותנו כחלום בלהות.
 |
| איתם הנקין הי"ד |
כרבים הכרתי את איתם בעיקר דרך מאמריו,
בהם השתקפה דמותו הייחודית, ששילבה תלמיד חכם השקוע בעולמה של תורה, וחוקר משכמו ומעלה
(את מאמריו הרבים כינס בבלוג שלו - כאן).
איתם כתב לא מעט על
הפולמוסים שהתעוררו על "היתר המכירה" בשנות השמיטה. כדרכו עשה זאת ביסודיות,
בניתוח מקורי ואובייקטיבי של המקורות ובניסיון כנה לרדת לחקר האמת. המאמר האחרון שלו
שפרסם בכתב העת "המעיין" - "עוללות בעניין פולמוסי השמיטה" (תמוז
תשע"ה, עמ' 28-39), היה מאמר השלמה בעניין זה, שכלל מספר סעיפים עם בירורים שונים
בנושא.
הפולמוס על מכירת קרקעות
לנוכרים בשנת השמיטה ("היתר המכירה"), מורכב משני חלקים - חלק הלכתי וחלק
היסטורי - אשר פעמים רבות כרוכים ושלובים זה בזה. בשל אופיו של הנושא והשלכותיו, נטו
רבים מהכותבים על תולדות הפולמוס להציג את הדברים באור מסוים שיתאים לשיטתם. כמו למשל
להמעיט בחשיבותם - או במספרם - של הרבנים המתירים או הרבנים האוסרים; להדגיש נקודות
מסוימות על פני האחרות בסיפור השתלשלות הפולמוס, וכדומה.
מן הראוי להביא את שורות
החתימה במאמרו של איתם, המאפיינות במידה רבה את אישיותו המיוחדת וחתירתו לאמת:
" ...ייתכן שהקורא
שואל כעת את עצמו, אם כן מה היוצא מכאן, בעד או נגד היתר מכירה? שאלה זו אינה רלוונטית
לנכתב כאן. דעתו הפרטית של כותב שורות אלו בנוגע להיתר המכירה, כסוגיה הלכתית כלל ציבורית,
אינה מועילה ואינה מורידה כהוא זה. המסר כאן, כמו גם במאמרים הקודמים שכתבתי בנושא
זה, הוא אחר: את העובדות יש לברר בצורה מדוייקת ומהימנה ככל האפשר, ולהיזהר מהטייתן
בכוונה או שלא בכוונה על מנת שישרתו את העמדה הרצויה – כפי שניתן למרבה הצער למצוא
בחלק גדול מהחומרים שנכתבו (ועודם נכתבים) בנושא השמיטה. המציאות נוטה מטבעה להיות
מורכבת, וממילא הנטייה לתאר את הנתונים ההיסטוריים כאילו כולם עד האחרון שבהם אמורים
לתמוך בעמדה הרצויה בהווה, הריהי רחוקה מרחק רב מבקשת האמת הראויה".
אחד מסעיפי מאמרו של איתם עסק בשאלת מעורבותו של ר' יעקב ליפשיץ, מזכירו המפורסם של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, ב"היתר המכירה". להלן אפרסם מסמך חשוב בעניין, אך ראשית אקדים כמה
מילות רקע (מובן שלא ניתן במסגרת זו להכנס למגוון הפרטים והדקויות):
במהלך שנת תרמ"ח
החל הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור אב"ד קובנה לעסוק בשאלת היתר מכירת קרקעות לנכרים
בארץ ישראל, לקראת שנת השמיטה תרמ"ט, וזאת בעקבות פניות של כמה גורמים אליו שיחווה
דעתו בעניין. בראשית חודש אדר תרמ"ח, הובא בפני רבי יצחק אלחנן כתב היתר שעליו
חתמו הגאונים רבי ישראל יהושע מקוטנא (בעל "ישועות מלכו"), רבי שמואל מוהליבר
מביאליסטוק ורבי שמואל זנוויל קלעפפיש מו"צ בוורשא, אשר התנו את היתרם בהסכמתו
של גדול הדור - רבי יצחק אלחנן. לאחר ששקל את הדברים ולאחר חליפת מכתבים שניהל עם רבני
ירושלים ואחרים (ראה: תשובות רבינו יצחק אלחנן, מכון ירושלים, תש"ע, עמ' רכא-רלז),
החליט רבי יצחק אלחנן להתיר את הדבר והצטרף לפסקם של הרבנים המתירים, בהגבלות ובתנאים
מסוימים.
ר' יעקב ליפשיץ היה
מזכירו ונאמן ביתו של רבי יצחק אלחנן במשך למעלה מעשרים שנה, והיה מעורב במגוון הפעילויות שיצאו מביתו של רבי יצחק אלחנן, שהיה
אז מנהיג הדור. עם זאת, ידוע כי לליפשיץ היו דעות עצמאיות משלו, שלא בהכרח תאמו את
דעתו של רבי יצחק אלחנן. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, היא היחס לתנועת "חיבת ציון"
שליפשיץ היה מראשי הלוחמים בה, בעוד שרבי יצחק אלחנן עצמו לא התנגד ואף תמך בהם במידה
מסוימת. לאחר פטירת רבי יצחק אלחנן הקים ליפשיץ ועד שהקדיש מלחמת-חורמה בציונים, ואשר
כונה בפי מתנגדיו "הלשכה השחורה".
בפעולותיו של ליפשיץ
רב הנסתר על הנגלה, מלבד הדברים שבחר להציג בזכרונותיו - ספר "זכרון יעקב",
שנדפס בשלושה חלקים ע"י בנו לאחר פטירתו (בפרנקפורט דמיין ובקובנה, תרפ"ד-תר"צ).
אחת החידות המעניינות היא עמדתו בעניין "היתר המכירה" בשביעית. זאת לאור
העובדה שרבי יצחק אלחנן היה הסמכות העליונה שנתנה גושפנקה ל"היתר המכירה",
והדבר נעשה מתוך התחשבות במושבות החדשות בארץ ישראל.
 |
| יעקב ליפשיץ |
ניתן היה לנחש כי עמדתו
של ליפשיץ בעניין הזה היתה התנגדות להיתר, שכן ההיתר חיזק במידה ידועה את ידיהם של
"חובבי ציון", אך עמדתו בעניין לא תועדה, ובשלושת כרכי ספר זכרונותיו עובר
ליפשיץ בשתיקה גמורה על כל פרשת "היתר המכירה". העדות היחידה בנושא היתה
עד כה עדותו של הסופר הציוני יעקב מרק (תרי"ז-תרפ"ט) בספרו "במחיצתם
של גדולי הדור" (גדולים פון אונזער צייט, ניו-יורק 1927), ספר שמידת דייקנותו
צריכה בדיקה. מרק מספר כי פגש בעצמו את ליפשיץ, ולמרבה הפלא סיפר לו הלה שהוא דווקא
תמך בהיתר, כשבפיו טיעון מפתיע:
"ר' יעקב ליפשיץ...
גילה לי סוד, שלו חלק גדול בהיתר שהוציא רבי יצחק אלחנן, מפני שהוא הפציר בו שיתן היתר;
ואם תאמר, איך זה מתיישב שיענקל ליפשיץ ישתדל עבור הציונים? מפזם לו ליפשיץ בניגון
של גמרא: 'העניין הוא: שהציונים עשו נזק לעצמם בזה שחיפשו היתר יותר משהיה יכול להזיקם
כל מתנגד שהוא. שער בנפשך, אלו היו הסטודנטים מכרכוב [=חרקוב; אנשי ביל"ו שעלו
ארצה, הקימו את המושבה גדרה ועוד] חוזרים ומקיימים את מצות השביעית אחרי אלף ושמונה
מאות שנה [...] היו מטילים על יענקל ליפשיץ כל האבנים הנמצאות ברחובות קובנה, כיצד
הוא העיז לדבר על צדיקים כאלו? ומלבד זאת איזו פרסומת טובה היתה יוצאת מזה: כל העולם
החרדי היה נושאם על הידים [...] אבל יצרם הרע דחפם לבוץ ואני סייעתי בו'".
במאמרו טען איתם
שסיפור זה אשר מביא מרק, כביכול פעל ליפשיץ בדרך של "הפוך על הפוך" ודווקא
תמך ב"היתר המכירה", הנו מוזר ואינו מתיישב עם ההגיון. לצד זאת, ציטט איתם מכתב (שפרסם שם לראשונה) מאת רבי יהונתן עליאשברג אל רבי יחיאל מיכל פינס, ודייק
מתוכו כי ליפשיץ למעשה התנגד למתן ההיתר, ובכך סתר את סיפורו של מרק.
והנה, זמן קצר לפני
חג הסוכות האחרון, תוך כדי מיון של ארכיון מכתבים ומסמכים שהגיע ל"קדם - בית מכירות"
גיליתי מכתב ארוך בכתב ידו של ליפשיץ, אל נמען בלתי ידוע, ובין הדברים מספר מפורשות
על פעילותו מאחורי הקלעים נגד "היתר המכירה". המכתב יוצג במכירה הבאה של
"קדם בית מכירות". כשגיליתי את המכתב עלה בדעתי לספר על כך לאיתם, אך
בינתיים נטרפה השעה.
 |
| קטע מהמכתב |
רובו של המכתב עוסק
בפעילות של ליפשיץ נגד "חובבי ציון", ובעיקר נגד הגביר אהרן יהושע שפירא
מביאליסטוק (חתנו של רבי הלל בישקא מקיידאן) שתמך כספית ב"חובבי ציון". ליפשיץ
כותב את הדברים בחשאיות, ומדגיש כי מעורבותו ופעילותו צריכים להיות חסוים - "מחשש
סכנה", ומבקש בכל תוקף: "וע"כ יזהר הדר"ג לבלי לפרסם שמי בשום
אופן...".
בחלקו האחרון של המכתב
מופיעה התייחסותו המפורשת לנושא "היתר המכירה", וכך כותב ליפשיץ:
"...תמול הראני
הגאב"ד יחי' [=רבי יצחק אלחנן] המכתבים שהשיג מאה"ק [מארץ הקודש] בעסק השביעית
וקראתיו לפניו בניגון וטעמים כראוי, אין פה המקום לבאר להדר"ג [להדרת גאונו] עמלי
הרב והעצום כמעט במס"נ [במסירות נפש] בעסק השביעית לעצור בעד ההיתר, וכמעט עלתה
בידי עצהי"ט [על צד היותר טוב], אפס כי עזרא הכוזב מביאליסטאק בתחבולותיו שצרף
אליו את הרה"ג כו' מקוטנא (בטח ישנו ערמה ומזימה, ושגיאה עצומה מצד הקוטנער, כי
חתנו ה"ג וואקס נ"י מכירו לעזרא הכוזב מביאליסטאק כראוי ושונאו בתכלית ולא
לבו הלך אתו הפעם), ובעזרת הקוטנער הכריע הכף והנפיק היתר מהגאב"ד יחי' דפה, רבות
לי לדבר אך בענין הזה ראוי וההכרחי לי להזהר ביותר. בקצרה, הקול קורא נכתב ונסדר בסגנון
כביר יפה ונמרץ להפליא מעשה אומן נפלא מאד ואקוה כי יהי' להועיל הרבה בע"ה. עליהם
לדעת כי הרה"ג מבריסק ובנו הגר"ח נ"י [=רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק
בעל "בית הלוי" ובנו הגאון רבי חיים מבריסק] וחותנו הרה"ג רנצה"ב
[=הנצי"ב] נ"י מוואלאזין, ה"ג רמ"ג מראזינאי [=רבי מרדכי גימפל-יפה
אב"ד רזינאיי ולאחר מכן רבה של יהוד], הרה"ג מקארלין [=רבי דוד פרידמן] מנגדים
לההיתר גלוי בזה, ובטח אתם הרבה והרבה. הוא אשר אמרתי כי רק ע"י וועד יקום דבר.
הנני עבד לעבדי ה' המצפה בהקדם לתשובתו הרמה בבטחון קבלתו ודעתו הרחבה, יעקב הלוי ליפשיץ".
במכתב לא מופיע שם הנמען ותאריך,
ואני משער שהוא נכתב סמוך לאחר חתימת ההיתר ע"י רבי יצחק אלחנן (ג' אדר תרמ"ח),
אך הדברים צריכים בדיקה. יתכן כי ה"קול קורא" שעליו כותב ליפשיץ הוא הכרוז
שפרסמו רבני ירושלים נגד ההיתר ("וזה דבר השמיטה", ירושלים תרמ"ח),
וכי טיוטת הכרוז נשלחה קודם לליפשיץ ועליה הוא מגיב במכתבו.
כפי הנראה, הכינוי
"עזרא הכוזב מביאליסטוק", החוזר במכתב מספר פעמים, הוא כינוי גנאי לרבי שמואל מוהליבר, רבה של ביאליסטוק, שנמנה על "חובבי ציון" והיה כידוע
מהיוזמים המרכזיים של ההיתר.
הנה לנו כי כן, כי ר'
יעקב ליפשיץ נלחם בכל מאודו ב"היתר המכירה", ניסה "במסירות נפש"
להניא את רבי יצחק אלחנן מלחתום על כתב ההיתר, ואף לאחר מכן הוסיף לפעול בחשאי נגד
ביצועו של ההיתר בפועל.
אכן, צדק איתם בהשערתו וחושי המחקר המחודדים שלו היו לצדו אף הפעם.
