הקיסר שידע (גם) עברית

דון פדרו השני היה בן חמש בלבד כשהיה לקיסר ברזיל.

את התפקיד ירש מאביו, פדרו הראשון מלך פורטוגל. בזמן מלחמות נפוליאון עקר בית המלוכה הפורטוגזי לברזיל (שהייתה תחת שלטון פורטוגזי), אולם בשנת 1831, חזר המלך לפורטוגל, כשהוא מותיר את כס השלטון בברזיל לבנו העולל.

פדרו השני בגיל 12 (ויקיפדיה)

למרות שפדרו הוכרז רשמית כקיסר, קבוצת עוצרים ניהלה את המדינה בשמו בשנות ילדותו, אולם כעבור עשר שנים, בהיותו נער כבן 15, כבר קיבל לידיו את כל הסמכויות והפך לקיסר בפועל.

דרך אגב, השם המלא שלו היה לא פחות ולא יותר:

פדרו דה אלקנטארה ז'ואו קרלוס לאופולדו סלבדור ביביאנו פרנצ'יסקו זווייר דה פאולה לאוקאדיו מיגל גבריאל רפאל גונזגה

49 שנים שלט פדרו השני בברזיל, ונחשב לשליט נאור וליברל שתרם רבות לפיתוח המדינה. הוא היה גם מלומד ומשכיל גדול, וזכה להערכה רבה בקרב אישים ידועים בני תקופתו, כדוגמת פרידריך ניטשה, ויקטור הוגו, ריצ'רד ווגנר ועוד.

כל זאת לא עמד לזכותו כאשר בשנת 1889 הודח דון פדרו על ידי המנהיג הצבאי דאודורו דה פונסקה שהכריז על עצמו כנשיא ברזיל. דון פדרו ומשפחתו נאלצו לצאת לגלות ועברו לצרפת. כשלוש שנים לאחר מכן מת דון פדרו בפריז.

הבאתי את סיפורו כאן בגלל פרט קטן ולא כל כך ידוע (הקשור לביבליוגרפיה עברית), שגיליתי אודותיו:

דון פדרו ידע שפות רבות, ביניהן גם כמה לא שגרתיות. מלבד פורטוגזית, לטינית, צרפתית, גרמנית, אנגלית, איטלקית, ספרדית ויוונית, ידע דון פדרו גם: ערבית, סינית, סנסקריט (שפה הודית), אוקסיטנית (שפה רומאנית עתיקה) ו-טופי (שפה אינדיאנית עתיקה).

בתמונה הבאה, שערו של ספר קטן שהתגלגל לבית המכירות "קדם". הספר נדפס באביניון (צרפת) בשנת 1891. בנוסח השער נכתב (בתרגום חופשי מצרפתית):

"שירים, עברית-פרובנסאלית, מטקסי משפחה יהודים, תורגמו על ידי דון פדרו השני קיסר ברזיל"

פנים הספר נראה כך:

מבנה הספר: בעמוד אחד פיוט באותיות עבריות, ובעמוד מולו - תרגומו לצרפתית.

הפיוטים בספר נכתבו בשפה נשכחת שנקראת "יהודית-פרובנסלית". בשפה זו דיברו וכתבו יהודי הקהילות בפרובנס (דרום-צרפת).

בדומה לשפות יהודיות אחרות, ה"יידיש" המבוססת על הגרמנית, ה"לאדינו" על הספרדית, וה"ערבית-יהודית" על הערבית, כך גם ה"יהודית-פרובנסאלית" היא ניב יהודי המבוסס על צרפתית ועל השפה האוקסיטנית המדוברת בדרום-צרפת.

הפיוט האחרון בספר הוא "חד גדיא" שגם אותו תרגם פדרו השני לצרפתית (האם למד גם ארמית? או שביקש מיהודי לתרגם לו?).

כפי שנכתב בכותרת הספר ובהקדמה, נהגו יהודי צרפת לשיר פיוטים אלו סביב השולחן בזמנים שונים: בבריתות, שמחות נישואין וכדומה, וזו הסיבה שדון פדרו צירף לכאן גם את "חד גדיא" שאף הוא פיוט המושר סביב השולחן היהודי.

פדרו השני בגיל 46 - ציור

לא נאריך יתר על המידה, נציין רק כי בהקדמה לספר מביע פדרו השני הערכה רבה ליהודים, אם כי בסגנון נוצרי טיפוסי (היהדות היא ערש הנצרות ובשל כך יש להעריך אותה), ובין היתר מספר כיצד למד עברית משני יהודים שפגש בצרפת. לסיום מספר כי זמן קצר לאחר שכתב את הספר גילה ספר במתכונת דומה שכתב מישהו אחר, והוא מבקש מהקוראים שלא יחשדו בו כי העתיק מספר זה, שכן עשה את כל העבודה בעצמו...

פדרו השני בגיל 44 - תצלום