קים קדיש בן קים קדיש

שם פרטי שכיום איננו קיים הוא השם "קים קדיש" (בדור קודם הוא עוד היה מצוי בחלקו, כמו קדיש לוז - יו"ר הכנסת. אם כי מישהו סיפר לי על אדם שחי היום עם השם "קדיש").

בדורות קודמים, בקהילות אשכנז ופולין, נהגו לתת כינוי זה לילד שנולד לאחר פטירת אביו. בחיבורים ההלכתיים על שמות גיטין עסקו בפירושו של השם ובמקורו. ההסבר הפשוט הוא המובא ב"טיב גיטין" (עם תיקוני לשון שלי): 

היה נראה בשביל שהיה נולד אחר מיתת אביו ולפיכך נקרא בשמו, על כן קראו אותו קיים, לומר שזה יחיה ויהיה קיים, והיה נקרא קדיש, לומר כי מרגלא בלשון בני אדם לומר 'הניח קדיש'... ולפי שמת אביו בקוצר שנים, קראו שמו קיים כי לא ניחא ליה לאינשי לקרות השם בשם איש אשר לא האריך ימים, וזה היה מההכרח לקרותו בשם אביו, על כן קראו שמום קיים להורות שהראשון ששמו כך מת והשני קיים.

ובקצרה: ילד שנולד לאחר פטירת אביו, נקרא "קים קדיש", כציון לעובדה שלמרות פטירתו של האבא עוד בטרם ראה את ילדו, בכל זאת קיים מי שיאמר עליו קדיש.

היו גם רבנים ומחברי ספרים שנקראו בשם זה.

מעניין במיוחד הוא שמו של מחבר הספר "מאמר קדישין" (על חו"מ) שנדפס בפראג בשנת תקכ"ד. בשער הספר נרשם שמו כך: "הצעיר והדל באלפי ישראל קים קדיש במוהר"ר קים קדיש זצ"ל".

הוי אומר, מדובר כנראה באחד שנולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שם אביו שאף הוא היה "קים קדיש". כלומר, גם אביו נולד לאחר פטירת אביו.

 

* * *

כל זה מזכיר לי את סיפורו של רבי אברהם אליהו קפלן, הגאון המופלא ואיש הרוח הסלבודקאי, שכתביו קובצו בספר "בעקבות היראה", ולחלק מאתנו (בעיקר לצאצאי סלבודקאים) הוא מוכר בשיר המפורסם שכתב: "שקעה חמה שקעה נפשי...".

הוא נקרא "אברהם אליהו" על שם אביו.
רבי אברהם אליהו השני נולד כחמשה חודשים לאחר פטירת אביו ולכן קיבל בברית המילה את שמו.
גם אביו, שכונה "העילוי מראקוב", היה דמות מופלאה, וה"חפץ חיים" כתב עליו בין היתר: "רעי ואהובי הגאון בתורה וצדיק במעשיו... היה מידידי נפשי, מלבד גדלו בתורה היה בעל מדות תרומיות ובאהבתו לקרב לתורה היה נורא מאד...".

 

למרבה הצער, רבי אברהם אליהו השני לא רק קיבל את שם אביו, אלא גם קיבל גורל דומה: כשם שאביו נפטר בדמי ימיו, בהיותו כבן 32, כך גם הוא נפטר כשהוא רק כבן 33.

במאמר המוסגר: אף את הנפש הפיוטית ירש רבי אברהם אליהו מאביו. אולי זה יפתיע אנשים מסויימים, אבל מתברר ש"העילוי מראקוב", ידידו המוערך של ה"חפץ חיים", שלח את ידו גם בכתיבת שירים.

בספר "כתבי העילוי מראקוב", בו קובצו שרידים מחידושיו, ישנו פרק מיוחד שנדפס מתוך מחברת שירים שכתב. בראש המחברת כתב העילוי מראקוב את הקטע הבא, המהלל...שומו שמים - את השפה העברית:

קנא קנאתי לשפה הקדושה, אמר המשורר, לבי יתר ממקומו ואשתומם על המראה, כי אין מבין שפת אבותיו אשר הללו בה את ה', ומה גם עתה. 

ובקנאתי לקחתי עט ודיו גם גליון ויתר כלי-הכתיבה, ואריק את חניכי וילידי הגיוני למלחמת מצוה הזאת (כי נשבתה בת א-ל חי) ואומר אליהם: קומו, כי עליכם המצוה הזאת, הכותבים! חזקו ונתחזק בעד שפת עמנו ולשון אלהינו. ואכתוב את הדברים על ספר, כאשר עיניכם תחזינה, קוראים נכבדים.  

ועתה לכו חזו מפעלות-הזמן, כי נפתח קבר השפה הנושנה הזאת המתה אשר כבר עליה אבד כלח, וינפח בה רוח חיים ותהי לשפה חיה, לשון מדברת, ותקטן עוד זאת, כי גם ישירו בה שירי-נפש והגיונים גבוהים, נעלים גם משירי שפות אחרות. ועתה יעטו כמעיל בשתם המתפלאים תמיד ושואלים: "תחית המתים מן התורה מאין?" הן עתה עיניהם תחזינה כי חיתה השפה הקדומה הזאת, אשר במחשכים שכנה עד הנה כמתי עולם ונחנו מה?כדברי זאת החל רוח השיר לפעמני, ואשיר לאמר: מעתה יבושו יכלמו, יחפרו כל השואלים: "תחית המתים מאין?" שפתנו הקדושה כי זכור יזכרו, אז תחית המתים יראו עין בעין.

* * *

ובאותו עניין, נביא כאן את הסיפור על ר' אביגדור צבי הלברשטם, מגזע רבי חיים מצאנז, אב"ד ברדיוב. בספר "אלה אזכרה" (חלק ו, עמ' 32) מסופר עליו:

כשעלו העננים השחורים בשמי יהדות אירופה וקלגסי המרצחים הגרמנים הסתערו על יהודי הונגריה, הגיע הרב ר' אביגדור עם בני ביתו לצאנז. בעיר זו התקיימו שני גיטאות... בגיטו פייקלו התרכזו בעלי-מלאכה, הרב ר' אביגדור היה בגיטו זה שהיה נחשב לבטוח יען שהיו שם אנשי עבודה.
הרב ר' אביגדור ראה את המצב בעינים ברורות. פעם כשנולד בן לרופא יהודי שהיה בגיטו, ורבי אביגדור, שהיה בגיטו והיה מוהל, נתכבד בברכות, קרא את שם התינוק כשם אביו. האנשים שנכחו התפלאו. אבל הרב אמר: "קראתיו כך במכוון, כדי שתדעו המצב".
לא ארכו הימים והרב ר' אביגדור צבי הלברשטאם נשלח עם יתר היהודים שנמצאו בגיטו פייקלו למחנה בלזיץ ושם נשפך דמם הקדוש.