21.8.2011

סיפורי התלמוד של ד"ר ברויאר

אבא, ספר לנו שוב מעשיה!
כמו זו שסיפרתי לא מכבר? על החתול?
כן על החתול! זה היה כה יפה!
אם כן, שמעו. היה פעם איש, ושמו היה ראובן.
כמו הבן של יעקב?
נכון. האיש ראובן גר בבית יפה, ועל יד הבית היה גן יפה. הבית והגן היו שייכים לראובן. אבל בביתו של ראובן היו הרבה עכברים, והעכברים היו אוכלים ומשמידים את כל המזון שהכין לו ראובן. קנה ראובן חתול, שהיה יפה להפליא: עורו היה מכוסה שערות לבנות ונקודות שחורות עליהן. החתול צריך היה לגרש את העכברים, כי הם מפחדים מאד מחתול. וכך היה. העכברים הרגישו, כי יש חתול בבית, ולא באו לביתו של ראובן. ראובן שמח מאד ושמר על חתולו שלא יצא מן הבית. אבל מפני שעכברים לא באו לביתו של ראובן, היה החתול רעב מאד. ופעם, כאשר ראובן הלך מהבית, ראה החתול, שראובן השאיר את הדלת פתוחה. זינק החתול מהר דרך הפתח ורץ לגן. ובקצה הגן, עמד בית אחר, ובו גר איש בשם שמעון.
גם כן כמו שנקרא בן של יעקב...
כן, אבל שמעו הלאה. אם כן, בבית שעמד בקצה הגן גר שמעון. כאשר החתול בא לגן, ישב שמעון בחדרו ולמד תורה. אולם במטבח, שהיה על יד חדרו זה, עמד סיר גדול ובו היה חלב, ששמעון רצה אחר כך לשתות. ומפני שבמטבח היה חם, היה חלון המטבח פתוח. מהחלון היה אפשר לראות את הגן של ראובן. החתול של ראובן קפץ מהגן אל החלון...
החתולים יכולים לקפוץ למקום גבוה, לא כך?
כן. הם יודעים יפה את המלאכה הזאת, וכאשר החתול עמד על החלון הוא ראה את החלב במטבחו של שמעון, קפץ מהחלון למטבח ושתה...
את כל החלב של שמעון. זה לא היה יפה מצד החתול, האם לא כן, אבא?
בודאי לא יפה! אבל החתולים אינם מבינים זאת ואינם יודעים מה יפה ומה לא יפה.
הרי החתולים אינם יודעים גם לדבר!
כן. אבל תשמעו מה קרה הלאה. בדיוק באותו הרגע, כאשר החתול גמר לשתות את כל החלב, נפתחה הדלת של המטבח, ונכנס שמעון. "אח", הוא קורא, "מה אני רואה כאן" וניגש מהר לסיר החלב. אבל החתול, תיכף כשראה את שמעון, קפץ מהר מהסיר - לחלון, מהחלון - לגן, ושמעון יכול היה עוד לראות דרך החלון, איך שהחתול נכנס במרוצה לביתו של ראובן דרך הפתח.
"כן" אמר שמעון, "זה היה החתול של ראובן ששתה את כל החלב שלי!", "חכה נא! אראה לך ידידי!"
כך אומרת לנו תמיד מלכה...
כאשר הנכם עושים משהו רע, האם לא כן? אבל שמעו נא את המשך הסיפור! בנתיים חזר ראובן הביתה התישב על הספר והחל מעשן סיגריה!
כמוך אבא!
כן, בדיוק. ולא חשב על שום דבר. פתאום - דופקים בדלת. "בבקשה", אומר ראובן, ונכנס שמעון.
"בוקר טוב, מר ראובן, מה שלומך?"
"תודה, שלום לי, ב"ה, ומה שלומך?"
"תודה, גם לי ב"ה אין על מה להתלונן, אבל הגד נא, מר ראובן, האם יש לך חתול?"
"בודאי יש, הוא חתול טוב, וצייד עכברים נפלא, ומדוע אתה שואל על חתולי"?
"כן, אבל כנראה הינו אוכל לא עכברים בלבד".
"בודאי! לכיש אוכל כל מה שנותנים לו".
"אבל, כנראה, הוא אוכל לפעמים גם מה שלא נותנים לו".
"הכיצד?"
"אספר לך זאת בקיצור: זה עכשיו היה חתול במטבח שלי שותה את כל החלב שהיה לי שם".
"מה? איך הוא בא למטבח שלך?"
"גם זה אוכל להגיד לך. בצאתך מן הבית השארת את הדלת פתוחה. היא נשארה עוד פתוחה גם עכשיו כאשר נכנסתי, והנה החתול יצא מביתך לגן ומשם קפץ למטבח שלי. אני בעצמי ראיתי אותו".
"ומה בעצם רוצה אתה עכשיו?"
"מה אני רוצה? הרי זה ברור מאד. רוצה אני לקבל בחזרה את החלב שלי".
"אבל החלב הזה הרי איננו!"
"זה אני יודע! רוצה אני לקנות חלב אחר!"
"בבקשה לעשות זאת! יש די חלב בשוק!"
"כן, אבל אתה, מר ראובן, צריך לשלם בעד החלב שאני אקנה, הבנת? לשם זה באתי אליך!".
כך דברו זה עם זה ראובן ושמעון. ועכשיו הגידו לי, ילדים, מי צריך לשלם בעד החלב שיקנה שמעון?
אבא, הגד לי, האם המעשיה הזאת היתה באמת?
כן, ויודע אתה איפה כתובה המעשיה הזאת? - בתורה ובגמרא!
האם זה כתוב שם? ואני חשבתי ששם כתוב רק על שבת, על יום טוב ועל ציצית!
לא, גם זה כתוב שם, האלוקים הטוב אמר לנו בתורה, מה יש לעשות במקרה זה. האלוקים אינו רוצה, שאדם אחד יקח מהשני דבר מה שלא ברשותו, או שהאנשים יריבו זה עם זה וירביצו אחד בשני. האלוקים רוצה, שכל אחד יאהב את השני ולא יגרום לו צער. מפני זה כועס עליכם גם אבא, כאשר אתם רבים זה עם זה ומכים האחד את השני. אם אחד מכם רוצה שהשני יתן לו דבר מה והוא איננו נותן, עליכם לפנות לאבא. אבא יראה מה כתוב בתורה ובגמרא, ויגיד לכם מה יש לעשות, האם לא כך?
כן, אבל אם אינך בבית?
אז עליכם לחכות עד שאבוא - ועכשיו הגידו, מי צריך לשלם בעד החלב שיקנה שמעון?
אני חושב - שמעון.
מדוע?
הרי החלב יהיה בשבילו.
אבל האם חתולו של ראובן היה צריך לשתות את החלב של שמעון?
לא!
ומי אשם בכך, שהחתול שתה את החלב?
ראובן.
נכון, ובמה הוא אשם?
בזה שהוא השאיר את הדלת פתוחה. לו סגר את הדלת, לא היה החתול יכול לצאת.
נכון, הרי אין לחתול רשות לחפש דבר-מה במטבחו של שמעון. ולכן, מי צריך לשלם?
ראובן!
מפני שראובן צריך היה...
להשגיח על החתול שלא יצא ולא יזיק לאחר. האם כך אמר גם אלקים?
כן, כך כתוב בתורה, אבל שמעו נא עכשיו דבר-מה אחר. החלב של שמעון היה חם מאד, וכדי שיצטנן, העמיד שמעון - בפעם אחרת - את סיר החלב על יד הבית ברחוב. והנה בא חתולו של ראובן ושתה את כל החלב. מי צריך עכשיו לשלם בעד החלב האחר שיקנה שמעון?
שמעון.
ומדוע?
כי שמעון לא היה צריך להעמיד את סיר החלב ברחוב בלי השגחה. עליו היה להשגיח על החלב שלו.
ראובן היה יכול להרשות לחתול שלו...
ללכת ברחוב.
ורק למטבחו של שמעון...
ורק למטבחו של שמעון אין לחתולו של ראובן רשות להיכנס, ואם הוא נכנס ושתה את החלב, על ראובן לשלם בעד החלב ששתה.
נכון, ויודעים אתם? אתם למדתם עכשיו גמרא - כמו ילדים גדולים. נשחק עכשיו: אתה תהיה ראובן, - ואתה - שמעון. ושמעון בא אלי ומאשים את ראובן בכך, שחתולו שתה את החלב שלו.
[הילדים משחקים יפה וממלאים באופן מצויין את תפקידיהם של ראובן ושמעון...].
* * *
בקטע המצוטט לעיל נתקלתי לפני כעשר שנים והוא שבה את לבי.
כתב אותו ד"ר יצחק ברויאר, נכדו הנודע של רש"ר הירש וממנהיגי אגודת ישראל (1883-1946). הוא תורגם מגרמנית מספרו של יצחק ברויאר - "אליהו", שטרם זכה למהדורה עברית, ונדפס בחוברת "סבנו - ד"ר יצחק ברויאר" - שיצאה במהדורה משפחתית פנימית ונדפסה לזכרו (ירושלים תשנ"ו).
דו-שיח זה הוא דוגמה לשיחות שניהל בפועל יצחק ברויאר עם ילדיו, על מנת "להכניס את הילדים לעולמו ההלכי של סדר נזיקין". ברויאר כותב על כך באותו מקום: 
"מדוע לספר לילדים תמיד על האם החורגת הרעה, על מכשף ומכשפים?
חושבני שלילדים יהודיים, לילדי התלמוד, ישנה הזכות לשמוע גם מעשיות על צדק ומשפט. הייתי מכין בשבילם גמרא בציורים, ובה תהיינה המעשיות: על החתול כמו זה שסופרה כאן, על הכלב שחטף עצם מהתנור הבוער, רץ לגדיש והבעירו, על שני הקדרים שהלכו ברחוב זה אחר זה, האחד נתקל ונפל והשני נפל עליו, על האדם שהלך ברחוב עם כד בידו, ולפניו - או אחריו - הלך אדם אחר ונשא קורה אשר פגעה בכד ושברה אותו, על בור שהיה מכוסה במכסה לא חזק, והנה עברו עליו גמלים ושברו את המכסה, וחמור מסכן, שהלך אחריהם, נפל בבור - וכדומה.
מדוע לא ידעו ילדינו כבר משחר ילדותם מעשיות כאלו, אשר בהן מתעוררות שאלות של צדק ומשפט? - הרי הם בני העם של הצדק האלקי ושל המשפט האלקי!"


ד"ר יצחק ברויאר
תמיד חשבתי שהדבר אופייני מאד לדמותו של יצחק ברויאר. מי שמצוי קצת בין כתביו, מכיר את הלהט שהיה לברויאר ליישם את האידיאות הגדולות של היהדות בחיי המעשה. ספרו האוטוביוגרפי של ברויאר, "דרכי" (ירושלים תשמ"ח), הוא ספר חובה למי שרוצה לעמוד על התופעה של ברויאר האיש, שעל שולחנו היו מונחים תצלום של הרב הירש לצד תצלום של הפילוסוף הגרמני קאנט, כסמל לשני העולמות בחייו, שהתקיימו בשלום זה עם זה: יהדות אורתודכסית נאמנה נוסח רש"ר הירש, עם עולם מופשט של פילוסופיה נוסח קאנט ושופנהאואר. יחד עם זאת, הרושם העיקרי שעולה מהספר "דרכי", הוא קודם כל התסכול הגדול שחש ברויאר מכך שנמנע ממנו, במסגרת "אגודת ישראל" בה היה פעיל, ליישם את רעיונותיו הגדולים בשטח.
מה הופתעתי לגלות לאחרונה ש"סיפורי תלמוד" הם לא המצאה בלעדית של ברויאר. כשהגיעה לידי חוברת אחרת, גם היא במהדורה פנימית שהוציאה לאור משפחת ברויאר לפני כחודש (וניתנה לי מידידי שאול קרוסקל המו"ל ובן המשפחה), ובה זכרונות שכתבה הגב' שמחה (פאני) ברויאר שתחי', אשתו של הפרופסור המנוח מרדכי ברויאר ז"ל - בנו של יצחק ברויאר.
הגב' ברויאר, נולדה בברלין לד"ר יעקב לוי, אף הוא יהודי אורתודקסי נאמן, עלתה לארץ עם משפחתה לפני השואה וכאן נישאה לפרופ' מרדכי ברויאר.
בחוברת, שנקראת "למנות ימינו", מספרת הגב' ברויאר על חייה כילדה בברלין, את הדברים הבאים:

"בקיץ היינו כמעט כל יום בגינה שהעירייה החכירה למשפחות עם למעלה מ-4 ילדים בסכום אפסי, בתנאי שיטפחו אותה. היא הייתה במרחק הליכה של כ-5 דקות מהבית, בין עשרות גינות אחרות בסוף שביל ארוך. זה היה גן-עדן לילדים. היו בה פרחים בצד אחד, ערוגה גדולה של תות שדה בצד שני... באמצע הגינה היה דשא גדול ויפה, בו עמדו שני עצי דובדבנים, וכגדר חיה שהפרידה בין הגינות היו שיחי תות שחור ופטל...
אמא ואנחנו הלכנו לשם לפני הדלקת נרות כדי להדליק את האור ולהטמין את האוכל, וכשאבא הגיע מבית הכנסת, הוא שרק "אזלא גרש", כדי שיבואו לפתוח לו את השער הנעול שבכניסה לשביל...
בפינה אחרת הייתה ערימה גדולה של עלים יבשים, דשא קצוץ, עשבי בר וענפים... גינה זו שימשה לאבא רקע להרבה "סיפורי תורה". שמו של שכננו היה ציגלר, ורוב סיפורי אבא על "ארבעה שומרים", או "ארבעה אבות נזיקין" התחילו כך: "פעם מר ציגלר ביקר לשאול את האח שלנו", או "פעם מר ציגלר הדליק מדורה מהעלים היבשים שלו", או "פעם מר ציגלר שכח לסגור את שער גינתו, והכלב שלו...", או "פעם מר ציגלר חפר בו עמוק בגינתו, ונכנס שכן..." וכו'.

כך גיליתי שהרעיון של "סיפורי תלמוד" לא היה בלעדי אצל יצחק ברויאר, ולפחות יהודי-חרדי גרמני נוסף השתמש באותה שיטה על מנת להנחיל לילדיו את האהבה למשפטי התורה. מעניין שלימים, דרכי ההשגחה הפגישו את שתי המשפחות, ובנו של יצחק ברויאר - מרדכי - נשא לאשה את בתו של יעקב לוי - פאני-שמחה, אולם "סיפורי התלמוד" של השניים החלו עוד הרבה קודם לכן.
וכאן נשארתי עם השאלה, האם זהו רק צירוף מקרים? או שמא שורש הדבר טמון במאפיינים מסויימים של יהדות גרמניה האורתודקסית אשר תרמו לכך?
אשמח לשמוע הצעות לפתרון...
 * * *

על הרלוונטיות של התלמוד בימינו - ראיון עם פרופ' ז'ורז' הנסל.

2 comments:

  1. איזה יופי. גם הרשומה עצמה מעניינת.
    כדי להכריע האם זה מקרה או מאפיין צריך לחפש עוד ראיות. כנלענ"ד.

    השבמחק
  2. כיוון שנראה שאתה מכיר מקרוב את הגותו ומשנתו של מו"ה יצחק ברויאר זצ"ל, וודאי תדע שאין לו דבר עם "מקובל" בכלל ו"מקובל ייקי" בפרט.
    רי"ב ייחד את דרכו בכל תחום ובכל נושא, כאשר הוא בז למוסכמות - ואפילו למוסכמות שנקבעו בהדכתו בעבר - עיי' בארוכה ב"דרכי".
    בנוגע למנהג חסידי אשכנז בני דורו, למרות הערכתו הידועה של רי"ב לא מצא בעצמו דבר עם סביבתו. הוא החשיב עצמו כהונגרי, ובמה שלא סתר את איסור "לא תתגודדו" אף המשיך במנהגי הונגרי'.
    גם משפחתו, ובמיוחד אביו הרב זצ"ל, לא נטמעו בקהילה האשכנזית ואי אפשר להקיש ממעשיו והנהגותיו של רי"ב כלל וכלל למנהגי אשכנז ולמקובל ביניהם.

    השבמחק

לפני פרסום התגובה, נא פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם. נא רשמו שם אמיתי או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'.

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...