30.7.2011

המרבה לספר - על ענייני הסכמות

הזכרנו כאן את רבי ידידיה טיאה ווייל. כעת נעסוק בספר היחיד, מבין כתביו, שנדפס עוד בחייו. היה זה פירושו על הגדה של פסח.
בשעת הדפסת החיבור הועלמה העובדה שהוא מחבר הספר. בכך הצטרף רבי טיאה ווייל לרשימה מכובדת של מחברים שהעלימו את שמם מספריהם (ואולי נעסוק בכך בהזדמנות), אך המעניין במקרה זה הוא הניסיון שנעשה לטשטש את עובדת היותו מחבר הספר.
נוסח שער הספר מתחיל כך: "הגדה של פסח עם ביאור חדש המרבה לספר בדברים פשוטים ולפעמים אף רמזים ודרש ודיעות בו נחרטים....". כאמור, שמו של רבי טיאה וייל לא מופיע.
 
אך בנוסף, נדפסה בעמוד הבא "הסכמה" מהמחבר עצמו (ההסכמה מופנית לתלמידו רבי פילטא סג"ל המדפיס את הביאור: "...ראיתי בספר זה מרבה לספר שמפרש כל ענינים, וגם ליקט ממדרשים... ומצא ספר זה חן בעיני כל...").
מה הסיבה לכך?
יש להניח כי היה זה מענוותנותו של רבי טיאה וייל, שלא רצה להתפרסם כמחבר הפירוש.

כעת ישאל השואל: ומי אמר שהוא באמת מחבר הספר?
ובכן, ראשית, הדבר היה ידוע ומקובל כבר דור או שניים לאחר פטירתו (וייתכן שאף בחייו) וגדולי הדורות שאחריו מזכירים פירוש זה בשמו. שנית, בהקדמה לספר רמז המחבר את שמו ושם משפחתו: "ידיד יהי' המספר ובהלל ופסח יספר יזכה לבנין בית הבחירה לכפר" (ראשי תיבות: ידידיה ווייל). ובנוסף לזאת, באוסף כתבי היד שב"בית הספרים הלאומי" נמצא פירוש זה בכתב ידו.
נתקלתי במקרה דומה, אמנם מתקופה מאוחרת יותר, שמחבר כתב הסכמות על שני ספרים של עצמו, בכדי להסוות את העובדה שהוא המחבר. 

מעניינת ההקבלה בין הדמויות: כמו רבי ידידיה טיאה וייל, גם כאן מדובר במחבר שכתב למעלה ממאה ספרים, וגם במקרה שלו רובם ככולם לא נדפסו בחייו, מלבד שניים, אותם הדפיס בעילום שם, כשהוא מוסיף להם "הסכמה".
היה זה הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים, המכונה: האדר"ת, אב"ד פוניבז' ומיר שבליטא, שעלה לארץ וכיהן מספר שנים (עד פטירתו) לצדו של רבי שמואל סלנט כרבה של ירושלים. יבול הכתיבה של האדר"ת היה בלתי נדלה, והוא כתב למעלה מ-120 חיבורים.
כאמור, שני הספרים היחידים שהדפיס האדר"ת בחייו נדפסו בעילום שמו, ולשניהם צירף האדר"ת הסכמה. הראשון הוא "קונטרס זכר למקדש" (ורשה תרמ"ט), אותו כתב במטרה "להחזיר עטרה ליושנה" על ידי חידוש מצוות "הקהל" (בשער הספר נכתב: "חובר מאת פלא"י"). והשני, ספר "אחרית השנים" (ורשה תרנ"ג) על מצוות וידוי מעשרות (בשער הספר: "חובר מאת......").

בספר הראשון מופיעות הסכמות ה"בית הלוי", רבי שמואל מוהליבר, והמחבר - האדר"ת. על הספר השני, הסכמות הנצי"ב, ה"ערוך השולחן" ושוב... המחבר - שכותב: "ראיתי הספר אחרית השנים... והתענגתי לראותו מסודר בסדר יפה, מי יתן ויתרבו חיבורים כאלה... אבקש להיות בעזרת הרב המאוה"ג המחבר שליט"א אשר כוונתו ומעשיו לשם שמים...".
נדמה לי ששני חיבורים אלו בכתב ידו של האדר"ת נמצאו בעזבונו.
[קוריוז קטן: בסוף ההסכמה שכתב לספרו "אחרית השנים" הוסיף האדר"ת הערה ובסופה ביקורת על המדפיסים ספרים ללא הסכמה: "ובסידור הג"ר יעב"ץ ז"ל שנדפס בווארשא תרמ"א ראיתי שערוריה, שנדפס בטעות במוסף של יו"ט... וכמה גדולים דברי החתם סופר ז"ל במה שהרעיש שמדפיסים בלא הסכמות..."].
אגב, את החיבור "זכר למקדש", הדפיס האדר"ת פעם נוספת בגירסה מקוצרת, שנה לפני פטירתו - בהיותו בירושלים, תחת שם אחר: "כדבר בעתו", וגם אז העלים את שמו והדפיסו תחת הפסבדונים: "מדו ן' צורב".
המעניין הוא שסיפור דומה חזר על עצמו גם בספר שחיבר חתנו של האדר"ת, הלא הוא הרב קוק.
חיבורו הראשון של הרב קוק הוא הספר "חֵבֶש פְּאֵר" - "כולל תוכחת מגולה להמון עם ד' המניחים התפלה של ראש שלא במקומה בבלי דעת...". הספר נדפס בוורשא תרנ"א.

שם המחבר: "מאת כד"י - והוא ר"ת [=ראשי תיבות] כהן דעתו יפה".
בעמוד שאחרי השער הסכמת האדר"ת, שאמנם מזכיר את הרב קוק, אבל כמו"ל הספר ולא כמחברו:

"חזיתי איש מהיר במלאכתו... הוא בעל הספר חבש פאר על קדושת מצות תפילין של ראש, ביודעי ומכירי קאמינא הרב המחבר שליט"א לא לכבודו ולא לכבוד בית אביו עמל ויגע.... והנה התנדב האי טהור גברא קודש הלולין... מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א.... להוציאו לאור עולם...".

28.7.2011

ארבעה (עשר) בנים


בעבר כתבנו כאן על "שירי עזר" לזכירת ארבעה עשר חלקי "משנה תורה" להרמב"ם. כעת מצאתי אחד נוסף, שכתב הגאון רבי יעקב כולי.
רבי יעקב כולי שנודע כמחבר ספרי "ילקוט מעם לועז", היה תלמיד חכם מופלג, ומלבד יצירתו הפופולרית הנ"ל, כתב וערך ספרים רבים. הוא שימש כחבר בבית דינו של רבי יהודה רוזאניס בקושטא ולאחר פטירתו ערך והוציא לאור את ספרו "משנה למלך" על הרמב"ם. בתוך החיבור אף הוסיף הערות והגהות משלו. כידוע, הפך ה"משנה למלך" לאחד מנושאי הכלים היסודיים שנדפסו לצד חיבורו של הרמב"ם. 
במהדורה הראשונה שכללה את החיבור בנפרד (עדיין לא כחלק ממהדורת רמב"ם), הוסיף רבי יעקב כולי כמין שיר ארוך, ובמליצה על מאמרי חז"ל "[בת תחילה] סימן יפה לבנים" (בבא בתרא קמא, א) ו"בנים הרי הם כסימנים" (יבמות יב, ב), כינה את כל אחד מחלקי הי"ד החזקה "בן", והוסיף לכל אחד שם משלו. כינויים אלו נדפסו בכותרות העמודים של כל חלק, אולם נשמטו מהחיבור כשנכנס לתוך מהדורות הרמב"ם.
לא נעתיק כאן את כל השיר (ראה תמונה), המפרט גם את ההלכות שבכל חלק, אלא את שמות ארבעה עשר ה"בנים", כפי שמכנה אותם רבי יעקב כולי (בהמשך הוספתי את המקור לכל שם).

בן דעואל - ספר המדע. בן האהובה - ספר אהבה. בן ענת - (מלשון עונה) ספר זמנים. בן אשה - ספר נשים. בן קדשי - ספר קדושה.  בן פלת - ספר הפלאה. בן משק - ספר זרעים. בן עובדיהו - ספר עבודה. בן ישי - ספר קרבנות. בן יהוידע - ספר טהרה (דעת - זה טהרה). בן ישוע - ספר נזיקין (ישועות - נזיקין). בן הקנה - ספר קנין. בן דן - ספר משפטים. בן שפט - ספר שופטים.

"שלום", "חירות" ושאר ירקות

בהווה ובעבר אנו פוגשים מפעם לפעם אבסורדים, שאין ביטוי יותר מדוייק עליהם מאשר: "אם זה לא היה עצוב - זה היה מצחיק".
אחת הדוגמאות לכך היא "הגדת החרות" שנדפסה בחיפה, בשנת תשי"ג (1953), על ידי "חוג הנוער המתקדם". זוהי הגדה בסגנון ההגדות שנדפסו אז בקיבוצים, והיא מוקדשת לא פחות ולא יותר ל"מנהיג הנאבקים לשחרור לאומי וסוציאלי - יוסף 'וויסריונוביץ' סטאלין".
הבנתם?!
הגדת ה"חירות" מוקדשת ל...אחד המשעבדים הגדולים בהיסטוריה - ה"פרעה" המודרני - סטאלין.

ניתן לצפות בה במלואה כאן
 
זה מזכיר לי את "סידור השלום" - הסידור (היחיד) שנדפס תחת פיקוח השלטון הסובייטי, במוסקבה בשנים תשט"ז ותשכ"ח (1956, 1968). 
הדפסת הסידור היתה חלק ממגמה שנקט בה המשטר הסובייטי, להוכיח לעולם שכביכול היהודים ברוסיה אינם מקופחים ומקבלים את הזכויות הדתיות שלהם. ולא זו בלבד, אלא שהם מזדהים הזדהות שלמה עם המשטר הטוב והצודק.

27.7.2011

פרוזק עתיק יומין

"משנכנס אדר מרבים בשמחה" - ועבור אלו הזקוקים לצאת תחילה מהדיכאון, נביא כאן את סיפורו של הספר: "צרי היגון". מי יודע, אולי יהיה להם לצרי וירפא את יגונם.

הספר נדפס בפעם הראשונה כבר לפני כ-450 שנה (ב-קרימונה שי"ז 1557) ומחברו מצהיר בביטחון מלא כי אין תרופה טובה ממנו לעצבות. הנה נוסח השער:

ספר צרי היגון
כּוֹשֵׁל - יְקִימוּן מִילָיו, וּבִרְכָּיִם כּוֹשְׁלוֹת - יְאַמֵּץ
סְגוּלַת סֵפֶר צָרִי הַיָּגוֹן, לְהַשְׁקִיט הַנֶּפֶשׁ מִדַאֲבוֹן
כְּטוּב חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן, לְהַשְׂבִּיעַ הַגּוּף מֵרַעֲבוֹן
אִם מַכְאוֹב עַל יָגוֹן רוֹבֵעַ, צָרִי הַזֶּה עָלָיו תִּהְיֶה קוֹבֵעַ
כֹּל הַמַּחֲלָה יִהְיֶה מִמְּךָ מוֹנֵעַ, אָז בָּרִיא בְּלִי חֹלִי גּוּפְךָ מִשְׁתַּעֲשֵעַ
וּתְרוּפוֹת צָרִי טוֹב כְּמַעֲיָן נוֹבֵעַ, שִׁבְחוֹ לְסַפֵּר - קָצָר הַמַּצָּע מֵהִשׂתָּרֵעַ


ספר צרי היגון - קרימונה, שנת צר"י טו"ב (=שי"ז)
מי מחבר הספר? תלוי היכן תבדקו...
בשתי המהדורות הראשונות של הספר לא נזכר כלל מי חיברו, אולם החל ממהדורת הנאו תע"ו (1716), החל להיות מוזכר בשער הספר: "חברו החכם הכולל... שם טוב בר יוסף פאלקיר...".
רבי שם טוב אבן פאלקירה, רופא ופילוסוף, מחכמי ספרד במאה ה-13, חיבר ספרים רבים במוסר ופילוסופיה (ביניהם: אגרת הויכוח, אגרת החלום, מורה המורה, ספר המבקש, ספר הנפש ועוד).
אם כן, גם "צרי היגון" הוא פרי עטו.
אלא שקריאה מהירה בהקדמת הספר תגלה מיד שלא הוא שכתב אותו, אלא חכם אלמוני בשם רבי שאול ב"ר שמעון.
כיצד, אם כן, השתרבב שמו של רבי שם טוב אבן פאלקירה לכאן?
פשוט מאד: המחבר, רבי שאול ב"ר שמעון, מספר בהקדמתו כי בצעירותו התגלגל לידו ספר (בכתב-יד) של רבי שם טוב אבן פאלקירה בנושא העצבות שהיה לו לתועלת רבה, ומאחר והספר אבד ממנו ואף לא נודע בשום מקום אחר, החליט לשחזר אותו מזכרונו ולהוסיף עליו עוד "תוספת מרובה על העיקר" משלו, של ליקוטים ועצות נגד העצבות.
אלא שכדרכם של מדפיסים, העמלים על השבחת מקחם, הובלט שמו של רבי שם טוב אבן פאלקירה המפורסם, בעוד המחבר הפחות-ידוע - רבי שאול - נדחק לקרן זוית וצויין כ"בעל ההגהות".
משם קצרה הדרך לכמה מהביבליוגרפים שרשמו את רבי שם טוב אבן פאלקירה כמחבר ספר "צרי היגון" (ראה לדוגמא ברישומי "מפעל הביבליוגרפיה", בהם מופיע רבי שם טוב אבן פאלקירה כמחבר הספר).

תוכנו של הספר: ליקוטים מחכמי ישראל (כדוגמת הרמב"ם) וחכמי הפילוסופיה בנושא השמחה והעצב, ובמיוחד מודגש בו הרעיון שמי שמתפעל יותר מדי מהעולם הזה, על כל טרדותיו ותחלואיו, הוא זה שבעצם סובל מעצב ויגון, ולעומת זאת על האדם להתמקד בענייני חכמה ושכל, ולהביט בשיוויון נפש על המאורעות הזמניים שעוברים עליו, בין אם הם משמחים ובין אם עצובים.
נחתום פרק זה עם קטע מתוך השיר שנדפס בסוף המהדורה הראשונה (והושמט מרוב המהדורות שאחריה):
שִׁמְעוּ רוֹפְאִים, רַב לָכֶם סוֹב אַחַר מַשְׂאוֹת שָׁוְא מַדוּחִים
אִבּן סִינָא, עִם גָלִינוּס, חִנָּם אַתֶּם בָּהֶם טוֹרְחִים
וּכְדַאי סֵפֶר זֶה לִסְמֹךְ עָלָיו, כָּל צַדִּיקִים וּנְכוֹחִים
לֹא יַחֲלֹק בֵּין הַתַּחְלוּאִים, אִם חַם, יָבֵשׁ, אוֹ קַר-לַחִים
בִּינוֹ מִזֶּה, אַל תִּפְנוּ עוֹד אַחַר רוֹקֵחַ הַמֶרְקָחִים
נָבוּב יִלָבֵּב מִמֶּנּוּ, תּוֹעֶלֶת לוֹ עַד לִנְצָחִים
מִגַּן עֵדֶן זֶה, יִלְקוֹט כָּל אִישׁ שׁוֹשַׁנָּה בֵּין הֲחוֹחִים
הַכֹּל בִּיְדֵי סֵפֶר זֶה, אֲפִלּוּ הֲצִינִים-פַּחִים
....
מִשֶׁנִגְנַז סֵפֶר הָרְפוּאוֹת, זֶה לוֹקְחִים גַּם בּוֹטְחִים
[גלינוס - רופא יווני קדום, ואבן סינא - רופא ופילוסוף ערבי מימי הביניים, היו אבות הרפואה העתיקה. את שאר משמעויות המילים בשיר אני משאיר לפתרונכם].

* * *
והנה שיקוי רפואי שרקח הרופא הגדול רבי משה בן מיימון - הרמב"ם. שיקוי נגד מחלת נפש!
הוא נדפס לראשונה בסלוניקי, בשנת שנ"ו (1596), בספר שנדפס על ידי ר' אברהם ב"ר שלמה עקרה. הספר כלל: פירוש על מגילת איכה לרבי שמואל די ווידאש, ספר אמרות טהורות (בענייני תשובה) להרב דון אברהם חאיון. ובסופו נדפס "ספר הנמצא למאור הגולה הרמב"ם ז"ל".
מדובר בספר רפואה המיוחס לרמב"ם. הוא כתוב בעברית, ובדרך כלל ספרי הרפואה של הרמב"ם נכתבו בערבית, כך שאולי מדובר בתרגום עברי לספר כזה שכתב הרמב"ם (החיבור כולו נדפס בקובץ "הר"מ במז"ל - קובץ תורני מדעי", ירושלים תשט"ו).
הסיבה לכך שהספר נקרא "ספר הנמצא", נכתבה בתחילתו:
"שזה הספר הנמצא בדעת ובמועצה סדרתיו וערכתיו בדרך קצרה, למען ירוץ קורא בו וימצא בו חפצו ורצונו, וימצא כל רפואה בפני עצמה, למען לא יחלש ולא ייעף בבקשו דבר, על כן שמו ספר הנמצא".
 כעת נגיע למתכון המדוייק של השיקוי, כפי שנכתב בהקדמה לחיבור זה (ציטוט מתוך "מדבר קדמות" להחיד"א, שם הובא בערך "משקה"):
משקה שסידר אבי התעודה הרמב"ם ז"ל לחולי הנפש בריש ספר הנמצא שחיבר, והוא נדפס בשלוניקי שנת ויש"ם מדב"רה כעדן וזה לשונו:
משקה התועלת והבטחון: קח שרשי השבח, עיקרי השבח וההודאה ועיקרי השמחה והבטחון, הסר מהם גרעיני היגון והדאגה וקח פרח רמוני הדעת והתבונה ושרשי ההמתנה וההסתפקות, ותכתוש הכל במכתשת השפלות, ובשל הכל בכלי הענוה, ותלוש אותם במתק שפתים, ותמרוס הכל במי החן והחסד, והשקה לחולה ממחלת היאוש שני יעים בכל בקר ובכל ערב, עם ג' יעים ממי הסברא ואמצעיות, ותנקה הכל מפסולת הכעס והקפדנות, ותערב הכל בתמצית הסבלנות, לרצון יתברך אדון השבח וההודאה, והשקהו בכלי שבחו יתברך על כל, וינוח החולה וישקוט.
וואריציה אחרת של שיקוי לרפואת הנפש מובאת בשם רבי יהודה אלחריזי בספר "שבט מוסר" לרבי אליהו הכהן:
והנה לרפואת הנפש הנני מציג לפניך מרקחת בדוקה, נעימה ומתוקה לחלשות [ו]תשות כח הנשמה, מועיל לכל חולי ולכל מכה שלא יתקרב לאדם. לרבינו יאודה [אל]חריזי ז"ל. הוא ז"ל הביא בקיצור נמרץ כאשר תראה בספר התפוח, ואני הכותב הארכתי אותה בתוספת על תוספת, ביתר שאת ויתר עז.
וזה המרקחת אשר תתרפא רפואת הנפש והגוף:
קח ששה שרשים. שורש יראת שמים, שורש שפלות, ושורש ענוה, ושורש ביישנות, ושורש רחמנות, ושורש גמילות חסדים, וענפי אילני השכלות וחכמות אלהיות, ועשבי מצות עשה ולא תעשה, ושבולת סייגים וגדרים, ופרחי הצדקה, ופיוס דברים לעניים, וצמחי הענוה והשפלות, ופירות האמת ועסק התורה.
ותכתוש הכל במכתשת החרטה והודוים, ותבשל הכל במי טבילה וטהרה, ותערבם בכף דמעות העינים, וזרוק עליהם בשמים של דקדוקי המצות והחסידות, ויהי מטוגן בשמן שם טוב, ותשים כל המרקחת על עלי התשובה והחרטה, על כל העונות, ושכב על משכב היסורין, וסוך עצמך במרקחת זו מבית ומחוץ, ומיד תזיע זיעת מחילה וסליחה וכפרה ובזה רוטפש בשרך מנוער (על פי איוב לג, כה: בשרך יחזור לנעוריו), תשוב לימי עלומיך וכנולד דמי.
 כוונת רבי אליהו הכהן כנראה לשיר "רפואת הגויה" של רבי יהודה אלחריזי, שנדפס יחד עם "ספר התפוח" לאריסטו בספר "לקוטי הפרדס" בונציה רע"ט. כפי שהוא כותב, הוא הרחיב את ה"מרשם" של אלחריזי, שהוא קצר ומתומצת (קטע זה חותם את "רפואת הגויה"):

26.7.2011

רכבת הספרים הגרמנית


עסקנו בעבר מעט במלחמה שהכריזו הנאצים על ספרי היהודים. מלחמה זו התבטאה בכמה דרכים: היא החלה בשריפה המונית של ספרים במקומות שונים, והמשיכה בהחרמה ואיסור על החזקת ספרים, ובבזיזתן של הספריות היהודיות הגדולות באירופה, בהן ספריות ענק של בתי מדרש וישיבות, וספריות חשובות של אספנים פרטיים.
בין הספריות הגדולות שחוסלו על ידי הגרמנים היו:
הספריה של ה"אמרי אמת", האדמו"ר השני מגור, שהיה אספן גדול של כתבי יד וספרים ובבעלותו היתה ספריה ענקית. ספריה זו הוחרמה על ידי הנאצים ונעלמו עקבותיה.
הספריה בקובנה שהוקמה על שמו של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור לאחר פטירתו, והתבססה בראשיתה על ספרייתו הפרטית, הוחרמה על ידי הגרמנים.
ספריית שטראשון - הספריה הגדולה בוילנא שהוקמה על ידי רבי מתתיהו שטראשון [בנו של הרש"ש]. נשדדה גם היא על ידי הגרמנים.
ספריית "ישיבת חכמי לובלין" (יח"ל) שנשרפה רובה על ידי הנאצים (אך חלק מהספרים ניצלו על ידי תלמידי הישיבה שדאגו להחביאם) . 
חיילים גרמניים מחרימים ספרים
בשלב מסויים התחלף מסע ההשחתה של הספרים במבצע ענק של איסוף ספרי קודש יהודיים על ידי הגרמנים. במסגרת "מבצע רוזנברג" (על שם אלפרד רוזנברג, מראשי האידיאולוגים הנאציים, שעמד בראש "המכון לחקר השאלה היהודית") יצאו הנאצים לשוד מסודר ומאורגן של כל אוצרות התרבות היהודית, ובמסגרת זו: איסוף וריכוז הספרים היהודיים, תשמישי הקדושה וחפצי יודאיקה.

בספרה המצויין של אסתר פרבשטיין "בסתר רעם", הוקדש פרק מרתק ל"שואה של הספרים" (עמ' 581 ואילך). בין היתר היא כותבת:

יעדם [של הנאצים] היה לבנות ספריה עולמית למדעי היהדות כדי לתת 'ביסוס רעיוני' לאנטישמיות הנאצית, ולהנציח את אובדנו של העם שנשא את רוח הספרים הללו. לצורך זה הוקם מנגנון מיוחד של אנשים שהוכשרו לכך, וגם למדו את השפה העברית, והם שבצעו את ההוראה בפועל. הספרים מוינו בעבודת כפייה של יהודים, ואלו שנמצאו בעלי ערך לתפיסה הנאצית, נשלחו לפרנקפורט, היתר הועברו לגריסה לתעשיית הנייר בגרמניה או לשימושים אחרים. מאות אלפי ספרים (ויש אומדים אותם במליונים) נצטברו בידי הגרמנים, ולא בכדי התפארו שהספריה היהדות הזו תהיה הגדולה בעולם. כאשר החלו ההפצצות על גרמניה הועברו חלק מהספרים לארצות הכיבוש, או אוחסנו במחסנים תת-קרקעיים. אלפי ספרים הושמדו כפי הנראה בהפצצות על גרמניה".

מכאן אנו מתגלגלים לסיפור מופלא של הצלת ספרים בתקופת השואה: הגאון רבי ידידיה, המכונה טיאה, ווייל, נולד בפראג לאביו המפורסם הגאון רבי נתנאל ווייל. הוא היה תלמיד אביו ועזר לו בחיבור פירושו "קרבן נתנאל" על הרא"ש, והיה גם תלמידו המובהק של רבי יהונתן אייבשיץ. גאון מופלג זה שימש כרב בכמה מקומות. לאחר פטירת אביו נתמנה במקומו לרב העיר קרלסרוהה (Karlsruhe), בירת מחוז באדן שבגרמניה, ושם כיהן עד פטירתו.
בית הכנסת בקרלסרוהה שעמד על תילו בתקופת רבי ידידיה טיאה ווייל

רבי טיאה ווייל היה מחבר פורה שכתב עשרות חיבורים (יש אומרים: למעלה ממאה!), אולם אף לא אחד מחיבוריו נדפס בחייו, למעט חיבור אחד: פירושו על הגדה-של-פסח (שבו נעסוק בפוסט הבא). כתבי היד הרבים של חיבוריו שכבו בשלווה ובהשקט מאז פטירתו בשנת תקס"ו (1806) בבניין הקהילה היהודית בקרלסרוהה.

עד שהגיעה השואה...

בתקופת השואה נחרבה כליל קהילת קרלסרוהה, שמנתה כמה אלפי נפשות. יהודי המקום נרצחו במחנות המוות. ומה עלה בגורל כתבי היד של רבי טיאה וייל?

ובכן, בדרך נס מופלאה, שעליה נספר מיד, ניצלו כתבי היד שלו. רבים מהם שמורים כיום במכון לכתבי יד שב"בית הספרים הלאומי" וחלקם אצל אספנים פרטיים, ובשנים האחרונות הם הולכים ונדפסים על ידי אחד מצאצאיו, הרב יעקב ווייל מירושלים.

התקשרתי להרב ווייל לברר סיפור ששמעתי על האופן בו ניצלו כתבי היד בשואה. את הסיפור ששמעתי הוא דווקא לא הכיר, אבל הוא סיפר לי סיפור אחר ששמע:

בליל הבדולח, כאשר בתי הכנסת הבוערים האירו את שמי גרמניה, הועלה באש גם בניין הקהילה היהודית בקרלסרוהה. שמש הקהילה שנכח במקום, קפץ אל הבניין הבוער והציל משם את כתבי היד של רבי טיאה וייל.

בכך לא תם מסע התלאות שעבר על כתבי היד. הנה סיפור ששמעתי מפי הרב שלמה אפשתיין, ידען ואספן חשוב מירושלים, והדברים מבוססים על מקור מוסמך:

בשנת תרצ"ט, זמן קצר לפני חורבנה של הקהילה, הוחלט בקהילת קרלסרוהה לשלוח את ספריית בית המדרש המקומי, בהם כתבי היד של רבי טיאה וייל, לעיר פרנקפורט (הסמוכה יחסית). מה הייתה הסיבה לכך?  לא ברור, ייתכן וחשבו ששם יהיו הספרים בטוחים יותר.

הספרים שהגיעו מקרלסרוהה היו תחת אחריות הקהילה בפרנקפורט, אך כעבור זמן הניחו עליהם הנאצים את ידם והחרימו אותם. בשנות המלחמה נחו הספרים וכתבי היד במחסן הספרים הענק של "מטה רוזנברג" שהיה בפרנקפורט. 
מחסן גרמני של ספרים יהודיים בעיר אופנבך

מיד לאחר סיום המלחמה קנה סוחר נייר חלק מתכולת המחסן, ובו גם  הספריה מקרלסרוהה, ושלח אותם בקרון רכבת, למפעל למיחזור נייר בבלגיה.

כאשר חנתה רכבת הספרים בבריסל לחניית ביניים, הגיעה שמועה לאזני שרידי הפליטה ששהו אז בעיר, על קיומו של קרון הרכבת הגרמני ועל ספרי הקודש העומדים בפני גריסה. מספר יהודים הקימו קול זעקה על כך, ולאחר דין ודברים הוחלט כי יותר ליהודים להגיע אל הקרון ולאסוף ממנו ספרים כרצונם. יהודים שספק אם היה להם פת-לחם לאכול, שכרו עגלות וכרכרות ומיהרו אל המקום, להציל ככל יכולתם לפחות חלק מתכולת הקרון.

[הרב שלמה אפשתיין שמע את הסיפור מבנו של אחד היהודים שהציל ספרים וכתבי יד מהקרון. על הפריטים שהציל היו חותמות בית המדרש בקרלסרוהה, וכיתובים של הגאון רבי מנחם מאניש קירשבוים הי"ד - רבה האחרון של פרנקפורט, הכותב כי פריטים אלו נשלחו מקהילת קרלסרוהה בשנת תרצ"ט].

כך ניצלו בשנית כתביו של רבי טיאה וייל.
חתימת רבי ידידיה טיאה וייל על ספר שיטה מקובצת - מסכת ביצה

* * *
בתמונות הבאות מידע שהתפרסם בעיתון "חרות" (בשנת 1960) על גורלה של ספריית שטראשון בווילנא. המקור הוא מהבלוג "נח זבולוני - חצי מאה של עיתונות ירושלמית".
(לקריאת תמליל של הכתבות הנ"ל, ראה כאן וכאן)

24.7.2011

נו טְרִינק אוש


בין האוצרות המוצגים באתר האינטרנט של הספריה הלאומית, נמנה גם כתב יד של "הגדת רוטשילד".
מדובר בכתב-יד של הגדה בנוסח אשכנז מהמאה ה-15, כתוב ומאוייר על קלף ביד אמן. ההגדה נקראת "הגדת רוטשילד" מאחר והייתה שייכת בעבר למשפחת רוטשילד המפורסמת.
להגדה זו סיפור המתקשר לפוסטים קודמים בהם עסקנו בשוד הספרים הנאצי. בתקופת המלחמה נשדד כתב היד של ההגדה על ידי הנאצים ועקבותיו אבדו. לאחר המלחמה נרכשה ההגדה על ידי ד"ר פרד מרפי, בוגר אוניברסיטת ייל, שהוריש אותה לספרייה של אוניברסיטת ייל בשנת 1948 (לכן נקרא כתב היד גם "הגדת מרפי"). בשנת 1980 זוהתה ההגדה כרכוש משפחת רוטשילד והוחזרה לבעליה, שתרמו אותה לספרייה הלאומית, ושם היא נמצאת כיום.
אני רוצה להתמקד כאן בעמוד האחרון של ההגדה.
מאחר ומדובר בכתב-יד מוקדם, לא נמצאים בו עדיין הפיוטים כדוגמת "אחד מי יודע" ו"חד גדיא", וההגדה מסתיימת בברכת הגפן של הכוס הרביעית. לאחר מכן מופיעות שתי שורות מעניינות.
הראשונה: "נו טרינק אוש" - שפירושה בלשון אשכנז (על פי הנכתב באתר הנ"ל): "עכשיו שתה!".
לאחר מכן מופיעה שורה נוספת, מפתיעה: "סליק מה נשתנה". ובשפה שלנו: הסתיימה אמירת מה נשתנה.
וכאן הבן שואל: האמנם, האם רק כעת נסתיימה אמירת "מה נשתנה"?
ובכן, באתר הנ"ל נכתב ההסבר הבא: "בקרב קהילות אשכנז נהגו לכנות את ההגדה כולה בשם מה נשתנה".
ניתן לראות את עקבות כתמי היין של המסובים
חיפשתי קצת ולא מצאתי ראיות לכך שהיה זה מנהג רווח לכנות כך את ההגדה, מלבד מקור אחד: בשער סידור שנדפס בונציה שנ"א (1591), נכתב: "סדר תפלות מכל השנה כמנהג האשכנזים עם הפרשיות ומה נשתנה...", כשהכוונה כנראה לכל נוסח ההגדה.

סיפור של ספר

חתימות, חותמות, רישומים, תאריכי לידה ופטירה, הגהות ותיקונים בכתב יד, אלו חלק מ"טביעות האצבע" שמותירים בעלי הספרים על ספריהם. ספר אחד יכול לשכון דור אחרי דור במשפחה אחת, או לחילופין לעבור בין מספר גדול של אנשים הזרים זה לזה, ולנדוד מעיר לעיר וממדינה למדינה. כל ספר והסיפור שלו, הנה אחד מהם:

על שולחני שו"ת הרשב"א שנדפס בליוורנו, בשנת תקל"ח (1778). בדף השער ובדף שאחריו רישומים רבים, חתימות וחותמות. נצעד בעקבות בעלי הספר.

על החתימה העתיקה בדף השער נמתח קו למחיקה, אך בכל זאת ניתן לקרוא בבירור: "חנני ה' בזה הספר הק' מיכל בלאמ"ו הרב הגאון מה"ו טעבל שייאר..." - הלא הוא הגאון רבי מיכל בן הגאון רבי טעבלי שייאר, מגדולי ראשי הישיבות באשכנז ומגדולי דורו. כיהן כראש ישיבה במיינץ בזמן שאביו רבי טעבלי היה רב במקום, ובאותם ימים למד אצלו כשנתיים הבחור משה סופר מפרנקפורט [שלימים נודע כבעל "חתם סופר"], בשנים תקל"ח-תקמ"ב כיהן כאב"ד וורמייזא (וורמס), ומשנת תקמ"ב כיהן כאב"ד וראש ישיבת מנהיים, עד פטירתו בשנת תק"ע.
מתחת לחתימה זו, חתימה נוספת: "יקיר במוהר"ש ליבשיץ". חתימות וחותמות נוספות של אותו אדם פזורים בדף השער ובדף שאחריו - אליו נגיע מאוחר יותר.
 
בדף הבא, חותמת של הגאון רבי חיים ברלין - גאון אדיר, בנו הבכור של הנצי"ב מוואלוז'ין. אב"ד במוסקבה, וואלוז'ין, קוברין, ילעסטוואגרד וירושלים.

לצד החותמת שלו, חותמת נוספת של "מאיר ליבוש מלבים אב"ד דק"ק באקאראשט" - הלא הוא הגאון הנודע המלבי"ם.

שתי עגלות

אחת האנקדוטות היותר מפורסמות בהיסטוריה הישראלית, בפרט בהיסטוריה של יחסי חילונים-דתיים, היא הפגישה בין ה"חזון איש" לבן גוריון בשנת תשי"ג (1953). במהלך אותה פגישה אמר ה"חזון איש" את המשל על שתי העגלות, זו המלאה וזו הריקה, שצצה עד היום מדי פעם במרחבי הדו-שיח-של-חרשים הדתי-חילוני.
המעוניין יכול להציץ בספר "במחיצתם" של חבר הכנסת הרב שלמה לורנץ ז"ל (הוצאת פלדהיים) ולקרוא על מה שקרה בפגישה זו, על כל פנים מנקודת המבט של לורנץ (כפי ששמע מה"חזון איש" ומבן גוריון).
כאן ברצוני להציג שתי זוויות נוספות על אותה פגישה. 
זווית אחת: רשימת-יומן שכתב בן גוריון על הפגישה עם ה"חזון איש", אותה מצאתי ב"בלוג של דוד בן גוריון" - אתר המעלה לרשת קטעים מיומנו.
יצאתי הבוקר לבני ברק לפגישה עם חזון איש. העתונים שוו לביקור ערך סנסציוני, ומצאתי בדרך וסביב ביתו קהל. קהל חסידיו חיכו בחוץ ובחדרים הקרובים. אתי נכנס רק יצחק נבון. העמדתי לפניו השאלה אשר עד כה לא קיבלתי עליה תשובה מספיקה מחברי האדוקים. בחו"ל לא היה היהודי תלוי בכלל היהודי. הגוי היה מוציא לחם מהאדמה, והיהודי היה קונה אותו. הגוי עשה החקים והיהודי נשמע או לא שמע לו. לא היה שלטון הכלל היהודי על היהודים, והיהודי באמריקא למשל אינו תלוי במאום בציבור היהודי. מאז קום המדינה נוצר מצב חדש שלא היה אלפים שנה. היהודים מוכרחים להתפרנס זה מזה - הוקם משק לאומי. היהודים מקימים שלטון ועושים חוקים לעצמם, וכל פרט יהודי תלוי בכלל. 
אנו מפולגים, לפי כמה סימנים, לענין שלפנינו אנו מפולגים לפי יחסינו למסורת הדתית. יש יהודים כמוך וכמוני, איך נחיה יחד? איך נהוה יחידה?
"חזון איש" הקשיב בבת צחוק קלה ופיקחת. יש לו פנים וענינים של איש רוח. ישבנו ליד שולחן ריק בחדר שיש בו מטה וארון ספרים.
הוא ענה תחילה שהוא מאמין שיבוא יום וכולנו נהיה בדעה אחת ולא תהיה שאלה. שאלתיו: נניח, אבל עד אז?
עד אז? מדוע מוכרח בחור צעיר לעבוד בשבת דווקא ליד ביתי? מדוע לא יכולים גם אתם לשמור שבת - כלום זה מזיק?
אמרתי גם אנו מוקירים השבת, ורוצים בעונג שבת, אבל תפיסתנו שונה. למשל אם אני טרוד בעבודה כל השבוע אני רוצה בשבת לטפל בפרחים שעל ידי ביתי או לעשות דבר אחר שיש בו הרחבת הדעת, אם כי זה נגד השולחן ערוך והן לא תיתכן שתאנסו אותנו.
אמר הדבר יסתדר, לפי שעה ינהג כל אחד כלבו. אמרתי אין זו תשובה הולמת, יש דבר שנוגע לכלל. יש שאלת קיום, יש פיקוח נפש. כולם אינו מודה שאהבת ישראל קודמת לכל?
אמר אמנם אהבת ישראל ואהבת התורה נראות כשני דברים, כמו כל שאר הדברים נראים לנו כאילו נפרדים זה מזה, אבל בראיה עליונה הם מהוים אחדות, ואין ישראל בלי תורה ואין תורה בלי ישראל, ולכן אין השאלה אם אהבת ישראל קודמת לאהבת התורה מתעוררת כלל אליבא דידיה.
ואשר לפיקוח נפש יש לבדוק המסיבות.
לבסוף גמר דבריו בהנחה בלתי מפורכת: יש דברים שנמסור עליהם נפשנו; אנחנו אולי מעטים, אבל כשנמסור את נפשינו נהיה חזקים, ולא יהיה כוח שיתגבר עלינו.
דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין.
השיחה ארכה כחמשים רגע...
חזרתי לירושלים באחת.

משום מה, את הדו-שיח בעניין ה"עגלות" - בן גוריון לא מזכיר!

בן גוריון בבית ה"חזון איש"

הזווית השנייה: סיקור הפגישה בעיתון "מעריב" של אז. במסגרת המיזם המיוחד שנקרא "עיתונות יהודית היסטורית", הועלו לאחרונה לרשת גם עיתוני מעריב מאז 1948 ועד 1968 בחיפוש קצר של המילה "חזון איש" מצאתי את הכתבות שלהלן.

"החזון איש היה לבוש חלוק משי... ראש הממשלה לבש חליפה כחולה בהירה, ללא עניבה, ולראשו מגבעת-קש... את מכוניתו ליווה הג'יפ המסורתי ובו ארבעה שוטרים צבאיים... ראש הממשלה יצא ממכוניתו כשחיוך רחב על פניו..."

 

הקדשה ספרדית - מחבר אשכנזי

לנגד עיני חידה:
ספר: "עללת הבציר". תוכנו: חידושי הלכה ואגדה לפי סדר הפרשיות. המחבר: רבי יוסף צבי הירש מפרשיטיק.
הספר נדפס בעיר ליוורנו (איטליה) בשנת תקל"ט (1779).
חיפשתי פרטים על אודות המחבר, אך לא מצאתי. הפרטים היחידים הם אלו העולים מתוך הספר עצמו.
בשער הספר ובהסכמות נכתב כי המחבר שימש כאב"ד ור"מ בעיר מרגלין (הסמוכה לפוזנא) שבפולין. המחבר, אם כן, היה "אשכנזי".

מבין שיטי הקדמתו הארוכה, המתובלת בדברי דרוש ומוסר, עולה כי המחבר סבל תלאות רבות, צרות ונדודים, עד רגע הופעתו בעיר ליוורנו, בה הדפיס את ספרו: 

"זה שמונה עשר שנה אשר הוריד ה' אותי מצרי"ם מצרה אל צרה... ובגולה הלכתי לדלג אל הערים הקרובות והרחוקות לדרוש ברבים בכל הקהלות קדושות המפורסמות פוזנן וליסא וקרקא ובכל קהלות וגלילות אשכנז (=גרמניה) פיהם (=בוהמיה) מערין (=מורביה) האלנד (=הולנד) ענגלאנד (=אנגליה)... ועוד מעט נהפך עלי גלגל החוזר וקמו בי עדי שקר והעלילו אותי בעלילות שקר לקחת נפשי זממו בל אשא את שמותם על שפתי... וע"י זה באתי בגולה ודרך הילוכי באתי לעיר מלוכה ווינא והייתי מסתופף בצל קורת גבירי נכבד ארץ ההיא... להמציא לי מקום לנוח שם ולהוציא אשתי ובני מבית האסורים אשר המה אסורים שם בערבוני עד אשר אתן לכסף מוציא להוציא ממסגר אסיר ולא עלתה בידם ואני יושב ומשתומם... כל הצרות אשר עברו ראשי ואני מטולטל בטלטולא דגברא קשה, ובני אהובים אשר נתן לי ה' בזה נלקחו ממני בעונותי ואשתי ושני בני הנותרים המה בשבי הקשה דכולא איתנהו ביה...".
מה שהפליא אותי הוא שבעותק המונח לפניי ישנה הקדשה בכתב יד, החתומה "מאתי המחבר", אלא שההקדשה נכתבה בסגנון כתיבה מזרחי שלא היה נהוג כלל במדינות פולין, וקשה להאמין שהמחבר היה מורגל בסגנון הכתיבה הזה.
אלא אם כן...
הוא התאמן על הכתיבה ולמד אותה במהלך שהותו בליוורנו (מסופקני).
או: שביקש ממישהו אחר לכתוב עבורו את ההקדשה (כמו המחבר העיוור שעליו כתבנו פה).

אוסיף עוד שתי נקודות:
א. בסוף שמו של המחבר שנדפס בשער מופיעה הסיומת "ס"ט", כמנהג חכמי הספרדים בסוף חתימותיהם (על אף שהיו אשכנזים בודדים שחתמו כך, כדוגמת ה"חכם צבי", ויש עוד מה להאריך בעניין), ואני לא יודע אם הוא חתם כך, או שמא מאחר והספר נדפס בליוורנו, הצמידו המדפיסים את הסיומת הזו לשמו מתוך הרגל.
ב. בחיפוש שם הספר ב"אוצר החכמה", קיבלתי את הרושם שרוב המצטטים אותו או המביאים רעיונות בשמו הם חכמים ספרדיים (כמו רבי אליהו סלימאן מאני, ה"בן איש חי" ועוד).
לסיכום: חכם אשכנזי יליד פולין - ס"ט, חותם בכתיבה מזרחית, וספרו מתקבל במיוחד בקרב חכמי הספרדים...


הקדשה עיוורת

מה כבר יכול לעשות עיוור?
מסתבר שדי הרבה.
רבי בן ציון אלקלעי נולד ברבאט, מרוקו, בשנת תרי"ח (1852).
בגיל 8 חלה באבעבועות ואיבד לצמיתות את מאור עיניו. למרות זאת ברבות השנים הצליח להפוך לתלמיד חכם מופלג ורב מפורסם.
כיצד, אתם שואלים, הפך עיוור לרב?
ובכן, הראשון שהחל לדאוג לכך היה אביו - רבי משה אלקלעי, מחכמי ירושלים, שנשלח כשד"ר למרוקו, ושהה בה כ-35 שנה. הוא החליט להתמסר לחינוכו של בנו העיוור, ודאג להצמיד לו מורים שילמדוהו תורה. עבור הנער בן-ציון היתה זו ממש "תורה שבעל פה" - את כל מה שלמד אגר בזכרונו.
בהיותו בגיל 15 החליט אביו לחזור לארץ הקודש ולהשתקע בטבריה. למרבה הצער, ימים ספורים לאחר הגעת המשפחה לטבריה, נפטר אביו של רבי בן ציון והוא נותר עם אמו בלבד. למרות הקשיים הרבים שהיו מנת חלקו באותם ימים המשיך הנער הצעיר ללמוד תורה בשקידה מופלאה בישיבת חכמי טבריה, עד שלבסוף היו התלמוד בבלי עם מפרשיו, השו"ע ונושאי כליו, שגורים על לשונו ומקופלים בזכרונו. ידיעות נרחבות היו לו גם בקבלת האר"י, ספרי שו"ת והלכה וספרי שירה.
וזה עוד לא הכל.
עד שנפטר בגיל 55, הספיק רבי בן ציון אלקלעי לעשות דברים שלא היו מביישים גם אדם בעל שתי עינים בריאות.
ראשית, הוא יצא כמה פעמים בשליחות לחו"ל בכדי לאסוף תרומות עבור עניי ארץ ישראל. הוא ביקר בקהילות "ערי המערב", הוי אומר: אלג'יר, תוניס, טריפולי, ומסעות אלו ארכו כמה שנים.
שנית, בשנת תרס"ב (1902) עקר מטבריה לחברון, והחל לכהן כמו"ץ בעיר חברון וכחבר בבית דינו של אב"ד העיר רבי חיים חזקיהו מדיני, בעל ה"שדי חמד".
בנוסף, אף לקח חלק בפולמוס הלכתי מפורסם בנושא "תנאי בנישואין".

אך המעניין מכל: הוא חיבר 9 ספרים!
איך כתב הרב העיוור את ספריו?
ובכן, הדבר נעשה בדרך פשוטה: הוא היה מרצה את הדברים לאט לאט באוזני בנו - רבי אהרן מנצור אלקלעי, או באזני אחד מתלמידיו, והם העלו את הדברים על הכתב.
בספר "עשיר ורש" מופיעה תמונת המחבר העיוור לצד בנו המו"ל, בתוספת הפסוק מירמיה: "מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו" כפרפראזה על דרך כתיבת הספר
שמות הספרים שחיבר:
1. עשיר ורש (ירושלים תרמ"ד) - על מידת החסד.
2. הלכה רווחת (ירושלים תרמ"ה) - פירוש על שו"ת הלכות קטנות לרבי ישראל חאגיז.
3. כסאות למשפט (ירושלים תרס"ג) - בענייני שכר ועונש ושו"ת בהלכה.
4. חמדת ירושלם (ירושלים תרס"ט) - על מעלת העיר ירושלים ותיקון חצות.
5. קריה נאמנה (לא נדפס) - פלפול על סדר א"ב.
6. שער ציון (לא נדפס) - שו"ת בהלכה.
7. כוס עיקרים (לא נדפס) - על י"ג עיקרים להרמב"ם.
8. תקנת עגונות (מחיבור זה הופצו קונטרסים שהועתקו בכתב יד) - דינים ופסקים בעניין נשים עגונות.
9. קול ריחים ועוצר רחם (ירושלים תרע"ב). 

וכעת לקוריוז שבאמתחתי:
לפני מונח כעת עותק מספרו של רבי בן ציון אלקלעי "הלכה רווחת". בשער הספר נרשמה הקדשה בכתב יד ספרדי:
"זאת התורה מנחה טהורה למע' [=למעלת] הג(י)ביר המרומם צור יומם רצ"ו [=רודף צדקה וחסד] כה"ר [=כבוד הרב] סי' [=אדון] ... הי"ו".
(שם מקבל הספר גורד ונמחק מהדף).
ומי חתום על ההקדשה?
"ממני המחבר ס"ט".
מחבר עיוור כותב הקדשה?!
טוב, האמת שאין כאן איזה קושי או שאלה. בדומה לדרך שבה "כתב את ספריו", יש להניח שגם ביקש ממישהו לכתוב הקדשות בשמו.


 * * *
הוספה מאוחרת:
לאחרונה גיליתי שגם בשער הטופס שנסרק באתר HebrewBooks ישנה הקדשה בכתב יד ובחתימת המחבר, הנה:




"שיר הקשרים" - ושירי "תזכורת" נוספים לחיבורו של הרמב"ם

כולנו יודעים שיש 14 חלקים לחיבורו של הרמב"ם "משנה תורה" ("ה‏‏י"ד החזקה") .
אך האם אנחנו זוכרים בעל פה את כל שמות הספרים ואת הסדר שלהם?
ובכן, השיר הבא אולי יעזור לכם…
בעמוד האחרון של מהדורת הרמב"ם (בארבעה כרכים) שנדפסה באמשטרדם בשנים תס"ב-תס"ג (1702-1702), נדפס שיר מאת רבי שלמה די אוליוירה, רב קהילת הספרדים באמשטרדם באותם שנים (שגם כתב הסכמה על מהדורה זו), הנה הוא כלשונו (עם הכותרות והסיום):
שיר הקשרים אשר לשלמה
קשרי אצבעות הי"ד החזקה
להר"ם במז"ל, אמרתי כטל תזל
ידעתי לאהבה זמני / ומנשים קדושתו נפלאה
וזרע עבודתי / אקריב בטהרה
ומזיקי קנייני / במשפט אשפטה
[יש כאן ב-14 מילים, רמז לכל חלקי הספר:
מדע-אהבה-זמנים / נשים-קדושה-הפלאה
זרעים-עבודה / קרבנות-טהרה
נזיקין-קנין /משפטים-שופטים]
שירי תזכורת מן הסוג הזה כבר נדפסו בדפוסים הראשונים של משנה תורה. כמו לדוגמה השיר הזה:
אלה הם ארבעה עשר קשרי היד - להזכיר כל חלקי הספר מי"ד
במדע אהבתך לזמנים
ובנשים קדושתך פליאה
זרעים מעבודת קרבנותיך
תטהר מנזיקים בקנייה
שנים עשר רמזתים לך והנה
במשפטים ושופטים יד מלאה
השיר נכתב על ידי חכם בשם רבי חסדאי אל-חלבי, והוא נדפס כבר בספרד בשנת ר"מ (1480), במה שהיה כנראה מהדורת הדפוס הראשונה של "משנה תורה" (על פי: כתבי יד ודפוסים נבחרים מאוצרות בית הספרים הלאומי. ירושלים תשמ"ה, עמ' 12 בחלק האנגלית).
בתמונה הבאה שיר זה כפי שנדפס במהדורת "משנה תורה" קושטא רס"ט (במרכז השער היפהפה של הספר):

שיר דומה הביא המדפיס הנודע גרשם שונצינו בקולופון למהדורת "משנה תורה", שונצינו, ר"נ (1490):
 ידועה אהבה זמן הנשים - בקדושה הפלאת זרעם
ועובדיה קרבנות טהורים - ונזק וקנין משפטי שופטים

10.7.2011

גימטריה ומשנה במסכת אבות



מאת הרב אליהו מאיר פייבלזון
קשה למצוא יהודי שלא שמע על המושג "גימטריה". בהרבה דרשות משתמשים בגימטריה ככלי לביטוי רעיונות. בדרך כלל דברים אלו דברים נחמדים, שבאופן מהותי אינם מחייבים, אם כי יש בהם משהו יפה ונעים. על כגון אלה מתאימים דברי חז"ל, במשנה במסכת אבות, פ"ג משנה כ"ג: "תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה". פרפראות הן דבר שאינו חלק מהותי וחיוני מן הסעודה, אך הוא מתלווה אליהם כדי להנעים ולענג את הסועדים. הבעיה היא, שלפעמים גם דברים רציניים יותר, כמו הלכות של ממש, נדרשות בגמרא בדרך הגימטריה.
אך יותר מכל הטרידה אותי דווקא שאלה צדדית. די בהתבוננות קלה במילה גימטריה בכדי לדעת שמילה זו איננה מילה עברית. הצליל של המילה מעיד על כך כמאה עדים. זוהי מילה שחדרה אל לשוננו מאחת השפות הלועזיות שאבותינו מאותם הימים נפגשו בהם. בעובדה זו לבדה אין עדיין שום קושי, שהרי כמה וכמה מילים אנו מוצאים אצל חז"ל, שמקורן איננו עברי. אבל דוקא כאן, בנוגע למילה גימטריה, לא הייתי רגוע לגמרי. המושג עצמו, דהיינו, ההקבלה בין אותיות הא"ב לערכן המספרי, ככל הידוע לנו, הוא ייחודי לשפה העברית. ומדוע שמו של המושג ניתן לנו דווקא בלועזית? השאלה הזו הטרידה אותי כמה שנים.
יום אחד, כאשר בתי וחברותיה ישבו רוכנות על ספריהן בלימודים לקראת מבחן, במקצוע זר ומוזר לי, הנקרא בשם גיאומטריה, הלמה במוחי הידיעה שמצאתי את שורשה של המילה גימטריה. אין שום ספק שהמילה המוכרת לנו מחז"ל, זהה לגמרי לשם המקצוע הנלמד ע"י אחיותינו. אך עדיין לא ידעתי כיצד נוצר הקשר בין שתי המילים. האם יש כאן סוג של מילה מושאלת, שעברה משפה לשפה, איבדה את משמעותה הראשונית, וקיבלה משמעות חדשה? תודו שזו אפשרות לא כל כך מוצלחת. אבל, מצד שני, קשה להתעלם מהדמיון בין שתי המילים הללו. מה עושים?
ההפתעה הראשונית חלפה כעבור זמן מה. קור רוחי שב אלי, ויכולתי לחשוב קצת יותר בצלילות. כך הגעתי לתובנה ששתי המלים הללו אינן אלא מילה אחת בעלת אותה משמעות, גם בפי היוונים, וגם בפיהם של חז"ל.
גיאומטריה, היא מדידת הארץ. גיאו היא ביוונית ארץ, ומכאן גיאוגרפיה - כתיבת הארץ, גיאולוגיה – תורת הארץ. ומטריה היא מדידה, ומכאן שם מידת המרחק הנהוגה בארצות רבות – מטר. אבל השימוש העיקרי במילה גיאומטריה, הוא כנראה תיאור הצד המספרי של הענין: כל מדידה נעשית עם מספרים, ומכאן נולד שם חדש לתורת המספרים – גיאומטריה.
והמילה השכיחה אצלנו, גימטריה, היא היגוי שונה במקצת של אותה המילה, כשהכוונה במילה אחת היא: במספרים. כשחז"ל אומרים ש"יהיה" בגימטריה שלושים, הרי זה כאילו אמרו: הערך המספרי של המילה "יהיה", הוא שלושים. אבל אין כאן שם מיוחד לשיטה של תרגום האותיות העבריות למספרים. גימטריא, פירושה הפשוט - חשבון.
מכאן נוכל לחזור למילה גימטריא במסכת אבות, ולפירוש המשנה כולה. וכך נאמר במסכת אבות פ"ג משנה כ"ג:
"רבי אלעזר בן חסמא אומר, קינין ופתחי נידה הן הן גופי הלכות, תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה".
עד היום, הבנו את המושג פרפראות לחכמה, כמשהו נעים ונאה, אך אינו מחייב, זאת לעומת גופי תורה שהם תורה ממש, והם מחייבים באופן מוחלט. כפי שפתחנו, אפשר לומר שהיחס הזה לגימטריה הוא מובן לנו בהחלט, אך מה שקשה לנו עדיין לבאר הוא: מהו עניינם של תקופות, ומדוע גם הם "פרפראות לחכמה"?
תקופות הוא כינוי למקצוע ששמו אסטרונומיה, ידיעת הכוכבים וגרמי השמים ומסלולי תנועתם. באיזה אופן מתאימה למקצוע זה ההגדרה "פרפראות לחכמה"? גם אם יגיד מישהו שזהו מקצוע מושך ומעניין, מה שלא נראה לי כל כך, עדיין אין זה מצדיק להגדיר חכמה זו כלא מחייבת. האסטרונומיה היא מן המדעים המדויקים, והיא משמשת בסיס מחייב ומוחלט לכמה ענייני הלכה מובהקים, כמו הלכות קידוש החודש וקביעת המועדות, ומדוע כרכה המשנה את התקופות עם הגימטריות, וכינתה את שניהם "פרפראות לחכמה"?
אולם, לפי ההבנה החדשה שהגענו אליה, גימטריה היא מקצוע מדויק, מוכרח ומוחלט. אין חכמה מחייבת כחכמת החשבון. היא אפילו הסמל של כל המדעים המדויקים. המתמטיקאים הראשונים, חכמי יוון, כינו אותה בתואר המכובד: "מלכת המדעים". ופרפראות אינם דברים יפים ובלתי מחייבים, אלא דברים המשמשים כמבוא לחכמה. חשבון ואסטרונומיה אינם מקצועות עם ערך תורני אמיתי מצד עצמם, ולמרות זאת הם הכרחיים וחיוניים להבנת סוגיות מסוימות. ממש כמו הפרפראות שהגישו לפני הסעודה כדי לפתוח את התיאבון.
כעת הבנתי גם למה המשנה מעמידה את "קינין ופתחי נידה" כניגוד לתקופות וגימטריות. אלו הם שני מקצועות הלכתיים הכרוכים בחשבונות מסובכים. העוסק בלימוד מתמטיקה, עוסק באותו נושא כמו העוסק בפתחי נידה או במסכת קינין, אבל ההבדל ביניהם הוא תהומי, זה עוסק בתורה של ממש, וזה עוסק בחול, אך מכשיר את עצמו ללימוד תורה. ה"נפקא מינה" הראשונה והברורה היא בכּוונה. העוסק בתורה, גם אם אין כוונתו ברורה לו בעצמו, הוא עוסק בתורה, ועיסוקו קודש. לעומת זאת, העיסוק בחול, צריך כוונה ומחשבה ברורים יותר כדי לצרף את חולו אל הקודש.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...