גימטריה ומשנה במסכת אבות - פוסט אורח - מאת הרב אליהו מאיר פייבלזון

מאת הרב אליהו מאיר פייבלזון

קשה למצוא יהודי שלא שמע על המושג "גימטריה". בהרבה דרשות משתמשים בגימטריה ככלי לביטוי רעיונות. בדרך כלל דברים אלו דברים נחמדים, שבאופן מהותי אינם מחייבים, אם כי יש בהם משהו יפה ונעים. על כגון אלה מתאימים דברי חז"ל, במשנה במסכת אבות, פ"ג משנה כ"ג: "תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה". פרפראות הן דבר שאינו חלק מהותי וחיוני מן הסעודה, אך הוא מתלווה אליהם כדי להנעים ולענג את הסועדים. הבעיה היא, שלפעמים גם דברים רציניים יותר, כמו הלכות של ממש, נדרשות בגמרא בדרך הגימטריה.

אך יותר מכל הטרידה אותי דווקא שאלה צדדית. די בהתבוננות קלה במילה גימטריה בכדי לדעת שמילה זו איננה מילה עברית. הצליל של המילה מעיד על כך כמאה עדים. זוהי מילה שחדרה אל לשוננו מאחת השפות הלועזיות שאבותינו מאותם הימים נפגשו בהם. בעובדה זו לבדה אין עדיין שום קושי, שהרי כמה וכמה מילים אנו מוצאים אצל חז"ל, שמקורן איננו עברי. אבל דוקא כאן, בנוגע למילה גימטריה, לא הייתי רגוע לגמרי. המושג עצמו, דהיינו, ההקבלה בין אותיות הא"ב לערכן המספרי, ככל הידוע לנו, הוא ייחודי לשפה העברית. ומדוע שמו של המושג ניתן לנו דווקא בלועזית? השאלה הזו הטרידה אותי כמה שנים.

יום אחד, כאשר בתי וחברותיה ישבו רוכנות על ספריהן בלימודים לקראת מבחן, במקצוע זר ומוזר לי, הנקרא בשם גיאומטריה, הלמה במוחי הידיעה שמצאתי את שורשה של המילה גימטריה. אין שום ספק שהמילה המוכרת לנו מחז"ל, זהה לגמרי לשם המקצוע הנלמד ע"י אחיותינו. אך עדיין לא ידעתי כיצד נוצר הקשר בין שתי המילים. האם יש כאן סוג של מילה מושאלת, שעברה משפה לשפה, איבדה את משמעותה הראשונית, וקיבלה משמעות חדשה? תודו שזו אפשרות לא כל כך מוצלחת. אבל, מצד שני, קשה להתעלם מהדמיון בין שתי המילים הללו. מה עושים?

ההפתעה הראשונית חלפה כעבור זמן מה. קור רוחי שב אלי, ויכולתי לחשוב קצת יותר בצלילות. כך הגעתי לתובנה ששתי המלים הללו אינן אלא מילה אחת בעלת אותה משמעות, גם בפי היוונים, וגם בפיהם של חז"ל.

גיאומטריה, היא מדידת הארץ. גיאו היא ביוונית ארץ, ומכאן גיאוגרפיה - כתיבת הארץ, גיאולוגיה – תורת הארץ. ומטריה היא מדידה, ומכאן שם מידת המרחק הנהוגה בארצות רבות – מטר. אבל השימוש העיקרי במילה גיאומטריה, הוא כנראה תיאור הצד המספרי של הענין: כל מדידה נעשית עם מספרים, ומכאן נולד שם חדש לתורת המספרים – גיאומטריה.

והמילה השכיחה אצלנו, גימטריה, היא היגוי שונה במקצת של אותה המילה, כשהכוונה במילה אחת היא: במספרים. כשחז"ל אומרים ש"יהיה" בגימטריה שלושים, הרי זה כאילו אמרו: הערך המספרי של המילה "יהיה", הוא שלושים. אבל אין כאן שם מיוחד לשיטה של תרגום האותיות העבריות למספרים. גימטריא, פירושה הפשוט - חשבון.

מכאן נוכל לחזור למילה גימטריא במסכת אבות, ולפירוש המשנה כולה. וכך נאמר במסכת אבות פ"ג משנה כ"ג:

"רבי אלעזר בן חסמא אומר, קינין ופתחי נידה הן הן גופי הלכות, תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה".

עד היום, הבנו את המושג פרפראות לחכמה, כמשהו נעים ונאה, אך אינו מחייב, זאת לעומת גופי תורה שהם תורה ממש, והם מחייבים באופן מוחלט. כפי שפתחנו, אפשר לומר שהיחס הזה לגימטריה הוא מובן לנו בהחלט, אך מה שקשה לנו עדיין לבאר הוא: מהו עניינם של תקופות, ומדוע גם הם "פרפראות לחכמה"?

תקופות הוא כינוי למקצוע ששמו אסטרונומיה, ידיעת הכוכבים וגרמי השמים ומסלולי תנועתם. באיזה אופן מתאימה למקצוע זה ההגדרה "פרפראות לחכמה"? גם אם יגיד מישהו שזהו מקצוע מושך ומעניין, מה שלא נראה לי כל כך, עדיין אין זה מצדיק להגדיר חכמה זו כלא מחייבת. האסטרונומיה היא מן המדעים המדויקים, והיא משמשת בסיס מחייב ומוחלט לכמה ענייני הלכה מובהקים, כמו הלכות קידוש החודש וקביעת המועדות, ומדוע כרכה המשנה את התקופות עם הגימטריות, וכינתה את שניהם "פרפראות לחכמה"?

אולם, לפי ההבנה החדשה שהגענו אליה, גימטריה היא מקצוע מדויק, מוכרח ומוחלט. אין חכמה מחייבת כחכמת החשבון. היא אפילו הסמל של כל המדעים המדויקים. המתמטיקאים הראשונים, חכמי יוון, כינו אותה בתואר המכובד: "מלכת המדעים". ופרפראות אינם דברים יפים ובלתי מחייבים, אלא דברים המשמשים כמבוא לחכמה. חשבון ואסטרונומיה אינם מקצועות עם ערך תורני אמיתי מצד עצמם, ולמרות זאת הם הכרחיים וחיוניים להבנת סוגיות מסוימות. ממש כמו הפרפראות שהגישו לפני הסעודה כדי לפתוח את התיאבון.

כעת הבנתי גם למה המשנה מעמידה את "קינין ופתחי נידה" כניגוד לתקופות וגימטריות. אלו הם שני מקצועות הלכתיים הכרוכים בחשבונות מסובכים. העוסק בלימוד מתמטיקה, עוסק באותו נושא כמו העוסק בפתחי נידה או במסכת קינין, אבל ההבדל ביניהם הוא תהומי, זה עוסק בתורה של ממש, וזה עוסק בחול, אך מכשיר את עצמו ללימוד תורה. ה"נפקא מינה" הראשונה והברורה היא בכּוונה. העוסק בתורה, גם אם אין כוונתו ברורה לו בעצמו, הוא עוסק בתורה, ועיסוקו קודש. לעומת זאת, העיסוק בחול, צריך כוונה ומחשבה ברורים יותר כדי לצרף את חולו אל הקודש.