ספרד שמתך למנוד ראש..
עליה לבניכם צוו עד קץ הימים,
השביעו כל זרעכם הגדולים עם הקטנים
לבלי ישובו לספרד ארץ הדמים
לבלי תדרוך עוד רגלם בחצי-אי-השפנים
שורות אלו בשירו של המשורר
יל"ג ("במצולות ים") רומזות לאגדה היסטורית שנפוצה בדורו
בקרב יהודי אירופה ולפיה לאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל (1492-1497) נשבעו
המגורשים שלעולם לא ישובו עוד לארצות אלו. גירסה אחרת סיפרה כי חכמים שבאותו דור
הטילו חרם חמור על כל יהודי שיחזור אי פעם לספרד או פורטוגל. מסיבה זו, כך הוסיפה
האגדה, נמנעו יהודים בכל הדורות מלהציג את כף רגליהם בחצי האי האיברי.
האגדה על החרם התפרסמה קרוב למחצית
המאה ה-19, וכפי הנראה נדפסה תחילה בעיתונות ובספרות היהודית (כבשירו של
יל"ג) ורק משם התגלגלה למקורות רבניים (ראה להלן). בכל מקרה, עד היום לא נמצא
תיעוד מפורש על קיומו של חרם יהודי שהוטל על ספרד, הן בספריהם של חכמי המגורשים
ובספרות התורנית בכלל והן בספרות הכללית, ולכן רבים הטוענים שמדובר באגדה ותו לא.
מכל מקום, בשלהי המאה ה-19, כשהחלה
ההגירה הגדולה ממזרח אירופה למערבה, והמוני פליטים יהודים את מרכזי הערים
באירופה בהמתנה וחיפוש אחר מדינות שיקלטו אותם, פתחה ספרד את שעריה בפני היהודים. בשנת 1869 ביטלה ספרד באופן רשמי את צו הגירוש, ואז הפך סיפור החרם
מאגדה חביבה לשאלה אקטואלית ומעשית שהתגלגלה לפתחם של הרבנים.
כעת נדרשו הרבנים לפסוק האם מותר ליהודים להגר לספרד. על אף
שאינם היסטוריונים, נדרשו קודם כל לשאלה העובדתית הפשוטה: האם הוטל אי פעם חרם על
השבים לספרד? בהנחה ואכן הוטל החרם נדרשו הרבנים להכריע בשאלות הבאות: האם
החרם עדיין בתוקפו? את מי הוא מחייב (אולי רק יהודים ספרדיים?), והאם ניתן להתיר
חרם מסוג זה בשל צורך השעה?
סוגיה זו שבה וניעורה בעקבות גל
הפליטים שיצרה מלחמת העולם הראשונה, ופעם נוספת עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
לאחר השואה חזר הנושא לכותרות, כאשר נשמעו קולות רמים שדרשו להטיל חרם על גרמניה.
הטוענים כך הרבו להשתמש בתקדים היסטורי: החרם שהוטל על ספרד.
גם בפולמוס הסוער שפרץ בישראל על
הסכם השילומים עם גרמניה הוזכר סיפור החרם בעיתונים. בהמשך, בסאגה המתמשכת של יחסי
ספרד-ישראל, נזכרה שוב האגדה מפעם לפעם.
 |
| עיתון דבר, יום רביעי, 07.07.1948 |
 |
| עיתון חרות, יום ראשון, אוגוסט 20, 1950 |
 |
| עיתון מעריב, יום רביעי, 11.03.1970 |
 |
| הצופה כ"ט אד"ב תשנ"ב 3.4.1992 |
לצורך ההמחשה, אצרף כאן רשימה
חלקית של רבנים שעסקו בשאלה זו (מתוך החוברת הנ"ל):
רבי מאיר אריק, רבי מנחם זמבא, רבי
אברהם יצחק הכהן קוק, רבי צבי הירש מייזליש, רבי יעקב מאיר בידרמן, רבי צבי יחזקאל
מיכלזון, רבי מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד, האדמו"ר רבי חיים אליעזר שפירא
ממונקאטש, רבי אפרים ביליצר, רבי יחיאל יעקב ויינברג, רבי שלמה אהרן ורטהיימר, ועוד.
ברצוני כאן להביא הוספה מעניינת על
מחקרו של הרב גולדהבר, מתוך ספרו של יוזף רות "יהודים נודדים" שתורגם
לראשונה מגרמנית לעברית ויצא לאור לפני כשנה (נובמבר 2011) על ידי הוצאת 'סמטאות'
הירושלמית.
יוזף רות, סופר ועיתונאי יהודי
אוסטרי ממוצא גליציאני, שלאחרונה זוכה לעדנה מחודשת. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיע
לברלין, שם עבד כעיתונאי, אך עם עליית הנאצים יצא לגלות ולבסוף מצא את מותו במאי
1937, לאחר שהתמוטט בבית קפה פריזאי, כנראה בשל שתיינותו הכרונית.
הספר 'יהודים נודדים' הנו יצירה
מיוחדת במינה על תופעת ההגירה היהודית מהמזרח למערב. מלבד היותו מסמך תיעודי
ממדרגה ראשונה, הוא כולל גם ביקורת חדה ונוקבת על ההתנכרות והיחס המתנשא של אזרחי
מערב אירופה, ובפרט היהודים שבהם, כלפי אחיהם המזרח-אירופים. המחבר מצהיר בהקדמה
לספרו כי "הספר לא נכתב למען אותם מערב-אירופים הסבורים שעצם העובדה שגדלו
בבתים מצוידים במעליות ובחדרי שירותים בעלי אסלות נשטפות, מקנה להם את הזכות
להשמיע בדיחות גרועות על כינים, פשפשים
ופרעושים, שאיתרע מזללם להיוולד ברומניה, בגליציה או ברוסיה", ומביע
תקווה שעדיין נותרו במערב אנשים "הרוחשים כבוד לכאב, לגדולה האנושית
ולזוהמה המלווה את היסורים באשר הם; מערב-אירופים שאינם גאים במזרנים הנקיים שלהם;
המרגישים שביכולתם לספוג הרבה מהמזרח, והיודעים אולי שגליציה, רוסיה, ליטא ורומניה
הן כר צמיחה לאנשים גדולים ולרעיונות גדולים...".
המהדורה הראשונה של הספר נדפסה
ב-1927. כעבור עשר שנים, בשעה שרות עמד להדפיס בשנית את הספר, השתנתה המציאות ללא
היכר, ואם בתחילה היו יהודי המזרח הזקוקים להגנה, כעת נזקקו יהודי המערב להגנה לא
פחותה. רות מתייחס לשינוי הזה בהקדמה מיוחדת שהוסיף למהדורה השנייה ובה תיאר את
סבלות היהודים בגרמניה שאחרי עליית הנאציזם. למהדורה השניה הוסיף גם 'אחרית דבר'.
כעת נחזור לנושא שבו פתחנו. רות
מתייחס לחרם על ספרד שלוש פעמים בספרו.
פעם אחת בגוף הספר. הוא מספר כי על החרם, שאמנם
הטילו רבנים, מקפידים גם יהודים חילוניים. אחר כך מוסר ידיעה מפתיעה: החרם עומד
להתבטל!
לא ברור לי לְמה התכוין כאן רות. ידוע
שבין שתי המלחמות עסקו רבנים בשאלה זו. הרב גולדהבר כותב כי "בשנת תרפ"ג
כבר עוררה השאלה [=על החרם] גלים והכתה הדים בעולם הרבני...", אך האם ידע רות
על החלטה ספציפית שהתקבלה על ביטול החרם?
ב'אחרית דבר' למהדורה השניה (שנדפסה כאמור ב-1937) חוזר שוב רות על הידיעה ש"החרם היהודי הגדול על ספרד אמור להתבטל בשנים אלו" ובאופן מפתיע, מהרהר על האפשרות שמלחמת האזרחים בספרד היא לא פחות מאשר עונש משמים על גירוש ספרד!
[אינני יודע לאיזה "משפט של אבותינו" כוונתו של רות. אני מניח שיש כאן תרגום מעברית לגרמנית של מאמר חז"ל כלשהוא על "בית דין של מעלה", שעבר כעת תרגום נוסף לעברית והרחיק אותנו יותר מהמקור].
הפעם השלישית בה מוזכר החרם על ספרד, היא בעקבות אגדה מקסימה ששמע רות מיהודי ספרדי קשיש על שני יהודים שחצו בטעות את הגבול לספרד ועל גורלם המעניין. הקשיש לא חשש מספרד וגם לא ידע ש"ההומניזם כבר לא מודרני".
האם סיפור זה ידוע ממקורות אחרים? אולי אחד הקוראים יידע לספר לנו.
רוב תודות להוצאת סמטאות על הרשות להשתמש בצילומים מהספר.
רוב תודות להוצאת סמטאות על הרשות להשתמש בצילומים מהספר.
יצויין שהרב גולדהבר במחברתו הנ"ל מצא גם מצא את מקורות החרם, שהוא אמנם מאוחר במאה שנה לגירוש. בעצם, החרמות היו ידועים, אבל אף אחד לא קישר ביניהם לבין החרם המפורסם.
השבמחק