את העיירה של סבא שלי, סוואליווע, כבר הזכרתי כאן (קישור). כעת ברצוני לספר את סיפור הישרדותה של צוואה משפחתית.
בסאווליווע פעל דפוס יהודי קטן, שהיה בבעלות רב המקום - רבי חיים יהודה גולדנברג. לפי מפעל הביבליוגרפיה, דפוס זה הפסיק לפעול בשנת תרע"ג (1913) ושני הספרים האחרונים שנדפסו בו באותה שנה הם: ספר אפריון, מאת רבי שלמה גנצפריד [מהדורה שניה], ושו"ת לבושי מרדכי, מאת רבי מרדכי וינקלר אב"ד מאד [מהדורה ראשונה].
ובכל זאת, לי ידוע על הדפסה יהודית מאוחרת בהרבה שנעשתה בסוואליווע.
בשנת תש"א (1941) בערך נדפס במקום קונטרס קטן [בן חמשה עמודים] ובו צוואתו של ר' משה שטרן, סב סבי.
ר' משה שטרן, דמות אופיינית בין יהודי הקרפטים של תלמיד חכם צנוע המתפרנס מעבודת אדמה ועיבוד עורות, ראש חברת ש"ס וממנהיגי הקהילה בעיירה בילקה (Bilky) הסמוכה, כתב את צוואתו ביידיש בשנת תרצ"ד (1934), ובה ביקש מילדיו ללכת בדרך הישר, לקבוע עתים לתורה, לנהוג בצניעות ועוד.
בסוף הצוואה מכתיב ר' משה את נוסח המצבה שיקימו על קברו. הוא מבקש שלא לכתוב עליו שום תוארים, רק: "פ"נ משה בן שרה ובן שמואל יעקב, והוא היה מעביר על מדותיו".
את הצוואה
הדפיס אבי סבי, בנו של ר' משה, ר' ישראל שטרן. מאחר ור' משה נפטר בחודש אלול
ת"ש, שיערתי שהצוואה נדפסה בשנת תש"א.
הדפוס בו נדפסה הצוואה היה שייך למשפחת דויטש. בן המשפחה, ארי דויטש, שהיה חבר ילדות של סבא שלי, הגיע עמו למאוטהאוזן, ויחדיו שרדו את אימי המחנה עד לשחרור.
בשיחה שקיימתי עם ארי, שמתגורר מזה שנים בניו-יורק, סיפר לי כי את הדפוס הקים אביו והוא נועד בעיקר להדפסת תעודות ממשלתיות, פרוספקטים ופרסומות לבתי עסק. עד כמה שידוע לו, הם לא התכוונו להדפיס ספרי קודש. בעקבות חוקי האפליה נגד יהודים הופקע הדפוס מחזקת משפחת דויטש ממש באותה תקופה. ייתכן שצוואה זו הייתה פריט הדפוס האחרון שנדפס באותיות עבריות בסוואליווע.
מובן לכל שהסיכוי שעותק מהצוואה ישרוד היה אפסי. מלבד מאורעות השואה שהחריבו סדרי עולם והעלימו אלפי פריטים מן הסוג זה, מדובר גם בהדפסה מצומצמת של עותקים שנועדה רק לבני המשפחה. ובנוסף, לא מדובר בספר אלא בדפים בודדים שמתכלים במהירות רבה.
אלא שזמן קצר אחרי הדפסתה שלח מאן דהוא מבני המשפחה עותק מן הצוואה לאחד הבנים של ר' משה שטרן שהתגורר אז בארץ ישראל, וכך זכינו שהצוואה השתמרה לדורות. כשסבי עלה ארצה אחרי השואה, דאג לעשות צילומים מן העותק הבודד הזה שבינתיים אבד.
להלן עמוד ראשון ואחרון מן הצוואה. את הצוואה במלואה אפשר לראות (ולהוריד) כאן (קישור).
בסאווליווע פעל דפוס יהודי קטן, שהיה בבעלות רב המקום - רבי חיים יהודה גולדנברג. לפי מפעל הביבליוגרפיה, דפוס זה הפסיק לפעול בשנת תרע"ג (1913) ושני הספרים האחרונים שנדפסו בו באותה שנה הם: ספר אפריון, מאת רבי שלמה גנצפריד [מהדורה שניה], ושו"ת לבושי מרדכי, מאת רבי מרדכי וינקלר אב"ד מאד [מהדורה ראשונה].
ובכל זאת, לי ידוע על הדפסה יהודית מאוחרת בהרבה שנעשתה בסוואליווע.
בשנת תש"א (1941) בערך נדפס במקום קונטרס קטן [בן חמשה עמודים] ובו צוואתו של ר' משה שטרן, סב סבי.
ר' משה שטרן, דמות אופיינית בין יהודי הקרפטים של תלמיד חכם צנוע המתפרנס מעבודת אדמה ועיבוד עורות, ראש חברת ש"ס וממנהיגי הקהילה בעיירה בילקה (Bilky) הסמוכה, כתב את צוואתו ביידיש בשנת תרצ"ד (1934), ובה ביקש מילדיו ללכת בדרך הישר, לקבוע עתים לתורה, לנהוג בצניעות ועוד.
בסוף הצוואה מכתיב ר' משה את נוסח המצבה שיקימו על קברו. הוא מבקש שלא לכתוב עליו שום תוארים, רק: "פ"נ משה בן שרה ובן שמואל יעקב, והוא היה מעביר על מדותיו".
 |
| ר' משה שטרן |
הדפוס בו נדפסה הצוואה היה שייך למשפחת דויטש. בן המשפחה, ארי דויטש, שהיה חבר ילדות של סבא שלי, הגיע עמו למאוטהאוזן, ויחדיו שרדו את אימי המחנה עד לשחרור.
בשיחה שקיימתי עם ארי, שמתגורר מזה שנים בניו-יורק, סיפר לי כי את הדפוס הקים אביו והוא נועד בעיקר להדפסת תעודות ממשלתיות, פרוספקטים ופרסומות לבתי עסק. עד כמה שידוע לו, הם לא התכוונו להדפיס ספרי קודש. בעקבות חוקי האפליה נגד יהודים הופקע הדפוס מחזקת משפחת דויטש ממש באותה תקופה. ייתכן שצוואה זו הייתה פריט הדפוס האחרון שנדפס באותיות עבריות בסוואליווע.
מובן לכל שהסיכוי שעותק מהצוואה ישרוד היה אפסי. מלבד מאורעות השואה שהחריבו סדרי עולם והעלימו אלפי פריטים מן הסוג זה, מדובר גם בהדפסה מצומצמת של עותקים שנועדה רק לבני המשפחה. ובנוסף, לא מדובר בספר אלא בדפים בודדים שמתכלים במהירות רבה.
אלא שזמן קצר אחרי הדפסתה שלח מאן דהוא מבני המשפחה עותק מן הצוואה לאחד הבנים של ר' משה שטרן שהתגורר אז בארץ ישראל, וכך זכינו שהצוואה השתמרה לדורות. כשסבי עלה ארצה אחרי השואה, דאג לעשות צילומים מן העותק הבודד הזה שבינתיים אבד.
להלן עמוד ראשון ואחרון מן הצוואה. את הצוואה במלואה אפשר לראות (ולהוריד) כאן (קישור).
כתבה מרגשת ! אני לצערי הרב, לא יודעת כמעט כלום על חיי המשפחה שלי בפולין טרם מלחמת העולם השניה. כמו כן אין לי אפילו תמונה אחת של סבא, סבתא...כלום, רק כאב ... וחוסר ידע !
השבמחק