"כתב האשכנזים" בדפוס - אמסטרדם, 1714 / ספרות ה"אגרונים"

בשנת תע"ד (1714) נדפס באמסטרדם הספר 'תקון סוחרים ותקון חלופים', הכולל נוסחאות לדוגמה של שטרות וחוזים עסקיים, ב"אשכנזית-יהודית" (יידיש).
ספר זה הוא חלק מז'אנר ספרותי גדול של ספרים הנקראים 'אגרונים' (בריוונשטעלערס), המכילים דוגמאות לכתיבת מכתבים ואגרות, שטרות, חוזים והסכמים (ראו קישורים בסוף).
את הספר חיבר וליקט יוסף מארשן, ואליו חברוּ משה בענדין וצבי הירש שעברשין.

וזה לשון השער:

תקון סוחרים ותקון חלופים

אשר הביאו לבית הדפוס המשותפי"ם, הלא המה כהר"ר הירש שעברשין וכה"ר משה בענדין ויוסף מארשן; וע"י השלישי נלקט ונחבר ולא על ידו לבדו, כי אם מכמה וכמה ספרי אומות העולם אשר כתבו תקונא ודינא דמלכותא, הכל באר היטב, כאשר עיניכם במשרים תחזינה.

נדפס ע"י הנ"ל באמשטרדם

בשנת תעד לפ"ק

המיוחד במהדורה זו הוא שכל הספר נדפס בגּוֹפָן (פוֹנט) של כתב-אשכנזי רהוט.
הנה דוגמה מעמודי הספר (סריקה של הספר במלואו ניתן למצוא כאן):

בראש הספר מופיעה הסכמה (באותיות מרובעות!) של רבה האשכנזי של אמסטרדם באותם ימים, רבי צבי הירש אשכנזי, הלא הוא ה"חכם צבי", אשר מגן על זכות היוצרים של המו"ל ואוסר על שימוש בגוֹפן הזה ללא רשותו.

וכך כתב בהסכמתו:

"עיני ראו דמות תבנית הכתב והמכתב הנהוג בין אחינו האשכנזים ה"י דָפוּס ע"י הנעלה כהר"ר משה במהור"ר יוסף מבענדין... אמרתי כי טוב לגזור בתוקף גזרתינו, עד מקום שהיא מגעת, על כל אשר בשם ישראל יכונה, לבל ידפיס כתבנית כתב האשכנזים הנ"ל שום אגרת ואפילו באל"ף בי"ת או תשר"ק או שאר אופני הכתיבה, לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים בלתי רשות כהר"ר משה...".

ה"חכם צבי"

עשרים שנה לאחר מכן, בשנת תצ"ד (1734), נדפס באמשטרדם, ספר נוסף שחיבר יוסף מארשן, אף הוא ב"כתב האשכנזים". ספר זה נקרא "לשון זהב" (סריקה שלו נמצאת כאן). [ספר זה הוא 'חלק שני' של הספר 'חנוך לנער' שנדפס אחריו - ראה להלן].
להבדיל מהספר הקודם שיועד לסוחרים, החלק הזה שווה לכל נפש.

חלק זה הוא מעניין ו"צבעוני" במיוחד, שכן בו אנו מוצאים דוגמאות למכתבים בתקופת השידוכין והאירוסין, מכתבים בין המחותנים, בין החתן לכלה, הזמנה לחתונה, ברכות לברית מילה ולפדיון הבן, מליצות פתיחה למכתבים, ועוד.

בשנת תק"ג (1743) נדפס החלק הראשון של ספר זה, שנקרא 'חנוך לנער', אף הוא באותיות כתב אשכנזי, אך אותו לא ראיתי.

ספר נוסף שנדפס באמסטרדם, בשנת תע"ז, העושה שימוש אף הוא באותיות האשכנזיות, הוא הספר 'לשון נקי' (הוא נדפס שם מאוחר יותר גם בשנת תקכ"ט). 

--
על ז'אנר ספרות האגרונים, ראו: דב רפל, "ביבליוגרפיה של אגרונות יהודיים", סיני, כרך קיג, תשנ"ד, עמ' נג-עט; יהודית הלוי צוויק, תולדות ספרות האגרונים (הבריוונשטעלערס) העבריים (מאה 16 - מאה 20), תל אביב 1990. (וראו גם בבלוג 'עם הספר' - כאן). על יוסף מארשן ופועלו כתב בפירוט י' שאצקי, "די הקדמות צו יוסף מארשנס חיבורים", ייווא בלעטער 13, ווילנא 1938, עמ' 377-389 (תודה ליעקב מאיר על ההפניה).
 
להלן מבחר קישורים ל'אגרונים' שסריקה שלהם נמצאת ברשת:

אגרות שלומים - אוגסבורג רצ"ד

לכל חפץ - ונציה שי"ב

סדר תקוני שטרות - פיורדא תנ"ה

סדר תקוני שטרות - אלטונה תקנ"ב

סדר תקוני שטרות - המבורג תקל"ג

תקון סופרים - ליוורנו תקמ"ט

עטור סופרים - הוראדנא תקנ"ז

עט סופר השלם - ווילנא והוראדנא תקצ"ג

צחות המליצה - ווילנא והוראדנא תקצ"ה

קרית ספר - ווילנא תקצ"ה

קרית ספר - ווילנא תר"ח

עט סופר החדש - ווילנא תרי"ד

מכתבי עברית - ווילנא תרט"ז

קרית ספר - ווילנא תרי"ט

חליפות אגרות - ווארשא תרל"א

מכתבים בספר - ווארשא תרל"א

עטור סופרים - לבוב?

הקיסר, האפיפיור והמלך - מתוך מחזור בכתב-יד - רומא, 1818

ל"קדם בית מכירות" הגיע כתב-יד, ובו מחזור תפילות ופיוטים, "כפי מנהג ק"ק [קהילת קודש] ספרדים של בני כנסת קאטאלאני". כתב-היד נכתב ברומא, בשנת תקע"ב - 1818. בראש כתב-היד שער מאוייר נאה.

היהודים ברומא, כמו בערים אחרות באיטליה, היו מאורגנים בקהילות קטנות - לפי ארצות מוצאם: אשכנזים, "איטליאנים" (איטלקים), "קאטאלנים" (ספרדים), ו"לוואנטינים" (מזרחיים. מלשון: Levant). 

הנוסח והפיוטים במחזור זה הוא, כאמור, לפי מנהג הספרדים - "קאטאלאנים".

כשבדקתי את כתב-היד מצאתי משהו מעניין:

בנוסח "אלהינו שבשמים" שנאמר לאחר חזרת הש"ץ בשחרית של יום הכפורים, מופיעה בין היתר הפסקה: "א"ש [אלהינו שבשמים] תן בלב הקיסר ובלב כל יועציו ושריו, ומנהיגיו וחשמניו, רחמנות להיטיב אלינו".

והנה, בשלב מאוחר יותר, הסגיר מישהו בסוגריים (כסימן מחיקה) את המילים "הקיסר" ו"חשמניו", וכתב בשולי העמוד: "האפיפיור".

זמן מה לאחר מכן, נמחקה גם המילה "האפיפיור" בהעברת קו, ותחת זאת נכתב (מעל המילה "הקיסר"): "המלך". 

ההסבר לכך פשוט, ומשקף בצורה יפה את אירועי המאה ה-19 באיטליה. 

בשנת 1818 - שנת כתיבת המחזור - היתה רומא (ואיטליה בכלל) תחת חסותו של נפוליאון, ולכן נכתב בנוסח התפילה: "הקיסר".

אולם, לאחר תבוסתו של נפוליאון, ובעקבות קונגרס וינה שהתקיים בשנים 1814-1815, חזרה רומא לחסותו של האפיפיור, כחלק ממדינת האפיפיור, ואז תוקן הנוסח בכתב-היד ל"האפיפיור". 

כמה עשורים לאחר מכן, בשנת 1870, סופחה רומא לאיטליה המאוחדת, תחת שלטונו של המלך ויטוריו אמנואלה השני, ושוב הוצרך בעל כתב-היד לתקן את הנוסח שבמחזור.

רישום מעניין על גמרא - קיבוץ "חפץ חיים" בברגן בלזן

יהודי יקר, החפץ בעילום שמו, מחזיק בספרייתו כרך גמרא, מסכת בבא מציעא, שנדפסה לאחר השואה בגרמניה, באוגסבורג תש"ו.

הגמרא הייתה שייכת ל"קיבוץ חפץ חיים" של פועלי אגודת ישראל, במחנה העקורים ברגן-בלזן, כפי שמלמד הרישום הבא:

לצד רישום זה, מופיע רישום מליצי ומבודח, המלמד כיצד התגלגלה הגמרא אל ה"קיבוץ" (בסופו של הרישום, רמז לשם הכותב):

הגמרא הזאת היתה עזובה מעין כל

מיום שנדפסה עד עכשיו לא נשמע עלי'[ה] קול

ואין איש למֵד בה לא בשבת ולא בחול

אם רצונכם לידע, איך היתה המעשה?

בשבילכם שתדעו, את הכל אעשה...

בהיותי בעיר צ. לבית המדרש נכנסתי

אבל לדאבוני הגדול הרבה התאכזבתי

כשהוצרך לתפלה בצבור כמנין עשרה

כשעה נתארכה עד שנאספו ארבעה

והספרים מאין לומד מונחים גלמודים

אעפ"י שנמצאו שם הרבה חרדים

כי בהבלי הבלים הם תמיד טרודים

ובעת שבקיבוצנו הם כולם נחוצים...

וכדי לתקן לכל הפחות גמרא אחת

לקחתי'[ה] תחת זרועי והלכתי לדרכי בנחת

זה הכל מה שלכם סיפרתי

לא מקצת חסרתי ולא כלום שקרתי

רצונכם לידע מי הוא המחבר

בהזדמנות שני'[ה] לכם אספר

ואם דוקא אתם רוצים לידע שמי

תחשבו כמה הוא מאה וחמישים ושש

וגם שלש מאות ושתים עשרה

סדר אכילת הסימנים בליל ראש השנה - קוני, איטליה

ל"קדם בית מכירות" הגיעו בזמן האחרון מספר כתבי יד של מחזורי תפילות ופיוטים, שנכתבו בעיר קוני (קוּ‏נֵאוֹ‏ Cuneo), אשר במחוז פיימונטה בצפון-מערב איטליה, במאה ה-19 בערך. בכמה מכתבי היד מצאתי נוסח מעניין ולא מוכר של סדר אכילת הסימנים בליל ראש השנה.

לא נאריך כאן במקורותיו של המנהג, רק נציין כי בין סוגי הירקות והפירות הנאכלים בליל ראש השנה לסימן טוב, חלקם משותפים לכל הקהילות (כגון תמר, דבש), ומהם שהיו ייחודים למקום מסוים.

כך לדוגמא כותב הטור (הלכות ראש השנה, סימן תקפג): "ומה רבו המנהגים, כל מקום ומקום לפי מנהגו. באשכנז, רגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש, לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה, ובפרובינצא (=פרובנס) נוהגין להביא על השולחן כל מיני חידוש, ואוכלין ראש כבש והריאה. ראש כבש - לומר נהיה לראש ולא לזנב, והריאה - לפי שהיא קלה...".

בעניין מנהג אכילת הריאה נאמרו טעמים רבים: לדוגמא, לפי ה"כל בו" היא נאכלת "משום שמאירה את העינים", ואילו רבי חיים פאלאג'י כותב (בספרו 'מועד לכל חי'): "ואני נהוג לאכול ריאה אחר כל היהי רצון, ואני אומר ראה נא בעוניינו...". במשנה ברורה (סימן תקפג, ס"ק א) כתב על דברי השולחן ערוך: "וכשיאכל רוביא יאמר 'יהי רצון שירבו זכיותנו'..." - "והוא הדין מה שנקרא בלשונות אחרים לשון רבייה יאכל, כל מדינה ומדינה כלשונה". 

שנה טובה, נעימה ומתוקה, לכל קוראי הבלוג הנאמנים. אלי

תפילה לחודש אלול וסגולה למחשבות זרות בתפילה - כת"י איטלקי, המאה ה-19

להלן עמוד מתוך כתב-יד שהגיע ל"קדם בית מכירות", עם תפילות לימים נוראים (המאה ה-19 בקירוב).
זו הזדמנות לפגוש בכתיבה האיטלקית היפה, וגם להביא קצת מענייני דיומא.

ב"ה       עמ"י עש"ו [עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ]
בכל חדש אלול בשעת הצ"ת [הוצאת ספר תורה] יאמר ה' ה' אל רחום וכו' ג' פעמים
רבונו של עולם מלא משאלותי לטובה והפק רצוני ותן שאלתי
לי ולבני ביתי חיים טובים וארוכים בכבוד ובמנוחה
ביראתך ובתורתך בשלום ובבטחה ופדני מכל צרה וצוקה
ויגון ומָוֶת ומכל רעות המתרגשות לבׂא בעולם וכפר עונותינו
ואשמותינו אכי"ר [אמן כן יהי רצון] 

סגולה גדולה להעביר מחשבת חוץ בעת התפלה
קודם שיתחיל להתפלל יעביר יד ימינו ג"פ [ג' פעמים] על מצחו ויאמר כל פעם
לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי
ואם נפל מחשבת חוץ בתוך התפלה במקום שאסור לאפסיק [!]:
ישתוק מעט ויעביר יד ימינו על מצחו ויהרהר פסוק הנ"ל

התפילה היא מתוך סידור האריז"ל, והסגולה מובאת בספר קיצור של"ה בשם "מקובל גדול".

שתי תמונות - הרב קוק ורבי איסר זלמן

לרגל יום השנה לפטירתו של הרב קוק (שחל היום), הנה שתי תמונות שמצאתי לא מזמן בארכיון שהגיע ל"קדם בית מכירות".
לצדו של הרב קוק ניצב ידידו הגאון רבי איסר זלמן מלצר. כפי הנראה, מדובר בטקס כלשהוא (חנוכת הבית?) של בית החולים "ביקור חולים".

את התמונות צילם הצלם הירושלמי הנודע צדוק בסן.

עוד על רישומי בעלות

על נוסח רישום הבעלות הנפוץ "תנו רבנן לעולם יכתוב אדם שמו על ספרו..." כתבתי בעבר. זהו אחד מרישומי הבעלים הנפוצים ביותר, ואני מוצא אותו בספרים שהגיעו מכל ארצות התפוצה היהודית, בכתיבה ספרדית ומזרחית, בכתיבה איטלקית ובכתיבה אשכנזית.
לאחרונה היה לפניי עותק של הספר Conciliador מאת מנשה בן ישראל (נדפס באמסטרדם בשנת 1650). לעותק זה כריכת קלף רכה, ועליה מצאתי את רצף האותיות הבא:

ת"ר ליאש עס שיא רמה ושה עככ שמעס

אני הצעיר משה בכ"ר שמואל סולטאן יצ"ו

ופענוח ראשי התיבות הוא:

ת"ר ליאש עס שיא רמה ושה עככ שמעס = תנו רבנן לעולם יכתוב אדם שמו על ספרו שמא יבוא אחד רשע מן השוק ויאמר שלי הוא על כן כתבתי שמי על ספרי.

בפנים הכריכה חוזר שוב רישום זה:

להלן רישום-בעלות נוסף בראשי תיבות, שנכתב על ספר 'כוס תנחומים', פרנקפורט דמיין 1867 (תודתי לר' אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם בתל אביב, ששלח לי תמונה זו):

משלעלת"מ אכתוב ואחתום של מי

הק' אברהם באא"ו יוסף ז"ל פראנק

משלעלת"מ = משום לפני עיוור לא תתן מכשול

"החטא הנורא והאפל ביותר של האדם, לחשוב רעות על עצמו" - מפניני זלדה

ל'קדם - בית מכירות' הגיע לאחרונה צרור מכתבים שכתבה המשוררת זלדה לנער בשם דוד ולבני משפחתו (שהיו כנראה קרוביה של זלדה). חלק מהמכתבים נכתבו לרגל הגיעו של הנער לגיל המצוות.
מן המכתבים דליתי את הפנינים הבאות:

זלדה כותבת אל הנער: "אתה הטוב באמת, הן נוצרת בשביל להעניק אושר ובשביל לקבל אהבה קדושה כשרה", ומבקשת "שרק לא תטעה ותחשוב אחרת על עצמך".
"פעמים אני חושבת", היא ממשיכה, "שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמו 'בעיני השכנים' ולא בעיני האין סוף)".

בראיית האדם את עצמו באור שלילי - "אין בזה ענווה כלל - כי אם רפיון ובריחה מבנין החיים - שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות".

במכתב אחר כותבת זלדה לאותו נער: "החיים יכולים להיות וצריכים להיות יקרים ומפוארים".

רישום בעלות על ספר - תיעוד מאסיפת נציגי הקהילות היהודיות בפרשבורג, בשנת 1735

בספר מספריה פרטית שהיה למראה עיני, מצאתי רישום בעלים עם תיעוד היסטורי מעניין.
הספר: חידושי ריטב"א על מסכת חולין, נדפס בפראג בשנת תצ"ה (1735).
מן הכיתוב שבראש השער עולה כי הכותב קנה את הספר בעת ששהה בעיר פרשבורג, כשבא להשתתף באסיפת נציגי יהודים מכל המחוזות בהונגריה, לצורך תיאום המסים לקופת המלכות, אשר התקיימה בפרשבורג באותה העת.

"הספר הלז קניתי מהוני בפ"ב [=בפרשבורג] בשעת אסיפת יהודים מכל קומידאטאי [=המחוזות] הדרים שם יהודים בכל מדינת הגר [=הונגריה] להעריך מעות מלכה יר"ה [=ירום הודה] מסך חמשה ועשרים אלפים לשנה, והי'[ה] מכל קומידאט שני משולחים מושבעים מהמלכה להודיע האמת מה שכל אחד בקומידאט יש לו הונו ורכושו, נעשה ההתחלה כאן פ"ב [=פרשבורג] יום א' ר"ח טבת תקט"ו לפ"ק (=15 בדצמבר 1754) ולראי'[ה] בע"ה [=באתי על החתום] הק'[טן] יוסף בהמנוח מוהר"ר ש[']זנוויל ז"ל זלה"ה מק"ק לייפניק וע"ע [=ועת עתה] איתן מושבי בטא[טא]".

המלכה המוזכרת, היא מריה תרזה, שקיבלה את התואר מלכת הונגריה בשנת 1740. מריה תרזה, כידוע, לא היתה נחמדה כל כך ליהודים, בלשון המעטה. בין היתר, מיד לאחר שהוכתרה למלכת הונגריה, דרשה להעלות את מסי היהודים ל-50,000 פלורין. לאחר שהיהודים הקימו קול זעקה, ניתנה ליהודים "הנחה" למשך חמש שנים, בהן נדרשו לשלם "רק" 20,000 פלורין בשנה, אך עם הזמן עלה הסכום בהדרגה, עד שבשנת 1778 כבר חויבו היהודים לשלם 80,000 לשנה! 

ברישום שלפנינו רואים כי בשנת תקט"ו (1754) עמד סכום המס על 25,000.

את זכרו של הכותב, ר' יוסף ב"ר שמואל זנוויל כ"ץ מלייפניק, שהתגורר בעיר טאטא (Tata), מצאתי במאמר 'מקורות לקורות היהודים בהונגריא', מאת ר' ישראל גאלדבערגער, בתוך: הצופה לחכמת ישראל (הצופה מארץ הגר), שנה ז', בודפשט תרפ"ג, שם (עמ' 56) נכתב עליו כי נפטר בשנת תקכ"ד (1764), וכי "היה תלמיד חכם גדול ומופלג ואיש נכבד מאד נעלה", וגם מובא נוסח מצבתו. 

בעמ' 71-74 שם, מובאת צוואתו במלואה (מוזכרת אצל: מאיר בניהו, ו, ירושלים תשמ"ה, עמ' רלד; וראה גם: ר' יקותיאל יהודה גרינוולד, תולדות משפחת ראזענטהאל, בודפשט תר"פ, עמ' 6, הערה 2).

אביו, של ר' יוסף - ר' שמואל זנוויל כ"ץ מלייפניק - היה בין החותמים על כתב הרבנות לרבי דוד אופנהיים [ראה: שו"ת נשאל דוד, חלק ג', ירושלים תשל"ה, במבוא - עמ' כ]. שם חתם גם בקיצור: "ש'זנוויל", כפי שמופיע ברישום על הספר שלפנינו.

עוד רישומי בעלות

בעלי הספרים היו נוהגים לכתוב על ספריהם איומים על גונב הספר, לצד ברכות על הקורא בו (מבלי לגונבו...). אצל התימנים מצויה מאד המליצה (בכמה גרסאות): "הקורא בו ישמח והגונבו ימח". 

להלן רישום בעלות על ספר 'זרע ישראל', דרשות ב"לשון אשכנז" (גרמנית) מאת ר' ישראל דייטש  (תק"ס-תרי"ג), אב"ד בייטעהן (שלזיה), שסריקה שלו מצאתי כאן.

ברישום משעשע זה מנסה הבעלים לשכנע את הגנב, בחוסר הכדאיות שבגניבה, וגם מאיים עליו במאסר של כמה חודשים:

הסריקה לא ברורה, ועל כן דילגתי על המקומות שלא היו ברורים לי (ההדגשות הן שלי):

זה הספר שייך להבחור המשכיל והחשוב כמר אברהם שמעון --- בלאמזא, דברי המעולים האלה כתבתי למען --- לסמוך אולי יגנב מעמי, למען יודע לי הגנב. גנב יקר באתי לחלות [?] פניך [?] שלא תקח זה הספר ממני כי לקחתיו בעד 2 ז-- ולמה זה לך ליטול -- יקר כזה חוברת עברית בלשון אשכנז מאת הרב הגאון ישראל דייטש, אם יפול בידך הלא -- ולמה זה לך לעשות -- ואם אמצא בידך הלא אמסרך בידי השופט ותלך לבית האסורים על שנים או שלשה חדשים, לכן תניחה [?] בידי גנב יקר ואם לאו -- כזרם מטר -- גם תלך לבית האסורים, ממני ידידך המ--

והנה רישום בעלות נוסף שמצאתי, מליצה על הפסוק "אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א):

אם לא יגיד ונשא עונו, ע"כ [על כן] באתי להגיד
שזה הספר שייך להרבני המופלג בתורה וביראה חיים כש"ת מה"ו שמשון סטופווע נ"י
אני הכותב הק' משה ליב דייטש מפ"ב [מפרשבורג]

על רישומי בעלות נוספים - ראו כאן.

ברית מילה באמסטרדם ובמושבות ההולנדיות שמעבר לים - המאה ה-18

להלן סריקות מספר 'ברית יצחק' שנדפס באמסטרדם בשנת תקכ"ח (1768), ובו סדר "ליל שמיני" הנאמר בלילה שלפני המילה, עם "סדר תקון המוהל" והוספות שונות.

בספר זה כמה הוספות מעניינות מן ההיסטוריה של יהודי הולנד והמושבות ההולנדיות שמעבר לים במאה ה-18.

בשער הספר תחריט יפה של טקס ברית מילה:

בדף יב מופיע סדר ברית מילה לאנשים גדולים, ביניהם: "אנוסי ישראל הבאים מספרד ופורטוגאל".

בסוף הספר רשימה (בפורטוגזית) של שמות מוהלים מאמסטרדם וערים אחרות בהולנד, ומוהלים הפועלים בקהילות הפורטוגזיות והספרדיות בלונדון, המבורג ובאיון (צרפת), ובמושבות שמעבר לים: קוראסאו וסורינם.

על יהודי האיים הקריביים - ראו כאן, כאן וכאן.

דיוקן "רבינו הקדוש" מחבר המשנה

להלן איור דמיוני של רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, הידוע בכינויו "רבינו הקדוש", בדמות חכם אשכנזי מימים עברו:

האיור מופיע בשער מהדורת משניות, שנדפסה בוינה בשנת תקנ"ג - 1793.

על איורים נוספים של "רבינו הקדוש" - ראו מה שכתבתי כאן.

ואלה המשפטים - נסיונות קולמוס נוספים

כבר כתבתי בעבר מספר פעמים על הוואריאציות השונות ל"נסיון הקולמוס".
אחד מנסיונות הקולמוס הנפוצים הוא הפסוק "ואלה המשפטים", אותו מצאתי משורבט במקומות רבים, כמו לדוגמה בתמונה הבאה (על כריכה פנימית של ספר).

לעתים היו כותבים את המשך הפסוקים שאחרי "ואלה המשפטים" (שמות, פרק כא), כמו לדוגמה, בתמונה הבאה, מתוך טור חושן משפט ונציה שכ"ז, שעליו ניסוי קולמוס בכתב-ידו של רבי נתן שפירא בעל "מגלה עמוקות", שחתם גם את שמו מעל ניסוי הקולמוס (מתוך מכירת קדם, מרץ 2011).

לאחרונה מצאתי עמוד גדוש בנסיונות קולמוס רבים, בכתיבה אשכנזית עתיקה, באחד מדפי המגן של הספר היידי ברנט שפיגל, מהדורת פראג ש"ע (1610), שנסרק ב-Google Books:

בנסיונות הקולמוס שבעמוד זה, אנו רואים גם את "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם...", גם את "תשרק צפעס נמלך יטחז והדג בא" - שזה אותיות הא"ב בסדר הפוך, עם תוספת בסוף "והדג בא על השולחן, בשר ודגים על השולחן"(ראו גם כאן).
בנוסף, מופיע כאן רצף אותיות שלא הצלחתי לזהות/להבין. זה נראה כמו:

קמודאישרפוטריקלונימוסדותיהן [?]

אגב, כפי הנראה, גם ספר זה היה שייך למרים מירל בת רבי זלמן תאומים מוינה - עליה כתבנו בפוסט הקודם, וזאת על פי החתימה שבראש השער:

-- בת הגאון מהר"ר זלמן שליט [=שיחיה לאורך ימים טובים]

הוספה 4/6/15:
יעקב מאיר (ואחריו המגיב 'ישי') העירו את תשומת לבי למאמר שכתב ד"ר זכריה שוורץ מווינה, בנושא ניסויי קולמוס, בקובץ 'עלים לביבליוגרפיה וקורות ישראל', בעריכת דוד פרנקל, שנה ראשונה - וינה תרצ"ד-ה', עמ' 12-13.
במאמר זה מובא רצף האותיות המוזר הנ"ל, שמתברר כי הוא נפוץ בכמה מקורות, וד"ר שוורץ אף מציע לו פתרון (שאפשר לדון בנכונותו). הנה הוא לפניכם (מתוך HebrewBooks):

בסוף ספר 'שפע טל' שנסרק ב'אוצר החכמה' (הנאו שע"ב; כנראה עותק של הספריה הלאומית), מצאתי נסיונות קולמוס כנ"ל:

ספר איוב - פראג, 1597 - העותק של מרת מרים מירל, בת רבי משולם זלמן תאומים מוינה

בפרויקט סריקת הספרים של גוגל (Google Books), מצאתי עותק של ספר איוב, עם שני פירושים, האחד בלשון הקודש והשני ביידיש עתיקה, שנדפס בפראג בשנת שנ"ז (1597).
בראש השער רישום בעלות בכתב-יד, של אשה שהספר היה בבעלותה:

"זה הספר שלי מרים מירל בת הגאון א"א [אדוני אבי] מוהר"ר זלמן ז"ל איש לעמלין"

מרים מירל הנ"ל היתה בתו של רבי משולם זלמן תאומים, מאבות משפחת "תאומים" המפוארת ומגדולי העיר וינה. הוא נקרא גם "זלמן לעמלין" על שם אחד מאבותיו. בהמשך נישאה מרים מירל לרבי יעקב קאפל סג"ל העלער-ואלרשטיין מוינה (ראו: וונדר, אלף מרגליות, מס' 652; הנ"ל, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ה, עמ' 631-632).
הספר נשמר בוינה לאורך כל השנים, כפי שמעידות חותמות הספריה שעל גביו.

במרכז השער רישום נוסף ב[אותו] כתב-יד, שלא הצלחתי כ"כ להבינו:
"כל הנמצאים מודים במציאותו ית' ומחויב אני[?] ללמוד ספר איוב".

גלגולו של ספר - שריפה ברחוב היהודים בפרנקפורט דמיין בשנת תקס"ט 1809

בעבר כתבתי על השריפות התכופות שפקדו את הערים והעיירות בימי קדם (וראו גם ברשימה על השריפה ביאנינה). שריפות אלה היו, מטבע הדברים, אויבות הספרים הגדולות.

יהודי יקר, החפץ בעילום שמו, העביר לי את התמונות הבאות, מספר 'מנורת המאור', שנדפס באמשטרדם ת"ס-תס"א (1700), וניצל משריפה שפרצה ברחוב היהודים בפרנקפורט דמיין בשנת תקס"ט (1809).
בדף שלפני השער הוסיף הבעלים בכתב-ידו את העדות הבאה:

"לזכרון, מעשה שהי' פ' ויצא בש"ק ז' כסליו תקסטי"ת [תקס"ט] לפ"ק, אחר מנחה ישבנו יחד לסעוד סעודה שלישית, שמענו פתאום קול הבערה ללהב יצאו, ברחוב הקטן הנקרא י"ג [=יודן-גאסה Judengasse, רחוב היהודים] נגד ביתי, ויצאנו וראינו האש הגדולה הזאת, חיל ורעדה אחזתנו ונמוגו ונמס לבנו ולא הי'[ה] לנו לב להבין ולהשכיל מה לעשות, וגם לא הי'[ה] לי אנשי'[ם] מכרים ומיודעי'[ם] להיות לי לעזר ולסעד להציל את אשר לי, והלכתי למעלה ג' וד' שטעג הויך [=קומות] ולקחתי הכרים וכסתי שלי והשלכתי אותם מחוץ לחלון לחצר בית המטבחים ואח"כ השלכתי הספרי'[ם] שלי על הכרים הכל להציל ולשאת אותם בבית אחר, אבל לא הי'[ה] לי להועיל, כי מחמת אנשי'[ם] רבים שהי'[ו] עומדים בחצר הנ"ל לשאוב מים מבאר אשר בתוך בית מטבחים הנ"ל לכבות השריפה לא הי'[ה] ביכולתי לשאת הספרי'[ה] הנ"ל בבית א[חר] והוצרכתי להניחם עד שבתוך הלילה כשראינו ישועת ה' ברוך הוא, שהי'[ה] אוד מוצל מאש, לקחתי הספרי'[ה] הכל בבית, אבל בתוך החצר הנ"ל הי'[ה] טיט ורפש ומצולת מים מן ימי הגשמים והי'[ו] איזה ספרים נאבדו בתוך מצולה הנ"ל וגם ספר הלז הי'[ה] מונח ג"כ בתוכו יותר משמנה ימי'[ם] ואח"כ מצאתי אותו וכבסתי'[ם] במים כל דף ודף אחת לאחת ונתתי לחבר הדפים הנ"ל ולכרוך בכרך חדש וקבלתי עלי בל"נ ובל"ש [=בלי נדר ובלא שבועה] ללמוד כל יום שיעור אחד בתוך ספר הלז, ולהיות אמת בל נעדרת, כתבתי זאת למשמרת, נאם הק'[טן] שלמה בן הראב"ד מוהר"ר מענדלי זאמשט נר"ו".

הכותב, רבי שלמה באס, בנו של רבי מענדלי זאמשט באס, שהיה דיין וראב"ד בעיר פרנקפורט דמיין (ראה אודותיו: הרב מרדכי הורוויץ, רבני פרנקפורט, עמ' 272), חותם בפסק דין אחד משנת תקס"ד, לצד אביו ולצד הגאון בעל ההפלאה (ראה: קובץ ישורון, כד, עמ' רצא). 

רבי שלמה קיים את נדרו, סיים את הספר בלימוד יום-יומי, ובתחתית הרישום הנ"ל, הוסיף לימים: "סיימתי חנוכה תקפ"ז" (1826).

והנה שער הספר, שניכרים בו היטב סימני הבוץ:

לימים עבר הספר לידי בנו של רבי שלמה, רבי מרדכי הירש, שחתם את שמו על הספר:

"מנורת המאור הלז נפלה לי בירושה עם שאר ספרים מאת אאמ"ו התורני שלמה באס זצ"ל, הק' מרדכי הירש באס". 

שירים לזכירת פרקי "חובות הלבבות"

את ספרו המפורסם "חובות הלבבות", חילק רבינו בחיי בר יוסף אבן פקודה, לעשרה פרקים (שערים): היחוד, הבחינה, העבודה, הבטחון, יחוד המעשה, הכניעה, התשובה, חשבון הנפש, הפרישות, אהבת ה'. הספר נכתב בשפה הערבית (ותורגם בהמשך ע"י ר' יהודה אבן תבון), אך את הפרק האחרון חתם המחבר בשיר בעברית, שבו סיכם בעשרה בתים את עשרת פרקי הספר.

בראשי הבתים (באקרוסטיכון) רמז המחבר את שמו: "בחיי בר יוסף".

וזה נוסח השיר, כפי שמופיע בדפוס הראשון (נאפולי ר"נ 1489)[1]:

בְּנִּי יַחֵד יְחִידָתָךְ לְצוּרָך / בְּיַחֶדְךָ לְאֵל אֶחָד יְצָרָךְ                  יחוד ה'
חֲקֹר וּדְרֹשׁ וְהִתְבּוֹנֵן פְּלָאָיו / וְשִׂים שֵׂכֶל וְדַת צֶדֶק אֲזוֹרָךְ        בחינה
יְרָא הָאֵל וְעֵדוֹתָיו וְחֻקָּיו / שְׁמֹר לָעַד וְאַל תִּמְעַד אֲשׁוּרָךְ         עבודה
יְהִי סָמוּךְ לְבָבְךָ וְתָמוּךְ / וּבְטֹחַ בְּצוּר[2] יִהְיֶה בְּעֶזְרָךְ                 בטחון
בְּלֵב טָהוֹר עֲשֵׂה חֻקָּיו לְמַעֲנוֹ / וְאַל תִּשָּׂא פְּנֵי אָדָם בְּדוֹרָךְ        יחוד המעשה
רְאֵה כִּי סוֹף יְצִיר עָפָר לֶעָפָר[3] / וְשַׁח[4] כִּי חוֹל וְגוּף עָפָר מְגוּרָךְ  כניעה
יְרִיבָךְ לְשׁוֹן שִׂכְלָךְ לְסִבְלָךְ[5] / וְשׁוּבָה מִזְּדוֹן לִבָּךְ וְיִצְרָךְ            תשובה
וְדַרְכֵּי אֵל בְּדִין צֶדֶק וּמִישׁוֹר[6] / חְכָם לָתוּר בְּמַחְשָׁבָךְ[7] וְסִתְרָךְ    חשבון הנפש
סְחֵה יַלְדוּת וְשַׁחֲרוּת מִלְּבָבְךָ[8] / וְאַל תִּתְאַו לְמַחְמַדֵּי נְעוּרָךְ       פרישות
פְּנֵי אֵל[9] חַי אֲזַי תִּרְאֶה בְּחֶשְׁקָךְ / וְתִתְיַחֵד יְחִידָתָךְ לְצוּרָךְ          אהבת ה'

המחבר ייעד את השיר לשינון תמידי, על מנת שישמש כתזכורת לכל עניני הספר, כפי שכותב שם: "וראיתי בהשלמת התועלת והישור לך אחי שאקבץ ראשי עניני ספרי זה בעשרה בתים עבריים, יסבול כל אחד מהם ענין שער אחד משעריו... וחתמתי בהם ספרי להיות לך למזכרת כאשר תדעם על פה ותשיבם בלבבך וברעיונך לֵילְךָ ויומך, בעת נוחך ותנועתך לא תחדל לפקוד עניני ספרי זה ולזכור שרשיו...".

כפי הנראה, מסיבה זו הועתק השיר רבות גם בנפרד מספר "חובות הלבבות", ובמיוחד מצוי בכתבי יד של סידורים ומחזורים[10], כדי שיהיה זמין לאמרו מדי יום. מעניין לציין, כי בכת"י מחזור לראש השנה ויום כיפור כמנהג אלג'יר, מן המאה 14 (כת"י וטיקן 314), אנו מוצאים כי היה מנהג לאמרו בליל יום הכפורים: בכותרת השיר, שמועתק בראש הפיוטים לליל כפור, נכתב: "אלו הבתים לליל יום הכפורים לר' בחיי הדיין ז"ל".

השיר אף זכה למספר פירושים, ממפרשי "חובות הלבבות" הידועים: רבי מנוח הענדל ב"ר שמריה בפירושו "מנוח הלבבות", רבי ישראל הלוי ב"ר משה מזאמשטש בפירושו "טוב הלבנון", ורבי רפאל ב"ר זכריה מנדל בפירושו "מרפא לנפש".

"ייחוד לר' בחיי הדיין" - מתוך כת"י ניו יורק בהמ"ל 4067

שיר תזכורת קצר יותר

במהדורת "חובות הלבבות" שנדפסה במנטובה, בשנת שי"ט (1559), בדפוס ר' מאיר בן אפרים מפדובה ור' יעקב בן נפתלי הכהן מגאזולו, מופיע שיר זכירה נוסף לפרקי הספר. מגיה הספר, ר' אברהם ב"ר דוד פרוונצאלי, ניסה את כוחו בשיר קצר יותר - הרומז לעשרת פרקי הספר בחמשה בתים בלבד!

השיר מופיע בראש הספר, בעמוד שאחרי השער, וכך נכתב שם:

שיר למגיה כולל שערי הספר בחמשה בתים כמו שכללים המחבר בעשרה בסוף הספר:

האוסף א/חרי קוצר / אשר כלל / בסוף ספר / פרי כלו / בשיר עשר

דבריו אך / בניב קצר / אהי כולל / בעז עוזר / בשיר חמש / ביד נודר

אֱנוֹש יִזְכֶּה בְּסֵפֶר זֶה / יְיַחֵ˚ד אֱלֹהִים חַי / בְּהַבְחִ˚ינוֹ פְּעוּלָיו     יחוד האל - בחינה

בְּכָל כֹּחוֹ עֲבוֹדָ˚תוֹ / יְקַבֵּל וְיִבְטַ˚ח בּוֹ / וְלֹא יִרְדּוֹף אֱלִילָיו       עבודה - בטחון

רְצוּיִים יִהְיוּ מַעֲשָׂי˚ו / וְלִשְׁמוֹ, וְיֵעַנֵה / וְיִכָּנַ˚ע לְרַגְלָיו              מעשיו לש"ש - כניעה

הֲלִיכוֹת שָׁוְא יְמָאֵן בָּם / וְיָשׁוּ˚ב בְּנַפְשׁוֹ יַ/חֲשֹׁ˚ב עַל מַעֲלָלָיו     תשובה - חשבון הנפש

מְדֻשָׁתוֹ וּבֶן גָּרְנוֹ[11]/ פְּרִישׁ˚וּת וְאַהֲבַ˚ת אֵל / בְּכָל לִבּוֹ וְחֵילָיו    פרישות - אהבת ה'

שיר זה חזר ונדפס שוב במהדורות קראקא שנ"ג, וזולצבאך תנ"א.

במהדורת זולצבאך תנ"א, בסוף הספר, מופיע שיר נוסף מאת המביא לבית הדפוס ר' צדוק ב"ר אשר וואל. השיר מתחיל: "אלהי אצלת בראת יצרת...", והוא מבוסס על עשרת פרקים הספר המכוונים כנגד עשר הספירות.

שער מהדורת מנטובה שי"ט

שיר קצר במיוחד

והנה, לאחרונה מצאתי שיר זכירה נוסף לפרקי "חובות הלבבות", קצר במיוחד.

בטופס של מהדורת מנטובה שי"ט, שנסרק באתר "HebrewBooks", גיליתי רישום בכתב-יד, בכתיבה איטלקית רהוטה, מתחת לשירו של המגיה ר' אברהם פרוונצאלי הנזכר לעיל:

כותב השיר, החותם בראשי התיבות יב"ף, הראה את כוחו בקיצור שיר התזכורת ל-12 מילים בלבד!

וכך כתב[12]:

ואני אמרתי הן לא קצרה יד השיר לכלול מזכרת הי' שערים [..] בי"ב מלות [..] לעני שבישראל כמוני היום להביא את שפ"ר הזכרונות[13] בשיר קצר הכמות ורב הא'[יכות] למען ירוץ קורא בו ויהיה שגור בפיו ולבבו ובקרבו ישים אור בו[14].

קום משכ"הו כי זה הוא

יַחֵד בְּחוֹן / לַעֲבֹד בְּבִטָּחוֹן

לִשְׁמוֹ עֲשֵׂה / נִכְנַע וְתִתְנַשֵּׂא

שׁוּב וַחֲשֹׁב / לִפְרוֹשׁ וְלֶאֱהֹב

הצעיר יב"ף

וכך נרמזים שערי הספר בשיר:

יַחֵד: יחוד האל. בְּחוֹן: בחינה. לַעֲבֹד: עבודה. בְּבִטָּחוֹן: בטחון. לִשְׁמוֹ עֲשֵׂה: יחוד המעשה [לשם שמים]. נִכְנַע וְתִתְנַשֵּׂא: כניעה[15]. שׁוּב: תשובה. וַחֲשֹׁב: חשבון הנפש. לִפְרוֹשׁ: פרישות. וְלֶאֱהֹב: אהבת ה'.

אני משער כי מחבר השיר הוא רבי יצחק ברכיה [ב"ר יהודה אריה] מפאנו, שנהג לחתום בראשי התיבות יב"ף [=יצחק ברכיה פאנו]. הוא היה רב ומורה צדק בקהילת לוגו ונפטר בשנת תק"י[16].

בעקבות התגלית הזו, מצאתי אחת נוספת:
בספריה העירונית של פרנקפורט דמיין, נמצאת סריקה של כתב-יד איטלקי, ובו קיצור הספר חובות הלבבות (על הקיצורים שנעשו לספר יש להרחיב בנפרד), ולמרבה ההפתעה, בראש החיבור מצאתי את אותו השיר:

בהקדמה לשיר נכתב נוסח דומה מאד לרישום שהבאנו קודם:

"ואז ישיר ישרא"ל הצעיר הכותב את שפ"ר זכרונו'[ת] עשרת הדברות הנ"ל בשיר קצת הכמות ורב האיכות למען יהיה שגור בפיך ובלבבך, קום משכה"ו כי זה הוא...".

וגם כאן בא על החתום: "הקטן שבישראל יב"ף". 
משום מה, הדגיש הכותב (בסימן " כפי שהיה נהוג בעבר) את המילה "ישראל" שבראש המשפט, ועל כן באו רושמי כתב-היד (ראה כאן) למסקנה ששמו של הכותב הוא ישראל. האמנם?!
האם אינו ר' יצחק ברכיה מפאנו הנ"ל?!

לסיום:

בספר חובות הלבבות, מהדורת פיורדה (פירט) תקכ"ה (1765), בעותק שנסרק בפרוייקט " Google Books", מצאתי רישום בעלות חביב:

ראה ובחון חובות הלבבות

ואז אם אכלו בוסר האבות

שיני הבנים נאות ויפות

תסור מרע ותעשה טובות!

והצלחתך תעוף למעלה כעופות

ותעלוץ הקריה תטופנה נופת;

מאוהב חכמים ובכבודם פניו צוהבות

הק' והצעיר דמן חבריא חיים בן מהור"ר

משה נר"ו יאיר ויופיע מדישפעק

אגרת שאלה בענייני הלכה מאת ר' חיים הנ"ל, אשר נשלחה לר' משה קוניץ מ"אובן-ישן", מופיעה בספרו "המצרף", חלק ראשון, וינה תק"פ, עמ' יח, ובסופה חותם: "הק' חיים בן הרב מה"ו משה זצ"ל מדישפעק, מתושבי בית המדרש הגדול שבגדולות, קולי קולות, יכוננם יושב תהלות, בק"ק העכינגען". וראה שם את תוארי הכבוד שמעתיר עליו ר' משה קוניץ.

---

1. בכת"י ניו יורק - בהמ"ל 6/4067, בקשות ופיוטים, מן המאה ה-15, מופיע השיר (תחת הכותרת "יחוד לר' בחיי הדיין"), עם שינויי נוסח. הבאתי את השינויים בהערות הבאות.

2. בכתה"י: "וּבְטֹחַ בְּאֵל יִהְיֶה בְּעֶזְרָךְ".

3. בכתה"י: " רְאֵה כִּי סוֹף יְצִיר חֹמֶר לְחוֹמֶר".

4. בכתה"י: "וְשׁוּר כִּי חוֹל וְגוּף עָפָר מְדוֹרָךְ".

5. בכתה"י: "יְרִיבָךְ לְשׁוֹן שִׂכְלָךְ לְסִכְלָךְ".

6. בכתה"י: "וְדַרְכֵּי אֵל בְּצֶדֶק גַּם בְּמִישׁוֹר".

7. בכתה"י: "חְכָם לָתוּר בְּמַחְשַׁבְתָּךָ וְסִתְרָךְ".

8. בכתה"י: "סְחֵה יַלְדוּת וְשַׁחֲרוּת מִלִּבָּךְ".

9. בכתה"י: "פְּנֵי הָאֵל אֲזַי תִּרְאֶה בְּחֶשְׁקָךְ".

10. רובם בכת"י, כגון: מחזור מנהג רומא. המאה ה-14. כת"י פרמא - פלטינה 2884; ‫סדור מנהג רומה לכל השנה. המאה ה-14/15. כת"י פרמא - פלטינה 1771; סדור מנהג ספרד. המאה ה-14. כת"י אוקספורד-בודליאנה, קטלוג נויבאואר 1134; סדור מנהג רומא. מחצית ראשונה של המאה ה-15. כת"י פרמא - פלטינה 1783; ‫סדור מנהג רומא לכל השנה. המאה ה-15. כת"י פרמא - פלטינה 1750. השיר אף נדפס בסדר תפלות כמנהג בני רומא, מנטובה [רע"ג 1513 בערך], בדפוס ר' שמואל לטיף [ראה רשומה 306780 במפעל הביבליוגרפיה].

11. עפ"י ישעיה כא, י: "מְדֻשָׁתִי וּבֶן-גָּרְנִי אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מאת ה'...". וברש"י שם: "תבואת קדש שלי ערימת חטים... כאדם הדש וזורה תבואתו בגורן".

12. הסריקה לא ברורה, ולא הצלחתי לזהות מספר מילים.

13. עפ"י אסתר ו, א: "וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת".

14. עפ"י ירמיהו ט, ז: "וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ".

15. אולי כוונתו לרמוז לדברי רבינו בחיי שהכניעה האמיתית היא רק לאחר שהאדם מתנשא על בעלי החיים (שער הכניעה, פרק ב): "אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במדותם המגונות וגבהותה מהִדמות במדות פחותי בני אדם ביתרון חכמה ויקרת נפשו וידיעה ברורה במדות הטובות והמגונות".

16. ואין להחליפו בסבו, רבי יצחק ברכיה מפאנו - אחיינו וחתנו של הרמ"ע מפאנו, או בנו בכורו של הרמ"ע שנקרא אף הוא בשם זה.

שאלה הלכתית מהרב יב"ף מובאת בספר פחד יצחק לר"י למפרונטי, חלק שלישי, ונציה תקנ"ח, אות חת, דף ס/1, בערך 'חתיכה עצמה נעשית נבלה'. הסכמה על ספר פחד יצחק מהרב יב"ף נדפסה בראש החלק הראשון, ונציה תק"י.