"פעם היה לנו כאן בית כנסת גדול," הנמיך אדון מרקוביץ' את
קולו כלוחש סוד שניתן להשמיעו רק בין שנינו, פליטים אחרונים ממיעוט הולך ונכחד.
"אפילו הרבי מויז'ניץ התפלל אצלנו כמה פעמים, לפני הרבה שנים, כשהוא הגיע לנוח
פה באחד הישובים בסביבה. אבל הזקנים נפטרו והצעירים עברו למקומות אחרים. כל השנה בית
הכנסת האשכנזי סגור, אפילו בשבתות. השנה עוד היה לנו מניין בראש-השנה-יום-כיפור והבן
שלי הגיע מחיפה, אבל מה יהיה הלאה - אני כבר לא יודע..."
עוד דקות ארוכות שוחחתי איתו, יותר משהתיר לי זמני,
פחות מכדי סיפוק תשוקתו לדבֵּר. למרות הליכתו הכבדה, הוא ירד ללוותני למכוניתי, דוחה
ככל יכולתו את הפרידה ומאריך את רגעי העונג הנדירים בשגרת שממונו. אחד החולפים ברחוב
בירכוֹ בקול וקרא "חג שמח, המנהל", ולשאלתי השיב אדון מרקוביץ' כי במשך שנים
רבות שימש כמנהל בית ספר בעיירה, "אבל היום אני פנסיונר, 'עובר-בטל', גָארנישט-מיט-גָארנישט,
ורק תלמידים שלי מהעבר עוד קוראים לי 'המנהל'."
את זיכרון דמותו העגמומית ומחמיצת הלב של הזקן מבית
שאן נשאתי עמי במחשבותי כל הדרך, עד שנכנסתי בשעריה של ירושלים הטובלת באור וצוהלת
בשמחת החג, המפזזת לצלילי להקות מנגנים ומסתחררת במעגלי רוקדים.
וכך הסתיימה פגישתי הראשונה עם אדון מרקוביץ'.
* * *
באחד מימות הקיץ של השנה שלאחר מכן, כשהצפנתי לטיול
בין-הזמנים עם משפחתי - מצוות עשה שה'זמן' גרמא שהכול חייבין בה, אנשים נשים וטף -
ביקרתי שוב אצל ידידי העושה נפלאות לה' ולתורתו בבקעת בית שאן. הדשאים בקיבוץ נותרו
ירוקים כשהיו, השבילים נותרו גרוּפֵי עלים ונקיים כשהיו, ורק יוגֵב כבר אירש אישה,
בעלת תשובה כמותו, והתכונן לבנות בית חדש.
מניָן עדיין לא היה בקיבוץ. שוב עשינו את דרכנו לעיירת
הפיתוח ושוב הלכנו להתפלל בבית הכנסת אליהו הנביא הזכור לטוב. ושוב פגשתי את אדון מרקוביץ'
- אלא שאיני יודע אם אף הוא פגש בי. ישוב היה על כסא גלגלים המובל בידי עובד זר, גופו
משותק ופיו שותק.
גחנתי אליו ובירכתיו לשלום, אך כל תגובה לא ניכרה בפניו.
עור לא רטט, שריר לא נרעד ועַפעף לא עִפעף. השהיתי מעט את מבטי לראות אם יזהה אותי,
אך עיניו היו ריקות מכל הבעה. קמטי שנים חרצו נחלי אכזב בפניו הכמושות שדבלולי זיפים
עלו בהם וכתמי זקנה פשטו בהם, כשדה חרוש שמְקור מֵימיו חרַב, והוא ננטש בטרם זריעה
והיה למכְבַּש קוצים ועשבי פרא. קיוויתי בלבי כי במעבה מוחו מוכה השבץ, אי שם בעמקי
נפשו שאינה זקוקה למחוות גוף ולתזוזות איברים, הוא בכל זאת זוכר אותי ושמח בביקורי.
"תראה,
תראה מה זה הבנאדם," כרכֵּם לעברי אחד מן המתפללים את פניו בצאתי מבית הכנסת.
"תראה את אדון מרקוביץ'. פעם היה אימת בית שאן זה, והיום - תראה מה נהיה ממנו..."
ועד שהגיע האוטובוס לאותו אחד מן המתפללים, למדתי מפיו
שאדון מרקוביץ' לא ניהל סתם בית ספר, אלא מוסד סגור לעבריינים צעירים, "מה שקוראים
היום 'חלופת מעצר לנוער בסיכון'," גיחך האיש תוך הפגנה מחשידה של ידע עדכני בתחום
הפלילים. המקרים הקשים ביותר מכל הצפון היו מגיעים למוסד של אדון מרקוביץ', אמר. הוא
היה תחנה אחת לפני בית הסוהר, הסיכוי האחרון של הנערים הללו, פרחי פשע שצמחו על קרקע
עבריינית, להיחלץ מאורח החיים הקרימינַלי הצפוי להם.
"להגיד לך שהוא הצליח עם כולם? לא!" סייג
בן שיחי וסיפר שאדון מרקוביץ' היה אדם עקשן, קפדן ונטול פשרות, אך מתחת לשריון הנוקשה
פעם בו לב רחום וחנון וארך אפים. הוא היה מסור לנערי המוסד – שהוא הקפיד תמיד לקרוא
לו בית ספר – כמו לילדיו שלו. בלי שום רכב צמוד, בלי מזכירה או פלאפון, הוא היה רץ
ומתרוצץ מבוקר עד לֵיל, מאור ראשון ועד האוטובוס האחרון: מדבר עם הורים, נוסע לקצינת
המבחן, משדל בדברים קציני משטרה ומפיל תחינתו לפני שופטים קצרי רוח שייתנו עוד פעם
על-תנאי, שייתנו צ'אנס אחרון, עוד הזדמנות אחת.
רבים מנערי בית שאן השיב אדון מרקוביץ' מעווֹן, וגם
אלו שלא – עשו לו כבוד. "היית צריך לראות אותו צועד ברחובות, לבד, גם בשכונות
הקשות ביותר," אמר לי האיש. הוא היה ה'מוכתר' הבלתי מוכתר של העיר, משליט סדר
בעצם הופעתו, משקיט מהומות במבטי עיניו. עבריינים כבדים שהכלא להם דירת קבע וביתם דירת
עראי, פושעים אלימים שיורים בלי לחשוב פעם אחת, היו מכפיפים בפניו את ראשם ומדברים
ביראת כבוד. פורעי חוק מועדים שלא התרגשו משוטרים ולא יראו משופטים, לא העזו להרים
עליו קול או להחציף כלפיו פנים.
"חוץ מפעם אחת," נזכר המספר, מאהיל בכף ידו
על גבותיו ומצמצם את עיניו לראות אם האוטובוס מגיע. "חוץ מפעם אחת שדני קדוש צעק
לו את המשפט הנורא ההוא, בשער בית הספר..."
דני קדוש היה בריון מגודל, בנה הצעיר של משפחת פשע
מקומית שצעד לבטח בדרכי אבותיו. אדון מרקוביץ' החזיק אותו במוסד לפנַי ולפנים משורת
הדין ונהג בו מידה מרובה של רחמים. הוא היה משוחח איתו שעות ארוכות, מנסה לפלס דרכים
לליבו, וטוען בעקשנות, בניגוד לדעת כל אנשי הצוות החינוכי, שיש לו סיכוי רב להשתקם.
"לפחות שאחד מהמשפחה הזו ייצא בן אדם," נימק את אורך רוחו.
שנה תמימה שהה דני קדוש במוסד, קיבל לחם לאכול ובגד
ללבוש והנחיל בתמורה מלוא חופניים אכזבות: פורץ לחדר המורים, גונב ממשרד המנהל, מנפץ
נורות, תוקע גפרורים במנעולים וצוחק לכל דורשי טובתו בפנים. ואדון מרקוביץ' הולך ואובד
עצות: משלחו לבית המשפט לנוער והוא חוזר, לפי שאינו יודע לשמור את ידיו.
לבסוף כשל גם כוח סבלו של המנהל. "עשינו כל שביכולתנו
במסגרת בית הספר," אמר לאנשי הצוות בישיבה השבועית, הוא כאוב והם נושמים לרווחה.
"תוצאות החלטתי ברורות: קצינת המבחן תשלח אותו לכלא, אך אין הדבר אומר שהשלכנו
אותו חלילה או שהתייאשנו ממנו. שליחתו לכלא אינה אלא צעד חינוכי נוסף. כאן, בין כתלי
בית הספר לא הצלחנו, אולי תא הכלא יחדיר מעט בינה לחלל גולגולתו, והוא יחזור למוטב."
משפחתו של הנער לא התרשמה מעומק הטיעון. בבוקר יום
המחרת נכנסו ובאו בשערי בית הספר שלושת אחיו הגדולים של דני קדוש, נפילים בני ענק,
כל אחד גבוה ומפחיד יותר מאחיו, חזותיהם מובלטים באיום, אגרופיהם קמוצים, ובפניהם רוטטים
בזעם כל השרירים האפשריים.
"איפה המשרד של המנהל?" נהמו השלושה, ותֵהום
בית שאן. כל אחד מהאחים לבית קדוש יכול היה לפצפץ את עצמותיו של אדון מרקוביץ' בלא
מאמץ ובלי כל חשש מנקיפות מצפון עתידיות, ועתה הם צועדים אחוזי עברה וזעם, כמשלחת מלאכֵי
רעים, להביע באוזניו את דעתם הבלתי מלומדת בצורה המשתמעת לכמה וכמה פנים.
השמועה פשטה חיש מהר בעיירה, ועשרות אנשים התקבצו,
מי בדאגה ומי מתוך סקרנות, סביב גדרות בית הספר. ניידות משטרה רחרחו מסביב, מתקרבות
ומתרחקות, מפגינות נוכחות אך לא מזרימות שוטרים פנימה כל עוד איש לא מתקשר להגיש תלונה.
נערי המוסד התגודדו בחצר, קבוצות קבוצות, שחים בהתרגשות, נקרעים בין נאמנותם למנהל
המסור ובין הערצתם למשפחת קדוש שללא ספק שמה את בית שאן על המפה, ואף נהנים בסתר לבם
מעמידתם במוקד ההתעניינות של הקהל שהלך וגדל ככל שחלף הזמן.
מה היה במשרדו של המנהל איש אינו יודע, אך לאחר עשרים
וחמש דקות יצאו אדון מרקוביץ' ושלושת האחים קדוש בארשת פנים רגועה וידידותית, וכל בית
שאן עומדת מסביב ומשתאה. אדון מרקוביץ' ליווה אותם כברת דרך בחצר בית הספר, נראה לידם
כגמד בקומתו הנמוכה והצנומה, ואז נפרד מהם בברכה ונותר לעמוד על מקומו.
מחוץ לשער המתין ה'תכשיט' בכבודו ובעצמו כשהילקוט על
גבו, חבריו מקיפים אותו במבטי הערצה, והוא סמוך ובטוח שאחיו יסדרו את העניינים וישיבו
אותו לבית הספר. הוא הביט בעיניים בורקות בשלושת אחיו הקרֵבים, מתנשם בציפייה נרגשת
לקראת בשורת הניצחון.
בשניות האחרונות כבר קלט שמשהו אינו כשורה, והחיוך
על פניו הזחוחות החל לגווע.
כחלוף רגע הטיח אחיו הגדול בעורפו כף יד עבה ופשֹוקת
אצבעות. "יאללה, הביתה! אין יותר בית-ספר!" הודיע, ושני אחיו האחרים מחזקים
את דבריו במבטים מטילי אימה.
פניו של דני קדוש הפכו לעיסה אדומה של בושה, זעם וחרדה.
הוא הסתובב לעבר המנהל שכבר פנה לשוב למשרדו, בועט ומשתולל, אחוז בידיהם החזקות של
אחיו, ואז, בדממה העמוקה שנפלה, הוא צרח לכיוונו את המשפט שהחריד את כל העיירה. איש
לא דיבר כך מעולם אל אדון מרקוביץ'. איש לא העז לקלל אותו כך, בקללה נמרצת.
מה היה אותו משפט נורא לא שמעתי מהאיש, כי סוף-סוף
הגיע לו האוטובוס. חזרתי אותו יום לירושלים כשסיפור המעשה אוחז בי ולא מרפה ממחשבותי.
זו היתה פגישתי השנייה עם אדון מרקוביץ'.
* * *
בסוכות האחרון שבתי והייתי אחד מאושפיזיו של ידידי
בסוכתו הנאה שבקיבוץ. הכול היה ירוק כדשא דאשתקד, ואף ר' יוגב הגיע לביקור עם אשתו
החסודה שְׁדֵמָה והתינוק הקטן ישראל-יעקב. מניין כבר היה, ברוך ה', בבית הכנסת החדש
שנחנך בקיבוץ, אך לבי אמר לי לנסוע לבית שאן, לבית הכנסת אליהו הנביא.
את אדון מרקוביץ', כך חשבתי בנוסעי, כבר לא אזכה לפגוש.
שנתיים חלפו והוא מן הסתם נלקח לבית עולמו. צדקתי ולא צדקתי. מקצה שדרת הדקלים, מול
לשכת הרווחה והמרכז המסחרי המשופץ, כבר ראיתי מודעות אֵבל שחורות-מסגרת המודיעות בצער
רב וביגון קודר על פטירת אבינו וסבנו היקר ר' יעקב-מאיר מרקוביץ' זכרונו לברכה. כשקרבתי
עוד, נרעד לבי בחזי. לא לפני שבועיים או שלושה הלך אדון מרקוביץ' לעולמו ולא לפני יומיים
או שלושה, אלא בבוקרו של אותו יום.
"כבודו ללוויה?" שאלני איש שיצא מבית הכנסת
וסבר כי אני קרוב משפחתו של הנפטר. "אפשר לנסוע עם כבודו?"
בבית העלמין הישן של בית שאן המתין לי מחזה בלתי צפוי
להתמיה. תושבי העיירה במאותיהם, זקנים עם נערים, הגיעו ללוות את המנהל בדרכו האחרונה,
אך את העין משכו עשרות יהודים חסידיים בבגדי שיראין של חול המועד שמילאו את הרחבה הקטנה.
דור ישרים מבורך ראה אדון מרקוביץ'. חמישה בנים לתפארת גידל בבית שאן וכולם חזרו לכור
מחצבתו הויז'ניצאי. בעלי-בתים חסידיים לכל דבר הם, האחד בבני ברק, שניים בירושלים ושניים
נוספים בחיפה – ובְמות עליהם אביהם הגיעו ידידיהם ואנשי קהילתם ללוותו ולנחמם.
"והכול בזכות הרבי-זיכרונו-לברכה," שָֹש
אברך צעיר ונלהב להסביר לי. "בשנותיו הראשונות היה הרבי נוסע הרבה ברחבי הארץ
לקרב יהודים מיוצאי רומניה. אחרי השואה וכל זה, אתה יודע. פעם הרבי הגיע לפה, לבית
שאן, ופגש את מרקוביץ' הזקן שהיה עוד צעיר כמובן. הרבי השפיע עליו לשלוח את ילדיו לחינוך
חסידי – ותראה את התוצאות. מי היה מאמין שתצא משפחה מפוארת כזו מיהודי פשוט שבפשוטים,
אַ-רוֹמֵיינִישֶער-גַאנֶעב כמו שאומרים שאין לי מושג איך הוא נפל כאן, בבית שאן. אבל
תגיד, דבר אחד אני לא מבין: למה עושים לו לוויה ספרדית? בכל זאת, מרקוביץ', אתה יודע..."
"אולי אין פה חברא-קדישא אשכנזית," פטרתי
בהסבר שדוף את האברכון ששימש כנהגו של אחד מראשי החסידות וגם פיו, כמסתבר, היה על גלגלים,
"או אולי בגלל שהמנוח התפלל בשנים האחרונות בבית כנסת של עדות המזרח."
"מוזר," נפרד ממני האברך-הנהג, ופנה למצוא
עניין בקרב משתתפים אחרים בלוויה, נדיבי דיבור וחפצי נִיוּס ממני.
חזן החברא-קדישא העבדקן סלסל בקולו את הפסוקים בנוסח
שאכן היה שונה מזה הנהוג בלוויות של נפטרי אשכנז, ובתוך הדברים הבחנתי לפתע בפנים מוכרות
מירושלים: שכן טוב מהבניין הסמוך לביתי. ידעתי תמיד כי הוא חתן אצל איזה מרקוביץ',
עתה התברר לי, למרבה ההפתעה, כי הוא נשוי לנכדתו של המנהל.
קרבתי אליו. עיניו התעגלו כאומרות: מה אתה עושה פה?
סיפרתי בקצרה על הקשר שלי אל הנפטר, ותמהתי באוזניו האם לא ראוי היה להביא את הסב למנוחת
עולמים כמנהג אבותיו דוברי היידיש, אנשי בוקובינה אשר ברומניה, ואולי אף לטומנו בירושלים,
בבני ברק או בחיפה.
"אל תשאל, זה סיפור ארוך," אמר לי שכני.
לא שאלתי, מה שלא הפריע לו לספר את הסיפור הארוך:
"אתה חושב שאנחנו מרוצים ממה שקורה פה? ניסינו
בכל מיני דרכים לסדר משהו מתאים יותר, אבל לא הצלחנו בשום פנים ואופן. הפעלנו את כל
העולם, אבל גם לחברא-קדישא יש חג, מה לעשות, וגם הם רוצים חופש. בשביל להעביר אותו
לעיר אחרת הם דרשו סכומי עתק. לקבור אבא זה לפעמים יקר כמו לחתן ילד. אז איך אמר השוֶוער
שלי? כנראה מהשמים עיכבו ורצו שהוא ייקבר פה, בין כל התלמידים שלו ואנשי העיירה. שאלנו
כמובן את הרבי והוא אמר לא לחכות עם הלוויה יום נוסף, אז הנה אנחנו פה."
בשל קדושת המועד לא נישאו הספדים. חמשת הבנים אמרו
את הקדיש בהברה חסידית, נוגה אך קופצנית, שמזה שנים מן הסתם לא נשמעה בבית העלמין הישן
של בית שאן.
חזן החברה-קדישא נעמד לפני המיטה, מתכונן להובילה לעבר
מקום הקבורה, "אבל קודם ברצוני לומר כמה מילים אישיות," חרג לפתע מהכללים
והכול נשאו אליו עיניים מופתעות.
הוא החל להתנדנד על מקומו, עוצם עיניים, ממשמש בזקנו
ומשתהה מעט כמחפש את המילים.
"מורי ורבותי המכובדים," פתח לבסוף,
"כשהזעיקו אותי לבית הלוויות לא ידעתי מי הנפטר, וכשראיתי שזה אדון מרקוביץ' התרגשתי
מאוד. אנשי בית שאן בוודאי מכירים אותי ויודעים את סיפור חיי. גדלתי במשפחה קשה, הורי
היו עסוקים בקשיי הפרנסה ולא יכלו לחנך את הילדים, וכל האחים שלי נפלו, רחמנא ליצלן,
לעולם הפשע."
האיש השתתק לרגע, מושך באפו בהתרגשות. דממת מוות עמדה
בבית החיים. כל האוזניים כרויות היו להמשך דבריו.
"הרב קדוש, הרב קדוש," זירז אותו בלחישה
אחד העומדים בסמוך אליו, נוקש באצבע נוזפת על שעונו. מאוחר, מאוחר, עוד מעט שקיעה...
"אני היחיד שיצאתי, ישתבח שמו, שומר תורה ומצוות,"
המשיך איש החברא-קדישא, "אני עובד ומתפרנס וקובע עתים לתורה, וכל זה רק בזכות
הנפטר החשוב המונח פה לפנינו. יום אחד, מורי ורבותי המכובדים, יום אחד הוא זרק אותי
מהמוסד לעבריינים שהוא ניהל, ולא עזר שום דבר. הלכתי לַבית-סוהר אבל הוא לא זרק אותי
מהלב שלו. כל שבוע היה הנפטר זכרונו לברכה עולה על אוטובוס ומגיע לבקר אותי בכלא הנערים.
הוא היה שוהה אצלי חצי שעה או קצת יותר, מדבר איתי ולומד קצת חומש, קצת משניות, וחוזר
הביתה, לבית שאן. רק בזכות הנפטר החשוב אני היום בן אדם. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים."
* * *
פגישתי השלישית והאחרונה עם אדון מרקוביץ' תמה, ואני
שבתי ופניתי למכוניתי. בתחנה עמד איש בהול על זמנו, מאהיל בידיו על עיניו ומצמצם עפעפיו
סביב אישוניו להיטיב ולראות האם האוטובוס מגיע. זה היה האיש שסיפר לי שנתיים לפני כן
את הסיפור על הבריון הצעיר דני קדוש ושלושת אחיו. עצרתי לידו ואמרתי שאני מגיע למרכז
העיר. כשנכנס למכוניתי, שופע מילות תודה וברכה, שאלתיו רק דבר אחד: מה היה אותו משפט
נורא, אותה קללה נמרצת שאותו גור עבריינים שהפך לימים לאיש החברה¬-קדישא, צעק אל המנהל.
"אוי,
זה היה נורא," אמר האיש ונענע בראשו בעצב. "כל העיירה נרעשה. אף אחד מעולם
לא העז לדבר אליו כך. 'אדון מרקוביץ',' הוא צעק אל המנהל, 'אתה עוד תראה מי זה דני
קדוש. יום אחד אני אקבור אותך!'"
