קוים לדמותו של יחזקאל גולדשטיין חבר דגניה ב' / מסורת ודת בקיבוצים (5)

בשבוע שעבר יצאתי עם חברים לביקור בדגניה ב' בעקבות המחקר הפרטי שלי על חיי הדת בקיבוצים חילוניים.
ככל שאני מוסיף לחקור בעניין, כך אני מגלה יותר שבדומה לכל סטריאוטיפ שאינו עומד במבחן המציאות, גם התדמית של הקיבוצים כ"נקיים" או "משוחררים" לגמרי מדת וקיום מצוות (תדמית שההיסטוריוגרפיה הקיבוצית טרחה לטפח), אין לה על מה שתסמוך.
האידאולוגיה המוצהרת של חלוצי העלייה השניה היתה אמנם ניתוק מוחלט מכבלי המסורת. רבים מהם גדלו בבתים דתיים באירופה והפנו עורף לחיי תורה ומצוות, ואף על פי כן, במקרים רבים היו מחוברים בנשמותיהם למקום גידולם. עובדה זו מצאה את ביטויה באופנים שונים. את הלהט והאדיקות הדתית הפנו לאידיאות הסוציאליסטיות, אך לא פעם פרצו ניגוני בית אבא ונשזרו בשירי החלוצים, ואם בשנים הראשונות עוד התנגדו בנחרצות לכל סממן דתי, עם חלוף השנים התרכך בקיבוצים היחס ליהדות, עד שבשנות השבעים כבר לא התביישו בדגניה ב' בחוג לגמרא שייסדו כמה מוותיקי הקיבוץ.
בראשית שנות השבעים כיכבה דגניה ב' בתקשורת בעקבות החוג לגמרא המדובר, הנושא חזר ונדון בעיתונים (כדוגמת הכתבה במעריב שהבאתי כאן), עיתונים חרדיים ששו על כך ועקבו בדריכות אחר קיומו של החוג, והדבר אף זכה לתיעוד מיוחד בטלויזיה הישראלית, שחלקו מופיע בסרטון הזה:

את הסרטון כבר הבאתי בעבר (כאן) וכתבתי עליו מספר מילים, אך דוקא לאחת הדמויות המרכזיות לא ייחדתי תשומת לב: יחזקאל גולדשטיין - ה"מגיד שיעור" של דגניה ב'.
כעת, בביקורי בדגניה, התחקיתי מעט אחרי דמותו המרתקת של החבר יחזקאל גולדשטיין, באדיבותה הרבה של טובה דהאן - מנהלת הארכיון המקומי ובעידודה של נורית לוז - בת הקיבוץ (שמופיעה בסרט הנ"ל לצד בעלה אהוד).
יחזקאל נולד בי"ד טבת תר"ע (1909) בעיר וולוצלבק שבפולין. הוריו היו דתיים ובילדותו למד ב"חדר", אך כשהיה לנער הצטרף לתנועת גורדוניה והתקרב לרעיונותיה. לאחר מכן התגייס לצבא הפולני ובשנת 1935 עלה ארצה והתיישב בדגניה ב'. הוא נפטר בשנת תשנ"ג (1993) ובן 84 היה במותו.

יחזקאל גולדשטיין במדי הצבא הפולני

בעשורים האחרונים לחייו חזר יחזקאל והתקרב למסורת ועם הזמן הפך לכתובת אליה פנו אנשי דגניה בכל הקשור לענייני דת ומצוות. בעקבות הפתיחות המתחדשת כלפי המסורת החלו לערוך בדגניה טקסי "בר מצוה". ובשלב מסוים נטל יחזקאל על עצמו את התפקיד להכשיר את הנערים לעלייה לתורה בבית הכנסת. כל נערי דגניה היו חניכיו ובכולם נטע רגש חיובי למסורת ישראל.
יחזקאל אף הרבה לכתוב בענייני יהדות, בעלון השבועי של הקיבוץ נהג לפרסם באופן קבוע דברי תורה על פרשת השבוע, ובנוסף גם כתב מספר חוברות בענייני המועדים והלוח העברי, ביניהן: "לא א'ד'ו' ראש - מכללי הלוח העברי", "יום טוב שני של גלויות ושני ימי ראש השנה" ו"תפילת ערבית - רשות או חובה" (החוברות אינן מופיעות בקטלוג הספריה הלאומית).
יחזקאל נפטר ערירי ולא הותיר אחריו ילדים וכך אבד ונשכח זכרו. להלן חיבור אחד שכתב ובו תיאוריה מעניינת על הקשר בין המחלוקת על תפילת ערבית, לבין מלחמת חז"ל בנצרות הקדומה. יהיו הדברים לזכרו ולעילוי נשמתו. (החוברת ניתנת להגדלה, להדפסה ולהורדה. לחצו על הסמלים המתאימים בתחתית המסגרת).

עוד לא עסקנו בקשר בין יחזקאל גולדשטיין והחוג לתלמוד בדגניה ב' לבין התלמוד המבואר שהוציא הרב עדין שטיינזלץ, אבל על כך בהזדמנות אחרת.

עוד על בית הכנסת באפיקים / מסורת ודת בקיבוצים ובמושבות (2)

בהמשך למה שהבאתי על בית הכנסת בקיבוץ אפיקים, הנה עוד כמה פרטים.
ראשית, הנה תמונה מחנוכת בית הכנסת החדש בשנת 1970:

אם הבנתי נכון הרי שהנואם שבמרכז התמונה הוא הרב רפאל הכהן קוק, רבה של טבריה. לימינו עומד (כנראה) הרב מנחם הכהן שהיה אז רב ההסתדרות.
ב"אנציקלופדיה של הציונות הדתית", בעריכת יצחק רפאל, בערכו של הרב רפאל הכהן קוק (חלק חמישי, ירושלים תשמ"ג, עמ' 434-435) נכתב:

"...כדודו הגדול, הראי"ה קוק, השתדל גם הוא להשפיע השפעה רוחנית על סביבתו: איזור עמק הירדן, קבוצות דגניה, כנרת הזורעים ועוד. כפעם בפעם היה נוהג לבקר בקיבוצים שונים. בזמן חנוכת בית-הכנסת בקיבוץ אפיקים, הביע שמחתו הגדולה על שזכה שהחלוצים הראשונים בוני עמק הירדן פתחו שער תפילה והקימו מקדש מפואר בקיבוצם...".

מכאן הסקתי שהוא האיש בתמונה, אשמח אם מאן דהוא יוכל לאשש את השערתי.

שנית, הרב המקובל ר' יהודה צבי ברנדויין, ממשיך דרכו של הרב אשלג שכיהן אף הוא כ"רב ההסתדרות", סיפר על הכנסת ספר תורה לאפיקים כעשר שנים קודם לכן:

"כשהכנסנו ספר תורה לקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, נערך טקס גדול במשק. באו זקנים וצעירים. הילדים הלכו עם נרות בידיהם לכבוד התורה. נערכה תפילה חגיגית בצוותא...".

[מתוך הכתבה "האדמו"ר של ההסתדרות" בעיתון 'מעריב' מערב ראש השנה תשכ"א 21.9.1960. - קישור].

צבי אשכנזי - מנהל הארכיון בקיבוץ אפיקים, מוסר לי כי בית הכנסת הראשון באפיקים הוקם בשנת 1943 בצריף עץ, ויועד להורי החברים הראשונים שבאו לאפיקים. בית הכנסת הנוכחי במבנה אבן נחנך, כאמור, בשנת 1970. בין המשתתפים בחנוכת הבית אכן היה הרב מנחם הכהן.

יום כיפור בקיבוץ - יציאה למסע ובקשת עזרה

מדי שנה כשמתקרבים הימים הנוראים, מתנגן בי מחדש אותו לחן מקסים שכתב יאיר רוזנבלום, פזמונאי ישראלי, לפיוט 'ונתנה תוקף' המיוחס לרבי אמנון ממגנצא ונאמר בחרדת קודש בעיצומן של תפילות ראש השנה ויום הכיפורים.
את הלחן הזה לא שמעתי בבית אבא, ואף לא בבתי הכנסת שבהם התפללתי, ובכל זאת, כחרדים רבים, גם אני נתוודעתי אליו ביום מן הימים ונשביתי בקסמו.
רבים עסקו בלחן הזה, שנכתב לזכרם של 11 בני קיבוץ השיטה שנפלו במלחמת יום הכיפורים, ועמדו על נקודת המפגש המעניינת בין ההוויה החילונית-ישראלית ובין הפיוט הדתי מימי הביניים.
הנה השיר בביצוע הגבעטרון:

והנה גרסה חרדית בביצוע אברהם פריד:



מלבד היותו מענייני דיומא, הבאתי את השיר כאן בעיקר כאילוסטרציה לתופעה מעניינת שאליה נחשפתי לאחרונה ובכוונתי להתחקות מעט אחריה, והיא: חיי דת, שמירת מצוות ומסורת בקיבוצים החילוניים.

מתברר שלמרות הרושם הראשוני, גם במושבות ובקיבוצים חילוניים למהדרין ובתקופות השיא שלהם, התקיימו לעתים תופעות של שמירת מצוות, ואני מתכוון במובן האורתודוקסי של העניין. לעתים התגוררו בקיבוצים ובמושבות יהודים דתיים או חרדים לכל דבר. אחת הסיבות העיקריות לתופעה זו היתה בואם של הורי החלוצים להתגורר בסמוך לילדיהם. החלוצים וחברי הקיבוצים, שבמקרים רבים היו מבתים דתיים ופרקו עול מצוות, נקלעו למצב משונה כאשר הוריהם הזקנים עלו ארצה ונהיו סמוכים על שולחנם. או אז התהפכו היוצרות והילדים מצאו את עצמם דואגים להוריהם לצרכי הדת הבסיסיים, על אף שהיו רחוקים מכך בכל הוויית חייהם.

היקף התופעה רחב בהרבה ממה שמפורסם היום. בהיסטוריה הרשמית של הקיבוצים התופעה הודחקה למדי, ומטעמים מובנים: הזקנים הללו היו שריד של דור ישן, שנגד את כל הרוח והמהות של קיבוצי ומושבי אנשי העלייה השניה.

שימו לב לתמונות הבאות:

 

 

המשותף לכל הדמויות הוא שהיו אנשים חרדים ושגרו בקיבוצים ויישובים חילוניים (נהלל, דגניה, כנרת, גבת ועוד). בהמשך אשתדל להביא את סיפוריהם אחד לאחד. אני מאמין שיש סיפורים רבים שאינם ידועים או מוכרים ולכן אשמח לעזרתכם. אם יש בידכם מידע או סיפור מעניין בנושא הזה, הפניות ורעיונות וכל סוג של עזרה, אנא פנו אלי (בכתובת המיל: elishteren[@]gmail[.]com), או רשמו בתיבת התגובות.

 

בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 "התרכך" יותר היחס למסורת בקיבוצים. בתי הכנסת של הזקנים שהוקמו בשנות הארבעים זכו לעדנה מחודשת.

כעת נצא למסע עם סרטון חביב מראשית שנות ה-70 המסקר את תופעת השיבה למסורת בקיבוצים, ובו נראה 'חוג גמרא' בדגניה ב', בית הכנסת בקיבוץ אפיקים ועוד.

הסרט צולם בסביבות שנת 1971, וכנראה שודר בטלוויזיה הישראלית.

הדובר הראשון הוא אהוד לוז בנו של יו"ר הכנסת קדיש לוז.

הדוברת השניה, נירה יחיאלי, מספרת על סבתא שלה, שומרת מצוות אדוקה, שחיה בקיבוץ.

בהמשך מופיעים גם קדיש לוז עצמו, מוקי צור, עמרם הישראלי, וגם הרב משה צבי נריה.

בית הכנסת בקיבוץ אפיקים  שנראה בסרטון הוא בית הכנסת החדש שהוקם בשנת 1970, אך במקום פעל בית כנסת כבר משנות הארבעים.

בסרטון הבא רואים את חנוכת בית הכנסת (בתחילת הסרט).

 

* * *

הוספה:

בהמשך לשיר "ונתנה תוקף" נזכיר שיר נוסף מפיוטי הימים הנוראים, שקשור אף הוא להתיישבות החלוצית בארץ ישראל בראשית המאה. והוא שיר הערש "שכב בני שכב במנוחה" שחיבר עמנואל הרוסי  על הלחן החב"די למילים "כי הנה כחומר ביד היוצר". ראו על כך באתר זמרשת כאן וכאן.

נוהג זה של שימוש בניגונים חסידיים והפיכתם לשירי עם חלוציים היה נפוץ אז. נדמה לי שעבור אותם חלוצים שגדלו על שירים אלו בבית הוריהם האדוקים, תרמה שיטה זו לגיוס רגשותיהם הדתיים והפנייתם לעבר האידיאל החלוצי (רבים עסקו ב"דתיות" של החלוצים. יוסף קלוזנר, לדוגמה, כתב ברשמי מסעו לארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה: "שהעבודה נעשתה להן מין קדושה ממש, והם מתמכרים לה בטהרה וביראת הרוממות כמו שהיה מתמכר היהודי לפנים לתורה ולתפילה" - קלוזנר, עולם מתהוה, השלח, כט [1913], עמ' 209).

הנה דוגמה בעניין הזה שמצאתי לאחרונה:

השיר "בן לוקח בת ובת לוקחת בן", נכתב על פי השיר החסידי "זבחו זבחי צדק ובטחו בה'". כך לפחות על פי אתר זמרשת. ראו כאן וכאן.

למעשה החלוצים נהגו לשיר גם את המקור החסידי, אבל בשינוי מעניין.

המקור לשיר החסידי הוא פרק ד' בתהלים (פסוקים ו-ז):

 

זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל ה'

רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב

 

המעניין הוא שמילות השיר וגם הביצוע באתר זמרשת הם:

 

זִבְחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק, בִּטְחוּ בַּאדֹנָי

רַבִּים אֹמְרִים בְּאַרְצֵנוּ טוֹב

כלומר, גם את הגירסה החסידית שינו החלוצים.
בעוד משורר תהלים שואל "מי יראנו טוב?", עונים החלוצים בבטחה: "בארצנו טוב!".