לכבוד "שבת שירה" (שכבר עברה), בה נהגו ישראל לחלק אוכל לציפורים, הנה סיפור נחמד ששמע ידיד שלי מפי נחום קפלן, מבוני קיסריה.
נחום קפלן המדובר היה נינו (ונקרא על שמו) של רבי נחום קפלן מוורשא, המכונה "ר' נחום מגיד", שעלה לירושלים וכיהן כ"מגיד מישרים" בבית הכנסת שבחורבת רבי יהודה החסיד. אשתו של ר' נחום מגיד, מרת רייזא, היתה גיסת הגאון הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן בעל "חפץ חיים" מראדין, שכן אחותה מרת פריידה היתה אשתו של החפץ חיים (למעשה, שתי האחיות היו "אחיות חורגות" של החפץ חיים. ראו פירוט על המשפחה בבלוג "תולדות ושורשים" - כאן).
כשעלה ר' נחום מגיד לארץ ישראל, עלה תחילה בגפו, בעוד אשתו וילדיו נותרו באירופה ובמשך כמה חודשים התארחו אצל האחות ובעלה החפץ חיים.
וכאן אנחנו מגיעים לסיפור, שנהגה לספר גיטל, אחת הילדות של ר' נחום מגיד, ששהתה אז עם אמה בבית החפץ חיים.
היה זה בבוקרו של יום הכיפורים כשראתה גיטל את החפץ חיים משכים קום ומאכיל את התרנגולים לפני התפילה. שאלה אותו הילדה גיטל (בתרגום מיידיש לעברית): דוֹד, גם ביום כיפור אתה מאכיל את התרנגולים?
ענה לה החפץ חיים במתק לשונו: אם האנשים חטאו ואינם יכולים לאכול, התרנגולים מה חטאו?!
לימים נישאה גיטל לאברהם בלומנפלד, ממייסדי אגודת אחוה בירושלים. גיטל זכרה היטב את האפיזודה מאותו בוקר של יום כיפורים בראדין והיתה רגילה לספר על כך לילדיה ונכדיה. זיכרון זה הפך אצל גיטל למנהג מעשי, כשהיתה מחלקת באופן קבוע אוכל לעופות שבקרבת ביתה.
עקבות הסיפור הזה התגלגלו לתוך שיר שכתב אלעזר גרנות, חבר כנסת מטעם מפ"ם, שהיה גם משורר לעת מצוא.
אלעזר גרנות היה נכדה של גיטל (אמו חיה היתה בתם של אברהם וגיטל בלומנפלד), ומן השיר שכתב עולה בין היתר הפער שנוצר בין אותה חצר בראדין לבין בניה של סבתו ה"זוללים" גם ביום הכיפורים:
נחום קפלן המדובר היה נינו (ונקרא על שמו) של רבי נחום קפלן מוורשא, המכונה "ר' נחום מגיד", שעלה לירושלים וכיהן כ"מגיד מישרים" בבית הכנסת שבחורבת רבי יהודה החסיד. אשתו של ר' נחום מגיד, מרת רייזא, היתה גיסת הגאון הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן בעל "חפץ חיים" מראדין, שכן אחותה מרת פריידה היתה אשתו של החפץ חיים (למעשה, שתי האחיות היו "אחיות חורגות" של החפץ חיים. ראו פירוט על המשפחה בבלוג "תולדות ושורשים" - כאן).
כשעלה ר' נחום מגיד לארץ ישראל, עלה תחילה בגפו, בעוד אשתו וילדיו נותרו באירופה ובמשך כמה חודשים התארחו אצל האחות ובעלה החפץ חיים.
וכאן אנחנו מגיעים לסיפור, שנהגה לספר גיטל, אחת הילדות של ר' נחום מגיד, ששהתה אז עם אמה בבית החפץ חיים.
היה זה בבוקרו של יום הכיפורים כשראתה גיטל את החפץ חיים משכים קום ומאכיל את התרנגולים לפני התפילה. שאלה אותו הילדה גיטל (בתרגום מיידיש לעברית): דוֹד, גם ביום כיפור אתה מאכיל את התרנגולים?
ענה לה החפץ חיים במתק לשונו: אם האנשים חטאו ואינם יכולים לאכול, התרנגולים מה חטאו?!
לימים נישאה גיטל לאברהם בלומנפלד, ממייסדי אגודת אחוה בירושלים. גיטל זכרה היטב את האפיזודה מאותו בוקר של יום כיפורים בראדין והיתה רגילה לספר על כך לילדיה ונכדיה. זיכרון זה הפך אצל גיטל למנהג מעשי, כשהיתה מחלקת באופן קבוע אוכל לעופות שבקרבת ביתה.
עקבות הסיפור הזה התגלגלו לתוך שיר שכתב אלעזר גרנות, חבר כנסת מטעם מפ"ם, שהיה גם משורר לעת מצוא.
אלעזר גרנות היה נכדה של גיטל (אמו חיה היתה בתם של אברהם וגיטל בלומנפלד), ומן השיר שכתב עולה בין היתר הפער שנוצר בין אותה חצר בראדין לבין בניה של סבתו ה"זוללים" גם ביום הכיפורים:
 |
| גרנות אלעזר, בפעמון הזה, ספרית פועלים, מרחביה 1969 |
יפה ומרגש!
השבמחק