27.2.2013

סיפור של ספר: חק לישראל, פראג תקנ"ח

הזכרתי והבאתי את שער הספר 'חק לישראל' (פראג תקנ"ח) שכתב והדפיס רבי ישראל לנדא (נפטר תקצ"ו), בנו של ה'נודע ביהודה', וכעת אשוב לכתוב מעט על הספר עצמו.

מדובר למעשה בחיבור שנועד לפשוטי עם, אשר אינם יודעים לקרוא עברית ("בספרי לשון הקדוש דומו כאלמים", מתוך השער השני), והוא תרגום של תרי"ג המצוות ודיניהם ל"לשון אשכנז" (יידיש-גרמנית).
ר' ישראל אמנם רמז את שמו בשם הספר, אך העלים את שמו המלא, והותיר רק את ראשי וסופי התיבות של שמו כפי שניתן לראות בשער:
י--ל ה--י ל--א (=ישראל הלוי לנדא).

גם מהסכמות רבני פראג שנדפסו בספר מחק ר' ישראל את שמו, אך בקריאה מדוקדקת ניתן למצוא רמזים לזהותו.

אך בחרוזים שבראש ההקדמה לספר רמז את שמו בראשי תיבות: "אני הקטן ישראל הלוי לנדא מפראג".

בעותק שנמצא בספריית פרנקפורט דמיין, סימן מאן דהוא, כנראה בעל הספר בתקופה קדומה, את ראשי התיבות בנקודות, וכתב בצד את פענוחם:

נקודה מעניינת נוספת בספר זה, היא שבמצוות "מקרב אחיך תשים עליך מלך" חורג ר' ישראל מהתבנית הקבועה של החיבור בתור "ספר מצוות", ומביא כנספח את אגרת רבי חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים, ואת תשובת המלך הכוזרי. חליפת אגרות זו ידועה ומפורסמת, אך מעניינת ההקדמהשכתב ר' ישראל ובה סקירה קצרה על היהודים המקורבים למלכות בתקופתו, וזאת כדי להוכיח את התקיימות הנבואה "לא יסור שבט מיהודה...":

אמר הבעל חק לישראל, ברוב שרעפי בקרבי עלה כמה פעמים על רעיוני מה פתחון פה יש לנו להשיב על אשר שאלו כמה מן האומות אי'[פה] לכם ההבטחה לא יסור שבט מיהודה ואנחנו בזמן נכנעו [!] תחת האומות, והנה אף שאיש בער אנכי לא שמתי יד לפה ואמרתי לא משמעות שבט ממשלת מלכות המוכתר בכתר, אף מי שנמנה מהמלכות להשגיח על דבר קטן נקרא מושל ויש לו שבט לעשות עם הדבר כטוב בעיניו אשר הוא מיועד לזה, כדפירש רש"י לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל וכו', ומיום שגלינו מארצנו אף שהיינו בתכלית השפלות בעיני האומות לא כלו הרחמים מן הממליך מלכים ונתן לנו חן וחסד בעיני המלכיות עד שהיה חד מאומתינו בתכלית הגדולה, פעם במדינה זו ופעם במדינה אחרת:

בימי הקיסר פראנץ, אביו הזקן של אדונינו הקיסר יר"ה [ירום הודו] היה נושא חן בעיני הקיסר (ה)יהודי אחד ממגורשי שפאניען [ספרד] באראן אגאלאר עה"ש [עליו השלום] והוא פעל רב לטובת היהודי[ם] אצל הקיסרית המלכה מאריא טהערזיא [מריה טרזה]. הקיסר יאזעף [יוזף] גידל הגביר הקצין ר' ישראל קוטנפלוהן וינשאהו להיות שר ויקראו אותו בשם 'עדלער פאן העניגס בערג' [האציל מהניגסברג] וזכה לקנות הנחלה בלי מצרים במדינות עסטרייך כפר פעלס ועתה הוא ראש מאלופי עש"ב והגיע לטיטל [לתואר] 'רעגירונגס ראט טאבאקס אונד באנקאל דירעקטר' [יועץ הממשלה ומנהל הטבק והבנק], ובחיותו יעד בנו לה[ו]שיב על כנו.

והקיסר לעאפאלד [ליאופולד] גידל הגביר הקצין ר' חיים פאפר בשם 'עדלר פאן פאפר', ועתה אדונינו הקיסר הגדול גידל האחים וירטיימר בוויען [וינה] ויקראו 'עדלר פאן ווירטהיימסטשיין' ובימים לא כבירים נשאו חן וחסד בעיני אדונינו האדיר הקיסר פראנץ יר"ה [ירום הודו] המשלם גמול טוב למשרתיו הנאמנים ויחפץ לעשות יקר וגדולה להמשותפים הגבירים הטפסרים הקצינים המופלאים ר' נתן ארנשטיין וגיסו ר' שלמה הירץ ושותפו ר' בערש עשקעליס בן ש"ב [שאר בשרי] הרב הגאון הגדול מו"ה בערש זצ"ל אשר היה אב"ד במדינות מעהרין [מורביה], על מעשיהם הטובים אשר עשו באמונה לטובת הקיסר יר"ה [ירום הודו], בעת המלחמה עם צרפת ולא במדינה זו בלבד, הגיעו היהודים לכבוד אפ בשאר המדינות. המלך פרייסן [פרוסיה] גידל הנגיד ר' איצק בן הגביר הקצין ר' דניאל מברלין להיות ממונה על הבנינים של המלך ונקרא בשם 'בויא ראט' [יועץ בניה], וגם הגביר ר' בנימן בן הגביר הקצין ר' פייטל ז"ל הגיע לטיטל 'געהיימטראט' [יועץ סתרים], וגם רב גדלו של הגביר הקצין ר' ברוך מערגענטיים הנושא חן טוב בעיני הקוהרפירטש פרינץ [הנסיך הבוחר]  מאקסמיליאהן. הרב הרופא מומחה ר' משה הנקרא דאקטר וואלף מבון היה 'לייב ארצט' [הרופא האישי] אצל הקוהרפירטש קלעמאנט אויגוסטי.
הערצאג פאן ברוינשווייג [הדוכס מברוינשווייג] גידל היהודי הרב הגביר מו"ה הירץ וואלפענביטל ז"ל להיות אצלו 'אגענט' [סוכן] ועתה השיב על כנו הגביר המהולל הר"ר יעקב בי חתן הרב הגביר הנ"ל והוא נושא חן וחסד בעיני ההערצאג [דוכס] יר"ה [ירום הודו], ואנחנו חייבים להודות האומות המקרבים היהודים לגדולה ועל פיהם לא יופר בעזרת השם יתברך לא יסיר שבט מיהודי [!], ולפאר ישראל אמרתי להעתיק גם אגרת הנכתבים בין האוהבים המלך אלכזר ורב חסדאי בין יצחק. 
(תודה לגב' חיה בתיה מרקוביץ על העזרה בתרגום)

על אגרת המלך הכוזרי הוסיף ר' ישראל שתי הערות. הראשונה מפקפקת בנכונות הסיפור שמלך כוזר קיבל ציווי משמים לבנות את המשכן וכליו, ומנסה לתרץ את דבריו בדרך אחרת: "קושי לי להאמין שהקב"ה צוה לעשות מזבחות חוץ לירושלים, וכוונה זה לעשות בימה לקרוא שם בתורה".
השניה היא הערה אופיינית לספר שנדפס תחת עינו הפקוחה של הצנזור קארל פישר (שסיפרתי עליו פה). ההתייחסות היא למשפט "מה דין אדום אוכלים כל טומאה ומשתחוים למעשה ידיהם", ועל כך כותב ר' ישראל: "טרם שקם אמונת הנוצרים וח"ו [וחס ושלום] לחשב זאת על אומות זמנינו".

נחתום בקישוט הפתיחה שמופיע בספר מספר פעמים:


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפני פרסום התגובה, נא פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם. נא רשמו שם אמיתי או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'.

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...