לקט מהלק"ט

ספר הלכות קטנות (הלק"ט) שכתב רבי יעקב חאגיז (ש"פ-תל"ד), הוא מסוג הספרים החביבים עלי, המשמרים בקרבם לא רק תכנים, אלא גם הווי ואווירה של זמן ומקום מאד מסויימים.
הספר כשמו, מכיל שאלות ותשובות "קטנות" בענייני הלכה שונים. שאלה קצרה ואחריה תשובה קצרה, וחוזר חלילה. כפי העולה מהקדמת המחבר, הגרעין העיקרי של הספר נוצר מתוך מנהג  שנהגו בישיבתו של רבי יעקב חאגיז, ישיבת "בית יעקב" שבירושלים (שנקראה גם "ישיבת חכמי ההסגר"), להקדיש זמן מיוחד לשאלות בנושאי הלכה ואגדה מדי שבת.

וכך כותב רבי יעקב: "ראה ראיתי לכתוב מקצת משאלות שנשאלו בבית מדרשנו המדרש הגדול בית יעקב מדי שבת בשבתו...".

רבי יעקב בחר לכתוב את השאלות והתשובות בקצרה, מכמה סיבות שמנה בהקדמתו. אחת מהן: "לחדד לתלמידים שיבקשו מקור הדין ואמיתותו...".
הוי אומר, שלספר נועד גם תפקיד פדגוגי-חינוכי.
מעניין לראות כי אותן שאלות מופיעות בחיבורים שכתבו חכמים אחרים שלמדו אז בישיבת "בית יעקב", עם תשובות משלהם.
החוקר מאיר בניהו עמד על תופעה זו במבוא לשו"ת משפטי צדק לרבי שמואל גארמיזאן (מחכמי ישיבתו של רבי יעקב חאגיז; נדפס ירושלים תשמ"ג), בו מופיעות שאלות זהות לאלו שבספר "הלכות קטנות". שאלות מקבילות מופיעות גם בספר "קול גדול" לרבי משה חביב, ובמקורות נוספים.
הנה דוגמה אחת (השאלה: האם אמירת "בואי כלה" נחשבת כקבלת שבת):
מספר הלכות קטנות:

מספר "קול גדול" לרבי משה חביב:

ומשו"ת משפטי צדק לרבי שמואל גארמיזאן:

מסתבר שהחיבורים הנ"ל לא נכתבו ממש בשעת מעשה, ולכן אין בהם תיעוד מדוייק של מה שהתרחש בשעת הדיון בבית המדרש. ובכל זאת, מכמה מהתשובות בספרו של רבי יעקב חאגיז, ניתן לחוש במידה רבה את אווירת בית המדרש התוססת.

הנה דוגמה:

בסימן כט (בחלק א) מתוארת סאגה שלמה של תלמיד שהוצא מחוץ לבית המדרש בעקבות שאלתו, ולאחר שעמד על זכותו לשאול את השאלה, הוחזר לבית המדרש.

השאלה היתה: האם אפשר "להשאל" על קידושין (כמו "שאלה" לחכם בנדר).

הנה ציטוט של סימן כט (המובא בסוגריים הן הוספות שלי. הדגשתי את הקטעים החשובים לענייננו):

מאן דהו (שאל) - אם יש שאלה בקידושין. ועל דא מילתא אפקוהו להאי צורבא מרבנן מבי מדרשא (=ועל זאת הוציאו תלמיד זה מבית המדרש), כההיא דבבא בתרא דאפקוה לר' ירמיה משום דאטרח לרבנן דבעי מלתא דפשיטא (=כמעשה ברבי ירמיה, שהובא במסכת בבא בתרא, שהוציאוהו מבית המדרש, מאחר והטריח את חכמים לשאלם דבר פשוט).

והכי נמי, מה ענין שאלה אצל קדושין, ד'וכתב לה אמר רחמנא, בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף', כל שכן בשאלה. ועוד, אין לך ממזר בישראל, דיתיר הקדושין, וחכם עוקר למפרע ולא היתה אשת איש מעולם.

עד כאן הנימוק מדוע הוציאו את התלמיד מבית המדרש. אך מתברר שהתלמיד לא ויתר, ועמד על זכותו לשאול את השאלה. שימו לב להמשך הסימן:

שלח (אותו תלמיד שהוצא החוצה) ליקח רשות לבוא לתת טעם לדבריו.

עמדו חכמי ההסגר (=הישיבה) למנין, ויצא על פי ארבע חמישיות (4/5) שישב בחוץ ידבר, ולא יכנס לפנים.

בא וישב לו על פתח בית המדרש ועמד ואמר: תורה היא וללמוד אני צריך, וכל כי האי לימא איניש קמי רביה, ולאו טרחנא אנא (= וכל זאת יאמר אדם לפני רבו, ולא מטריח אני), לימדתנו רבנו דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, דכל דבר שנאסר על ידי דיבור ויוצא מרשות לרשות מיקרי הקדש, כגון תרומה וחלה והקדש והפקר שאסור למפקיר ונשאל לחכם. ובתוספות פ"ק דקדושין דף ז' ז"ל שלכך דקדק רש"י ופירש דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה, וכדאמרינן בפ"ב דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, שאדם עושה אותם כהקדש לפיכך יש לבה להיות דינה כהקדש, אבל אם היה אומר מאורסת או חד מהנהו לישני דלעיל, על זה לא היה מקשה ונפשטו קדושין בכולה, עד כאן.

ומה שהקשה עלי דבכתיבה מתגרשת, אני לא אמרתי לשאול כדי שתהא מגורשת, אלא שתהיה כמי שלא נתקדשה לעולם ותהיה מותרת לכהן. והא דלא יש ממזרים בישראל, וכי אחריות ממזרים עלינו, ועוד, בכל הנדרים לא יהיה שם מי שיתיר נדרו.

ועל דא אעיילוה (=ועל כך החזירוהו לאותו תלמיד), אמרו תורה מבחוץ (על פי הוריות יג, ב; שהש"ר א, כ).

איני בטוח אם הסיפור התרחש במציאות, או שמא זו צורת הכתיבה שבחר רבי יעקב חאגיז, בכדי לתת נופך משעשע לשאלה (אמרנו ספר פדגוגי, לא?!), או אולי כדי להדגיש את האבסורד שבשאלה ("לחדד את התלמידים"). אם המקרה אכן אירע כפי שהוא מתואר כאן, הרי שנפתח לנו צוהר מעניין לסערת ה"ריתחא דאורייתא" ששררה באותן שבתות בישיבת בית יעקב בירושלים.

ספר הלק"ט מחולק לשני חלקים, ומעניין לגלות שבחלק השני מובאת אותה שאלה, והפעם עם התייחסות רצינית:

"שאלה מד, אם מועיל שאלה בקידושין. תשובה, לכאורה משמע שאין לה רגלים, אבל כי מעיינת לה שפיר תמצא שורש דבר במה דאמרינן דאסר לה אכ"ע כהקדש...".

בסיום התשובה הוסיף רבי יעקב: "ונ"ל דאיתא בח"א" (ונראה לי דאיתא בחלק א'). ומעניין שעורך החיבור והמו"ל, בנו רבי משה חאגיז, לא השמיט שלוש מילים אלו.

נוסיף עובדה מעניינת נוספת, כי במהדורה השניה של הספר (אם לא מחשיבים את מהדורת רב"צ אלקלעי, ירושלים תרנ"ה, שהדפיס מתוך הספר רק את הקטעים עליהם כתב את פירושו "הלכה רווחת"), נוספה "הערת עורך" על שאלה זו.

מהדורה זו נדפסה בקראקא תרנ"ז (1897), קרוב למאתים שנה לאחר המהדורה הראשונה (ונציה תס"ד), ע"י האחים ר' מיכאל איש הורוויץ ור' אלעזר משה איש הורוויץ, ונוספו בה ציונים ומראי מקומות בסוף כל תשובה. והנה, במפתח הספר, החליטו המולי"ם להוסיף הערה על סימן כט המדובר:

"דברי הרב המחבר ז"ל בכאן אינם רק לחידוד התלמידים".

הערה זו נוספה, אני משער, בשל הרגישות הרבה באותה תקופה לתקנות של הפקעת קידושין. נקודה שעמדה פעמים רבות במוקד החיכוכים בין רבנים אורתודוקסים לבין משכילים ורפורמים (ראה ערך הפולמוס המפורסם על "תנאי בנישואין" שהתעורר אז).

נמשיך מכאן לשאלה נוספת ב"הלכות קטנות", שאף ממנה עולה אווירת בית המדרש ו"חידוד התלמידים".

שאלה: שנים שאוהבים זה את זה, 'קשה כמות אהבה', ונגזרה מיתה על אחד מהם ובא חברו ונמסר (=להריגה) במקומו, איזה מהם עדיף.

לשון השאלה סתום, מה פירוש "איזה מהם עדיף"? רבים הבינו שהכוונה היא: האם מותר לאדם למסור את נפשו בעד חברו.

כעת, שימו לב לתשובה (הדגשות וסוגריים שלי):

לא היה ראוי להשיבך על זה, אבל מאחר שמצינו בהוריות (צ"ל: נדה סט, ב) כשנשאלו י"ב דברים שהשיבו על דרך בורות, לא אשיבך ריקם. על זה נאמר (משלי כו, ה) ענה כסיל [כאולתו] וכו'.

רב יהודה כי הוה בדיחא דעתיה אי שיילי מיניה חללו של עולם הוה קאמר להו (שבת עז, ב) והלל הזקן ערב שבת עם חשכה לא נמנע מעשות כן (שם לא, א).

מתוך דבריך ניכר שאתה פחמי (על פי ברכות כח, א), אם קרית - לא שנית, אי שוטה שבעולם, קשה כמות אהבה, מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול. הלא תענה מהנמסר אוהב את גופו יותר מחבירו שהניחו בצער. צא מעלי. 

הרי לנו תשובה פולמוסית עוקצנית שמתחילה ב"לא היה ראוי להשיבך על זה אבל..." ומסתיימת בסוף ב..."צא מעלי".

אי אפשר שלא להזכיר כאן את ההקבלה שעשו בין תשובה זו לבין הסיפור היווני על פיתיאס ודמון מסיציליה. לסיפור זה כמה גרסאות (ראה להלן), והוא מובא בין היתר בספר "צמח צדיק" לרבי יהודה אריה ממודינה (בפרק העוסק באהבת ידידים), בלשון הזו:

ומצאנו בספרי הרומים כי מלך סיציליא גזר מיתה על איש, פיטיאה שמו, להתיז ראשו בסייף, והוא שאל לחן מאת המלך להנתן לו זמן שמונה ימים עד ילך לביתו לצוות ולסדר עסקיו. המלך השיב כמשחק על זה, שימצא איש שיכנס בעדו בבית הסוהר ויתחייב להתיז את ראשו תחתיו אם לא ישוב לזמן הנזכר שיתן לו רשות כרצונו, שלח פיטיאה לקרוא אחד הנקרא דאמוני, אוהבו ורעו אשר כנפשו וגם הוא אהוב מאתו מאד וספר לו את צרכו, ותיכף דאמוני הלך למלך ונתחייב שיסירו ראשו אם לא ישוב פיטיאה לסוף השמונה ימים, ונתנוהו בית כלא עד שובו, ויהי כי נתקרב הזמן אשר לקח פיטיאה ולא בא, כל העם מקצה היו לועגים לרש דאמוני על חיובו אשר עשה, אך הוא לא היה מתירא כלום כי בטח לבו באוהבו הנאמן, וכן לסוף הזמן המוגבל והנה פיטיאה בא כאשר נדר, וכאשר ראה המלך אהבה עצומה ונאמנה כזאת מחל לפיטיאה ולא רצה המיתו לבלתי הפריד בין שני אהובים כאלה.

(על הגירסאות השונות לסיפור זה ראה: אלפא ביתא תניֵתא דשמואל זעירא, לר"ש אשכנזי, בעריכת הרב יעקב ישראל סטל, כרך א, עמ' 643-650).

והנה, בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ג, חו"מ קח) לרבי יהודה ליב גרויבארט (תרכ"ב-תרצ"ח) כתב בתשובה למאן דהו:

"אשר התפלא כ"ת מדוע לא נמצא בדברי ימי ישראל איזה דוגמא לאהבת רעים חזקה כעובדא של פיתיאס היוני שחרף נפשו למות בעד רעהו דמון, והובא בספר צמח צדיק...

הנני להביא בזה מ"ש בספר הלכות קטנות... שנים שאוהבים זה את זה קשה כמות אהבה... הרי שעל שאלה זו גער בו המחבר בנזיפה והשיבו ריקם...".

[על אף שיש לדון באריכות על תשובתו של ה"חבלים בנעימים", לא אתאפק מלהעיר שתי הערות.

ראשית, נראה כי הרב גרויבארט הבין שאין בדברי בעל הלק"ט תשובה אמיתית לשואל, וכפי שכותב: "הרי שעל שאלה זו גער בו המחבר בנזיפה והשיבו ריקם". ולא ברור לי איך הבין את הקטע: "קשה כמות אהבה, מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול. הלא תענה מהנמסר אוהב את גופו יותר מחבירו שהניחו בצער...".

שנית, יש מקום לדון על ההשוואה שעשה בין הסיפור על פיתיאס ודמון (לפחות לפי הגרסה המובאת בצמח צדיק) ובין השאלה מהלק"ט. על פניו נראה כי המקרים אינם דומים: הלא דמון נכנס במקום פיתיאס רק לשמונה ימים ולא מסר את עצמו למיתה במקומו (ולפי הגירסה שם, אף היה בטוח שפיתיאס יחזור), ואין זה דומה למקרה של אדם המוסר עצמו למיתה במקום חברו].

רבות נכתב בנושא, ואפנה את הקוראים למאמרו של הרב ישראל דנדרוביץ "עזה כמוות אהבה" (קובץ "עץ חיים" - באבוב, שנה ב, חוברת ה, עמ' רצז), בו עוסק בין היתר גם בשימוש שעשו גדולי החסידות בסיפור על פיתיאס ודמון.

נחתום קטע זה בסימן נוסף מ"הלכות קטנות" (סימן רלד):

שאלה: אם מותר לחתום הדברים שטועים בני אדם ומשתמעי לתרי אנפי (=האם מותר לכתוב דברים מעורפלים שאינם מובנים ומשתמעים לשתי פנים?). תשובה: אם לחדודי לתלמידים הוא דעבד - שפיר דמי, להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם (משלי א, ו), ואי להטעות בהם בני אדם ולהטריחם, עובר בבל תונו, דזו הונאת דברים דאיכא גניבת דעת.