מסע במרחבי המילה הכתובה, בין ספרים, תקופות ואנשים... עוצר בתחנות שונות, מי יודע לאן עוד נגיע
על השיר העממי 'אני ביער הלכתי', כתבתי לפני הרבה שנים ב'נוטריקון' - בפוסט כאן.
אתמול, אגב בדיקה של כתבי-יד פרסיים שונים, מצאתי נוסח נוסף של השיר, בכת"י הספריה הלאומית, מס' 9099.
 |
| שער כתב-היד |
אני רוצה להצביע כאן על תופעה מעניינת, שיש שאינם מודעים לה, ומתוך כך חלים טעויות בקריאה ובפענוח חתימות.
תופעה זו נפוצה בעיקר ביהדות פרס. אמחיש אותה באמצעות מסמך שהוצג בעבר בבית המכירות קדם (מכירה מס' 30, פריט 213). זהו מכתב שנשלח מאת רבני ונכבדי קהילת יזד אל הראשון לציון רבי יעקב מאיר, בשנת תרצ"ה
על מכתב
זה עשרות חתימות (וחותמות), נתמקד באחדות מהן.
תעתיק החתימה הבאה, עם שמירה על מבנה השורות, הוא:
ע"ה [=עבד ה'] משה
רפאל בכה"ר
הי"ו ס"ט
זצוק"ל
שלא
כפי שניתן לטעות, שם החותם אינו "משה רפאל", אלא רפאל בן משה, אלא
שהחותם הקפיד לכתוב את שם אביו במיקום גבוה יותר משמו, כדי לכבדו.
החתימה
אם כן נקראת באופן הזה:
"ע"ה
רפאל בכה"ר משה זצוק"ל הי"ו ס"ט"
הנה "תרשים זרימה" להמחשת העניין:
דוגמה נוספת:
"הצעיר מרדכי בן המ'[נוח] יוסף נ"ע [=נוחו עדן]"
בדוגמה
הבאה אין חשש להתבלבל, אבל רואים ששם האבא מוגבה בשורה אחת מעל שם הבן החותם:
"הצעיר אור בכה"ר אדמו"ר משה שרגא נכד להמאור זצוק"ל ס"ט"
ניקח דוגמאות ממסמך אחר, מוקדם יותר, אף הוא מהעיר יזד, משנת תקפ"ח. זוהי כתובה שנמצאת באוסף מאיר בניהו, מס' KET 158.
נסו
לקרוא בעצמכם את החתימה הבאה (המילים הראשונות:
"והכל
שריר, אל שהוד [=העד]..."):
הקריאה
הנכונה:
"אל שהוד צעיר אור [ב]כמה"ר שמואל נ"ע זצוק"ל"
וכאן:
"ע"ע [עד על] זה, הצעיר יעקב בכה"ר מרדכי זלל"ה".
וכאן:
"עד
על זה, הצעיר יצחק בכהר"ר משה זצוק"ל"
וכך גם
בחתימות נוספות במסמך זה.
אפשר להביא עוד ועוד דוגמאות, אסתפק לסיום בדוגמה הבאה, זוהי כתובה יפה מהעיר יזד, משנת תקפ"ב, שהוצגה בעבר במכירת 'קדם' (מכירה מס' 74, פריט 255):
מנהג זה של "כיבוד אב" בחתימה מתועד בחיבורי ההלכה.
כך
כותב הגאון רבי חיים בנבנשיתי בספר שיירי כנסת הגדולה (טור יורה דעה, סימן רמ -
הלכות כיבוד אב ואם, קושטא תע"ז):
"יש
נוהגין כשחותמין שמם ושם אביהם לכתוב שם אביהם למעל'[ה] מפני כבוד אביהם כגון זה
ראובן בן יעקב והוא נלמד מכתב דציץ כמ"ש מורי
הרב בתשו'[בה] הובאה בתשו' מהרח"ש חלק א"ה [אבן העזר] סי'[מן] ב'".
(ניתן
לראות שבדפוס הראשון המילה 'יעקב' מוגבהת מעט, במגבלות הדפוס; ולצורך ההבחנה אף
נדפסה באותיות מרובעות. בדפוסים הבאים ההבחנה הזו היטשטשה ולא ניכר שהרעיון הוא
ששם האב גבוה יותר).
בשו"ת
מהרח"ש אליו מפנה הכנסת הגדולה נדון העניין כחלק מתשובה ארוכה של רבו
המהרי"ט. התשובה עוסקת במספר בעיות הלכתיות שנמצאו בגט שכתב "משומד
אחד", ואשר הגיע מ"ארץ רחוקה עיר מוכה בארץ תימן", וכך נכתב שם בין
היתר:
"עוד יש גמגום בגט זה שהעד הא'[חד] חתום בשני שיטין משה בן לאדוני, ועליו אלעזר הכהן עד משוך מן ההתחלה כשיעור ב' תיבות משה בן, ושאלנו את השליח עליו ואמר שהעד הנז'[כר] נקרא משה כהן והוא הבעל תורה אשר שם ובפניו חתם בגט זה... אמרנו לו והרי כתוב למעלה אלעזר הכהן עד, אמר: כל זה חתימתו שחתם בפני וכבר נתקיימה חתימתו על פי שנים, וממה שראינו שהכתב שלמעלה ושל מטה אחד ואלעזר הכהן משוך מן ההתחלה לפנים למדנו שכך רצה לומר משה בן לאדוני אלעזר הכהן עד, ואמר לנו השליח כי לתת כבוד לשם אביו מנהגו לכתוב שם אביו למעלה, וכן ראה שם בני אדם נוהגין כן, ומצינו בכתב שבציץ שאמרו בפ' במה אשה וכתוב עליו בשני שיטין יו"ד ה"א למעלה וקדש למ"ד למטה, פירש רש"י השם שלם בשיטה עליונה וקדש למ"ד בשטה תחתונה שלא להקדים שאר האותיות למעלה מן השם מאחר ששני שיטין היו, וזה האיש רגיל היה לחתום שמו ושם אביו בשני שיטין כדי למעט מקום הכתיבה, וכותב משה בן לאדוני בשיטה א' ולא היה רוצה לכתוב שם אביו בתחתונה כותבו בעליונה אלעזר הכהן עד לכבוד אביו, שהוקש כבודן לכבוד המקום, וכן כי שמע רב יוסף קל רגלי דאימיה אמר איקום מקמי שכינה דאתיא... ואע"ג בסוף מסכת ידים משמע דאין קפידה בדבר, והיינו חוכה דאחיכו עלה דמין גלילי דתנן אמר מין גלילי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבים את השם עם משה, אמר[ו] פרושים קובלים אנו עליכם מין גלילי שאתם כותבים את המושל עם השם ולא עוד אלא שאתם כותבים את השם מלמעלן..."
בהמשך
מוסיף המהרי"ט שלפי פירוש הראב"ד הנוהג הזה קדום ביותר והיה קיים כבר
בזמן המשנה:
"ואשכחן נמי שיש מי שדרכן להקדים שם אביו לשמן לכבוד, כההיא דפרק המגרש דב' גיטין (דף פז, א) שכתבן זה בצד זה ושני עדים עברים כו' באים מתחת לזה לתחת זה וב' עדים יונים כו' פירש הראב"ד ז"ל שחתימות הללו איפשר שהם חתומים בגט הב' והם הבנים וכותבים תחילה שם אביהם לכבוד יע"ש הובא בספר תמים דעים דף ס"ט...".
לעומת דברי המהרי"ט הנזכרים, המזכיר את
המנהג באופן חיובי, מצאנו התייחסות הפוכה, שלילית ממש. בדבריו של חכם מפורסם - שחי
בקרבת מקום וזמן לקיומו של המנהג במרחב הפרסי - הלא הוא רבי יוסף חיים מבגדאד בעל
ה"בן איש חי", מבטל את המנהג מכל־וכל במילים חריפות.
הדברים מופיעים בחיבורו האנונימי - שו"ת
תורה לשמה. כידוע, ה"בן איש חי" פרסם אותו על שם דמות בדיונית של חכם
בשם "יחזקאל כחלי", שכביכול מצא כתב-יד שלו, אך עם השנים התברר למעלה
מכל ספר שה"בן איש חי" עצמו כתב את החיבור כולו (על פי
כתבי-יד אוטוגרפים שלו ועל פי עדות בנו ועוד, ראו בהרחבה במבוא למהדורה החדשה
והנאה של "אהבת שלום").
בתשובה רסט שבספר זה כותב רבי יחזקאל כחלי, הלא
הוא ה"בן איש חי", כי המנהג להקפיד ששם האב לא יהיה מתחת לשם הבן
בחתימה, הוא "חסידות של שטות", והנוהג כך נקרא "חסיד שוטה",
והוא מביא לכך ראיה יפה מן המשנה בסוף מסכת ידים. אעתיק כאן את לשון התשובה כולה:
"שאלה -
מי שנוהג לכתוב חתימתו דהיינו שמו ושם אביו בשיטה [=שורה] אחת, כדי שלא יהיה שם אביו כתוב תחת השם שלו משום כבוד ודרך ארץ, ויש מי שנוהג חומרא יתירה עוד שמניח שם אביו למעלה משמו, דהיינו שחותם באלכסון ממטה למעלה כדי שיהיה שם אביו למעלה משמו, אם יש בכל זה מצוה ומדת חסידות שראוי לנהוג כן או לאו. יורינו המורה לצדקה ושכרו כפול מן השמים.
תשובה -
זו חסידות של שטות וחסיד שוטה נקרא, שאין בזה מצוה, ואדרבה י"ל דרך צדוקין הוא זה, והוא דאיתא במתניתין בסוף מסכת ידים, אמר צדוקי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבים את המושל עם משה בגט, אומרים פרושים קובלין אנו עליך צדוקי שאתם כותבים את המושל עם השם בדף, ולא עוד אלא שאתם כותבים את המושל מלמעלן ואת השם מלמטן, [שנאמר] ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו וכשלקה מהו אומר ה' הצדיק ע"ש. וכתב בתוי"ט בשם הרמב"ם, שאתם כותבים את המושל עם השם בדף, פירוש א"ל חכמים כי אין זה גרעון לשמו של מרע"ה ואין בזה גדולה לאותו המלך, יען שאנחנו ג"כ כותבין בתורה השם עם פרעה, ולא די בזה אלא שעוד נקדים שם פרעה ע"ש. וא"כ השתא זה המדקדק לכבד את אביו, הן במה שכותב שמו למעלה ממנו באלכסון, הן מה שכותב אותו בשיטה אחת כדי שלא יהיה שם אביו תחת שמו, מה יענה ומה יאמר להכתובים בספר תורה הקדוש המלאים מזה, שנמצא השם הקדוש כתוב למטה ושם ההדיוט כתוב למעלה ממש, דלדידיה דחשיב זה זלזול ועשה תקנה לזה בחתימתו, מה יעשה תקנה לכבוד שמים. על כן אין חששות אלו אלא דברי הבל של צדוקין כי זהו דעת צדוקין ואם הוא חושש לזה בשביל כבוד אביו ועשה תקנה זו, נמצא לדעתו יש ח"ו זלזול בס"ת לכבוד שמים חלילה, ובאמת אלו הם חששות של הבל, ולכן צריך האדם הזה לבטל מנהגו ויעשה חתימתו כנהוג בכל ישראל. והיה זה שלום וא-ל שד-י ה' צב-אות יעזור לי.
כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.
אמנם פסח עדיין רחוק, אבל כיון שקראנו בשבת שעברה על אחי יוסף, וגם בפרשה שלנו עדיין אנו קוראים על השבטים, אפשר לספר כאן שבנוסח המזרחי של "אחד מי יודע", שנמצא בגניזה ובכתבי-יד מהמזרח, במקום הנוסח האשכנזי "אחד עשרה מי יודע? אחד עשר כוכביא", מופיע "אחד עשר אחי יוסף" (ולאחר מכן, במספר 12 - אצל כולם: שנים עשר שבטיא).
בתמונה אפשר לראות דוגמה מכתב-יד של פיוטים מפרס, מהמאה ה-19 (כת"י קרופ, מס' 3873)
זה כשלעצמו אינו חידוש. פרופ' שמעון שרביט כתב שני מאמרים על הנוסח המזרחי של אחד מי יודע, ובין היתר מתברר ממחקרו שבמזרח השימוש של הפיוט הזה לא היה דווקא בהקשר של פסח ובהגדה של פסח, והוא שימש בין היתר כשיר־חתונה אצל יהודי קוג'ין.
עוד מתברר שהתוספת על "שלוש עשר מִדַּיָא" מופיע רק בנוסח האשכנזי, ולא במזרחי - המסתיים במספר 12.
מה שהתחדש לי, בכתב-יד של פיוטים שהתגלגל לידי, אשר חלקו לפחות נכתב באספהאן (פרס; איראן), בשנת תרל"א (1871), מצאתי בפיוט זה (המתורגם שם סימולטנית לפרסית-יהודית), שנוספו בו עוד שלושה בתים לאחר המספר 12:
"שלשה עשר מי יודע, שלושה עשר הוא יודע, שלשה עשר עיקרים...
ארבעה עשר מי יודע, ארבעה עשר הוא יודע, ארבעה עשר פרק הלכה...
חמשה עשר מי יודע, חמשה עשר הוא יודע, חמשה עשר שיר למעלות..."
(הנוסח "ארבעה עשר הוא יודע" - ולא "אני יודע" הוא שינוי נוסף שקיים בנוסח המזרחי)
מה זה "ארבע עשר פרק הלכה"?
תחילה חשבתי שהכוונה לי"ד חלקי "הי"ד החזקה" להרמב"ם. אבל חברי מנחם טייטלבאום הפנה את תשומת לבי לכך שב"אוצר החכמה" מופיע כמה פעמים הצירוף "י"ד פרקי הלכות" וכולם מתייחסים להלכות שחיטה.
מכאן התחוור לי שבמילים "ארבע עשר פרק הלכה" אין הכוונה ל"משנה תורה" לרמב"ם, אלא לי"ד פרקי הלכות שחיטה לרמב"ם. זה הגיוני מאד כי אלו היו פרקי ההלכות הנפוצים ביותר כקונטרסים בפני עצמם, בגלל היותם שימושיים ביותר בחיי היום יום. י"ד הפרקים מופיעים בעשרות כתבי-יד במזרח; לעתים בנפרד, לעתים עם פירושים ולעתים עם חיבורים נוספים בהלכות שחיטה וטריפות.
כמובן, שהמספר י"ד אצל הרמב"ם איננו סתמי, וכידוע הוא מופיע בכמה וכמה מקומות. מלבד חלוקתו את ספרו הגדול "משנה תורה" לארבעה עשר ספרים, הוא מנה גם י"ד כללים למניית המצוות בספר המצוות שלו. גם ספר מילות ההיגיון של הרמב"ם מחולק לארבעה עשר פרקים.
תוך כדי חיפוש מצאתי שרבי אברהם אנקאווא (מחכמי אלג'יר במאה ה-19), בהקדמת ספרו 'זבחים שלמים' על הלכות שחיטה (ליוורנו, תרי"ח), מליץ גם על פרקי השחיטה של הרמב"ם את הכינוי "הי"ד החזקה".
ועוד משהו מעניין בהקשר הזה, שלא בדקתי לעומק: יש לא מעט חיבורים על הלכות שחיטה (בדפוס ובכתב-יד) שבשם הכותר יש את המילה זהב, כגון "גלילי זהב", "תורי זהב", "זר זהב", "עפרות זהב" ועוד. אז עלה בדעתי שאולי בחלק מהמקרים הסיבה לכך היא ש"זהב" בגימטריה י"ד.
[עם זאת, יכולות להיות סיבות נוספות. אחת מהן היא שהביטוי המקראי (מספר מלכים) "זהב שחוט" נדרש בגמרא בעניין הלכות שחיטה- חולין ל, ב; והשניה, שהביטוי המקראי (מספר איוב) "עפרות זהב" נדרש בגמרא אף הוא להלכות שחיטה, להתיר כיסוי הדם באבקת זהב - חולין פח, ב].
