מנהג ישראל להתחיל
את לימוד התורה עם התינוקות בספר ויקרא, וכך אמרו:
"אמר רב אסי, מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים [ספר ויקרא] ואין מתחילין בבראשית, אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין" (ויקרא רבה, פרשה ז).
בספר 'חסידים' מובא
מנהג נוסף: להניח את ספר 'ויקרא' למרגלות התינוק בעת קריאת שמו. באותו מקום נכתב טעם אחר להתחלת הלימוד עם הילדים בספר
'ויקרא':
"דבר אחר, זה ספר תולדות אדם, מכאן רמז כשמשימין הנער בערס וקורין לו שם, משימין ספר של תורת כהנים מראשותיו. וכשמגיע ללמוד שהוא בן חמש, מתחילין לו בספר ויקרא, אדם כי יקריב מכם, בכם חלקתי ולא באומות, שבהבל פיהם של תינוקות של בית רבן העולם מתקיים כמו בזכות הקרבנות..." (סימן תתשמ, מהדורת מרגליות - מוסד הרב קוק, עמ' תקסח).
לדעת ה"כלי
יקר", אות הא' הקטנה במילה ויקרא ("א' זעירא") רומזת לקטנים המתחילים
ללמוד בספר ויקרא.
בסיפור מתקופת ילדותו
של רבינו נסים גאון אנו קוראים כך:
"בהיותי עדיין צעיר שאלתי את הזקן הראש, אבי הרב הראשון נ"ע [נוחו עדן], בשעה שקראתי לפניו פרשת ויקרא: אדוני למה נוהגים אנו להתחיל לימוד התינוקות בתורה מ'ויקרא' ואנו מניחים 'בראשית', שהוא ראשית התורה? כלום טוב לו למי שרוצה לקרוא בספר, שיתחיל לקרוא מאמצעיתו ויניח את ההתחלה? אמר לי: ישא ה' פניו אליך! השכלת בשאלתך... אף על פי שאתה קטן בשנים. והוא שמח מאד, שש ביותר והיה מלא גיל, כשהיה שומע שאלות - בייחוד כשהשאלה היתה יפה, הוא היה מלא תשוקה להן, וזריז ביותר ומדקדק בשאלות.
תשובתך בני על שאלתך היא, שה' יתעלה תיקן להקריב קרבנות כדי לכפר על חטאותינו, וכשהם מתקבלים נסלחים עונותינו ומתכפרות אשמותינו, וכשחרב בית המקדש - יבנה במהרה - ובטלו הקרבנות, התקינו אבותינו שנהא מתחילים בקריאת ילדינו מ'ויקרא', מפני שיש בו זכר לקרבנות. ותיחשב לנו קריאתם לפני ה' ית' כקרבנות שהקרבנו, ובזאת יכופרו לנו רבים מחטאותינו.
והנה ראיתי אצל החכמים ז"ל דרש אחר בענין זה והוא: 'אמר ר' יוסי מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים? אם כן יתחיל בבראשית - אלא מה תינוקות טהורין ויתעסקון בטהורים".
וחכם אחר אמר את הדבר, שסיפרתי בשם אדוני נ"ע; והדברים מכוונים, נכונים אין ניגוד ביניהם ולא פגם - מפני שהתקינו לנו זאת בגלל שני העניינים כאחד" (רבינו נסים ב"ר יעקב מקירואן. חיבור יפה מהישועה. מובא כאן לפי תרגום חדש מהמקור הערבי ע"י חיים זאב הירשבורג, מהדורת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ד).
ממקורות אלה נראה
כי כחו של מנהג זה יפה רק בתינוקות של בית רבן, ובכל זאת מצאתי מקרה אחד שבו סמך
מחבר ספר על מנהג זה גם לעניין סידור ספרו:
רבי שלמה ב"ר
יצחק הלוי "הזקן" (רצ"ב-ש"ס), רב בקהילות שאלוניקי וסקופייה,
שלח בשנת שנ"ז (1597) את ספר דרשותיו "דברי שלמה" להדפסה בוונציה.
"גמרתי בלבי לשלוח אל העיר הגדולה ויניציאה הבירה חלק אחד מן הדרשות ופרישות התורה שהם על סדר הפרשיות כפי סדרן... אשר נדרשו ממני שנה בשנה מדי שבת בשבתו... משנת השכ"ח עד השנה הזאת שאנו בה שהיא שנת השמח"ה (שנ"ג)...".
שלא כדרך שאר
הספרים, סדר הפרשיות בספר זה הוא: ויקרא, במדבר, דברים, בראשית ושמות.
רבי שלמה הלוי מסביר
את פשר העניין במילים הבאות:
"ואל יפלא הקורא בהיות תחלתו בספר ויקרא, יען כך היתה התחלתו וסדורו בהיותו נדרש ברבים, ואולי נפל האמת במקרה כי על פי דברי חז"ל הבא ליכנס בפתחי שערי הלמוד היה מתחיל בספר ויקרא יעויין שם. ועוד כי לכל הדברות והאמירות קדמה הקריאה לנתינת הרשות...".
* * *
בתפוצות ישראל נהגו לחגוג את הכנסו של הילד ללימוד חומש בסעודה ומנהגים שונים.
בפולין נהגו שהילד היה נושא כמין דרשה ("חומש דרשה"), בצורת שאלות ותשובות עם המלמד (שטרח להכין את הילד לכך מספר שבועות קודם לכן).
המשורר שמשון מלצר תיאר זאת באחד משירי ההתרפקות שלו על ה"חדר" (אלף: הזמן הראשון בחדר, תל אביב תשכ"ג):
כעת מצאתי ספר נוסף, אף הוא דרשות על התורה, שמתחיל מפרשת ויקרא. מדובר בספר 'מקור חיים' לרבי שמואל ויטאל. אך הנימוק שהמחבר כותב הוא אחר: "אמר הצעיר המחבר הואלתי להתחיל בסדר הדרושים ממשמרת ר"ח ניסן על סדר הפרשיות, על שום דברי הקב"ה למרע"ה החדש הזה לכם ראש חדשים". הדרוש הראשון הוא בויקרא, אבל בגלל ההתחלה בחודש ניסן
השבמחק