אגדת בן שמן - פוסט אורח

הגדת בן שמן במלחמת העצמאות

מאת שי מנדלוביץ

שנות ה-40 של המאה ה-20 ומלחמת העולם השניה הניבו כמה מן ההגדות של פסח המקוריות והמרתקות ביותר שראיתי, הגדות שהן תעודות היסטוריות מן המעלה הראשונה: כמעט בכל מקום בו שהו כמה עשרות מתיישבים או חיילים יהודים נדפסה הגדה לכבוד חג הפסח, לרוב באופן מחתרתי, באמצעים דלים, אך במקוריות רבה. ראיתי הגדות שנדפסו בידי חיילי פלוגות ההנדסה, ההסוואה והתובלה של הבריגדה היהודית באיטליה, הגדה שנדפסה בידי חיילות ה-ATS – חיל העזר לנשים של צבא היבשה הבריטי, הגדה שנדפסה באיידנהובן, הולנד, הגדות שנדפסו במצרים, באבאדאן (גבול איראן-עיראק) וכן הגדה של יחידת ספקי המים ויחידת הציוד וההספקה של הבריגדה היהודית, שנדפסה בבנגאזי, לוב, על צדם האחורי של טפסים משרדיים של המושל הכללי האיטלקי בְּלוּב. מרביתן משוכפלות בסטנסיל באופן מאולתר, לעתים על סוגי נייר שונים, לעתים על דפים בגודל שונה, דהויות, מלוות איורים פשוטים וכוללות קטעים מן הנוסח המסורתי של ההגדה, לצד קטעים מקוריים, קטעי "יזכור" וקטעים המתארים את הווי החיילים ותקוותם, שמלחמת העולם השניה תסתיים במהרה והם יזכו לחוג את ליל הסדר הבא בארץ ישראל.

אחת ההגדות המיוחדות ביותר שראיתי, היתה זו שנדפסה בבן-שמן בידי חיילי פלוגה א' של גדוד "1" מחטיבת "גבעתי", היא הפלוגה הדתית של חי"ש תל-אביב (חי"ש - חילות השדה של ה"הגנה", שהורכבו מלוחמים-מתנדבים בגילאים 18-26) לכבוד ערב פסח תש"ח 1948.

כפר הנוער בן-שמן וכפר בן-שמן הסמוך אליו היו נתונים במצור בתקופת מלחמת העצמאות, החל מיום כ"ט (29) בנובמבר 1947, עת התקבלה בעצרת האו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בן-שמן נכללה בשטח המדינה הערבית ולמעשה היתה "אי" יהודי בלב שטח ערבי. משום סמיכותה לשדה התעופה בלוד, היוותה נקודה אסטרטגית חשובה וכוחות צבאיים נשלחו לביצורה והגנתה (תלמידי ומורי כפר הנוער פונו צפונה; בהוראות הפינוי נכתב: "יש להשאיר במקום כ-50 תרנגולות מטילות ו-22 פרות חולבות", שסיפקו ביצים וחלב טרי לחיילים במקום). בן-שמן היתה נתונה לתקיפות של כוחות ערביים מלוד, רמלה, בית-נבאללה, דיר-טריף ואל-חדיתה, על-אף הדברים הבאים, שכתב סמג"ד א' מגדוד 4 ב-22 בינואר 1948: "קיים עם הערבים בסביבה הסכם ג'נטלמני, או יותר נכון מצב של 'שמור לי ואשמור לך', וזאת- רק בגלל הכביש... אין אנו עולים על השדות שלהם, אבל אין זה מונע אותם מעלות על השדות שלנו. ישנה הוראה מפורשת לאנשים, ובעיקר למארבים, לא לפתוח באש על הערבים כל עוד לא ברור באם באמת יש בכונתם לתקוף את הכפר. נעשות כל ההכנות לעזיבת הכפר ופינויו מתלמידיו... והיות והכפר מתכונן לעזוב הרי המושב בעקבותיו - - - יש לציין שהאלחוט אינו פועל בלילה בכלל, והנקודה מנותקת בשעות הלילה. לפעמים מנותקת הנקודה גם ביום כשהאלחוט מתקלקל" (מכשיר האלחוט הנ"ל, היווה, מרבית הזמן, הקשר היחידי של בן-שמן עם ההנהגה הצבאית). על כל אלה ריחף גם זכרון הטרגדיה של "שיירת בן-שמן" ("שיירת השלשה עשר"), שנקלעה למתקפה של חיילי הלגיון הערבי בדרך מפתח-תקווה לבן-שמן, במהלכה נהרגו שלשה-עשר לוחמים.

כפר הנוער בן שמן בשנותיו הראשונות (ויקיפדיה)

בתקופה סוערת זו, של סוף חודש מארס וראשית אפריל, היו הקרבות על התחבורה ועל צירי התנועה בארץ בשיאם; המחסור בנשק הורגש היטב ושעון העצר המדיני רבץ כעננה ממעל. בקלחת הזו נתערבבה הפלוגה הדתית של החי"ש ועשתה בה ארבעה חודשים, עד כיבושן של בן-שמן, לוד, רמלה ולטרון במהלך מבצע "דני" (על-שם דני מס מפקד מחלקת הל"ה; מכונה גם "מבצע לרל"ר") בחודש יולי 1948.

על-פי התיעוד, מנתה הפלוגה 80 בחורים וכ-20 בחורות, שנתכנסו ביום 14 במארס 1948 במחנה "יהושע" (מחנה שרונה במושבה הטמפלרית בתל-אביב, כיום בבסיס "הקריה") לקראת החלפת גדוד "4" בבן-שמן. ערב קודם לכן נערכה מסיבת-פרידה בהשתתפות הרב אונטרמן, רבה האשכנזי של העיר תל-אביב, שנשא בה את הדברים הבאים: "הארץ הזאת הובטחה לנו ע"י הקב"ה! אך תפקידנו ללכת לפי דרכי הטבע! ב'סטֶן' וב'בּרֶן' נקח אותה, ככל אבותינו – כדוד האדמוני יפה-העינים שעמד מול גלית מחרף מערכות ישראל!". השיירה יצאה מתל-אביב לבן-שמן בשעה 09:00 והגיעה לבן-שמן בשלום. כחודש לאחר שהתמקמו החיילים בבן-שמן, הגיע חודש ניסן וחיילי הפלוגה הדתית החלו להשתדל להשגת מצרכי-חג לקראת הפסח ואף דאגו לכך שהרב הרצוג, רבהּ הראשי של ארץ ישראל, יפנה אל הנציב העליון הבריטי, להשפיע על הצבא הבריטי לארגן כוח שילווה שיירת-אספקה לבן-שמן הנצורה. באותה עת הבריטים כבר התכוננו לעזיבת ארץ ישראל ונסיונות השכנוע עלו בתוהו; אמנם אפסנאות חטיבת "גבעתי" דאגה לריכוז כמות גדולה של מצות ויין בשדה דב, בתקווה להעבירם לבן-שמן במטוסים קלים, אך המטוסים, שמספרם היה זעום ממילא, היו עסוקים בפעילויות חיוניות יותר. חיילי בן-שמן החלו להתכונן לערב החג באופן עצמאי. על-כך מספר אלתר ולנר, איש הפלוגה הדתית, בספרו "חמושים לפני המחנה - סיפורה של פלוגה דתית": "לאחר שנתברר שאין סיכוי לשיירה יבשתית, ולאחר שהמצות והיין נשארו תקועים בשדה דב, הוחלט... על מבצע, שזכה לכינוי 'אופריישן (מבצע) מצות' בפי ליצני הפלוגה. הוחלט להכשיר את תנור האפייה של המוסד החינוכי ולאפות בו מצות. אפיית הלחם הופסקה כליל וכיתת 'אומרי תהילים', כפי שכונו במטה הפלוגה החברים שעניינם באפסניה ובמטבח, ניגשו לביצוע משימת ההכשרה... הוכנו שני שקי הקמח ונשאבו 'מים שלנו' לפי מיטב המסורת, [לשם לישת המצות משתמשים במים שנשאבו יום קודם, ולנו בלילה כשהם שאובים] ושלושה ימים לפני חג הפסח גויסו כל אנשי הפלוגה לאפיית המצות, הראשונה בתולדותיו של מוסד בן-שמן, שהיה רחוק מהקפדה על אכילת מצות בפסח בימים כתיקונם". אפיית המצות היתה לחוויה בלתי נשכחת עבור חיילי הפלוגה והיא לוותה בשירה קבוצתית, בניגונים חסידיים ובמזמורי הַלֵּל; לקחו בה חלק מפקדים וטוראים, חברות וחברים, ללא יוצאים מן הכלל. החל מיום ד' אחרי הצהריים (ערב פסח אותה שנה חל בשישי) הכול לשו, גלגלו, רידדו ואפו - על-פי כל חוקי הכשרות. אמנם צורת המצות היתה בלתי שגרתית: "זו יצאה מוארכת וכלל לא עגולה, וזו קצותיה נשתרבבו לצדדין, וזו מכווצת כל כולה", אך "מצות יד" אלה היו טובות יותר מן המצות שהונחתו לבסוף ממטוסים קלים, שהגיעו לקרקע מרוסקות פירורים פירורים ומעורבבות קש ונסורת. ולא מצות בלבד טרחו לאפות, אלא גם הגדות טרחו להדפיס.

הכנת "הגדת בן-שמן" החלה ביום חמישי בלילה ונמשכה לאורך כל הלילה; עם בוקר הושלם מפעל ההדפסה וההגדות היו מוכנות. על המלאכה היו אמונים אלתר ולנר, איש מטה גדוד "החשמונאים" ואלימלך לנדוי, איש פלוגת המטה, שאף היה ה"מו"ל" והמדפיס של עיתון "על המצפה", בטאון הפלוגה הדתית בבסיס בן-שמן (אשר ראה אור בתכיפות בלתי-סדירה בבסיס בן-שמן באותה תקופה הנזכרת לעיל).

"הגדת בן-שמן" כוללת חמשה דפים מודפסים במכונת-כתיבה ומשוכפלים בסטנסיל, בשורות צפופות וללא כל איורים או עיטורים. בראש הדף הראשון נכתב "הגדה של פסח, הפל' הדת. בן-שמן / ער"פ תש"ח". אחר-כך נדפס סדר ההגדה בצפיפות רבה, על פני הדף הראשון וּשְׁנֵי דפים נוספים; הדף השלישי מסתיים ב"כורך"; בדף הרביעי (הממוספר "3") נדפס טקסט מקורי ומעניין, שמחברו חותם בשם "א. שמואל" ובסופו נכתב "סדר ההגדה". אחר-כך מובא ציטוט מהפרק השביעי של הלכות חמץ ומצה לרמב"ם; הדף החמישי (הממוספר "4") ממשיך ב"שולחן עורך" ומסתיים כרגיל. שתי תוספות חשובות מופיעות ברישא ובסיפא של הגדה זו: בראש הדף הראשון נדפס: "'הגדה' זו נכתבה בגלל חוסר 'הגדות' בבסיס בן-שמן. המצור ותנאיו לא אפשרו השגת ה'הגדות'." ובסוף הדף החמישי נדפס סופו של סיפור "הגדת בן-שמן": "בשעה שנכתבות השורות האחרונות ב''הגדה'' זו, ערב פס"ח לפני הצהרים, הגיע מטוס שהביא ''הגדות''. תשאר נא לכן ''הגדה'' זו זכר ללבטיה של הפלוגה בבסיס בן שמן בחג הפסח תש"ח" - חיילי הפלוגה הדתית לא נזדקקו לבסוף להגדה הצנועה והמיוחדת שהדפיסו, כיוון שביום שישי לפני הצהריים, ערב פסח תש"ח, שעות ספורות לפני ליל-הסדר, הגיע לבסוף מטוס קל, שהנחית מקרבו אספקה של יין כשר לפסח, מצות והגדות.

עתה אביא במלואו את הטקסט שנדפס בדף הרביעי, תחת הכותרת "על המצפה". על הטקסט, כאמור, חתום "א. שמואל". על פי עדות בתו חגית כתר, היה זה כינויו הספרותי של אלתר ורנר, מו"ל "על המצפה" הנזכר לעיל [שמו המלא היה: אלתר שמואל צבי ולנר]:

"פסח תש"ח. בעשרות בסיסים, בנקודות ספר קיצוניות, במקומות שנכבשו מידי האוייב, בעמדות וברבבות בתים בישראל יסבו השנה לסדר עשרות אלפי לוחמים. מי שיסב ל"סדר" פסח מסורתי בבית הוריו וקרוביו, מי שיסב לסדר ציבורי בעיר או בבסיס, ומי שיסב ל"סדר" ונשקו בידו, ומי שיסב ל"סדר" בעמדו על משמרתו, על משמרת חיינו בארץ, בלב כולם מנצנצת המחשבה – פסח ראשון הוא לנו, במלחמת החרות. מסובים אנו כיום לסדר בחג החרות שלנו בעצם סערת מלחמת ישראל לחרות ארצו ומולדתו. לא במערכה אחת עמד ישראל משעה שחרב המקדש וגלה מארצו. מלחמות, אשר אמנם היו מלחמות גבורה, שמעטות דוגמתן בתולדות האומות, אבל שגזר דינן נחתם מלכתחילה לא לחיים. מלחמה כזו היתה מלחמת מורדי גיטו וורשה, שהיום הוא יום הזכרון שלה. מעטות המלחמות כדוגמת מלחמת גבורי הגיטו. אך מלחמתם, אם כי הנחילה כבוד ותהילת גבורים לשרידי עם ישראל בגיטאות, הובילה אל חורבות גיטו ורשה, אל בית הקברות הענקי של עם ישראל באירופה – על אדמת פולין הטמאה. רק בעקיפין השפיעה מרוח הגבורה על עמידתו של העם במלחמתו לגאולה. זה שנים שהיישוב נלחם. לא אחת נאבק. לא אחת נלחם בגזירות קיצוץ שונות, בחוקי עוול, שבאו לקפח את התפתחותו של היישוב בארץ. לא אחת קמו עליו שכירי אוייב, פראי אדם ישמעלים לקצץ ולפרוע פרעות ביישוב היהודי. לא אחת עמד היישוב במלחמות מעין אלו. אך אלה היו שלבים ראשונים במלחמת הגאולה, במלחמה על חופש, על כלים, על עליה והתישבות. מזה כמה שנים פתח העם במלחמתו לחרות. וזו לו השנה הראשונה במלחמת חרות ממשית. לא משום שכמה אומות הכירו בזכותו להקים מדינה משלו, אין ישראל זקוק לגושפנקה ולהכשר מצד הגויים, אלא שזו הפעם הראשונה בתולדות ישראל, בתולדות ישובה של ארץ ישראל, שהעם קם ונטל גורלו בידיו. לנוכח מלחמת ההשמד, שהוכרזה עליו על ידי צוררי ישראל הגלויים והנסתרים, על ידי שכירי חרב, על ידי רשעים, עבדיהם של רשעי עולם, המולכים כיום בכיפה, קם העם והכריז על מלחמתו לחרות, חרות המולדת וחרות העם. העם הוציא את חרבו מנדנה לא על מנת להדוף התקפות פורעים ולהתגונן מפני פוגרומים. זו הפעם הראשונה שחרב ישראל, נלחמת להקמת מדינתו ולכינון חרותו במולדתו העצמאית.

כחוליה אחת בשרשרת לוחמי ישראל הנלחמים על חרות המולדת, נאמר לעצמנו בהסיבנו ל"סדר" ובחגגנו את חג החרות, נתאחד עם העם כולו במלחמת גאולתו, תהי מחשבתנו בחג החרות מכוונת כלפי כל העם העומד במערכת גאולתו, תהא ותנטע בנו ההרגשה, כי על חרות ישראל אנו נלחמים. לא כצבא מגוייסים, אשר גוייס בעל-כרחו, אשר הובא מבית אבא ומעיר הומיה בחוזק יד כדי למלא את השורות, אלא כצבא שחרור, כדור ראשון לגאולה, שבא לתת חלקו במערכת הקודש של עם ישראל. תפעם בלבנו הרגשה זו ואז נוכל להגיד יחד עם כל העם הנלחם על חרותו "השתא עבדי לשנה הבאה בני-חורין".