דרכי השם

כ-1500 בתי כנסת נשרפו או נהרסו לחלוטין בפרעות "ליל הבדולח", שנערכו בכל רחבי "הרייך השלישי" (גרמניה ואוסטריה), בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938.

בין נזקי אותו לילה, מלבד קרבנות רבים בנפש וברכוש יהודי, היו רבבות ספרי קודש, תשמישי קדושה וחפצי בית הכנסת שהושחתו והפכו לאפר.

טס לספר תורה שנשרף והתעוות בליל הבדולח

מוזיאון ישראל, ירושלים. צלם: אלי פוזנר. (מקור)

כאן ברצוני לספר על רהיטי בית הכנסת מפרנקפורט (גרמניה), שניצלו מגורל דומה, הועלו לארץ זמן קצר לפני המלחמה, ומשמשים עד היום בבית כנסת בעיר העתיקה בירושלים.

את הסיפור מצאתי בשני דפי נייר שהגיעו לידיי (ובהזדמנות זאת תודה לבעלים). את הדפים, המודפסים במכונת כתיבה עם תיקונים בכתב-יד, כתבה אשה בשם יהודית רוס (פרקל), ובהם הסיפור שיובא להלן כלשונו.

כנערה צעירה היתה יהודית רוס שותפה פעילה במהפכת חינוך הבנות שהובילה הסופרת והמורה שרה שנירר. היא נולדה בפרנקפורט, לאביה ד"ר ישראל רוס, שהיה פרנס ומעמודי התווך של קהילת הרב הירש בעיר, בנו של בנימין רוס - חתן הרב הירש.

בנערותה פגשה בשרה שנירר, כשזו באה לפרנקפורט, והוקסמה מאישיותה. בעקבות כך נרתמה לפעילות תנועת "בית יעקב", תוך שמירת קשר רצוף עם שנירר, ותרמה את חלקה החשוב להתפשטות בתי הספר של "בית יעקב" בסלובקיה וברומניה. במסגרת זו עשתה מספר שנים בקאשוי (קושיצה, סלובקיה), שם לימדה בבית הספר החרדי לבנות שהוקם בעיר.

זמן קצר לפני השואה, בשנת תרצ"ה (1935), עלתה יהודית רוס לארץ ישראל, וכאן הקימה וניהלה בית ספר לבנות בעיר טבריה. לאחר מכן ייסדה בית ספר בפתח תקוה, ולבסוף עברה לירושלים, שם נישאה בגיל מאוחר לר' משה ראובן פרקל, ונודעה במשך שנים רבות עד לפטירתה כמחנכת בכירה ב"בית יעקב".

על פגישתה הראשונה עם שרה שנירר סיפרה יהודית רוס-פרקל בקצרה, בעצרת זכרון שנערכה לזכרה של שרה שנירר:

מתוך החוברת "שרה שנירר, דברים שנאמרו בעצרת הזכרון המרכזית בירושלים, בשנת תשל"ה - שנת מלאת ארבעים שנה לפטירתה של מורתנו הדגולה - שרה שנירר", בהוצאת מרכז בית יעקב בירושלים.

והנה הסיפור על ספסלי בית-הכנסת שניצלו ועלו לארץ, כפי שכתבה אותו יהודית רוס (עם הערות שלי בסוגריים עגולות):

דרכי השם - מעשה שהיה

כאשר הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל נתקבל כרב בעיר פרנקפורט ע"נ (=על נהר) מיין בשנת תרי"א על פי בקשת 11 יראי השם, והוא קיבל את הקריאה למרות היותו אז רב בעיר ניקולסבורג... כי יראי השם היו, שלא יכלו להימצא במחיצת שאר היהודים שלא היו יראי השם.

זמן קצר אחרי הגיעו לפפד"מ (=פרנקפורט דמיין) היו בקהילה הזו כבר למעלה ממאה חברים ויום יום התווספו עוד ועוד. אז ראה הרב שלא יתכן להמשיך להתפלל במקום ארעי ונגש לבנות בית כנסת. לדרשותיו נהרו יהודים חרדים צמאים לשמוע דבר השם והקהילה התרחבה מאד.

אחרי פטירת הרב בשנת תרמ"ט מלא את מקומו חתנו הרב שלמה זלמן ברויאר זצ"ל והקהילה שגשגה וגדלה עד שבית הכנסת שהרב הירש זצ"ל בנה, היה קטן מדי ובשנים --- (כנראה: בסביבות 1890, א.ש.) בנו בית כנסת חדש, גדול ומפואר שבו היו 600 מקום לגברים ו-400 לגברות.

בית הכנסת ההוא היה קיים עד שהנאצים הרסו אותו כליל ובמקומו נמצא היום שדה!

בתקופה של הרב ברויאר זצ"ל הגיעו לפפד"מ הרבה יהודים ממזרח אירופה, אבל הם לא הצליחו להשתלב בקהילה הנ"ל ומצאו לנכון לייסד להם מנינים לפי הנוסח בו היו רגילים להתפלל במזרח אירופה. - לא רחוק ממקום מגורי היה אחד המניינים הללו.

בהיותי כבר בארץ ישראל [עליתי בתרצ"ה] נגש אלי אחד מגבאי המניינים הללו ומסר לי שגם הוא נצל מן השואה והגיע לארץ (הכוונה כנראה שהגיע לפני השואה, א.ש.). בפפד"מ הוא היה גבאי של אחד המניינים הללו הנ"ל וכאשר לא היו לו ספסלים עבור מניינו הוא נגש לקהלה שלנו וקבל ממנו את ריהוט-בית הכנסת של הרב זצ"ל שכבר אז לא היה בשימוש. כאשר הגבאי הזה רצה לעלות לא"י הוא קודם כל ארז את הספסלים על מנת להביאם לא"י ומלבד טלית ותפלין לא לקח לעצמו שום דבר, כי לא היו לו לזה האמצעים. רק את רהיטי בית הכנסת של הרב הירש זצ"ל ארז ושלח דרך הים הנה.

והוא ממשיך לספר: כאשר הגיעו הרהיטים הללו לחיפה דרשו [בימי המנדט האנגלי] הרבה מכס ולבעל הרהיטים לא היה כסף. הוא הצטער מאד מאד כשהריהוט כבר נמצא בנמל - עתה הוא אינו יכול לשחרר אותו מן המכס! אזי מישהו הפנה אותו אל רבה של צפת - הרב זילברמן זצ"ל והלה הפנה אותו אל אשה נדבנית גדולה מרת שרה לוי ע"ה והוא מספר לה את מצבו הקשה והיא נתנה לגבאי הנ"ל את הסכום על מנת לשחרר את הריהוט.

אז שמו את הספסלים במגרש על יד הבית של גב' לוי ע"ה. בינתים ניגש הרב זילברמן ע"ה לשפץ את בית הכנסת ע"ש האר"י זצ"ל - נוסח אשכנז - שהוא התפלל שם ואחרי השיפוץ לא היו לו רהיטים לביה"כ הזה. בינתים פרצו מהומות ומאורעות בצפת ואי אפשר היה בכלל לגשת אל הריהוט והוא נשאר תחת כיפת השמים, נתון להשפעת הרוח, הגשם והשלג, ולא יכלו להעביר אותו משם.

בגמר המאורעות והערבים פסקו להצר לנו, נגש הרב זילברמן זצ"ל אל גב' לוי ובקש ממנה לקבל את הריהוט של ביה"כ מפפד"מ, אבל היה צריך לתקן ולצבוע אותו, כי כאמור הוא היה נתון כל הזמן תחת כיפת השמים. אז קבלה הגב' לוי ע"ה על עצמה למצוא נגר הגון שמבין את מלאכתו והלה תקן את הספסלים בהתאם לאופיים, צבע אותם כראוי והעביר אותם להרב זילברמן זצ"ל.

אני בתקופה ההיא הייתי מנהלת בית הספר "בית יעקב" בטבריה וכאשר עליתי לצפת לחופש, לקחה אותי הרבנית זילברמן ע"ה לבית הכנסת. כאשר ראיתי את הרהיטים - התרגשתי עד דמעות, כי הכרתי בהם את מקורם. אמנם בימי ילדותי הרהיטים כבר לא היו בשימוש, אלא עמדו בבית הכנסת הריק דאז, אבל אבינו זצ"ל לקח אותי ואת אחותי כל שנה לביה"כ ההוא, כי שם היה תנור לאפיית מצות והוא לקח אותנו להראות לנו את ביה"כ של סבנו - הרב הירש זצ"ל.

כך עשה הקב"ה שהרהיטים האלה עוד משמשים את ביה"כ בצפת.

מבית הכנסת הראשון של הרב הירש זצ"ל עשה היטלר אורווה! וכאמור בית הכנסת הגדול של הקהילה נהרס כליל, אבל הרהיטים משמשים עד היום בצפת.

אלה דרכי השם!

פנים בית הכנסת של הרב הירש בפרנקפורט
(מתוך הספר: מי לה' אלי - תולדות הרב הירש, מאת חוה קרוסקל. באדיבות המחברת)

כאשר ניסיתי לברר, עם כמה אנשי-צפת, האם הספסלים המדוברים מונחים עדיין בבית כנסת האר"י האשכנזי, התברר לי שאינני צריך להרחיק לכת עד צפת, שכן כבר שנים רבות שהספסלים עומדים בבית הכנסת "מנחם ציון" בעיר העתיקה בירושלים.

בית הכנסת "מנחם ציון" נבנה במתחם בית הכנסת "החורבה" שנקרא גם "חצר האשכנזים". הוא נוסד על ידי אברהם שלמה זלמן צורף בסביבות שנת תקצ"ז (1837) והיה לבית הכנסת הראשון של עדת האשכנזים בעת החדשה.

בית הכנסת מנחם ציון (צילום: בנזי ווייל)

מתברר שבשלב מסויים (בשנות השבעים או השמונים?) הועברו ספסלי בית הכנסת הפרנקפורטאים מצפת לירושלים. כפי הנראה, הסיבה הייתה טכנית למדי: ב"מנחם ציון" חיפשו ספסלים, ומישהו גילה את אזנם שבצפת רוצים למסור את הרהיטים הישנים ולהחליפם בחדשים. לאחר שהוסדרה ההובלה, הגיעו הספסלים לביהכנ"ס "מנחם ציון", שם הם שוכנים עד היום הזה.



הספסלים ב"מנחם ציון" (צילום: בנזי ווייל)

מדליה של קהילת הרב הירש ועליה איור בית הכנסת הראשון שבנה הרב הירש
(מתוך הספר: מי לה' אלי - תולדות הרב הירש, מאת חוה קרוסקל. באדיבות המחברת)

(תודה לאהרן ומרים בוצר - צפת, ליעקב חסדאי ולד"ר מאיר שוורץ).