17.9.2011

השבת אבידה (וחותם יד כל אדם בו)

"מן המפורסמות", כתב פעם החוקר והביבליוגרף אברהם הברמן, "כי אדם שלא יגע בכספו של אחר ולא יקח דבר משלו, על מנת שלא להחזיר, נוהג קולא לעצמו ולוקח ספר של חברו בלי שום היסוס או שואל ספר ואינו מחזירו. והדברים עתיקים וידועים בכל עם ולשון..." (מסכת סופרים וספרות, תל אביב 1976, עמ' 273).
נימה דומה עולה מהסיפור (או ההלצה) דלקמן:
באחד ממסעותיו הגיע ר' מיכל רבינוביץ (סוחר ומו"ל הספרים הנודע) לעיר לידה והתדפק על דלתו של הרב, רבי יצחק יעקב ריינס. הרב קיבלו בספר פנים יפות, הכניסו לאוצר הספרים שלו, ואמר לו: דע לך, שאין אני מניח לשום בריה לראות בספרי, אלא אם כן אני עומד עליו, ואילו אתה אני מניחך להתבונן בהם כחפצך, ואני נפנה לעסקי.
שאל ר' מיכל: ובמה ראה כבוד הרב להעדיפני על מבקרים אחרים?
השיב לו: סתם אדם מישראל חשוד על גניבת ספרים, אבל אתה סוחר הנך, והספרים הם לך ענין של ממון, ואין ישראל חשוד על גניבת ממון (מינסק עיר ואם, תל-אביב 1975. עמ' 610).
ומפני "קולא" זו שהרגילו רבים בעצמם, נהגו בעלי-ספרים בישראל לחתום את שמם בשער הספר במליצות ידועות. אספתי כאן כמה נוסחים נפוצים:
* ראיתי אנשים שאין בהם בושה וכלימה, כשרואים ספר בלי חתימה, נוטלים תחת הגלימה, ע"כ באתי לכתוב החתימה...
* אף על פי שאסרו חכמים לכתוב על הספר, אבל לחתום שמו מותר, מפני שיש אנשים צדיקים שאין הולכין ד' אמות בלי נטילת ידים, ונוטלין את הספר תחת הגלימה ואומרים אין לנו מאומה (או: שלי הוא מימים ימימה)... זה שמי וזה זכרי...
* אף על פי שאסרו חכמים לכתוב על הספר, אבל משום סימן מותר, מפני שיש אנשים שקונים ספרים בלא מעות, רק בחמשה אצבעות, ואינן הולכים ד' אמות בלא נטילת ידים, לכן חתמתי שמי...
* השמים שמים לה' והארץ נתן לבני-אדם. חייב אדם לחתום שמו על הספר: חייב למה? אלא חיישינן מפני הרמאים, שמא יבוא איש ממצרים, ויקח הספר בשתי ידים, ויעשה פליטה על המים, ויקנה יי"ש ויאמר לחיים.
* מפני שיש הרבה בני אדם שיש להם עשר אצבעות ורוצים לקרוא בלי מעות, אמרתי אתן עיני בהם ואעשה מהם גל של עצמות...
* מאחר שהאמת נעדרת, והשקר גוברת, וכל פה ולשון: לי לי אומרת, לכן באתי לחתום את שמי בעט עופרת, והיא לי לאות ולמשמרת...
* שמעתי שיש אנשים בני בליעל, מורדים בה' ובישראל ומועלים מעל, הגוזלים וחומסים ולוקחים מה שיש לו בעל, אמרתי שמי יצמח ויעל...
* פה בשער עומדת למשמרת, אם ימצא הגנב במחתרת, שמי חקוק בעט ועופרת, אם ימצא בידו יהי לממארת, שאמת היא ניתן לכתוב, שזה הספר שייך ל...
* תנו רבנן לעולם יכתוב אדם שמו על ספרו, שמא יבוא אחד מי שברית מפר, וישליך נפשו באפר, ויאמר קניתי אותו בכופר, על כן כתבתי שמי בספר...
בספר אחד מצאתי נוסח זה:
מאחר שאני ראיתי אנשי רעות שקונים ספרים בלי מעות רק בחמשה אצבעות ונשבעין באלקי צבאות, לכן חתמתי את שמי, שלא יבוא אחד מן השוק ויאמר שלי הוא, כדאמרי אינשי שלך שלי, נאום החותם...
רישומים כאלה נפוצים מאד והווריאציות משתנות לעתים קרובות, אולם בספר שהגיע לאחרונה ל"קדם" מצאתי רישום שכתב דווקא... הגנב בעצמו.
מתברר שהמצפון האנושי בכל זאת עובד (ואולי הגיע "אלול"...), והגנב שלנו החליט לחזור בתשובה ולהשיב את הספר, לא לפני שהותיר את "חותמו" על הספר (מי התיר לו?).

זה הספר שייך לבהמ"ד של המנוח ר' יעקב רייסזף באר[?], ומשם נלקח שלא מדעת בעלים [בשנת...?] וכהיום הזה ישוב לאיתנו! חטאת נעורי ופשעי אל תזכר לי ה'!

2 comments:

  1. בספר "מן ההר אל העם" (הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 23) מספר גיסו של הרב יצחק נסים, החוקר אברהם בן-יעקב, על מפגש בן הרב נסים להרב מיימון כשביקר בעיראק: "..בבית הכנסת על שם 'מאיר אליהו'... בעיראק...ראיתי את הרב נסים מתרועע עם הרב פישמן. לאחר זמן נכנסו השניים לחדר הספרייה אשר בבית המדרש שבבית הכנסת, ואני הנער הקטן נגררתי אחריהם מתוך סקרנות והאזנתי לשיחתם. ראיתי ושמעתי, כי האורח (הרב מיימון) מתפעל מן הספרייה החשובה, ואמר להרב נסים, ספק ברצינות ספק בהלצה: 'דע לך כי אצלנו, האשכנזים, יש-היתר מיוחד לגנוב ספרים, לפיכך עליכם להיזהר ממני'. הרב נסים חייך למשמע דברים אלו, ו'עקב' אחרי האורח הנכבד, לבל יממש היתר זה".

    השבמחק
  2. הרב אריה קופרמן הפנה אותי לעדותו המרתקת של תלמיד ישיבת וולוז'ין פנחס טורברג אודות 'קולא' זו שהרגילו תלמידי ישיבת וולוז'ין בעצמם ביחס לספריו של... הנצי"ב. וכך הוא כותב: "...חן אצילי והוד מלכות ממש נשא עליו חג ליל פסח, שכל בני הישיבה היו חוגגים אותו בבית הר"מ. הבית הגדול הזרוע אור, השולחנות המכוסים מפות לבנות כשלג, היין המתאדם בבקבוקים, הר"מ הלבוש לבנים ופניו המאירים כשבע שמשות – כל אלה הזכירו את התמונה ההיסטורית העתיקה של [החכמים ב]בני-ברק שהיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה...מנהגו של הר"מ היה לתת לכל בן ישיבה 'הגדה' שלו עם ביאורו 'אמרי שפר', וההגדות היו ניתנות במתנה גמורה לאות זכרון. ואלמלי ידעתי כי לא אהיה הולך רכיל, הייתי מגלה את הסוד, כי בחורים רבים לא היו מסתפקים ב'הגדה' הניתנת להם במתנה, אלא בין תבשיל לתבשיל היו נשמטים וקמים מן השולחן ונכנסים לחדר הספרים של הר"מ, ושם היו שמים בכליהם מכל הבא בידם. בין ספרי נמצא עדיין ספר 'כנסת ישראל' שאחד מתלמידי הישיבה מכרו לי. אמנם בשעת מכירה אמר לי כי קיבל הספר הזה במתנה מאת הר"מ, אולם לאחר זמן מצאתי על הספר חתימת יד העורך, שפ"ר (שאול פנחס רבינוביץ'?), ששלח את הספר במתנה להנצי"ב, וספר כזה לא היה הר"מ נותן במתנה אף לחביב תלמידיו". ('העברי,' ניו-יורק, שנה שביעית, גליון ח', ראש-חודש אדר תרע"ז, עמ' 10)

    השבמחק

לפני פרסום התגובה, נא פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם. נא רשמו שם אמיתי או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'.

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...