גלגולה של תמונה

את דיוקנו של רבי משה חפץ הבאתי כאן בעבר.

כאמור, התמונה מופיעה בראש ספרו "מלאכת מחשבת" (ונציה ת"ע), ולפי הכיתוב הוא 'בן מא"ה', כלומר (לפי הערך הגימטרי): בן 46. אך היו שלא הבינו נכון את המשפט וסברו שמדובר בתמונה שלו ממש מגיל מאה (למרות שנראה כה צעיר! זה קורה גם לי לפעמים, גם אני מעדיף את המילה הכתובה על פני מראה העיניים...).
מכל מקום, המהדורה השניה של הספר נדפסה בזמן ובמקום אחרים מבחינת האוירה, בקניגסברג תר"כ (1860). המדפיסים החליטו אמנם להשקיע בהעתקת הפורטרט שבראש הספר, אך הצמידו לראשו כיפה גדולה ובולטת (לפחות זה, אם לא זקן...).

כפי שניתן לראות, לא מדובר ברפרודוקציה מדוייקת, אלא בחיקוי של התמונה הראשונה. בראש העמוד נוספה הכותרת: "בן מאה שנה אנכי היום" (על פי דברים לא, ב), וכאן כמובן המילה "מאה" באה במשמעותה הפשוטה, ולא כפי הכוונה המקורית (אולי לכן עשו אותו גם יותר זקן בתמונה השניה...).

אגב, כבר בערכו של רבי משה חפץ בספר הידוע "תולדות גדולי ישראל וגאוני איטליה" של ניפי-גירונדי (טרייסטה, תרי"ג), מוזכרת הטעות בעניין גילו:

השם היהודי "מגדלנה"

נתקלתי לא מזמן בכתב-יד שבו תיעוד על אשה יהודיה בשם "מגדלנה". עובדה די מפתיעה, שהרי "מריה מגדלנה" הוא שמה של דמות נוצרית מובהקת. אחר כך מצאתי כי פה ושם נקראו כך נשים יהודיות.
יותר מפתיע שבספר מנחת אהרן, מאת רבי אהרן גורדון (ניו יורק, תרע"ח), מופיע גם הצירוף "מריה מגדלנה", כהוראה לכתיבה תקנית של שמות נשים בגיטין:

הנאהבים והנעימים - במותם לא נפרדו

הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ (שמואל ב', א, כג).

בבני ברק נפטרו הלילה בשיבה טובה ר' קלונימוס קלמן רוזנר ואשתו ציפורה ז"ל, בהפרש של מספר שעות. תופעה מופלאה שכבר אירעה  בעבר (ראו צרור מקרים מהשנים האחרונות - כאן).

לי זה הזכיר קטע משירו של רבי אליהו בחור, בסוף ספרו "מתורגמן" (איזנא, ש"א 1541):

אָנָא אֵלִי, לִי וּלְאִשְתִּי, הַחֶסֶד גַם הַאֶמֶת מַן

שֶהִיא לֹא תִהְיֶה אַלְמָנָה, וַאֲנִי לֹא אֶהְיֶה אַלְמָן

יַחַד נָמוּת וּבְגַן עַדְנוּת, תּוֹךְ חֵיקָהּ אִישַׁן עַד לַזְּמַן

יָבֹא הַקֵּץ וַאֲזַי נָקִיץ, וּלְחַיֵּי עַד יַחַד נִזְדַּמַּן

[מַן = זַמֵּן]  

ואל החלב רץ אברהם - פוסט אורח

רשמים משהות קצרה במחיצתו של הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל
מאת שמואל גרינוולד

את הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, שהסתלק מעמנו לפני כחודשיים, זכיתי לפגוש שלוש פעמים. היחס המיוחד שזכיתי לו - בהמשך הבנתי שכל אחד זכה מאתו ליחס מיוחד שכזה - היה בלתי מצוי. נדמה לי כי לא רבים הם האנשים בעלי שיעור קומה כשל הרב גניחובסקי, שמכילים בקרבם שילוב כה נדיר: גאון ומתמיד מופלג, - כפשוטו, תלמיד חכם שהתורה כולה פרוסה לפניו, מחד, ומקבל כל אדם, ויהיה מי שיהיה, אשר יהיה, בסבר פנים יפות, מאידך.

הפעם הראשונה בה זכיתי לשהות בד' אמותיו, מבלי שאדע קודם לכן כמעט מאומה על אצילותו ורום גדלותו, היתה לפני כארבע שנים, במסגרת הכנת כתבה עיתונאית על ארגון 'טהרת המשפחה' - אותו גוף שנקרא לעמוד בראשו, ובחכמתו ותושייתו עלה בידו לשכללו ולהצעידו קדימה. היתה זו פגישה שבה נכחו רבני הארגון, אני הוזמנתי לשבת מן הצד ולהעלות רשמים.

אכן, רושם חזק ביותר נחרט אצלי אז, עבורו בלבד היתה שווה לי ההשתתפות בפגישה. היתה זו הצצה ראשונה לעולמו המרתק של הרב גניחובסקי זצ"ל.

עדינותו, סבר הפנים הנעים, האווירה המיוחדת שהשכיל ליצור במחיצתו, גרמו לי לרצות לזמן איכות נוסף במחיצתו. ידעתי אמנם, כי גדלותו האמיתית באה לידי דוקא בידיעותיו התורניות המקיפות את כל חלקי התורה, ובשקידתו המופלגת. אכן, לפום דרגתי, ולגודל השגותיי התורניות, מצאתי ענין דוקא בדמותו הרחימאית.

רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל(מימין), עם ידידו הצדיק הירושלמי רבי יצחק נתן קופרשטוק זצ"ל

שני הביקורים הנוספים נערכו בחדרו הצר והדל שבפנימית ישיבת 'כוכב מיעקב' - טשעיבין, שברחוב חנה אשר בשכונת 'תל ארזה' הירושלמית.

את הראשון שבהם יזמתי במסווה של צורך דחוף להצגת הכתבה בטרם פרסומה וקבלת אישור מאת העומד בראש הארגון. הרב הצדיק סבר וקיבל.

אחר שקיבל, התייצבתי אצל שולחנו הפשוט הניצב במרכז חדר מגוריו, שבאחת מפינותיו ניצבה בפשטותה מיטת הברזל שאירחה אותו לשעת מנוחה קצרה, אחת ליממה.

'כל טוב', נהג לומר, לא 'שלום' - כפי המקובל, וטעמו ונימוקו עמו.  

אה, נכון, היינו ביחד שמה, במה אפשר לעזור? הנני לרשותך, אולי תשתו כוס חלב, מה יכול להיות? אלא כן אדם בשרי, מה הביטחון שאינך בשרי? אחרת היית אומר לי שאתה בשרי! אל המקרר רץ רבי אברהם, ושב כשבידו כוס החלב. הכנסת אורחים בהידור.

בקשו ממני, אמרתי, לשאול את הרב כמה שאלות שנוגעות לכתבה. הצגתי את השאלות, בזו אחר זו, הוא בסבלנות ובמתינות משיב לי על כולן.

אני בערמומיותי מנסה לנתב את השיחה לאפיקים אחרים שלא ממין הענין, הוא בנעימותו 'נגרר' אחרי, מספק את סקרנותי ומאפשר לי לנצל בצורה צינית את מסגרת 'טהרת המשפחה' לצרכים אישיים זוטרים.

בשלב שבו התחלתי לחוש כי הגדשתי את הסאה, החלו להתגלות אצלי סימני פרישה. הרב מצדו נתון עדיין במלאכת עשיית החסד עם יהודי שנפל בגורלו לשהות במחיצתו. 'יש לי הרבה סיפורים בשבילך, מצוינים ממש, הוא אומר לי, בטרם אפנה את מקומי, לא סתם סיפורים, תוכל לעשות בהם שימוש מועיל, ותקבל אותם בלי כל תמורה. אמנם, יש מחיר - בלי לספר ששמעת ממני. תבוא מתי שתרצה ותתקבל בברכה.

אם הרב מזמין אותי, לא אבוא? חיכיתי להזדמנות הבאה. שנה וקצת חלפה, ההזדמנות נוצרה שוב. אז מה אם רק לפני שנה זכה הארגון ל'חשיפה' תקשורתית?! אני זקוק לחשיפתו של הרב גניחובסקי, ויהי מה.

הרגע המיוחל הגיע, התייצבתי אצל הרב, ברוב חוצפתי ניצלתי את המומנט, בקשתי לשאול מדוע הרב פותח את שיחותיו ב'כל טוב', במקום להגיד 'שלום'? מדוע לא? השיב בשאלה, זה הלא דבר טוב. 'אולי בגלל תשעה באב' (אז אסור להגיד שלום, לפיכך גודר הוא עצמו משך כל ימי השנה) הסכים לשתפני בצפונותיו. זאת הסיבה? שאלתי. זאת אחת מהסיבות, נענה.

הסקרנות כך מתברר, השתלמה. בדקות הבאות הפכתי למאזין ולצופה בהליכותיו הנשגבות.

מעבר לקו ניצב חתן לא מוכר, הוא מבקש שהרב יקדש אותו. הרב מסיבותיו שלו אינו חפץ ליטול על עצמו את המשימה במקרה החתן דנן. אבל נפשו העדינה הלא אינה מניחה לו להוציא מפיו במפורש את האותיות 'לא'. מה יעשה אפוא, כיצד יאחז את החבל בשני קצותיו?

כך נשמעה השיחה, מן הזווית שבה נצפה ונשמע הרב:    

"...דברתי עם רעייתי, היא אומרת... אולי קודם נראה אם יש אפשרות אחרת. אני שומע, אבל אני לא יכול ללכת נגד רעייתי. שאטלפן אל הרב פלוני? ראית מישהו שעולה על אווירון בלי פספורט? היא אומרת שאנסה מישהו אחר, אז שאטלפן אליו, או שלא? שאטלפן? יותר מזה, אחד עלה פעם עם כרטיס למחלקה שניה, היה צפוף, רצה להיכנס למחלקה ראשונה, אמרו לו כרטיס קונים למטה. יש כאן מוסר השכל עצום. אומר לך משל נוסף לאנייה, תראה, דוגמה שלישית, לא אנייה, לא אווירון, רכבת, אפשר לעלות בלי כרטיס. אם אני הייתי בעל הרכבת, היו עולים בלי כרטיס, אבל אני לא האחראי. ראית פעם סוס? אם לא, אתקשר לרעייתי שוב, אנסה לשכנע אותה. למשל, ראית פעם שיירת גמלים? תראה, בטוח שהרב פלוני... הוא תלמיד חכם מהשורה הראשונה, ראש ישיבה, כן, היא יודעת את זה... אני לא מגלה לה את אמריקה. רגע, ומה עם הרב אלמוני? אולי גם לו אין פספורט. אני יכול לצלצל, אם לא יסכים, נראה הלאה. ומי יקח אותו? מונית? זה לא כבוד! מישהו צריך לבוא ולקחת אותו. תראה, שמו של הרב בגימטריה... אתן לך דוגמה נוספת, אבל היא כבר שמעה את השם? מה אתם מציעים? תתפללו שהרב ההוא לא יוכל. טוב, בינתיים, לא אעשה כלום...".

האם אני יכול להגיד לאדם לא?! שאל אותי הרב בסיום השיחה שארכה כעשר דקות.

עבורי, היה זה שיעור קצר בהתפתלות ובהתבזות לשם מצוה, ובלבד שלא לפגוע ביהודי, גם אם לא זכה למינימום של טקט.

כשהגיעה לאוזני השמועה על המחלה המקננת בגופו הטהור, אמרתי לעצמי: ההפסד כולו שלך. לו זכיתי, לו זכינו, היה עולם התורה זוכה להתענג עוד שנים רבות משהותו של גאון עצום בתורה, בחסד וברחמים אינסופיים, שאת קצה קצהו מנסים תלמידיו ההמומים לפענח בימים אלו.

חבל על דאבדין.  

שיר-הנבואה של טדרוס בהיותו בכלא / רמז לספרי הנביאים

בעבר הבאתי כאן שירי-סימנים לפרשיות התורה (ראו כאן וכאן). כעת אביא שיר שרומז לכמה מספרי הנביאים.
בספר עומר השכחה מאת רבי אברהם גבישון (ליוורנו תק"ח) מביא סיפור על המשורר היהודי-ספרדי טָדְרוֹס אבולעפיא (1247-1298 בערך), ממנו מוכיח כי על אף שדברי המשוררים הם "גוזמא" (וכפי שכבר אמרו "מיטב השיר כזבו"), בכל זאת לעתים זוכים הם למעין נבואה:

ועם היות שדברי המשוררים גוזמא, אף על פי כן ההופעות האלהיות לא נמנעו מבעליהם, כמו שקרה לרב ר' טדרוס הלוי ז"ל כששמוהו במאסר ודנוהו משפט מות, ונתבשר בחלומו בשוררו בחלום באלו הב' בתים, ולמחר יצא לשלום:

מלכים עת למות ישפטוך / עלי מה זה סעיפיך נבוכים

עלי מה זה ויש אחד שמו-אל / יהושע בעת שופטים מלכים

שימו לב שבבית השני נרמזים ספרי הנביאים הראשונים: יהושע, שופטים, שמואל ומלכים.

שיר זה נמצא בספרו של המשורר טדרוס - "גן המשלים והחידות" (נדפס מכתב-יד ע"י דוד ילין, ירושלים תרצ"ב-תרצ"ז; חלק א, חלק ב, חלק ג). עם שינוים קלים:

שם נוספה גם כתובת מאת המחבר, ובה תוספת פרטים על הסיפור שהביא בעל עומר השכחה:

וברבות דורשי דמי / והמלך הרג רבים משרי בני עמי / יראתי אני על עצמי / וארא בחלומי / כי ארבעת ספרי הנביאים הראשונים ניתנים לי בנומי / ואבינה במראה כי יה [י]שלח איש שלומי / מיד איש חרמי / ואשיח לפי תומי / וכנאום ה' צבאות נאומי

 אם כן, באופן סמלי, נרמזו ספרי הנביאים בשירו של טדרוס, כסימן לנבואתו שלו.

יהודי פראג והקיסרים (2)

המשך למה שכתבתי כאן.
הנה איור המתאר תהלוכת שמחה של יהודי פראג לרגל הולדתו של לאופולד ג'ון "ארכידוכס אוסטריה", בנו של קרל השישי - קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

(לחץ על התמונה כדי להגדילה)

בין הצועדים ניתן להבחין ב"משה ואהרן", איש נושא מגן דוד, קבוצת אנשים אוחזת בדגל (עם כיתוב משובש "דגל") ועוד.
לאופולד המדובר מת אחרי כמה חודשים. אחותו מריה תרזה היתה לימים אחת הנשים החזקות באירופה, ויהודי פראג סבלו מנחת זרועה כאשר בשנת 1745 חתמה על צו המורה לגרשם מן העיר, בעיצומו של החורף הקשה. להלן איור המתאר את הגירוש:

(לחץ על התמונה כדי להגדילה)

הכיתוב בראש התמונה הוא (בתרגום חופשי - תודה לחיה-בתיה מרקוביץ):

ציור נאמן מיציאתם של כל יהודי פראג בממלכת בוהמיה, בעקבות צו מלכותי שסיבתו לא נודעת. מתוך צעקות ובכי רב נאלצו כ-70,000 נפש, לצאת בקור הכי גדול, עם רכושם, מלבד חולים ויולדות (להם הותר להישאר), בפברואר עד ה-3 במרץ 1745.

וחותם יד כל אדם בו (6)

באתר hebrewmanuscripts מוצגים מספר כתבי-יד של החיבור "אמרי נואש" - מילון חרוזים שכתב רבי שלמה דאפירה.
בתחילתו של אחד מהם, מצאתי את הרישום: "ספרא דנא, מן זעירא וקטינא, אנא בנימין זונאנה" [=ספר זה מהזעיר והקטן, אני בנימין זונאנה]. זהו רישום בעלים ולא, כפי שהיה אולי ניתן לחשוב, הצהרה על היותו מחבר הספר.
לאחר מכן, כתב הבעלים הנ"ל חתימה מליצית שבו רמז את שמו ושם משפחתו באקרוסטיכון:

שם 

בספרי כתבתי שמי וזכרי / נתתיו בראש דברי
יען כי לא יבא איש נכרי / מדבר לאמר זהו ספרי
יענה אז צדקתי ויושרי / נאום שמי תשורי מראש אמרי

כנוי

זה שמי וזה זכרי בסימנא / והגונב אותו ליטרקיה עכנא
נודד יהי ללחם תשכון עליו עננא / איש אשר יקרא בו באמונה
נרו יאיר ויזרח כיומא דאסתנא / הוא וכל הסמוך לו יפרחו כשושנה

[ביאור מילים: ליטרקיה עכנא = ישכנו נחש; תשכון עליו עננא = ישכון עליו ענן; כיומא דאסתנא = יום מואר (ראה מגילה כח,ב)].

עוד שיר-מנורה

חג החנוכה כבר חלף הלך, אבל פתאום נזכרתי בעוד "שיר מנורה", שאפשר לצרף לאוסף המנורות שלי (כאן וכאן).
בחלקו השני של ספר "עומר השכחה" מאת רבי אברהם גבישון, מחכמי ספרד בעת הגירוש (נדפס בליוורנו תק"ח 1748), מופיע קובץ גדול של פיוטים, שירים ומכתמים. ביניהם גם המנורה הבאה (תחילה חשבתי שזה עץ, אבל כך מכנה אותה המחבר).

אמר אברהם, היה לי חבר החשק בשיר, והעלה מרגלית בידו, ובניתי לו מנורה

שימו לב גם לשיר הקודם לו, המכוון ל"שונאי השיר" (כנראה שיש אנשים כאלה):

אישים שאומרים קצנו מן [ה]שיר / גם בו אנחנו נאנחים / הביטו וראו אם יאמרו / נפשנו קצה בלחם

שופטים או שוטים

ספר "תולדות יעקב יוסף" הוא הספר החסידי הראשון שהובא לדפוס, בשנת תק"מ (1780) בעיר קוריץ. מחברו הוא רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, תלמידו המובהק של הבעש"ט וראשון מפיצי דרך החסידות.
רבות נכתב על הספר מכל בחינותיו, ואילו אני רוצה להיתפס כאן ל"פכים קטנים" של ממש.
בדף קעט של המהדורה הראשונה, בדרשות על פרשת "שופטים", חל שיבוש קל בכותרת שבראש העמוד. האות פ' של המילה "שופטים" נשמטה ממקומה וקפצה למעלה:

זה הזכיר לי את החידה שמובאת בספר "סוד ישרים" לרבי יהודה אריה ממודינה (ונציה שנ"ט):

שני אחים הם, אם תסיר פר מביניהם, ישארו שוטים גם שניהם

והפתרון הוא כמובן:
"שופטים ושוטרים" הם ה"אחים" - צמד שמופיע בתורה יחד. אם נסיר את האותיות "פר" ממילים אלו, נשאר עם שני "שוטים".

וכך כותב ה"בן איש חי" בפרשת שופטים:

רבי שמואל לנדא והקיסרים - יוסף השני ופרנץ השני

לפני זמן מה נמכר ב"קדם - מכירות פומביות" פורטרט מודפס של רבי שמואל לנדא, בנו של ה"נודע ביהודה" וממלא מקומו ברבנות פראג.

הכיתוב תחת התמונה: "Rabbi Samuel Landau, Erster Oberjurist und Religions Vorsteher zu Prag – צורת הרב הגאון הגדול המפורסם מו"ה שמואל סג"ל לנדא נ"י, שמו נודע בתשובותיו והגהותיו בספרי נודע ביהודא ודורש לציון וחכמתו תרון בחבורו תשובת שיבת ציון רועה נאמן לקהל עדתו עדת ישרון ק"ק פראג".

כעת מצאתי איור נוסף שלו:

באיור מצביע רבי שמואל על ספר שבו נכתב: "ואהבת לרעך כמוך". לא ברור לי מדוע בחר הצייר דווקא בפסוק זה.

הרב איתם הנקין שלח לי איור נוסף שלו:

וראו גם כאן.

* * *

רבי יקותיאל אריה קאמלהאר, בביוגרפיה שלו על ה"נודע ביהודה" - מופת הדור, פיוטרקוב תרצ"ד (עמ' צו-צז, הערה ג'), מספר כיצד הפסיד רבי שמואל לנדא את תואר ה"אב"ד" בתשובה לא-מחושבת שענה לקיסר יוזף השני:

"וזאת לדעת כי אחר רבינו יחזקאל זצ"ל, לא נתנו תואר אב"ד לשום רב (היו מכונים רק ראש ב"ד), ויהי כאשר עלה הג"מ שמואל לנדא ז"ל על כסא אביו, צוה המלך הקיסר יוסף השני לקראו לפניו וחשב לנטלו ולנשאו בתוארי החשיבות כאביו רבינו הנו"ב [הנודע ביהודה] זצ"ל. ויהי כבואו לפניו שאל אותו הקיסר "ההנך חכם כאביך" והשיב "פחות ממנו הרבה" (איך  פיעל וועניגער). התשובה הלזו לא מצאה חן בעיני הקיסר ולכן הסב את פניו ממנו, יען היה לו להשיב "אבי היה גדול ממני הרבה (מיין פאטער פיעל מעהר), והיה נשמע כי אביו היה יותר גדול, לא כן באמרו, איך פיעל וועניגער, משמע אשר אביו לא היה חכם גדול והוא עוד פחות ממנו ומחוסר חכמה"

את הדברים מביא קאמלהאר בשם ידידו הגאב"ד דפלונסק (רבי צבי מיכלזון) ששמע זאת מסבו רבי שמואל אליהו שווערדשארף. ומוסיף שבעקבות הסיפור הזה נמנע סבו מלעמוד ליד הקיסר כשהזדמן לו הדבר, באמרו: "אם ארז בלבנון קדוש ישראל וגאונו נלכד באמרי פיו איך יש לי לירא מזה".

[הוספה: ידידי הרב יחיאל גולדהבר העירני כי סיפור זה לא יתכן, וכנראה שמדובר באגדה, שכן הקיסר יוזף השני מת עוד בחיי הנודע ביהודה, ויורשו וממלא מקומו היה אחיו ליאופולד].

* * *

מלבד ספר התשובות שלו "שיבת ציון" (פראג תקפ"ז), היה רבי שמואל מעורב בכמה מספרי אביו, אם בעריכתם והבאתם לדפוס, ואם בהוספת חידושים והערות משלו בתוך חיבורי אביו (מלבד זאת עסק גם במכירתם והפצתם - ראו כאן).

שער הספר 'שיבת ציון'
בתחתיתו ניתן לראות את אישור הצנזור קרל פישר עליו סיפרנו פה
החתימה למעלה היא של רבי משה מרדכי שענפעלד, כנראה אב"ד שימאני

בספר הדרשות "אהבת ציון" שערך והביא רבי שמואל לדפוס (גם כן בפראג, תקפ"ז), מופיעות 12 דרשות, מתוכן 8 דרשות מאת אביו ה"נודע ביהודה" ו-4 דרשות שלו. ביניהן נמצאת גם דרשה שנשא רבי שמואל בבית הכנסת "מייזל" בפראג, לרגל נצחונו של הקיסר פרנץ השני במלחמה (הכוונה כנראה לקרבות הקואליציה נגד נפוליאון, בשנים 1812-1814. ראו כאן).

הנה כמה קטעים מהדרשה:

בעת הכתרתו של פרנץ השני ל"קיסר אוסטריה" בשנת 1805, נשאו יהודי פראג תפילה חגיגית לכבודו ולכבוד רעייתו (?) שנדפסה בקונטרס מיוחד:

הקונטרס נמצא ב'אוצר החכמה' ראו כאן.
תפלה נוספת לכבוד הקיסר ואמו, שנדפסה בפראג, ראו כאן.

י' הפסיק - דוגמה נוספת

בהמשך לדוגמאות שהבאתי (כאן) על שימוש משני באות י', להלן דוגמה נוספת, מספר "שער אפרים", מאת ר' אפרים רישר, פיורדא תפ"ח (1728).
כבר בשער ניתן להבחין באות י' המשמשת כפסיק:

אבל בדף הבא (וכך לאורך הספר) זה בולט יותר:

מנורות (ואיורי) דפוס - אוסף שני

להלן אביא "איורי דפוס" של מנורת המקדש, זו בעלת שבעה הקנים שאף היא "היתה באותו הנס" (חנוכה). רבים עסקו בשחזור צורתה, על פי הנתונים המובאים בתורה ובספרות חז"ל. כאן לא נכנס לפרטי החקירות, רק נביא את האיורים, לכבוד חג האורים.
נתחיל במנורה שנמצאת בספר "ביאורים למהר"ן שפירא", אותו הזכרתי בעבר (קישור).
נציין כי ספר זה הוא מעשה זיוף. המדפיסים, לקחו חיבור של אלמוני, ובכדי להשביח את המקח ייחסו אותו לרבי נתן שפירא מהורודנא, רב חשוב מפולין. הספר נדפס בשנת שנ"ג (1593) בונציה, כשבאותו זמן הוכן לדפוס חיבורו האמיתי של רבי נתן שפירא, "אמרי שפר". בהקדמה לספר "האמיתי", שנדפס לבסוף בקראקא בשנת שנ"ו (1596), מגולל בנו של רבי נתן את סיפור הדברים, וכותב כי רבני פולין החרימו את הספר המזוייף.
כאמור, לא ברור מי באמת חיבר את הספר. בכל מקרה, יש בו מספר איורים ברמה טכנית גבוהה.
הנה ציור המנורה המובא בפרשת תרומה:

בספר יוסף דעת (פראג, שס"ט 1609), פירוש על רש"י על התורה, מאת רבי יוסף ב"ר יששכר מיקליש (נולד ש"ך בערך, תלמיד המהר"ל מפראג, רבי מרדכי יפה "בעל הלבושים", ורבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל "כלי יקר"), מובאים מספר איורים להמחשה, ביניהם איור המנורה הזה:

ספר שו"ת מהריט"ץ [מורנו הרב יום טוב צהלון] שנדפס בונציה בשנת תנ"ד (1694), מעוטר באיורים של המשכן וכליו, וצורת הבית השלישי.
בשער הספר, נדחסו פרטי הספר והמחבר לחלק העליון בכדי לפנות מקום לציור הסכמטי של המשכן (במרכזו המנורה):

מעבר לשער מופיעה צורת בית המקדש השלישי, ובשוליה השולחן והמנורה:

בסוף ההקדמה מופיע ציור נוסף:

בסוף המפתחות כתב "תולעת שנ"י" [רבי שלמה ניצה]:

"לייפות ולהדר שער הספר בצורה נאותה כמשפט הדפוס, ציירו התלמידים יצ"ו דבר שבקדושה, צורת המשכן ובית השלישי תוב"ב, ולפי שהדף היה קטן מהכיל, בפעם הזאת חסורי מחסרא בצורה ולא צוייר בה כל המצטרך ובעז"ה תגלה ותראה צורה שלימה ככל חוקותיה וככל משפטיה..."

אם כן, ציורים אלו נעשו על ידי יהודים, והכותב מבטיח שבעתיד יודפסו ציורים מפורטים יותר. אינני יודע אם כוונתו לספר "חנוכת הבית" שנדפס אף הוא בונציה (אך לא אצל אותו מדפיס) כשנתיים לאחר מכן, בשנת תנ"ו (1696).
ספר זה מוקדש כולו למלאכת המשכן והמקדש ויש בו ציורים רבים. ביניהם מצאתי את אותה מנורה שמופיעה בשו"ת מהריט"ץ (ראו בתמונה לעיל):

מחבר הספר הוא רבי משה חפץ, מחכמי איטליה במאה ה-17, שחיבר גם ספר על התורה בשם "מלאכת מחשבת" (ונציה ת"ע). מאחר והזכרנו אותו, נצרף את הפורטרט שלו, שנדפס בראש ספרו הנ"ל:

רבי משה חפץ בגיל מא"ה [=46]

גם בספרים נוצריים, להבדיל, מופיעים איורי המנורה.
בספר Die alten jüdischen Heiligthümer,Gottesdienste und Gewohnheiten, מאת Johannes Lundius (נדפס בהמבורג, 1704), ישנם תחריטים רבים המתארים את המקדש וכליו. בין היתר, שתי המנורות האלה (מצאו את ההבדלים):

כידוע, אחד המקורות המפורסמים לחקר מנורת המקדש הוא "שער טיטוס" ברומא, שעליו תבליט ובו נראים שבויים יהודיים הנושאים את המנורה. ספר נוצרי שעוסק בנושא זה הוא Hadriani Relandi De Spoliis TempliHierosolymitani in Arcu Titiano Romae conspicuis liber singularis, מאת Hadrianus Relandus (הולנד, 1775). הנה תמונות מספר זה:

שער טיטוס

המנורה, לפי שער טיטוס

המחבר מביא להשוואה שתי מנורות שמופיעות במקורות יהודיים: ספר "ביאורי מהר"ן", וספר "יוסף דעת" (את שניהם הבאנו לעיל).

---
הוספה: אחר כך מצאתי שהמנורה מוונציה נדפסה קודם לכן, בשער חמשה חומשי תורה משנת תמ"ד (1684):

חנה ושבעת בניה

בספר An epitome of general ecclesiasticalhistory (ניו יורק, 1827), מצאתי את העמוד הזה:

הכיתוב תחת האיור העליון הוא: רדיפות תחת [שלטון] אנטיוכוס.
ובאיור התחתון: האינקוויזיציה הספרדית.

הסצינה שמתוארת בתחריט העליון היא הסיפור המפורסם של "חנה ושבעת בניה". מצאתי פעם תחריט דומה, שאינני יודע כרגע את מקורו:

בשני האיורים ניתן להבחין כי הנער שוכב במחבת גדולה וכי כפות רגליו וידיו נקצצו. ואכן, אחד ממקורות הסיפור, ספר מקבים ב', מתאר כי כך נעשה לבן הראשון משבעת הבנים:

"וגם אשה ושבעה בניה היו אסורים בבית הסוהר, ויפצר בם המלך לאכול מבשר החזיר, ויכו אותם בשוטים ובמקלות. ויאמר אליו הבכור מה תשאל ומה תבקש ממנו, הנה תבחר מחנק נפשנו מסור מחוקות אבותינו. ויתאנף בו המלך, ויצו לשים מחבת וקלחת על האש, ויעשו כן. ויצו לכרות את לשונו ולהפשיט את עורו מעל בשרו, ולקצץ את ידיו ואת רגליו לעיני אמו ואחיו..."

איור - דפוס שפירא בזיטומיר

בהמשך ל-זה, הנה קישוט נוסף מדפוסם של בני משפחת שפירא, הפעם בזיטומיר (ממדרש רבה, מהדורת תרי"א):

חנוכיות דפוס - אוסף ראשון

לכבוד חנוכה, אספתי כאן "חנוכיות" או מנורות-קנים שבאו בדפוס.
נתחיל עם שיר בצורת מנורה, שנדפס מעבר לשער הספר תורה אור מאת רבי יוסף בן דוד אבן יחיא. בולוניה, רצ"ח (1538).

שער הספר (ניתן לראות את עקבות המנורה בצדו האחר)

שיר מנורה זה נמצא רק במהדורה הראשונה, והושמט משאר המהדורות (ראה כאן וכאן), כנראה בשל הקושי הטכני להדפיס את השיר בצורה כזו. כפי הנראה, מחבר השיר הוא מחבר הספר. כשלעצמי, אני מתלבט מהי הדרך הנכונה לקריאת השיר. יש לכם הצעה?

("שירים גרפיים" נוספים הבאתי בעבר - כאן, כאן, כאן וכאן).

והנה מנורת-טקסט נוספת מתוך ילקוט שמעוני, חלק שני, ליוורנו תי"ז (1656). בשולי מהדורה זו נדפס פירוש מאת ר' אברהם גדליה תושב ירושלים, ואת הקטע האחרון של הפירוש עיצב המדפיס בצורת מנורה.

כפי שניתן לראות מה"קולופון" שבצדי המנורה, הסתיימה מלאכת המדפיסים בערב חנוכה, ומסתבר שלכן עיצבו את סיום הספר בצורת מנורה.

בשער המהדורה הראשונה של ספר "כפתור ופרח" לרבי אשתורי הפרחי, ונציה ש"ו (1546), ניצבת מנורה נאה:

הספר נקרא "כפתור ופרח" על שם כינויו של המחבר "הפרחי", והמנורה צורפה בגלל שהיה בה כידוע "כפתורים ופרחים".

והנה מנורה נוספת, מחמשה חומשי תורה שהדפיס רבי שבתי באס (בעל שפתי חכמים), בבית דפוסו הפרטי בדיהרנפורט, בשנת תנ"ג. במנורה נמנים שבחי המהדורה:

בהקדמת פירוש "נפש יהודה" לספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב, מופיעה מנורת-טקסט.
להלן חלק מן הצורות שקיבלה מנורה זו, מאז המהדורה הראשונה (אם תרצו, יש כאן הצצה למלאכתם של המדפיסים. כל מדפיס והטכניקה שלו):

אמשטרדם ת"ס-תס"א - מהדורה ראשונה של הפירוש

פיורדא תקכ"ג

סלאויטא תקפ"ד

וילנה תרל"ט

וילנה תרפ"ה

ירושלים תשי"ג

נחתום לעת עתה בשער היפה של ספר מנורת המאור, אמשטרדם תפ"ב:

ובשער נוסף, מהדורת זולצבאך תק"נ: