המוטו שבשער - מדפוס בומברג בוונציה לדפוס פרוסטיץ בקראקא - חלק א'

חלק ראשון[1]

שערי ספרים מכילים מידע רב-ערך לתולדות הדפוס והספר העברי. המידע מופיע בתוכן הטקסטואלי של השער, אך טמון גם בתוכנו הויזואלי, במסגרות וקישוטי השער, בדגלי המדפיסים ועוד. כבר עסקו בכך חוקרים אחדים[2], אך דומה כי נותרו עוד שדות בלתי מעובדים בשטח זה.

כאן אני רוצה לסקור תופעה מעניינת, שלמיטב ידיעתי טרם נכתב עליה. מדובר במנהג מדפיסים להציב כותרת טקסט, המתחלפת מספר לספר, ומשמשת כעין מוטו המותאם לכל ספר, אשר היתה נהוגה בעיקר בדפוסי ונציה במאה ה-16. כפי שאראה בהמשך, נוהג מדפיסים זה עבר מאיטליה לדפוסו של יצחק פרוסטיץ בקראקא.

נקדים תחילה הקדמה קצרה: שער הספר, בצורתו המוכרת לנו כיום, הוא למעשה תולדה של המצאת הדפוס, שכן בכתבי היד אין עדיין "שערים" במובן שאנו רגילים אליו. למעלה מכך, הכינוי "שער" השגור על לשוננו מקורו באיור בצורת מבנה שער ארכיטקטוני שהחל להופיע מעט אחרי הופעת ה"שערים" הראשונים. הספרים הראשונים שבהם נדפסו "שערים" היו למעשה ללא איור "שער", אלא  דף חלק שבמרכזו טקסט בלבד של שם הספר והמחבר. הראשון שהוסיף איור שער בראש הספר היה המדפיס הוונציאני הנודע דניאל בומברג, ובעקבותיו הלכו מדפיסים רבים. הספר הראשון שבו הדפיס איור של שער היה חמשה חומשי תורה, שהדפיס בוונציה בשנת רע"ז[3].

לבומברג שמורה זכות ראשונים בכמה וכמה עניינים הקשורים לספר העברי וכך הדבר גם בנוגע לעיצוב השער כפי שהוא מוכר לנו כיום. אחריו החרו החזיקו מדפיסי איטליה במאה ה-16, אחריהם מדפיסים בארצות אחרות ולאחר מכן מדפיסי הדורות הבאים.

מלבד עיצוב המסגרת של הדף הראשון בצורת שער, נוספה בשערים רבים הכותרת "זה השער לה'". מנהג זה נפוץ ביותר ומופיע בשערי ספרים לאורך מאות השנים של הדפוס העברי (לעתים מופיע הפסוק בראשי תיבות: "ז' ה' ל' צ' י' ב'). גם במקרה הזה, הראשון שהחל בכך היה בומברג, אשר הוסיף כותרת זו בראש השער המאוייר הראשון שהדפיס (הנזכר לעיל). מאז הפכה כותרת זו ל"ברירת המחדל" של המדפיסים בבואם להציב כותרת טקסטואלית בראש השער.

דוגמה אחת מני רבות היא השער המוכר של דפוס מנטובה, שבו הפך פסוק זה לחלק קבוע ממסגרת השער:

ספר הזוהר - מנטובה שי"ח

"זה השער לה'" היא הכותרת המצויה ביותר[4]. במקרים אחרים מופיעות כותרות אחרות עם התייחסות ל"שער". הנפוצה ביותר - אחרי "זה השער לה'" - היא: "בואו שעריו בתודה"[5].

כאמור לעיל, זו היתה "ברירת המחדל" של המדפיסים, אך כפי שנראה להלן היה גם מנהג להחליף את הטקסט שבראש השער בכל פעם - בהתאמה לשם הספר, לתוכנו או לשם מחברו.

יש לציין כי כותרת הטקסט המדוברת תלויה במידה רבה בעיצוב השער. כשאיור השער כולל מדליון או מסגרת ריקה שבתוכם ניתן לשים כותרת – אזי תופיע אחת כזו. במקרים שאין מקום לכותרת – היא לא תופיע.

התופעה שבה אני רוצה להרחיב היא הכותרת המשתנה בראש השער, דהיינו הופעת פסוק, פתגם או משפט בכותרת השער, המתאימה לשמו של הספר הנדפס, לתוכנו או לשם מחברו, אשר משמשמת למעשה כעין "מוטו" אישי לספר.

מבדיקה שערכתי (לצורך כך עברתי על מאות שערי ספרים), מתברר שראשיתה של תופעה זו אף היא בדפוס בומברג[6]. תחילה עוד בימי פעילותו של בומברג, אך בעיקר לאחר שבומברג עצמו עזב את וונציה והותיר את ניהול הדפוס שלו בידי אחרים[7]. התופעה מקבלת אופי שיטתי בסביבות השנים ש"ה-ש"ו[8]. לא אכנס במסגרת זו לפירוט כרונולוגי מפורט ואביא להלן דוגמאות מייצגות, על מנת להמחיש את הדברים, בבחינת "טוב מראה עינים".

תחילה אביא מספר דוגמאות מדפוס בומברג. ניתן לראות שבשנים ש"ה-ש"ז נעשה שימוש חוזר באותה מסגרת, ורק הכותרות התחלפו בהתאם לספר. במסגרת זו ישנם שני מקומות ריקים בראש השער, ואלה שובצו במוטו כפול. לא תמיד מובן ממבט ראשון למה רומז הפתגם שבכותרת, ולעתים אף יש בו תחכום לשוני או מליצה נאה.
הנה מספר דוגמאות:

משנה תורה להרמב"ם - ונציה רפ"ד (דפוס דניאל בומברג) - "ממשה עד משה לא קם כמשה" - רמז לשמו של המחבר - הרמב"ם

חלק שני - של המהדורה הנ"ל - "משה ידבר והאלקי'[ם] יעננו בקול" - רמז לשם המחבר - הרמב"ם

עקידת יצחק - ונציה ש"ז (דפוס בומברג) - "ואלה תולדות יצחק" - רמז לשם המחבר/החיבור

שאילתות דרב אחאי גאון - ונציה ש"ו (דפוס בומברג - קורנילייו אדיל קינד) "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך", "שאל ואתך לך" - רמז לשם הספר "שאילתות"

ספר השרשים - ונציה ש"ו (דפוס בומברג, קורנילייו אדיל קינד) - "לא יכון אדם ברשע ושורש צדיק בל ימוט", "שרש ישי" - מליצות הרומזות לשם הספר

שבלי הלקט - ונציה ש"ו (דפוס בומברג, קונילייו אדיל קינד) - "שבע השבלים הבריאות והמלאות", "ראש שבלת" - מליצות על שם הספר

רבינו בחיי - ונציה ש"ו (דפוס בומברג, קורנילייו אדיל קינד) - "ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות - יחזקאל יח", "דרשוני וחיו" - מליצות על שם הספר/המחבר

פירוש רלב"ג לתורה - ונציה ש"ז (דפוס בומברג, קורנילייו אדיל קינד) - "הואיל רבי לוי באר את התורה הזאת לאמר" - כאן כבר לא מדובר בפסוק מהמקורות אלא בפרפראזה על פסוק הרומזת לשם המחבר (רבי לוי בן גרשם). במדליון הקטן שבכותרת נכתב "קנה חכמה" - לעת עתה לא ברור לי למה הדבר רומז

מנהג זה המשיך בשנים הבאות גם בדפוסי ונציה האחרים, הנה מספר דוגמאות:

אילת אהבים - ונציה שי"ב (דניאל אדיל קינד) - "אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" - רמז לשם הספר

מנות הלוי - ונציה שמ"ה (דפוס זואן די גארה) - "ה' מנת חלקי וכוסי" - רמז לשם הספר

עשרה מאמרות - ונציה שנ"ז (דפוס זואן די גארה) - "יקום כי עמנו אל" - רמז לשם המחבר הרמ"ע [רבי מנחם עזריה] מפאנו, ששמו הלועזי היה "עמנואל"

נר מצוה (מנחת כהן) - ונציה שנ"ח (דפוס זואן די גארה) - "ונגה כאור תהיה" - רמז לשם הספר

מנהג זה של החלפת כותרת הטקסט בשער בהתאם לשם הספר או לתוכנו נהג בעיקר בוונציה ומעט בדפוסי איטליה האחרים. הדפוסים הגדולים בקושטא, בשאלוניקי, בפראג ובאמשטרדם, לא נהגו כך. הדפוס היחיד שאימץ את הנוהג הזה הוא דפוסו של יצחק פרוסטיץ בקראקא שבפולין. פרוסטיץ, שלמד את מלאכת הדפוס בוונציה, לקח אתו לקראקא כלים וקישוטי דפוס, כמו גם את המנהג הזה. על כך ארחיב בפוסט הבא.

---

[1] מתוך מחקר במסגרת מכון 'עד הנה' - המרכז לחקר המורשת התורנית בגליציה ובוקובינה.  

[2] עבודה ראשונית נעשתה ע"י אברהם מאיר הברמן, בספרו 'שערי ספרים עבריים', צפת תשכ"ט; אך היא רחוקה מלהקיף את העניין. ראו גם: אברהם יערי, דגלי המדפיסים העבריים, מראשית הדפוס ועד סוף המאה התשע-עשרה, ירושלים תש"ד; יצחק יודלוב, דגלי מדפיסים: חמישים וארבעה סמלי מדפיסים, מו"לים ומחברים עבריים, ירושלים תשס"ב. סקירה חשובה על התפתחות השער ראה אצל: יעקב שמואל שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - בשערי הדפוס, ירושלים תשע"ד, פרק ראשון, עמ' 5-13 (להלן: שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - בשערי הדפוס).

[3] על הנכתב בפסקה זו ראה בהרחבה: שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - בשערי הדפוס, שם. יש לציין כי אחרי מהדורת חמשה חומשי תורה הנ"ל הדפיס עוד ספרים רבים, רובם ללא מסגרת שער, ולמעשה רק בסביבות שנת ש"ה, כשהחל להשתמש בומברג בשערים שדוגמתם אביא להלן, החלה להופיע מסגרת שער בראש ספריו באורח קבע.

[4] במקום אחד - ספר אגרת שמים לרום בחינת עולם - מנטובה שט"ז - מצאתי רק את המשך הפסוק "צדיקים יבואו בו".

[5] אצל בומברג, במקראות גדולות שהדפיס בשנת רפ"ד, מופיע "שער יי' החדש" (המציין כנראה את הופעתה של מסגרת שער חדשה בדפוסו של בומברג). במסכת סוטה עם תרגום ללטינית שהוציא לאור ההבראיטס הנוצרי-גרמני יוהאן כריסטוף וגנזייל (Joh. Christophori Wagenseilii Sota. Hoc est: Liber Mischnicus De Uxore Adulterii Suspecta. Schönnerstaedt, 1674), מופיע שער מאויר ובו תיאור של טקס השקיית הסוטה - נושא המסכת. שער הספר כאן מייצג את שער העזרה בבית המקדש כשבמרכזו ניצבת הסוטה אחוזה בידי שני כהנים. בכותרת השער נכתב: "זה השער לה' (במקור: שם בן ארבעה אותיות) נשים טהורות תבאנה בו".

[6] תופעה של הזכרת פסוקים בראש החיבור ידועה בכתבי-יד, ראו על כך: יעקב שמואל שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי - כתיבה והעתקה, רמת גן תשס"ה, עמ' 578-579, אך היא שונה מן התופעה שעליה אכתוב כאן. יש לציין כי גם בדפוסים מצויה (באקראי ולא בצורה שיטתית) תופעה דומה של עיטור השער בפסוקים או במסגרת עשויה פסוקים, אך גם היא שונה מהתופעה שאנו דנים בה כאן.

[7] בומברג עזב את וונציה בשנת רצ"ח אך בית דפוסו המשיך לפעול תחת ניהולו של קורנילייו אדיל קינד עד שנת ש"ח. ראו: א. מ. הברמן, המדפיס קורנילייו אדיל קינד ובנו דניאל, ירושלים תש"מ.

[8] כאמור, ניתן למצוא את תחילתה של התופעה כבר במספר שערים שהדפיס בומברג בשנות הר'. בספר הראשון שהדפיס בומברג - חמשה חומשי תורה - בשנת רע"ז, ובתנ"ך שהדפיס שנה לאחר מכן - בשנת רע"ח - מופיעה מסגרת מאויירת של שער, אשר שימשה אותו בכמה מן הספרים שהדפיס בשנים הבאות.  בראש שער זה מופיע מדליון, ובתוכו הופיע תחילה הכיתוב "זה השער לה'". בהדפסות הבאות של שער זה מופיעים במדליון הנזכר כיתובים שונים, אך רובם מתייחסים ל"שער" או כלליים ועדיין אינם משמשים כ"מוטו" לספר. כך לדוגמה בתלמוד ירושלמי שהדפיס בומברג בשנת רפ"ג, נכתב בראש השער של הראשון (של סדר זרעים): "פתחו שערים", ולאחר מכן המשכו של הפסוק בשני השערים הבאים: בשער סדר מועד: "ויבא גוי צדיק" ובשער סדר נשים: "שומר אמונים". בשער הרביעי (סדר "ישועות" - נזיקין) נכתב "שאו שערים ראשיכם" (עוד נציין כי בראש השער הראשון מופיע נוסח בארמית ובסופו נכתב: "וברם בקושטא דין תרע שמיא", ובתרגום לעברית: וברם באמת זה שער השמים, ואף בכך ישנה התייחסות ל"שער" הספר). שער זה מופיע גם ברב אלפס שהדפיס בומברג בשנת רפ"א, ושם מופיע הפסוק: "ראשית חכמה יראת יי' שכל טוב לכל עושיהם", חלקו הראשון של הפסוק בשער חלק א' וחלקו השני בשער חלק ב'. גם כאן איני מוצא קשר לספר עצמו, יתכן שהמילים "שכל טוב לכל עושיהם" רומזים למדפיס. טקסט שמופיע כ"מוטו" ניתן לראות בספר משנה תורה להרמב"ם שהדפיס בומברג בשנת רפ"ד, ושם נכתב במדליון: "ממשה עד משה לא קם כמשה", וכן בספר מאיר נתיב (קונקורדנציה), שהדפיס בומברג בשנת רפ"ד, שם נכתב במדליון: "כי מציון תצא תורה" (ויתכן כי יש כאן מליצה על הפסוק וצריך לקרוא את המילה "מציון" ביו"ד שרוקה "מציוּן" – שכן החיבור עוסק בציוּנים לתורה. נתקלתי בעבר במליצה כזו במקום אחר). 

צמיד הזכרון של סבא - אסיר מספר 67737

ביום שבת כ"ז אייר תש"ד (20 במאי 1944) הגיע סבי - ר' נח שטרן הי"ו - למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם אביו - ר' ישראל שטרן, אמו - פריידל, ושמונה אחיו ואחיותיו (בתיה-מרים, יואל, שרה [שורי], יוסף, רבקה, שמואל-יעקב, משה וחיה - שהיתה בת שנה, ה' ינקום דמם). כולם, חוץ ממנו, הובלו לצד שמאל בסלקציה שנערכה מיד עם רדתם מהרכבת, וכפי הנראה, נרצחו כבר באותו לילה (כ"ט אייר) בתאי הגזים ובמשרפות אושוויץ.
מוצאו של סבי בעיירה קטנה בשם סוואַליאַווע (Szolyva) השוכנת בהרי הקרפטים, שבאותם ימים השתייכה מבחינה מדינית לצ'כוסלובקיה. ביום טוב האחרון של חג הפסח תש"ד (אפריל 1944) רוכזו יהודי סוואליאווע בבית הכנסת, משם הוסעו ברכבת לגטו במונקאץ', שם שהו יחד עם אלפי יהודים מעיירות הסביבה תחת כיפת השמים כארבעה שבועות. ב-15 במאי, הועלו כולם לרכבות והובלו לאושוויץ. 

מספר ימים לאחר הגיעו לאושוויץ נשלח סבי למחנה גוּזן (Gusenn), אחד ממחנות-הבת של מחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה. 

לפני כמה שנים מצאתי ברשת את כרטיס האסיר של סבי, שמולא בדייקנות גרמנית כשהגיע למחנה גוזן. בכרטיס נרשם בין היתר שמו, שם אביו ואמו (ושם נעוריה של אמו: מאייר), תאריך הלידה שלו, מספר האסיר שלו, וכן התאריך בו נשלח מאושוויץ והתאריך שבו הגיע לגוזן. מן הכרטיס למדתי שהגיע לגוזן ב-28 במאי 1944.

בראש הכרטיס הכתובת: Haftlings-Personal-Karte = כרטיס אסיר אישי, והחותמת: Jude - יהודי. 

KL = Konzentrationslager = מחנה ריכוז

​RSHA = Reichssicherheitshauptamt = משרד ראשי לביטחון הרייך​

לאחר שחרורו נדד סבי, כמו יתר הפליטה, במחנות העקורים בגרמניה ולאחר מכן באיטליה, עד שעלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר קום המדינה.

בביקור שערכנו אצלו בחג הפסח האחרון, סיפר לי סבי כמסיח לפי תומו סיפור מעניין אודותיו, שלא הכרתי עד כה:

מאחר ונשלח ישירות מאושוויץ לגוזן לא קועקע על בשרו מספר האסיר (עד כמה שהבנתי גם באושוויץ עצמה קועקעו היהודים רק בתקופות מסוימות), אלא נתפר על בגדי האסיר שלו. כמו כן, הוא קיבל צמיד מתכת עם מספר האסיר שלו, שאותו ענד על ידו באופן קבוע.

לאחר המלחמה, כאשר שהה במחנה עקורים בפירט (Fürth) שבגרמניה, לקח סבי מטבע כסף גרמני, הביאו לצורף מקומי כדי שיכין לו צמיד במתכונת דומה לצמיד האסירים שענד על ידו בהיותו בגוזן. 

סבי אינו זוכר האם ומתי צמיד האסירים המקורי אבד לו, אך יודע לומר שעשה את הצמיד השני כזכרון לצמיד המקורי.

סבי שמר על הצמיד עד היום, וכאמור - רק בחג הפסח האחרון זכיתי לראשונה לראותו ולשמוע את הסיפור. 

כפי שניתן לראות, על הפלטה של הצמיד בחר סבי לכתוב את שמו (הצורף כתב את שמו הפרטי בצורה משובשת), ובצדה השני הוסיף את מספר האסיר שלו, את שם העיר והתאריך שבהם נעשה הצמיד. 

צמיד הזכרון של סבא (צילום: יגאל פרדו) בחזית הפלטה - הכיתוב: NEO STERN (נח שטרן, בשיבוש). בגב הפלטה - מספר האסיר של סבא: 67737 וראשי התיבות K.L.M. (Konzentrationslager Mauthausen = מחנה ריכוז מטהאוזן), והכיתוב: "Fürth 1947"

בעיניי יש משהו סמלי בבחירה של סבא להחליף את הצמיד המקורי - בו הוא היה רק מספר האסיר שלו - לצמיד שבו מופיע השם שלו. לאמור: ניסיתם למחוק את שמי ולא עלתה בידכם...

סבי - נח שטרן - לאחר השחרור, בהיותו בן 16

זכה סבי לעלות לארץ ישראל, להקים בה משפחה מפוארת, בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות. דור ישרים מבורך. כן ירבו.

ואלה פסל את הראשונים - רישומי בעלות על ספר

מנהגים שונים היו לבעלי ספרים בעת שהגיע לחלקם ספר שהיה שייך לפני-כן לאדם אחר.
יש שנהגו למחוק את חתימת הבעלים הקודמים (ולעתים לגרד או לקרוע את המקום שבו היתה החתימה) אך רבים אחרים הותירו את החתימה הקודמת על כנה, ורק הוסיפו לצדה את שמם.
במקרים רבים הוסיפו פרטים על אופן הגעת הספר לידם. נפוצים מאד הביטויים: "הגיע לחלקי", "נפל לי בירושה", ועוד.
מליצה נפוצה בהקשר הזה היא "עילאי עבר ותתאי גבר", שלקוחה מהלכות איסור והיתר (ראה פסחים עו, א), כשמשמעותה בעצם: החתימה הקודמת או הבעלים הקודמים - "עבר", והחתימה הנוכחית או הבעלים הנוכחי "גבר".

ברצוני להציג כאן שער של ספר, שהחליף מספר בעלים ברבות השנים, ועקבות המעברים בין בעליו השונים ניכרים בו היטב.

מדובר בספר 'נגיד ומצוה', של המקובל רבי יעקב צמח, מהדורת אמשטרדם תע"ב (1712).
העותק שייך כיום לספריה הלאומית ובעבר היה שייך לפרופ' גרשם שלום (סריקה באתר הספריה - כאן; סריקה של עותק זה מופיעה גם במאגר 'אוצר החכמה').

מן הרישומים בשער ובדף שאחריו עולה כי הספר היה שייך (לפני גרשם שלום והספריה הלאומית) לפחות לחמשה אנשים שונים.

בראש השער מתנוססת חתימה, שנמחקה בהעברת דיו, ותחתיה הוסיף הבעלים החדש: "אין זכרון לראשונים" (על פי קהלת א, יא).
למרות המחיקה, ניתן להבחין מבעד לדיו בשמו של החותם הראשון: "הק'[טן] אליעזר בכרך מטריבטש".

באמצע השוליים השמאליים של השער מופיעה חתימה נוספת, ואף עליה הועבר קו למחיקה:
"קניתי מהוני לכ"ק [=לכבוד קוני] דוד [--] בהר"ר משה זצ"ל מיינ[--]הים עש"ק [--] להקת[?] לפ"ק".

במרכז השער חתימה בעברית ובאותיות לטיניות של "הק' יוסף בן כ"ד רפאל לאנדויער".

מעניין במיוחד רישום הבעלות שבשולי דף השער למטה, שבו מליצה על פי המדרש בתחילת פרשת משפטים (פרשת השבוע הנוכחית), שהובא בדברי רש"י בראש הפרשה (שמות כא, א):

"כל מקום אלה פוסל את הראשונים / הספר שייך לי הק'[טן] מאיר בן החכם המופלג / כמהור"ר שמעון נר"ו מרענש[בורג?]".

כוונת החותם במליצתו ברורה: חתימתו הנוכחית "פוסלת את הראשונים".
כפי שניתן לראות, גם על רישום זה הועברו קוים למחיקה ע"י הבעלים שאחריו.

בדף שאחרי השער אנו מוצאים שני רישומי בעלות נוספים:

הרישום הראשון: "זה הספר שייך להבח'[ור] יחיאל בהמנוח הר"ר [-------]

סג"ל משמ[--]בק[?]". 

סמוך לרישום זה הוסיף אדם אחר: "קניתי מהבח'[ור] הנ"ל בעד א' זה'[וב?]".

הלולקע של "היהודי הקדוש" - צנזורה בספר "נפלאות היהודי"

על "היהודי הקדוש" מפשיסחא, הצדיק החסידי הנודע, תלמידו של "החוזה מלובלין" ומייסד חסידות פשיסחא, נכתבו מספר ספרים, ביניהם ידועים ספריו של ר' יועץ קים קדיש ראקוץ: "נפלאות היהודי" ו"תפארת היהודי", שנדפסו בפיעטרקוב בשנים תרס"ח (1908) ותרע"ב (1912) וזכו לאחר מכן להדפסות נוספות.

לפני שאגש למשהו שגיליתי בספר "נפלאות היהודי", כדאי להקדים כמה מילים על נושא ה"לולקע" אצל צדיקי החסידות.
"לולקע" ביידיש היא מקטרת, ולפי המסורת החסידית - בשעה שהצדיקים היו מעשנים במקטרתם היו מייחדים ייחודים קבליים ועושים נפלאות ומופתים.
כך מסופר על הבעל שם טוב, כך על צדיקים חסידיים אחרים, וכך גם על "היהודי הקדוש" מפשיסחא (ה"לולקע" - מקטרת הצדיקים - אף היתה מושא ללעג אצל המשכילים, ומופיעה ביצירתו הסטירית של יוסף פרל - "מגלה טמירין").

בהקדמה לספר "נפלאות היהודי" (עמ' 6 בספירה השניה), מובאת אמירה על ה"לולקע" של "היהודי הקדוש" בשם האדמו"ר בעל חידושי הרי"מ מגור, כפי ששמע מפיו ר' דובעריש מייזליש, רבה של וורשה.

במבט ראשון, הפסקה נראית קצת חסרת מובן.
במבט שני, ניתן לראות שמספר מילים מחוקות באמצע השורה.

א"ה (=אמר הכותב) ואגב אכתוב עוד דבר אחד מה ששמעתי בשם הגה"ק (=הגאון הקדוש) וכו' הרי"מ מגור זצוקלה"ה שפ"א (=שפעם אחת) אמר להרב הגאון העצום וכו' מוהר"ר בעריש מייזליש זצ"ל האבד"ק (=האב בית דין דקהילת) ווארשא אם יש לו אמונת צדיקים כ"כ (=כל כך) להאמין בעת שהרה"ק היהודי זצלה"ה מעלה עשן מן מקטרת [הנקרא לולקא] מכוון הכוונות [------] אזי יוכל לנסוע להצדיק הדור, ולהיות נקבע בלבו אמונת צדיקים.

מה היה כתוב במקור בקטע המחוק? האם צנזרו כאן מספר מילים?

ובכן,
בדקתי ומצאתי את הסיפור במקור אחר - בספר מאיר עיני הגולה (לתולדות החידושי הרי"מ, מאת ר' אברהם ישכר אלתר, חלק ראשון, פיעטרקוב תרפ"ח [1928], אות עה), שם מובא הנוסח המלא מפיו של רבי דובעריש מייזליש:

"ועוד פעם אחת דיבר עמי (=החידושי הרי"מ) מגדולתו של היהודי מפרשיסחא זצ"ל ואמר כי הנהו מאמין בבירור שהיהודי בעת שהעלה עשן מפי מן הלילקע, כיוון אז ממש אותן הכוונות שכיוון הכהן הגדול בהקטרת הקטורת ביוה"כ לפני ולפנים...".

זו אמירה קיצונית וחריפה. יש כאן השוואה של כוונות "היהודי הקדוש" בעת עישון מקטרתו לכוונות הכהן הגדול בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים בקודש הקודשים.

מסתבר שבשל חריפותו צונזר קטע זה בכוונה תוך כדי הדפסת הספר "נפלאות היהודי", ומשום כך מופיעה השורה כשהיא ריקה למחצה ונותרה חסרת מובן.

לא ידוע לי משום מה הוחלט לצנזר את המשפט בעיצומה של ההדפסה ומי החליט על כך, אך ברור לכאורה שזה מה שקרה.

כעת כדאי להביא את דברי רבי דובעריש מייזליש במלואם, ולהווכח שהרב מייזליש עצמו לא אהב (בלשון המעטה) את ההשוואה ששמע מפי החידושי הרי"מ, ולא זו בלבד - אלא שמנה את הסיפור הזה כסיבה לכך שלא הפך בעצמו לחסיד...

הנה הנוסח מתוך "מאיר עיני הגולה" (לשם הנוחות, הצילום להלן הוא מהמהדורה השניה, שנדפסה בתל-אביב):

לסיום,
כותבים בני ימינו שלא שמו לב לצנזור בספר "נפלאות היהודי" העתיקו את המשפט כפי שהוא - בלי מובן.
במקום אחד מביא את הציטוט החסר מ"נפלאות היהודי" לצד הסיפור מ"מאיר עיני הגולה", כאילו מדובר בשני דברים נפרדים:

סוף שבט - הצופן של הרמ"א

הנה צופן שמצאתי בכריכת ספר אחד:

זאת החרוזה כוללת כל אותיו'[ת] א"ב אשר תחליף להמתיק סודך 

זה אגיד לכם נצח סוף שבט עת קר 

אב גדהו זחט יכל מנס עפצ קר שת

כפי שנכתב בכותרת, יש כאן "צופן החלפה" שאתו ניתן "להמתיק סוד". צופן החלפה עובד בצורה פשוטה: כל אות מוחלפת באות אחרת לפי מפתח הידוע רק למוען ולנמען.

מפתח ההחלפה כאן הוא הפתגם: "זה אגיד לכם נצח סוף שבט עת קר", הכולל את כל אותיות הא-ב, וכל אחת מהאותיות בו מוחלפת באות אחרת לפי סדר הא-ב מול סדר אותיות הפתגם.

על פי המסופר, ממציאו של פתגם זה הוא רבי משה איסרליש מקראקא - הלא הוא הרמ"א, וכפי שמובא בספר 'עיר הצדק', לתולדות רבני קראקא, מאת יחיאל מתתיהו צונץ (למברג 1874, עמ' 10):

"ושמעתי כי יסופר שהיה בימיו איזה שנים רצופות קור גדול בסוף חודש שבט, וסערות חזקות וסופות, ונתן הוא סימן לזכרון ונכתב בספר: זה אגיד לכם סוף שבט נצח עת קר. תוכו רצוף כל אותיות א"ב כתפוחי זהב במשכיות כסף ושפתים יושק".

סדר המילים במקור זה שונה במעט מהרישום בכתב-יד שהבאתי למעלה.

למעשה, תולדות הרמ"א בספר זה לא נכתבו ע"י יחיאל צונץ, אלא ע"י מרדכי וויסמאן חיות (כפי שכותב צונץ בהקדמה). צונץ עצמו מערער על ייחוס הפתגם לרמ"א בהערה שם (מס' 22):

"זכרון זה אשר שמע הח'[כם] הכותב על שם הרמ"א, מצאתי בספר זכרונות (כ"י [כתב-יד] עתיק מתחיל משנת שט"ו) מעיר קראקא אשר היה בידי אבל לא ע"ש [על שם] הרמ"א, ולפי הנראה לא מעטו יצאה".

מקור נוסף לפתגם זה מצאתי בכתב-העת הרבני-הונגרי 'תל תלפיות', שהיה יוצא לאור בווייצען (ואץ, הונגריה), בגליון חודש שבט תר"צ (1930; מחברת לו, מכתב ה, אות כו), מאת העורך ר' דוד צבי קאצבורג:

"זה אגיד לכם סוף שבט עת קר נצח - מאמר זה שמעתי מדודי מ"ו צדיק תמים מהו' קאפל (טשח) קליין ז"ל שהיה מלמד בק"ק נייטרא, כאשר למדתי אצלו כד הויתי טליא [כשהייתי צעיר] כבר [כבן] י"ב שנה, וזה המאמר מעשה אומן מופלא כי יש בו כ"ב אותיות א"ב פעם אחת לא חסר ולא כפל". 

כאן ניתן לראות ווריאציה שלישית לפתגם. כפי שניתן לראות, ההבדל בין שלושת המקורות הוא במיקומה של המילה "נצח" בתוך המשפט.