דיוקן דמיוני "חדש" של האר"י הקדוש

על תמונות דמיוניות של צדיקים יש הרבה מה לכתוב, הפעם אתמקד ברבי יצחק לוריא - "האר"י הקדוש".
ובכן, בחיפוש קצר מצאתי שהאר"י "זכה" לכמה איורים מפוקפקים. נתחיל בתמונה הבאה, שמעטרת כמה אתרי קבלה:

כפי שניתן לראות כאן, מקור התמונה בתדפיס ישן מצפת, שלא ידועים לי פרטים עליו (ואשמח להחכים).

אחרים דמיינו את האר"י כך:

וגם כך:

(כמדומני שהתמונה האחרונה יוחסה גם לצדיקים אחרים. לי היא מזכירה את התמונה של רבי נפתלי כ"ץ בעל "סמיכת חכמים").

אבל היום מצאתי תמונה בשער הספר הנודע "שומר אמונים" (המכונה גם "שומר אמונים קדמון" להבדילו מספר מאוחר בשם זה), מאת המקובל רבי יוסף אירגס, במהדורה הראשונה שנדפסה באמסטרדם בשנת תצ"ו (1736):

בראש השער מופיע איור קלאסי של משה רבנו עם לוחות הברית, אלא שמתחתיו הוסיפו המדפיסים את התוית "רבינו הקדוש". כינוי זה שמור על פי רוב לרבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אך בהקשר של הספר הזה, נדמה לי שכוונת המדפיסים היתה להאר"י, שאולי הופך כאן ל"משה רבנו" שני, המוסר את תורת הקבלה.
אני משער שנעשה כאן שימוש חדש בשער קיים (אם כי טרם מצאתי שער זה בספרים אחרים), וכוונת המאייר המקורית היתה באמת למשה רבנו. המדפיסים הוסיפו גם את הפסוק שמעל הדיוקן: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו, ב) הרומז לשם הספר.

הוספה 12/3/15: השוו לשער הספר 'כוזרי שני' שיצאה לאור בלונדון תע"ד - ראו כאן.

הקדשה עצמית מגטו לודז'

בספר שהגיע לא מזמן ל"קדם - בית מכירות", מצאתי "הקדשה עצמית" שנכתבה בגטו לודז' תחת השעבוד הנאצי.
מדובר בספר 'קדושת לוי' (לרבי לוי יצחק מברדיטשוב), מהדורת וורשא תרל"ו (1876), שנכרך עם 'ספר החינוך' שנדפס אף הוא בוורשא בשנת תר"מ (1879).

בעמוד שלפני השער נכתב: 

"זכני השי"ת בזה הספר קדושת לוי וספר החינוך, היום יום ד' שלח כ"ד סיון שנת תש"א זמן מלחמה, יעקב יצחק בהה"צ ר"ב [רבי בנימין] שליט"א מראדושיץ פ"ק [פה קהילת] לאדז, יעקובא 6".

הכותב הוא רבי יעקב יצחק בן האדמו"ר רבי בנימין מראדושיץ (ראה אודותיו: אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות, חלק א, עמ' שנ). על בן זה לא ידועים לי כל פרטים. אביו האדמו"ר רבי בנימין נולד בלודז' (שם כיהן אביו כאדמו"ר לשושלת ראדושיץ), בהמשך קבע את חצרו בראדושיץ, ומשם התפרסם כצדיק בעל סיגופים. נספה בשואה יחד עם בניו הקדושים, ביניהם החותם שלפנינו.

בשער מופיעה חותמת ספריה. החותמת מטושטשת, אך נראה כי מדובר בחותמת הספריה של גטו לודז'.

הספריה בגטו לודז'

"ברכה כשקונים עבדים" - יהודי אמסטרדם במאה ה-17 (לפרשת משפטים)

במאה ה-17 הפכה הולנד למעצמה כלכלית ענקית ולמרכז סחר עולמי. ליהודי אמסטרדם נזקף חלק לא מבוטל בהצלחתה הכלכלית של המדינה. את הקהילה המפוארת באמסטרדם הקימו מגורשי ספרד ופורטוגל, ואליהם הצטרפו בהדרגה אחיהם האנוסים שברחו מאימי האינקוויזיציה. בין יהודי הקהילה נמנו סוחרים מוכשרים שניהלו עסקים חובקי עולם. בעוד הם יושבים בבית הכנסת הספרדי-פורטוגזי בעיר, שייטו ספינותיהם בכל רחבי האוקיינוס האטלנטי, טעונות סחורות אקזוטיות מן המושבות החדשות שמעבר לים, מובילות עבדים מאפריקה אל יבשת אירופה ולעתים אפילו משתתפות בפשיטות נועזות של שוד ימי על ספינות הצי הספרדי שנוא נפשם. באותם ימים הפכה אמסטרדם למרכז סחר העבדים הגדול בעולם, וכמובן שגם אותם סוחרים יהודים נטלו חלק בסחר זה.

בספר מיניאטורי בשם סדר מאה ברכות, שנדפס באמסטרדם בשנים תמ"ז-תמ"ח (1687/8), הכולל ברכות, תפילות ומנהגים לזמנים שונים, מצאתי גם את התפילה הבאה, שהתאימה אז לרוח הזמן והמקום:

ברכה כשקונים עבדים

כשקונה ישראל עבד צריך לברך עליו, ויאמר המברך:

רחום רחם וזכור אדון העבד הזה לשמוח במעשיו ולהשתעבד בו ובבניו אחריו כאמור והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו. ברוך אתה ה' הטוב והמטיב.

מ'אוצר השירה והפיוט' של דוידזון למדתי שלתפילה זו ישנה גם גירסה בארמית (אוצר השירה והפיוט, ערך מספר 851; כרך שלישי, ניו יורק תרצ"א, עמ' 394).
דוידזון כתב את ציון המקור בשיבוש, אך ידידי ד"ר יוסף במברגר מפרנקפורט מצא אותו עבורי. מדובר בסדור כמנהג קהילות ספרד שנדפס בונציה בשנת רפ"ד (1524), ושם בדף תסז/ב, מופיעה התפילה בארמית:

רחמנא לדכריה למארי עבדא דא למחדי בעובדוהי ולאתשעבדוהי ביה ובבניה בתריה כעניינא דאמר קרא... ברוך אתה ה' הטוב והמטיב.

אינני יודע מיהו מחברה של תפילה זו.

[להרחבה בנושא העבדים אצל היהודים, ראו גם: שמחה אסף, 'עבדים וסחר-עבדים אצל היהודים בימי הבינייים', ציון, שנה ד', עמ' 91-125; כונס בספרו 'באהלי יעקב', ירושלים תש"ג, עמ' 223 ואילך].


*

באותם ימים היתה האינקוויזיציה פעילה במלוא עוזה ומדי פעם היו מגיעים לאמסטרדם שמועות מחרידות על אנוסים שנתפסו והועלו על המוקד. במקרים כאלה היו נאמרות תפילות מיוחדות לזכרם ולעילוי נשמתם של אותם אנוסים מקדשי השם. גם תפילות אלה מופיעות בספר:

לנו המים - מספרד בימי הביניים ועד מרוקו של ימינו

סוכנות הידיעות היהודית JTA דיווחה לפני יומיים כי מלך מרוקו ביקש מיהודי ארצו שיתפללו לגשם, וזאת לאור תחזית שצופה כי השנה תהיה שנת בצורת.
כשראיתי זאת נזכרתי בהיסטוריה הארוכה שעומדת מאחורי בקשות מסוג זה, בימים בהם מלכים ושליטים ראו את היהודים כאחראים עיקריים להבאת הגשמים בתפילותיהם.

גשם ביער ירושלים, חורף תשע"ד
צילום: ישעיהו גרין - בלוג קילורין

רבי יוסף סמברי בכרוניקה שלו 'דברי יוסף', מספר כמה סיפורים על חכמי ספרד, בדור הקודם לגירוש, שנדרשו ע"י המלך להתפלל על הגשמים.
את הסיפור על רבי יצחק אבוהב הבאנו פעם ברשימה על "עין הגשר או הנשר", אך נחזור להביאו כאן שוב.
כך מספר רבי יוסף סמברי על שלושה מחכמי ספרד שהיו מוכרחים להתפלל לגשם בשל דרישת המלך, ומסרו את נפשם על כך בהטיחם דברים כלפי מעלה (הצילומים מתוך מהדורת מכון 'אהבת שלום', תשע"א):

על חכם אחר, רבי חסדאי אלמושנינו מהעיר טיטואן שבמרוקו, מסופר שלא השלים את שנתו לאחר בקשת המלך שיתפלל לגשם. כך מביא רבי אברהם כלפון, מחכמי טריפולי (תק"א-תק"פ), בחיבורו "מעשה הצדיקים" [תלמים תשס"ט]:

בתימן (ארץ מוכת בצורת) היה ידוע כי היהודים אחראים על ירידת הגשמים, וכפי שמופיע גם בסיפור הבא (מתוך הספר 'תולדות הרב שלום שבזי', מאת הרב סעדיה חוזה. ירושלים תשל"ג, עמ' לא-לג; ראו את המוסגר באדום):

למעשה, את הרעיון הזה שהגשמים בעולם באים בזכות ישראל וזה "כרטיס הביטוח" של ישראל בגולה, מביא המקובל רבי אברהם סבע, מחכמי ספרד בדור הגירוש, בספרו "צרור המור", ולאור דבריו יש לקרוא את הסיפורים המובאים לעיל מספר דברי יוסף.
כך כתב רבי אברהם סבע בפרשת בחוקותי (ההדגשות שלי):

ונתתי גשמיכם בעתם... ואמר גשמיכם בעתם, ולא אמר ונתתי לכם גשמים, להורות שהגשמים הם שלנו, כאומרו לנו המים, וזה היה תפארת עוזנו כשקבלו אותנו האומות, לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם, ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, שרואים שליח ציבור מעוטף בטליתו ובהזכירו שלשה עשר מדות מוריד הגשם... והטעם שהם שלנו לפי שאנו קבלנו התורה שנקראת מים... אבל אומות העולם שלא רצו לקבל התורה אין ראוי לתת להם מים, וזהו - גשמיכם...

ודבר זה מפורסם הוא כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצינו, וכבר קרה כזה כי במלכות ארגון בזמן עצירה השליכו היהודים כולם מחוץ לעיר וסגרו השערים בעדם עד שיביאו המים ודרש הרב ן' חסדאי קרשק"ש זצ"ל וכה אמר בתחלת דבריו לנו המים והשם יתברך פקד את עמו ונתן להם מים וכאלה רבות...

[חלק מקטע זה מצטט גם רבי יוסף סמברי במקום אחר בספרו הנזכר].

מעניין שבטופס הספר [מהדורת ונציה שכ"ז] שנסרק ב'אוצר החכמה', ישנן מחיקות צנזורה על ראשיתו של קטע זה המדבר בגנותם של הגויים:

יש עוד מקורות בעניין זה, אך אסתפק במה שהבאתי לעת עתה. אחתום בדברי הרב ישכר תמר, בספרו 'עלי תמר' על הירושלמי (סדר מועד, כרך ב, עמ' שלה):

ספר שחיטות ובדיקות - קראקא, של"ז - הטופס של רבי מרדכי שמואל גירונדי

כהמשך לפוסט הקודם, אוסיף ואכתוב על רישום בעלות אחר, אף הוא בספר שחיטות ובדיקות למהר"י ווייל, ואף הוא בטופס הספריה הלאומית.

מדובר במהדורת קראקא של"ז (1577). מהדורה זו נדפסה זמן קצר לאחר פטירת רב העיר - רבי משה איסרלש - הרמ"א, ובה נוספו הגהות על החיבור, שכתב אחד מחכמי העיר, רבי צבי ב"ר יעקב יצחק, שמביא בהגהותיו דברים בשם הרמ"א, וכן מאביו רבי יצחק יעקב ששימש כשוחט ובודק בקראקא.

עותק הספריה הלאומית היה שייך לרבי מרדכי שמואל גירונדי (תק"ס-תרי"ב). רב איטלקי נודע מפאדובה, שהתפרסם בחיבורו "תולדות גדולי ישראל", שנדפס במשולב עם חיבור דומה בשם "זכר צדיקים לברכה" מאת רבי חננאל ניפי (תק"כ-תקצ"ו), אף הוא אחד מחכמי איטליה (רב בפררה ובצנטו). חיבור זה הוא מקור חשוב לתולדות רבני איטליה.

רמ"ש גירונדי חתם את שמו בשער הספר: "לה"ו מרדכי בכמוהר"ר בן ציון גירונדי זצ"ל", ואף בראשי תיבות שמו בלועזית: .M. S. G.
אך הוסיף גם שורה נוספת ובה דעתו הנחרצת על תוקפן ההלכתי של הגהות רבי צבי שנדפסו בספר:

"אין לפסוק הלכה ע"פ [על פי] הגהות הס'[פר] הזה".

ספר שחיטות ובדיקות - רישום בעלים עתיק וסמיכה לשחיטה משנת 1598

בשער ספר שחיטות ובדיקות למהר"י ווייל, שנדפס בשנת שכ"א (1561) בקאנסקי וואלי (עיירה הסמוכה לעיר לובלין), בטופס הספריה הלאומית, מצאתי רישום בכתב-יד אשכנזי עתיק:

"חל(י)צני מאד"ם ר"ע, מאיש חמסים תנצרני, כלומר כשתצלני מאד"ם ר"ע, ר"ל [רצה לומר] מ'ך א'ביון ד'ל מ'סכן ר'ש ע'ני, אזי תנצור מאיש חמסים"

הפסוק "חַלְּצֵנִי ה' מֵאָדָם רָע, מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי" מופיע בספר תהלים (קמ, ב).

את הדרשה הנזכרת מצאתי (בשינוי לשון) בספר 'מגלה עמוקות' על התורה, מאת רבי נתן נטע שפירא (פרשת ויצא):

"ויצא יעקב מבאר שבע, שבא עשיו ולקח כל ממונו, שנקרא בשבע שמות, מ'סכן ד'ל מ'ך ר'ש ע'ני א'ביון ד'ך, שהם ראשי תיבות "מאדם רע", מאיש חמסים - שלקח כל אשר לו...". 

בעמוד האחרון של הספר הנ"ל, שעוסק כזכור בהלכות שחיטה, ישנו רישום נוסף בכתב-יד דומה (או זהה), שהוא בעצם נוסח סמיכה לשוחט:

"זאת לדעת שבא לפני החבר ר' ברוך בר יהושיע ושחט לפני שלוש שחיטות כשרות ולא נתעלף בהן, על כן נתתי לו כח ורשות לשחט ומותר לאכל משחיטתו כשאר מומחים ושוחטי'[ם] בישראל, נאם ברוך בר אליעזר ז"ל ש"ץ דק"ק וויען [וינה], יו'[ם] ד' י"ד אייר שנ"ח לפ"ק, פה עירה איכא."

מתחת לקטע זה, מופיעה "סמיכה" נוספת לרבי ברוך המדובר, מכותב אחר, החותם: "דוד בן לא"א מוהר"ר מנחם הכהן שליט"א העושה שליחתו כאשר נשתלח מאיזה גאונים..". 

אם הרישום שבדף השער הוא מאותה תקופה בה נכתבו הרישומים שבעמוד האחרון (שנ"ח 1598), הרי שהוא קודם ללידתו של רבי נתן שפירא בעל 'מגלה עמוקות' (שנולד בשנת שמ"ה בערך).

הוספה:
אחר כותבי כל זאת, מצאתי את הדרשה במקור נוסף מאותה תקופה, והוא בספר שפתי כהן (הש"ך) על התורה, לרבי מרדכי הכהן, מחכמי צפת בזמן האר"י. החיבור נדפס לראשונה בונציה שס"ה (1605), בפרשת ראה:
"...לפי שהם ששה שמות, וסימנם: חלצני ה' מאד"ם ר"ע, מך אביון דל מסכן רש עני...".